בפני בקשה מטעם הנתבע 2 (להלן: "המבקש"), לבטל פסק דין שניתן נגדו, במעמד צד אחד ובהעדר הגנה, ביום 19.10.10, וכן לעכב הליכי גבייה לביצוע פסק הדין. רקע עובדתי: התובעת 1 (להלן: "אקו"ם), עוסקת בניהול ובאכיפת זכויות יוצרים במוסיקה. התובעת 1 הגישה תביעה כספית על סך 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים נגד שלושה נתבעים, לאחר שהתברר לה לטענתה, כי הנתבעים, המפעילים מכון כושר בשם "מיקדו פיטנס קלאב בע"מ", ברחוב אהרון בקר 8, בתל אביב (להלן: "הנתבעת 1"), מבצעים בפומבי יצירות מוגנות, ללא הסדרת רישיון. התובעות 2-5 הינן אגודות זרות (כמפורט בסעיפים 2-5 לכתב התביעה), העוסקות בניהול זכויות היוצרים של חבריה הכוללים קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה של יוצרים מן העולם כולו ובאכיפתן. אקו"ם מוסמכת לאכוף זכויות היוצרים של היוצרים הזרים, חברי האגודות הזרות, מתוקף הסכמים הדדיים שכרתה עם התובעות 2-5, כל אחת בנפרד (אקו"ם והתובעות 2-5 יחד יקראו להלן: "המשיבות" או "התובעות"). הנתבעים 2-3 על-פי כתב התביעה, הם בעלים ו/או המנהלים ו/או המפעילים של הנתבעת 1, והם היד המכוונת והרוח החיה מאחורי מעשי הנתבעת 1, כפי שפירטו התובעות בסעיף 11 לכתב התביעה. הנתבעים הגישו כתב הגנה ביום 12.7.10. נקבעה ישיבת קדם משפט ליום 19.10.10; ומשלא התייצבו הנתבעים לדיון ניתן פסק דין בהעדר הגנה. תמצית טענות המבקש: המבקש טען כי לא ידע על מועד הדיון; ונודע לו על פסק הדין רק לאחר שביקש לברר מדוע לא נקבע מועד לדיון. כתובת המגורים של המבקש שונתה, ומאחר שסבר כי מופעל שירות דואר עוקב לכתובת המגורים החדשה (שהופסק ב-18.12.09, עת שזומן לדיון), לא עדכן המבקש את כתובתו בתיק בית המשפט (לבקשה צורף אישור של רשות הדואר, המעיד על תקופת שירות דואר עוקב). אי ההופעה לדיון אינה נובעת מזלזול בהליך משפטי, אלא מחוסר ערנות וטעות בתום לב. הנתבעת 1 - החברה שהייתה בבעלות המבקש, קרסה, ולמבקש נותרו חובות והתחייבויות בהם הוא מנסה לעמוד. בנוסף, המבקש מפרט את מצבו הרפואי הקשה של בנו, שבו הוא מטפל רבות תוך השגחה צמודה. בנסיבות אלה, לא בדק התובע אם נקבע דיון בבית המשפט. המבקש טוען שקיימים סיכויים טובים לדחיית התביעה נגדו, כמפורט בכתב ההגנה, ולפחות יוכל לקבל תביעה על סכום נמוך משמעותית ממה שנפסק בהעדרו. תמצית טענות המשיבות: אי התייצבותו של המבקש לדיון לא נבעה מטעות בתום לב, אלא היא עולה כדי זלזול בהליך משפטי. לכל הפחות יש להתייחס להיעדר התייצבות כעצימת עיניים, העולה כדי התרשלות. כל אלה יש בהם על מנת לחייב את המבקש לשאת במחיר הטעות. אין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק - כתבי בי-דין נמסרו למבקש כדין (בהתאם לפסק הדין נשוא הבקשה), כפי שנלמד מדבריו של המלומד א' גורן, בספרו סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה 10, בהוצאת סיגא הוצאה לאור בע"מ, עמ' 372: "כאשר ההמצאה לא נפסלה, אין מקום להורות על ביטול מחובת הצדק." אין מקום לביטול ההחלטה מכוח שיקול דעת בית המשפט, שכן המבקש זלזל במשיבות ובבית המשפט, שעה שידע על קיומם של הליכים משפטיים נגדו. למבקש אין הגנה עניינית, לגופה של התביעה, כפי שעולה מכתב ההגנה שעיקרו הכחשה ולא גרסה עובדתית. אלה לא יביאו לשינוי החלטת בית המשפט בעניינו. תצהירו של המבקש הינו דל ולא מפורט ביחס לסיכויי הגנתו, ואין בו כדי להצדיק ביטולו של פסק הדין (ר' בסעיף 10 בטענת המשיבות, רע"א 2904/01 חטיב גמאל נ' תעשיית אבן וסיד). המבקש לא תמך גרסתו בראיות, על כן יש להפעיל החזקה לפיה הראיות הן לרעתו. וכן, המבקש לא תמך גרסתו בתצהיר נוסף של מי מהנתבעים הנוספים, גם כאן החזקה היא שהיה הדבר לרעת המבקש. שכן, ההנחה היא שהראיות כביכול בחזקתו של המבקש, וזה מונע אותן מבית המשפט. תמצית טענות המבקש בתשובה לתגובה: תגובת המשיבות הוגשה ביום 20.12.10; ורק ביום 1.3.11 הוגשה תשובה לתגובה. בתשובה לתגובה אותה הגיש המבקש באמצעות באי כוחו נטען: התנהגותו של המבקש אינה נובעת מתוך זלזול ואף אינה מגיעה לכדי רשלנות, גם אם היה מזלזל המבקש זלזול בוטה, אין זו סיבה להשאיר פסק דין לא צודק על כנו. לשאלת בית המשפט בדבר הסיבות שגרמו למבקש לא להתייצב לדיון שנקבע, הרי ששיקול דעתו של בית המשפט הוא רחב ומאפשר לשקול כל מקרה לגופו. בסעיף 21 מוסיף ב"כ המבקש ואומר כך: "פסיקה רבת השנים מציינת העתרות של בתי המשפט לביטולו של פסק הדין, אפילו במקרה קיצוני נו נתבע ברוגז וכעס קרע את ההזמנה והשמיד את המסמכים מיד כשנמסרו לו (המרצה ת"א 528/49 וגם רע"א 767/95)." בסעיף 23 לדברי ב"כ המבקש נכתב שעל-פי הלכת בע"א 32/83 אפל נ' קפח (פ"ד לז(3) עמ' 431: "... יעדיף בית המשפט את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרה ..." המבקש הינו בעל מניות בחברה שהיא הנתבעת 1, על כן לא ניתן לחייב אותו בגין חובות החברה. המשיבות מבקשות להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המבקש באופן אישי בגין החוב של החברה-הנתבעת 1. בסעיפים 10-12 טוען ב"כ המבקש בין היתר: "סעיף 6 לחוק החברות מאפשר לבית המשפט, במקרים קיצוניים בלבד ומטעמים מיוחדים להרים מסך ההתאגדות ולחייב את בעלי המניות באופן אישי בחובות החברה... במקרה שלפנינו בוודאי שלא מתקיים התנאים לצורך הרמת מסך" ועוד הוא מוסיף שם בסעיף 15: "טענות של הרמת מסך, אלו טענות שהנטל להוכחתן מוטל על המשיבה..." כל אלה מוכיחים בנוסף להגנות אחרות שנטענו בכתב ההגנה, כי סיכויי ההצלחה של המבקש הינם מצוינים, ויש לאפשר לו את יומו בבית המשפט. גם אם המבקש חייב לשאת במחיר אי התייצבותו בדיון, הרי שמחיר של 100,000 ₪ הוא מחיר לא סביר רק למחדלו של המבקש, פסק הדין הנוכחי יגרום למבקש עוול של ממש. ב"כ התובעות-המשיבות ביקש למחוק את תשובת המשיב 2 - המבקש, אשר הוגשה באיחור וטען כדלקמן: התשובה לתגובה הוגשה באיחור של למעלה מחודש ימים, בניגוד לתקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי. עובדה זו מחזקת את הזלזול של המבקש בהליך בית המשפט. טענתו של המבקש בדבר הצורך להרמת מסך לא נטענה בבקשה, בה היה עליו להראות את סיכויי הצלחת ההליך מלכתחילה, ולא בתשובה לתגובה, שהוגשה באיחור. על כן, יש לדחות את התשובה לתגובה, ואת הטענה בדבר הרמת מסך שכן היא חדשה ואסורה. אין לקבל את טענת המבקש בתשובה לתגובה כי אינו חב אחריות אישית. פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 2991/07 אקו"ם נ' קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ קובע כי חזקה עליו כי השמעת היצירות המוגנות על-ידי אקו"ם מפיקה לו תועלת כלכלית אישית. וכן נאמר בסעיף 8 ע"י ב"כ התובעות-המשיבות כך: "בעל/ מנהל התאגיד חב באחריות אישית בגין ההפרות של התאגיד שבבעלותו בהתאם לסעיף 2(3) לחוק זכויות יוצרים - 1911, ואין כל צורך להרים את מסך ההתאגדות לשם כך." לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה לביטול פסק הדין להדחות מהנימוקים כדלקמן: ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, יכול שיעשה מכוח אחת משתי עילות; האחת, ביטול מתוך חובת הצדק, העוסק בפסק דין אשר נפל פגם בנתינתה, והשנייה, ביטול על פי שיקול דעת בית המשפט (ראה: יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי, (ירושלים 1995) עמ' 737-738). בענייננו, פסק הדין ניתן כדין. בכתב ההגנה נמסרה כתובתו של המבקש-הנתבע. משנשלחה ההזמנה לדיון לכתובת שמסר הנתבע בכתב ההגנה, עסקינן בהמצאה כדין על-פי תקנה 480 לתקסד"א, ולפיכך, לא נפל פגם בעצם מתן פסק הדין. מדובר בבקשה לביטול פסק הדין מכח שיקול דעתו של בית המשפט. בנסיבות אלו, על בית המשפט לבחון שתי שאלות: אחת - הסיבה למחדל - אי התייצבות במועד הדיון. השנייה - סיכויי ההצלחה של המבקש בתיק, אם יבוטל פסק הדין שניתן בהעדר. התשובה לשאלה השנייה - היא החשובה יותר. באשר לסיבת המחדל: לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בספרו של כב' השופט אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית), עמ' 373: "אם המבקש מצביע על סיכויי הצלחה, הרי שבגין המחדל יסתפק בית המשפט, בדרך כלל, בהטלת הוצאות על המבקש (אפילו יזכה בבקשה לביטול). בדונו בשאלה זו ייטה בית המשפט להיעתר לה אלא אם כן שוכנע כי אין בתשלום ההוצאות משום פיצוי הולם לנזק אשר נגרם ליריבו. אם ניתן לפצות את התובע בפסיקת הוצאות בגין הנזק והטרחה המיותרים שנגרמו לו על ידי הפיגור וכאשר מגלה הנתבע - המבקש סיכויי הצלחה - יש להיענות לבקשת הביטול. כאשר התנהגות המבקש אינה רשלנית בלבד, אלא עולה היא כדי התעלמות מדעת מההליך המשפטי ומגלה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין, לא תמיד יוכל הוא לכפר על מחדליו בתשלום הוצאות (אפילו הראה סיכויי הצלחה)". במקרה דנן, שוכנעתי, על סמך הנטען, כי המבקש לא התעלם מדעת מההליך המשפטי ולא הביע זלזול, והמחדל נובע מטעות, מרשלנות וחוסר תשומת לב וניתן בהחלט "לכפר" על המחדל על ידי פסיקת הוצאות הולמות, אם מגיעים למסקנה ולפיה יש למבקש טענות הגנה טובות. באשר לסיכויי ההצלחה: במקרה דנן, המבקש לא מעלה טענות הגנה טובות נגד הנטען בכתב התביעה. המבקש מעלה שתי טענות הגנה על מנת להוכיח את סיכויי הצלחתו בתיק, אם יבוטל פסק הדין נגדו. (5.1) טענת הגנה לפיה הרמת המסך בתאגיד הינה בגדר חריג ותיעשה במקרים חריגים בלבד; (טענה שנטענה לראשונה ע"י ב"כ המבקש בתשובה לתגובה, שהוגשה באיחור). דין טענה זו להדחות, שכן התביעה לא הוגשה נגד הנתבע מכוח דיני הרמת מסך, אלא מכוח האחריות האישית על-פי חוק זכויות יוצרים, ויפה לעניין זה פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 2991/07 אקו"ם נ' קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ; שם קבע בית המשפט העליון אחריות לבעל/ מנהל תאגיד בגין הפרות התאגיד על-פי סעיף 2(3) לחוק זכויות יוצרים 1911, ללא צורך בהרמת מסך ההתאגדות. מכאן שניתן לחייב את המבקש באחריות אישית בגין החוב של החברה - הנתבעת 1; ואין כלל עילת תביעה של הרמת מסך בעניינינו. (5.2) טענת המבקש בנוגע לסכום בו חויב בפסק הדין גם היא טענה שאין בה ממש בנסיבות העניין. אין מדובר בתביעה שהוגשה בגין הפרה אחת; שאז יכול הנתבע לטעון כי בית המשפט יכול לפסוק פיצוי שבין 0 ל-100,000 ₪; ולפיכך סכום של 100,000 ₪ אשר נפסק בפסק הדין הוא גבוה מהמקובל והסביר בנסיבות העניין. בכתב התביעה פורטו הפרות משנת 2006 ו - 2007; וכן "לפחות 12 הפרות..." (מתוך סעיף 19 לכתב התביעה) גם בשנת 2009. על חלק מההפרות חל חוק זכות יוצרים 1911, אשר מחייב פיצוי סטטוטורי שבין 10,000 ₪ ל- 20,000 ₪ להפרה; ועל חלק אחר חל החוק החדש. כלומר,חוק זכויות יוצרים התשס"ח - 2007 אשר מאפשר פסיקת פיצוי שבין 0 ל-100,000 ₪ להפרה. בסעיף 21 לכתב התביעה נטען כי בחודש אפריל 2009 מדובר בלפחות עוד 11 הפרות במסגרת אירוע שהתקיים. כלומר, סכום פסק הדין על סך 100,000 ₪ בגין מספר כה רב של הפרות; הוא אינו "סכום אסטרונומי" כנטען על-ידי המבקש; ובהעדר התמודדות לגופו של עניין; עם עצם הטענה להפרת זכויות היוצרים כנטען בכתב התביעה; לא מצאתי כי קיימת טענת הגנה המצדיקה ביטול פסק הדין. לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הבקשה לביטול פסק הדין להדחות. הליכי הגבייה לביצוע פסק הדין יימשכו כסדרם. לפנים משורת הדין, אינני פוסקת הוצאות בקשה זו; בשים לב לפסיקת הוצאות ושכ"ט בפסק הדין. תקסד"א 1984 (הישנות)המצאת כתבי בי דין