קיזוז הפסקות עם שעות נוספות

התובע עבד אצל הנתבעת כצבע מיום 15.4.90 ועד לפיטוריו ביום 31.12.00. לתובע שולמו פיצויי פיטורים עם סיום העסקתו. בתביעתו זו דורש התובע תשלום בגין עבודת שעות נוספות שלא שולמה לו בגינן התמורה הקבועה בחוק. בכתב התביעה המתוקן דורש התובע בגין רכיב השעות הנוספות סך 38,526 ₪ וכן תוספת של 16,000 ₪ לפי אומדנה. בנוסף דורש התובע תשלום הוצאות נסיעה בסך 2,750 ₪ וגמול עבור בגדי עבודה בסך 3,000 ₪. לכתב התביעה צירף התובע טבלה ובה חישוב התשלומים הנתבעים. הנתבעת טענה כי דין התביעה להדחות, זאת משנהגה עם התובע לפנים משורת הדין ואיפשרה לו לנצל תוך כדי עבודתו 100 ימי מחלה מעבר לזכאותו ואיפשרה לו להמשיך ולעבוד אצלה, למרות שעבר אירוע מוחי והיה מוגבל ביכולתו. הנתבעת מוסיפה כי יש לקזז מכל סכום שיקבע לזכות התובעת את הסך 31,122 ₪ בגין ימי המחלה ששילמה ביתר. התובע לטענתה כלל לא נתבקש לעבוד שעות נוספות ולא עבד שעות נוספות והדו"ח שצרף אינו מפורט באופן שמגלה עילה. התובע עבד בפועל 8 שעות ביום, מאחר וניצל שעת הפסקה מידי יום לארוחת בוקר וארוחת צהריים. הנתבעת שילמה לתובע "תשלום חד פעמי" בחודשים שהתובע עבד שעות נוספות. לכן אין הוא זכאי לכל תוספת בגין רכיב זה. שכרו של התובע כלל הוצאות נסיעה, מה גם שהנתבעת העמידה לשירות עובדיה הסעות לעבודה וממנה, כך שיצאה ידי חובתה בהתאם להוראות צו ההרחבה. התובע איננו זכאי להחזר הוצאות בגין בגדי עבודה משאלה סופקו לו לצרכי העבודה. התובע ויתר על תביעתו לביגוד במהלך הדיונים המוקדמים. לאחר ששמענו ביום הדיון את עדותם של התובע וכן את עדותו של איש האחזקה בנתבעת מר אלייב וילודה ועדות המנכ"ל מר יהורם שי ולאחר שעיינו בסיכומי באי כח הצדדים הגענו למסקנות כדלקמן: באשר לשעות הנוספות: בעדותו אישר התובע כי לאחר ששולמו לו פיצויי הפיטורים תוך שיחרור כספי ביטוח המנהלים חתם על מסמך גמר חשבון ביום 5.2.01, אך לטענתו הוא לא הבין את הרשום במסמך משאינו קורא עברית. התובע עמד על תביעתו לשכר שעות נוספות בטענה כי תוך כדי עבודתו נדרש לעבוד שעות נוספות ובמיוחד לקראת המועד שסטודנטים היו צריכים להכנס לבנין. לטענתו הוא ביצע עבודת הצביעה גם בימי שישי או שבת, מאחר והיה צבע יחיד ועבודתו בוצעה ב- 14 בניינים. מצאנו שגירסתו של התובע כי עבד שעות נוספות נתמכת בתלושי המשכורת שצרף לגבי חלק מתקופת העבודה. מתלושי המשכורת עולה כי התובע עבד בחלק מהחודשים מעל 186 שעות ולכן ברור כי הוא ביצע עבודה בשעות נוספות. טענות הנתבעת כי הוא לא נדרש לבצע שעות נוספות או כי לא היה פיקוח על עבודתו וכי שררו בין הצדדים יחסי אמון מיוחדים, אינן מתקבלות על דעתינו. התובע עבד כצבע יחיד בשכר הקרוב לשכר המינימום ולא הוכח מדוע לא ניתן היה לפקח על עבודתו. הפסיקה קבעה כי המבחן הוא אם ניתן לפקח על שעות העבודה והמנוחה ולא עצם הפיקוח. כמו כן לא הוכח כי לתובע היה חופש פעולה ועצמאות רבה בקבלת החלטות ובביצוען כפי שהפסיקה התייחסה לתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי. בעניין זה תב"ע י-ם לא 2/66 וקסנברג נ' מלון הולילנד בע"מ פד"ע ג עמ' לח. כן גם ע"ע 300271/98 טפקו - ייצוג מערכות בקרה בע"מ נ' מנחם טל פד"ע לה 703. מטעם הנתבעת לא הובאה עדות לגבי אופן ביצוע עבודת הצביעה במכללה בתקופת ההעדרות של התובע עקב מחלה ממושכת וכיצד נהגה הנתבעת עם מי שהחליף את התובע באותה עת וזאת במטרה לתמוך את גרסת הנתבעת לגבי אופי העבודה. לכן מקבלים אנו את גרסת התובע כי אכן ביצע עבודת שעות נוספות כפי שהיא מוצאת את ביטוייה בתלושי המשכורת במהלך עבודתו אצל הנתבעת ולא קיבל תשלום עבור עבודת השעות הנוספות. הנתבעת לא טענה כי שילמה לתובע שכר בגין השעות הנוספות, למעט הטענה כי "התשלום החד פעמי" לחודשים 7/99-10/98שולם כתשלום גלובאלי עבור עבודת שעות נוספות. לעניין זה טען התובע כי נאמר לו ע"י בוריס שהיה ממונה עליו, כי התשלום החד פעמי ששולם לו בחודשים אילו, שולם כ"פרמיה" מאחר ועבד כצבע יחיד. טענתו זו של התובע מקובלת עלינו גם מהטעם שבתקופה זו התובע לא עבד שעות נוספות כפי שעולה מתלושי המשכורת, אלא במהלך אוקטובר ודצמבר 1998 בלבד. משכך ברור כי ה"תשלום החד פעמי" לא שולם בגין עבודת שעות נוספות ויש לקבל את טענת התובע כי התשלום ניתן לו כ"פרמיה". אשר על כן מקבלים אנו את טענת התובע כי עבד שעות נוספות וכי הוא זכאי לתשלום בגין רכיב זה. באשר לסכום שהתובע זכאי לקבל בגין עבודת השעות הנוספות יש לציין כי התובע דרש מלכתחילה סכום של 38,526 ₪ לחודשים שלגביהם הציג תלושי משכורת מינואר 94' ועד נובמבר 99'. בהמשך ביקש לתקן את תביעתו ולהוסיף סכום של 16,000 ₪ לפי 1,000 ₪ לחודש, זאת בגין 16 חודשים שלגביהם לא היו לו כרטיסי נוכחות או תלושי משכורת. התובע קבע את הסכום המתוקן עפ"י אומדנה. איננו יכולים לקבל את תביעה ככל שהיא מבוססת על אומדנה. הדבר עומד בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951 והפסיקה שקבעה כי התובע שכר שעות נוספות, עליו הנטל להוכיח כל שעה ושעה: "התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהוא עבד שעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהוא עבד כך על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב" דב"ע לב 3/32 פרוימוביץ נ' בר אדון פ"ד ד 39. התובע אישר כי היו לו הפסקות בעשר בבוקר ובאחת בצהריים מידי יום וכי לא הפחית שעה זו משעות יום העבודה, שבגינן תבע שכר שעות נוספות. מאחר ושעת ההפסקה במהלך יום העבודה הינה על חשבון העובד ומאחר ובמקרה זה המעביד שילם לתובע גם עבור אותה שעה את השכר הרגיל, הרי שיש להפחית מתביעת התובע בגין שכר שעות נוספות שעה אחת לכל התקופה שבגינה הוגשה התביעה כפי שציינה ב"כ הנתבעת בסיכומיה. לכן יופחת מסכום התביעה הסך של 27,628 ₪ בגין הפסקה של שעה מידי יום, זאת לפי סכום שחישבה ב"כ הנתבעת בסיכומיה. כמו יש להפחית מסכום התביעה לשעות נוספות את הסך 3,442 ₪ מאחר והתובע חישב את הסכום הנתבע מינואר 94', בעוד שעפ"י תקופת ההתיישנות יכול היה התובע להגיש את תביעתו רק לתקופה מנובמבר 94' ואילך, זאת משהתביעה הוגשה בנובמבר 2001. משכך יש להפחית מסכום התביעה בגין שעות נוספות שתבע התובע בסך 38,526 ₪ את הסך 27,648 ₪ בגין שעת הפסקה מידי יום וכן את הסך 3,442 ₪ בגין חודשים לגביהם חלה התיישנות. הסכום שהתובע זכאי לו בגין שכר שעות נוספות הוא סך 7,536 ₪. אין אנו מקבלים את טענת הנתבעת בענין קיזוז ימי המחלה, זאת נוכח גירסת הנתבעת שימי המחלה ניתנו ביתר לתובע מתוך שלא רצו להתחשבן איתו בעת צרתו. דבר זה מלמד כי אילו היו תנאי העבודה בין הצדדים באותה עת והנתבעת אינה יכולה כעת במסגרת טענת קיזוז לשנות את תנאי העבודה ששררו במשך שנים בין הצדדים. אין לקבל את טענת הנתבעת כי משהתובע הגיש תביעה רשאית גם היא להעלות את דרישתה לקיזוז ימי המחלה. זכאותו של התובע לשכר שעות נוספות מעוגנת בחוק מגן, הוא חוק שעות עבודה ומנוחה והדבר שונה מהדרך שבה נהגו הצדדים לגבי ימי המחלה ששולמו לתובע במשך שנים. באשר להחזר הוצאות נסיעה התובע צימצם את תביעתו בגין רכיב זה לסך של 2,750 ₪ בהתייחס לתקופה בין 12/99-12/00. הנהג שהסיע את התובע במהלך מרבית תקופת עבודתו, אישר שבתקופה זו לא הסיע את התובע וב"כ התובע הפנה לכך שבתקופה זו התובע לא קיבל תשלום בגין נסיעות. גם הנתבעת לא טענה כי התובע קיבל הוצאות נסיעה בתקופה זו. משכך אנו מקבלים את תביעת התובע בגין רכיב זה. לסיכום: הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן: בגין שכר שעות נוספות את הסך 7,536 ₪ בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום 1.1.00 ועד הפירעון. בגין החזר הוצאות נסיעה את הסך 2,750 ₪ בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום 1.1.00 ועד הפירעון. מאחר ומרבית סכום התביעה של התובע הופחת או קוזז ישא כל צד בהוצאותיו. אם טרם שולמה האגרה הדחויה, היא תשולם ע"י התובע. ניתנה היום ג' בטבת, תשס"ה (15 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים. נ.צ. - מר ברקת גיורא ח. בן-יוסף - שופטת קיזוזשעות נוספות