סעיפים מקפחים בנושא ריבית הפיגורים כתבי הטענות 1. לפי כתב התביעה הנתבעת 1 קיבלה אשראי בסניף התובע במבשרת. הנתבעת 1 לא פרעה את יתרות החובה בחשבון שעומדות נכון ליום 10.10.05 על סך 535,702 ₪. הנתבעים 3-2 חתמו על כתבי ערבות מתמדת לאבטחת כל חוב של הנתבעת 1. בכתב התביעה מתבקש חיובם של הנתבעים בסכום התביעה, 535,702 ₪ כולל ריבית עד ליום 2.10.05 בצרוף ריבית פיגורים החל מיום זה. ביום 23.4.09 ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה בין התובע לנתבע 3. על פי כתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעים 2-1 העניק התובע לנתבעת 1, שהינה חברה קבלנית מבצעת עבור חברות גדולות, מסגרת אשראי (אובליגו) בסך 2,000,000 ₪ וזאת כנגד בטוחות כספיות בסך 1,330,000 ₪ בנוסף לשעבוד החוזה עם חברת י. דמרי עימה התקשרה הנתבעת 1 בהסכם לביצוע עבודות בנייה. על אף שבמציאות עמדה הנתבעת 1 על אובליגו נמוך מהמוסכם כשהביטחונות גבוהים מהמוסכם, החזיר התובע לנתבעת 1 שיקים. כששמעה חברת י. דמרי על החזרת השיקים, נתנה הוראה לבטל את השיקים שהיא עצמה נתנה לחברה, הודיעה לה על הפסקת ההתקשרות והוציאה את החברה מעבודתה בשטח. בעקבות זאת התמוטטה הנתבעת 1. לטענת הנתבעים החזרת השיקים והעמדת יתרת החובה בחשבון לפרעון מיידי תוך דרישה מהערבים לסילוק החוב, נגועה בחוסר תום לב לאור ההסכמות שהתגבשו לאחר פתיחת החשבון. עוד נטען בכתב ההגנה כי התובע היתנה את הגדלת האובליגו של הנתבעת ברכישת קרנות נאמנות של הבנק ובהפקדת אחוז מסויים לפק"מ ומדובר בהתניית שירות בשירות אסורה אשר את הנזק שנגרם בעקבותיה יש לקזז מסכום התביעה. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי התובע חייב את הנתבעת בריביות ועמלות ואף בריבית פגורים. כל זאת, בהסתמך על סעיפים בהסכם המתירים לו לעשות זאת. עם זאת, הפסיקה היא כי ההוראות האמורות הן בגדר תנאים מקפחים בחוזים אחידים וממילא נשמט הבסיס לגביית הסכומים האמורים. אשר לאחריות הנתבע 2 כערב, זו ניתנה ביוני 2004 לאחר שהבנק אישר לחברה אובליגו של 2 מליון₪ שהיה אמור להספיק למימון העבודה עבור חברת י. דמרי ולאחר שהנתבעת 1 היתה בעיצומה של העבודה עבור אותה חברה, פרוייקט שהיה אמור להכניס כסף רב לחברה. חתימת הנתבע 2 על כתב הערבות היתה בהסתמך על התחייבות הבנק להעמיד את האשראי שהוסכם עליו והפרת הבנק את התחייבותו השמיטה את הבסיס מתחת להסכמת הנתבע 2 לערוב להתחייבויות החברה. לנוכח הטעיית התובע את הנתבע 2 בעניין זה, עומדת לנתבע 2 עילת ביטול ככל הנוגע לערבותו בגין טעות/הטעייה ובית המשפט מתבקש לקבוע בהתאם. 2. בכתב התביעה שכנגד חוזרים התובעים שכנגד על העובדות שבכתב ההגנה וטוענים כי החזרת השיקים בעוד החשבון מתנהל במסגרת המוסכמת ו/או בביטול מסגרת האשראי בלא שחל כל שנוי מהותי לרעה בכושר הפרעון של החברה, פעל הבנק בניגוד לכל דין. עוד חוזרים התובעים שכנגד על טענותיהם ככל הנוגע להתניית שרות בשרות וחיובי עמלות וריבית על פי תנאים מקפחים בחוזים אחידים. התובעים שכנגד מוסיפים וטוענים כי לנוכח קביעת הממונה על ההגבלים העסקיים מיום 26.4.09 בדבר אי חוקיות חיובי העמלות בשל הסדר כובל, חיובי העמלות מהווים גם הפרה יסודית של ההסכם עם הלקוח ומזכה אותו לבטלן. חיובי עמלות אלו, לנוכח קביעת הממונה, גם מהווים עוולה של הפר חובה חקוקה. לטענת התובעים שכנגד גרם הנתבע שכנגד במעשיו לנזקים אדירים שעניינם איבוד הפרוייקט עם דמרי שהיה כרוך הן בהפסד תקבולים עבור עבודות שכבר ביצעה התובעת שכנגד והן הפסד רווח על יתרת הפרוייקט; קריסת החברה שגרמה לנזק בגובה שווי החברה נכון לאותה עת; פגיעה בשמו הטוב של התובע שכנגד כמו גם במוניטין המקצועי והמסחרי שלו; נזק בגין התניית שרות בשרות; בגין חיובי ריבית ועמלות פסולים; נזק שעניינו שני שקים שבוטלו על ידי דמרי לאחר מסירתם לתובע שכנגד וחילוט ערבות בנקאית שמסר התובע שכנגד לבנק. לטענת התובעים שכנגד הפר הנתבע שכנגד הסכמים עימם, את חובת הזהירות והאמון שחב כלפיהם כמו גם את חובת תום הלב. התובעים שכנגד גם התקשרו עם הנתבע שכנגד עקב טעויות שהינן תוצאה של הטעיות שהטעה אותם הבנק. בתביעה שכנגד מתבקש חיובו של הנתבע שכנגד בגין הנזקים בסך של 2,400,000₪ וכן להורות על בטלות תכניות החיסכון, הפקדונות ותיק ניירות הערך שנרכשו ו/או המשיכו כתוצאה מהתניית שרות בשרות או כתוצאה מחוסר תום לב של הבנק וצרוף הסכומים המדוברים לחשבון העיסקי בערכים מתאימים תוך חישוב יתרת החשבון בהתאם. ב"כ הצדדים הגיעו להסדר דיוני "ולפיו הנתבע שכנגד לא יגיש כתב הגנה ויראו את כל טענות התביעה שכנגד כמוכחשות על ידו" (ר' פרוטוקול מיום 21.1.10). 3. מטעם הנתבעים והתובעים שכנגד הוגש תצהירו של התובע שכנגד וכן חוות דעת של פרופ' יאיר זימון. מטעם התובע והנתבע שכנגד הוגשו תצהיריהם של שלמה בלונד ושמואל שמיר שהיו מנהלי הסניף בתקופה הרלוונטית. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעלפה. 4. לטענת ב"כ התובע והנתבע שכנגד בסיכומיו בתצהיר הנתבע לראשונה הועלו טענות כנגד שעור החוב הנתבע בתביעה, העמלות והריביות והתובע הודיע על התנגדותו להרחבת חזית בהקשר זה. למען הזהירות גם הוגש תצהיר משלים אשר ניתן להסתפק בו בנסיבות העניין להוכחת החוב כעולה מפסיקה אליה מפנה ב"כ התובע. הנתבע קיבל מאת התובע את כל המסמכים הרלוונטיים לשעור החוב, ועל אף שיכול היה, לא המציא כל חוות דעת הקשורה לשעור החוב ולאופן ניהול החשבון. אשר על כן לנתבע אין כל הגנה כנגד החוב. אשר לטענת הקיזוז שהפכה גם לתביעה שכנגד, לטענת ב"כ התובע על הנתבע/תובע שכנגד להוכיח תחילה כי אכן נגרם לו נזק ומה שיעורו. ואולם, הנתבע/תובע שכנגד לא תמך את טענתו בדבר הנזק שנגרם לו בכל מסמך על אף שמסמכים לעניין זה אמורים להיות ברשותו וכלל לא הוכיח את הנזק לו הוא טוען. לטענת ב"כ התובע גם את טענתו בדבר אחריות התובע לקריסת החברה לא הוכיח הנתבע. הוא הדין ככל הנוגע לטענה בדבר התניית שרות בשירות. לטענת ב"כ הנתבעים והתובעים שכנגד בסיכומיו כל יתרת החוב נשוא התביעה נוצרה כתוצאה מהתנהלות הבנק. לטענתו כבר בכתב ההגנה כפרו הנתבעים באמצעות שורת טענות בגובה החוב והמשיכו בכך לאורך כל הדרך, ועל הבנק הנטל להוכיח את כל רכיבי תביעתו. הבנק גם לא המציא מסמכים מהותיים. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי לא די בתצהיר המשלים שהוגש מטעם הבנק להוכחת החוב שכן המצהיר כלל לא יכול היה להעיד, כעולה מעדותו, על התקיימות התנאים הנדרשים על פי פקודת הראיות להגשת רשומה מוסדית. אשר על כן לא הוכיח הבנק את החוב ופסק הדין אליו מפנה ב"כ התובע בהקשר זה אינו דומה למקרה שבפנינו. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי הוכח קיומו של האשראי שהוענק על ידי הבנק לנתבעים כנגד שעבוד החוזה וזאת עד להשלמת הפרוייקט. בסיום סכומי בא כוחו ביקש הנתבע להוסיף כי גובה האשראי שנקבע, נקבע כך על פי בקשתו וכי האובליגו בסך 1.9 מליון₪ אושר לכל תקופת הפרוייקט. עוד ביקש הנתבע להדגיש כי כעולה מהתנהלות הבנק במהלך התקופה אף הבנק לא ראה את מסגרת האשראי כעיקר אלא דווקא את מסגרת האובליגו. דיון התביעה 5. התביעה הוגשה כאמור על סך 535,702 ₪. לטענת התובע לא הכחישו הנתבעים בכתב ההגנה את שעור החוב ועל כן כל טענותיהם בהקשר זה, שהועלו לראשונה במסגרת התצהירים, הן בגדר הרחבת חזית. לטענת הנתבעים הם חלקו כבר במסגרת בקשת הרשות להגן על שעור החוב. 6. בקשת הרשות להגן, נתקבלה ביום 10.12.06 לנוכח אי התייצבות מטעם התובע ומהווה את כתב ההגנה מטעם הנתבעים. אכן עיקר טענותיהם של הנתבעים במסגרת בקשת הרשות להגן הן כי התובע פעל בניגוד להסכמות בין הצדדים ככל הנוגע למסגרות אשראי ועל כן לא היה מקום להחזיר את השקים שהוחזרו ולהעמיד את יתרת החובה בחשבון לפרעון מיידי. אין בקשת הרשות להגן כוללת, בהסתייגות אחת שתפורט להלן, הכחשה של שעור החוב. כך סעיפים 17-13 לבקשת הרשות להגן המצויים תחת ראש הפרק "טענות נגד החוב הנטען" אינם כוללים הכחשה של שעור החוב מעבר לטענה כי הבנק התובע הפר הסכמות עם הנתבעת 1. גם בפרק שכותרתו "טענות 'החייב העיקרי' - החברה (העומדות גם לערב)" לא הוכחש שעור החוב, להבדיל מזכותה של התובעת לדרוש את פרעונו במועד בו דרשה אותו. כך בסעיף 73 לבקשת הרשות להגן נטען כי "הבנק החזיר שיקים של החברה בזמן שהחברה פעלה במסגרת האשראי שסוכמה עם הבנק". כך בסעיף 74 נטען כי "הבנק העמיד את כל יתרת החובה בחשבון לפרעון מיידי ודרש מהערבים סילוק החוב חרף העובדה שהחשבון התנהל במסגרת המוסכמת". לבסוף בסעיף 77 נאמר: "החזרת השקים והעמדת יתרת חובה לפרעון מיידי בניגוד למוסכם בין הצדדים, ובהסתמך על פיסקה בטופס פתיחת חשבון המקנה לבנק זכות לפעול כך, אינה יכולה להיחשב כמעשה שנעשה בתום לב". קרי, הנתבעים חולקים על זכות הבנק לדרוש את פירעון החוב, להבדיל משעורו. המקום היחיד בו קיימת הכחשה, לפחות של חלק משעור החוב, מצוי בפרק שכותרתו "חיוב בעמלות וריביות ללא הסכמה" (סעיפים 121-96 לבקשת הרשות להגן). לטענת הנתבעים ההוראות בהסכם מכוחן נתבעו עמלות וריביות הן סעיפים מקפחים בחוזים אחידים (סעיף 96). אמנם בעיקר מתייחסים הנתבעים בראש פרק זה לריבית הפגורים הנתבעת עבור התקופה שלאחר התגבש החוב, אך קיימות אמירות כלליות בראש פרק זה שעניינן הכחשת זכותו של התובע להעלות עמלות במהלך תקופת החשבון ולדרוש ריבית במהלך תקופת החשבון (ר' סעיפים 96, 101, 104). 7. על פי ההסכמה הדיונית בין הצדדים, בלא שזו תהווה הודאה בשאלת הנטלים, הוגשו תצהירי הנתבעים/התובעים שכנגד ראשונים. בסעיף 3 לתצהיר הנתבע נאמר כי "מנגד, אנו הגשנו נגד הבנק כתב הגנה, לרבות תביעה שכנגד בסכום של 2,400,000 ₪ בהם כפרנו בדרישת החוב של הבנק, ובנוסף תבענו שיפצה אותנו על נזקי עתק שגרם לנו בהפרותיו, כמפורט להלן". בסעיף 84 לתצהיר נאמר כי 'כמו כן ומייעוץ שקבלתי נמסר לי כי הבנק חייב אותי ואת החברה בריביות ועמלות שנקבעו לפי שקול דעתו הבלעדי, ואף שונו מעת לעת לפי שקול דעתו הבלעדי. כן חייב אותי בריבית פגורים "לפי הנהוג בבנק"'. לאחר שהוגשו תצהירי הבנק שלא כללו התייחסות לשעור החוב הגיש התובע שכנגד תצהיר משלים אשר בו נאמר כי "...ומבקש להבהיר, ולו לשם הזהירות, כי אני עומד על אמיתות טענותי בתצהיר העדות הראשית שהגשתי בשם הנתבעים והתובעים שכנגד בתיק, ועל כפירתנו מכל וכל בתביעת הבנק כנגדנו על כל מרכיביה" (סעיף 5). בעקבות זאת ניתנה "הודעה על אי הסכמה להרחבת חזית" מטעם התובע ובה התנגדות בטענת הרחבת/שנוי חזית ככל הנוגע לסעיף 5 האמור כאשר עד לאותו שלב, כך לטענת ב"כ התובע, לא היו במחלוקת שעור החוב - הקרן ו/או הריבית. בפתח ישיבת ההוכחות מיום 10.1.11 חזר ב"כ התובע על טענתו בדבר הרחבת חזית ובהתאם להחלטת בית המשפט, ובלא לוותר על טענותיו בהקשר זה (ר' עמ' 5, שורה 4) הגיש תצהיר משלים מטעם מנהל הסניף שלמה בלונד ככל הנוגע ליתרת החובה בחשבון על פי דף החשבון האחרון בחשבון מיום 11.10.05. 8. לנוכח המפורט לעיל, עד להגשת התצהיר המשלים מטעם הנתבע/תובע שכנגד לא הוכחש למעשה כי שעור החוב הנתבע משקף אכן את יתרת החובה בחשבון הנתבעת נכון למועד הגשת התביעה. זאת, להבדיל מטענות ככל הנוגע לזכות התובע להחזיר שיקים במועד שהוחזרו או להעמיד יתרת חובה בחשבון לפרעון מיידי. אכן נטען בכתב ההגנה כי לתובע לא עמדה זכות להעלות עמלות ולשנות ריביות במהלך תקופת ההסכם, גם אם זכות זו היתה נתונה לו על פי ההסכם. על טענה זו חזר גם הנתבע בתצהירו "על פי יעוץ משפטי שניתן לי". אין המדובר בטענה המעבירה אל התובע את הנטל להוכיח עמלות שנגבו, וריביות שנגבו. מדובר בטענה משפטית, בדבר קיפוח. קרי, כי ההוראות שמכוחן כך פעל התובע, לטענת הנתבעים, הן הוראות מקפחות בחוזים אחידים. הגם שמדובר בטענה משפטית, היא נסמכת על הגירסא העובדתית ולפיה שונו עמלות ונגבו ריביות חריגות על פי שקול דעתו של הבנק במהלך תקופת ההסכם. על אף שמסמכי הבנק הנוגעים לניהול החשבון הועברו לנתבעים, לא הונחה התשתית הראייתית הנדרשת לביסוס הטענה העובדתית האמורה. יתר על כן. על אף שהנתבע הגיש חוות דעת מטעמו של פרופ' יאיר זימון ככל הנוגע לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלות התובע, לא ביקש מהמומחה כעולה מעדותו של האחרון, ליתן חוות דעת ככל הנוגע להתנהלות חשבון הבנק מבחינת ריביות, יחס השקעות/הלוואות וכדו' (ר' עמ' 21, שורות 10-8). לנוכח כל האמור סבורה אני כי הכחשת החוב בתצהיר המשלים של הנתבע מהווה אכן הרחבת חזית אסורה. ב"כ התובע התנגד לה במועד ודי היה בכך כדי לדחות את טענות הנתבעים המופיעות בתצהיר המשלים מטעמם. למעלה מן הצורך יצויין כי התובע גם הוכיח במידה מספקת את יתרת החובה בחשבון באמצעות תצהירו המשלים של שלמה בלונד. 9. טענתו העיקרית של ב"כ הנתבעים ככל הנוגע לתצהיר המשלים היא כי לא הוכחה התקיימותם של תנאי סעיף 36(א) לפקודת הראיות ככל הנוגע לרשומה מוסדית שכן מר בלונד מנהל הסניף בתקופה הרלוונטית העיד כי אין לו ידע מיוחד במחשבים למעט כמשתמש ועל כן אינו יכול להעיד כי ננקטים אמצעי הגנה מפני חדירה למחשב כנדרש על פי פקודת הראיות. על פי סעיף 4 לתצהירו של מר בלונד "הנתונים הכוללים בדף החשבון נאספו ונרשמו על ידי הבנק בסמוך להתרחשותם והם הופקו מהמאגר הממוחשב של הבנק". העד לא נחקר על האמור בסעיף זה לתצהירו. כעולה מהדיון לעיל, לא היתה למעשה הכחשה של ממש של שעור החוב, ודאי לא הועלתה כל טענה ולפיה קיימים אי דיוקים בפלט שצורף לתצהירו של מר בלונד או הועלתה גירסא אחרת בעניין זה. זאת, על אף שבידי הנתבעים היו כל דפי החשבון הנוגעים להתנהלות החשבון מתחילת שנת 2003 (ר' נ/3). בנסיבות אלו דומה כי יפים לענייננו הדברים שנאמרו בת.א. 11133/97 (בית המשפט המחוזי - חיפה) מפי כב' השופט י. עמית ולפיהם: " למעלה מן הצורך אתייחס לטענת הנתבעת כי אין בתצהירו של הבנק כדי להוכיח את החוב. ציון שלום, פקיד הבנק שמסר תצהיר עדות ראשית מטעם הבנק, אישר בחקירתו כי אינו בקיא כלל בנתוני החשבון, כי התצהיר נערך על ידי עורכי הדין של הבנק, והדבר היחיד הידוע לו מידיעה אישית, הוא פתיחת החשבון והחתימה על כתב הערבות, שנעשו בפניו. מכאן טענת הנתבעת, שהבנק לא הוכיח את החוב.   שלא כטענת הנתבעת, איני סבור כי די בהפרחת טענה סתמית נוסח "איני מכיר בחשבונות הבנק" כדי להצריך את הבנק להציג את כל דפי החשבון מיום פתיחתו, להביא לעדות את כל פקידי הבנק שטיפלו בחשבון מאז פתיחתו, ו"לקינוח" להעלות לדוכן העדים גם את אנשי המחשבים שיעידו על דרך הזנת הנתונים למחשב, ועל דרך פעולת המחשב.   בהיעדר הכחשה של ממש את גובה החוב, די לבנק להציג את "השורה התחתונה" של החוב בחשבון - ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133. ואם סבור הנתבע כי אין בכך די כדי לאפשר לו להתגונן כראוי, רשאי הוא לדרוש מסמכים ופרטים נוספים ועל סמך אלו להשיג על גובה החוב. לא כך נעשה בענייננו. הנתבעת אומנם ביקשה שלל מסמכים, אך לא העלתה כל השגה לגופו של חוב.   לכן, במהלך הדברים הרגיל, רשאי הבנק להוכיח גובה החוב באמצעות פקיד בנק המסתמך על דפי החשבון, גם אם אותו פקיד לא מכיר את החשבון ולא עסק בניהולו בפועל". התוצאה היא שהבנק הוכיח את שעור החוב נכון למועד הגשת התביעה במידה מספקת. 10. טענות הנתבע 2 כנגד ערבותו האישית מתמקדות בהפרת הבנק את התחייבותו להעמיד את האשראי עליו הוסכם והטעיית הנתבע בהקשר זה. מהדיון להלן, במסגרת התביעה שכנגד, עולה כי הבנק לא הפר כל התחייבות כנטען על ידי הנתבעים. גם לא הוכחה הטעייה בהקשר זה. לנוכח האמור נשמט גם הבסיס לטענות הנתבע 2 כנגד ערבותו האישית. התביעה שכנגד 11. טענתם העיקרית של הנתבעים/תובעים שכנגד היא שבניגוד להסכמים בדבר מסגרות אשראי, החזיר הבנק שיקים של הנתבעת, וכתוצאה מכך וכתגובת שרשרת קרסה התובעת שכנגד ונגרמו לה נזקים עצומים. טענה זו הועלתה הן כטענת קיזוז מפני תביעת החוב והן במסגרת התביעה שכנגד. לגרסת הנתבע הסכים התובע ליתן לווי לפרוייקט עד להשלמתו ולשם כך אישר לנתבעת אובליגו בשיעור 1.9 מליון ₪. על אף שהנתבעת לא חרגה ממסגרת זו החזיר התובע שקים של הנתבעת, החזרה אשר גרמה לקריסתה. בעניין זה מפנה הנתבע לפרוטוקול פגישה שנערכה ביום 2.10.03 בנוכחותו, בנוכחות מנהל המרחב של הבנק מר חזי מנסור, מנהל הסניף מר שמואל שמיר ומר משה ביטנסקי נציג המנהלה. באותה פגישה אושרה לגירסתו לחברה מסגרת אשראי של 1.9 מליון ₪ (ר' סעיפים 29-27 לתצהיר ונספח ד' לתצהיר). לטענת ב"כ התובע מערב הנתבע בהקשר זה בין "האובליגו" שאושר לו לבין מסגרת האשראי במסגרת האובליגו כאשר לטענת ב"כ התובע לא היתה מוטלת על התובע החובה לאשר חריגה ממסגרת האשראי גם אם המסגרת הכוללת של "האובליגו" נשמרה. 12. כשנתבקש שמואל שמיר, מי שהיה מנהל הסניף עד מאי 2004 להסביר את ההבדל בין אובליגו למסגרת אשראי כך השיב: "באישור שאנו מקבלים אם זה על ידי מנהל הסניף או מנהל המרחב, מסכמים את כל מסגרות האשראי על פי הסעיפים השונים, דהיינו כמה יהיה בקו אשראי, כמה מסגרת הערבויות, כמה מסגרת הלוואות גישור, כמה מסגרות אחרות, הלוואות וכדו'. כנ"ל מפרטים את סעיפי הבטחונות. ברגע שלקוח חורג ממסגרת האשראי והוא ירד במקביל לצורך הדוגמא בערבות, לא נותן לו את הלגיטימציה לחרוג ללא אישור כי זה חורג מהמסגרת. ואם החריגה בעו"ש לא אושרה על הבנק להחזיר את אותו שיק שיצא ללא כסוי. וגם בדוגמא שלנו שקבענו שהוא יורד במסגרת הערבות זה חד-משמעי לא כדי לעלות במסגרת האשראי, בשום פנים ואופן לא" (ר' עמ' 33, שורה 30 - עמ' 34, שורה 2). גם שמואל בלונד שהחליף את שמואל שמיר כמנהל הסניף החדש העיד "שאנו מתסכלים על כל סעיף מתוך סך האובליגו בנפרד, אם אושרו לו 600 מסגרת בעו"ש ו400 ערבויות לדוגמא יחד מליון והוא לא מנצל את מסגרת הערבויות ב-200,000 זה לא אומר שהוא רשאי למשוך מיידית 200,000 מהעו"ש ולא התייחסתי כלל למצב הבטוחות כרגע" (ר' עמ' 37, שורות 13-10; ר' גם סעיף 3 לתצהירו). ההבחנה בין הרכיבים השונים של האובליגו עולה גם ממסמכי הנתבע עצמו. כך במכתב מיום 24.12.03 אותו הוא מפנה למנהל הסניף מבחין הנתבע בין המסגרת הכוללת של האובליגו לבין רכיביה - מסגרת עו"ש מאושרת, ערבויות, הלוואות מכרז הלוואת לפרעון והלוואות גישור (נספח ה' לתצהירו). כך גם במכתב נוסף מיוני 2004 לאחר כניסת מנהל הסניף החדש לתפקידו מפנה הנתבע לפגישה מאוקטובר 2003, וחוזר על כך כי מסגרת האובליגו הנדרשת על ידי הנתבעת מורכבת מרכיבים שונים וביניהם מסגרת עו"ש מאושרת על סך 600,000 ₪. (ר' סעיף 61 לתצהיר הנתבע על נספחו). אין מחלוקת כי מסגרת העו"ש שאושרה לנתבע בעקבות הפגישה שהתקיימה באוקטובר 2003, עמדה, לבקשתו, על סך 600,000₪ (ר' סעיפים 34-32 לתצהיר התובע). מסגרת זו כאמור נתבקשה על ידי הנתבע עצמו לאחר אותה פגישה שהתקיימה באוקטובר 2003 בנוכחות מנהל המרחב, ואושרה על ידי הסניף. מסגרת זו היא גם המסגרת שעמדה לנתבעת בדצמבר 2004 כעולה מדפי החשבון הרלוונטיים לאותה תקופה (נ/3). עוד אין מחלוקת כי השקים שהוחזרו בדצמבר 2004 ואשר לגרסת הנתבע גרמו לקריסת החברה חרגו מאותה מסגרת אשראי. 13. לטענת הנתבע כאמור לנוכח מסגרת האובליגו ובפרט כאשר החוב "הפתוח", קרי, החוב במסגרת האובליגו שלא עמדו כנגדו בטחונות, הלך ופחת אותה עת, היה על הבנק לאשר את השיקים האמורים. עוד טוען הנתבע כי גם קודם לאותם שיקים אושרו חריגות ממסגרת האשראי של ה-600,000 ₪, נתון המלמד כי הבנק ייחס יותר חשיבות למסגרת הכוללת של האובליגו מאשר לרכיב המאושר של מסגרת העו"ש בתוך אותה מסגרת. אין בידי לקבל טענה זו. ההבחנה בין הרכיבים השונים של האובליגו הוכחה במידה מספקת ועולה גם ממסמכי הנתבע עצמו. שמואל בלונד העיד בהקשר זה כי לא זו בלבד שהקטנה ברכיב מסויים של האובליגו אינה מאפשר הגדלה אוטומאטית של אחר, אלא שחלק ממרכיבי האובליגו, הם רכיבים שמטיבם הולכים ופוחתים במהלך הזמן. כך הן למשל הלוואות שפירעונן בתשלומים במהלך התקופה. כיוון שכך, גם הפחתה בשעור "החוב הפתוח" אינה מצדיקה הגדלת מסגרת האשראי. גם אם במהלך שנת 2004 היו מקרים שכובדו חריגות זמניות ממסגרת העו"ש (ור' בהקשר זה את עדותו של שמואל בלונד ולפיה ככל שהיו חריגות היה זה בעקבות הגדלה זמנית של האשראי, עמ' 35, שורות 34-32; עמ' 36, שורות 10-8) אין בכך כדי להוביל למסקנה אחרת שכן היו גם מקרים בהם לא כובדו חריגות ממסגרת האשראי. לתצהירו של מר בלונד צורף פרוטוקול פגישה שנערכה ביום 27.9.04 בנוכחותו, בנוכחות מנהל המרחב, רכזת האשראי ומר משה ביטנסקי ממנהלת המרחב. נושא הפגישה כעולה מאותו פרוטוקול היה אי איזון באשראי אליו נקלעה הנתבעת ורצונה באשראי נוסף על מנת לסגור אותו. גובשו מספר הסכמות בנושא ניכוי שיק דחוי והלוואות. בסיום אותו פרוטוקול נרשם כי "מנהל המרחב מסר ללקוח שלא יכול לחרוג מעבר למסגרת האשראי בסך 600 א. שח" (ר' נספח 3 לתצהיר). על גב מכתב שכותב הנתבע ב-18.11.04 בעקבות אותה פגישה למר בלונד בנושא "הסדרת מסגרת האובליגו" כותב מנהל הסניף כך "הנכם מתבקשים לבצע הפקדה דחופה להגעה למסגרת האשראי הזמנית שאושרה ב-4.11.04 ע"ס 775 א' ₪ מדובר הפקדה של כ-65 א' ₪. כל בקשה נוספת תידון במרחב. כל עוד לא אושרה אין לחרוג!!!" (ר' נספח 4 לתצהיר). לנוכח כל האמור אינני סבורה כי הבנק הפר חובה כלשהיא בהחזירו שיקים שחרגו ממסגרת האשראי בדצמבר 2004. בפרט כאשר גם קודם לדצמבר 2004 הוחזרו שיקים מאותה סיבה. 14. אפילו הייתי מגיעה למסקנה אחרת, דין התביעה שכנגד להדחות שכן התובעים שכנגד לא הוכיחו במידה מספקת לא את הקשר הסיבתי הקיים לטענתם בין התנהלות זו של הבנק לבין הנזקים להם הם טוענים וגם לא את הנזקים עצמם. 15. על פי סעיף 77 לתצהירו של הנתבע "משנודע לחברת י. דמרי על החזרת השקים זו הפעם הנוספת, היא נתנה הוראה לבטל השקים שהיא עצמה נתנה לחברה ושטרם נפרעו, בסכום של 200,000₪, הודיעה שוב על חילוט הערבות הבנקאית בסכום של 300,000₪, הודיעה לחברה על הפסקת ההתקשרות לאלתר, והוציאה את החברה מעבודתה בשטח" (ר עמ' 7, שורות 28-23). לעדותו לא קיבל מחברת י.דמרי כל מכתב לא על הפסקת ההתקשרות, לא על ביטול השקים ולא על חילוט הערבות (ר' עמ' 7, שורה 27 - עמ' 8, שורה 3). אין זה סביר בעיני כי במהלך כל התקופה שלאחר הוצאתו האלימה של הנתבע מהאתר, כך לגרסתו, לא קיבל כל מסמך מאת חברת י. דמרי המודיע על הפסקת ההתקשרות ומפרט את הסיבות לכך. בפרט כאשר לגרסת הנתבע נותר ציוד רב שלו באתר. לא שוכנעתי אפוא במידה מספקת כי החזרת השקים בחודש דצמבר, היא שגרמה להפסקת ההתקשרות כנטען על ידי הנתבע, לביטול שיקים ולחילוט הערבות כנטען. יתר על כן. למעשה מעדותו של הנתבע עצמו עולה כי חברת י. דמרי עצמה הסכימה לסייע לו בעקבות לחצי הבנק (ר' עמ' 18, שורות 11-9). 16. גם הנזק הנטען לא הוכח. על פי תצהירו של התובע שכנגד באמצע חודש דצמבר 2004 הוגש לחברת דמרי חשבון לפיו הייתה התובעת שכנגד אמורה לקבל 3.5 מליון ₪ לאחר קיזוז כספים שהיא קיבלה לפני כן ולשלם לספקים כמיליון₪ עבור רכישות שביצעה לביצוע העבודות בפרויקט. עוד הייתה אמורה החברה לבצע עבודות נוספות להשלמת הפרויקט בסכום של 7,5356,775 ₪ במחירי דצמבר 2004. על פי התצהיר גם השאירה הנתבעת באתר בעקבות סילוקה על ידי חברת י. דמרי ציוד וחומרי גלם אשר שווים מסתכם בכ-400,000 ₪ (ר' סעיף 89 לתצהיר). בתמיכה לנזק הנטען צירפו הנתבעים חוות דעת של פרופ' יאיר זימון. חוות הדעת ברובה חוזרת על האמור בתצהירו של הנתבע ומוסיפה כי אובדן הרווח הצפוי לחברה בגין עבודות שטרם בוצעו בפרויקט עומד על סך 0.8-1.1 מליון ₪ וזאת על בסיס ההיקף הכספי של העבודות שעוד נותרו כאמור בתצהיר הנתבע וגזירת רווח בשיעור 15-11 אחוז. מעדותו של פרופ' זימון עולה כי למעט קביעת שעור הרווח לסוג זה של עבודה, כל יתר הנתונים התקבלו מהנתבע עצמו - משיחות עימו, מחשבון סופי שככל הנראה הוגש על ידי הנתבעת בדצמבר אך לא הוגש לבית המשפט ואין כל ראייה לכך ואף לא טענה שאושר על ידי חברת י. דמרי, וממאזן החברה (ר' עדותו בעמ' 21-19). הנתבעים לא המציאו כל מסמכים בתמיכה לטענתם בדבר ההיקף הכספי של העבודות - אף ההסכם שהוגש לא כולל את הנספחים המפרטים את הסכומים (ר' עדותו של הנתבע בעמ' 5, שורות 30-21). על אף שהנתבע העיד כי יש לו חשבונות וחשבוניות של עבודות שאושרו (ר' עמ' 6, שורות 31-26), דבר מזה לא הוגש והסברו של הנתבע בהקשר זה אינו מניח את הדעת (ר' עמ' 7, שורות 12-11). למעשה גם החשבון הסופי שהועבר על ידי הנתבע לפרופ' זימון לא הוגש. לנוכח האמור לא הוכיח התובע שכנגד את רכיבי הנזק שעניינם שכר עבור עבודה שבוצעה, הפסד רווח וציוד שנותר באתר. בכתב התביעה שכנגד טען הנתבע לנזקים שנגרמו בעקבות "התניית שרות בשירות" אסורה שבוצעה לטענתו על ידי הבנק, וגביית עמלות וריביות מכוחן של תניות מקפחות בחוזים אחידים. את הנזק בגין הראשונים העריך הנתבע לכל הפחות בסך של 300,000₪ ואילו את הנזק בגין חיובי העמלות והריביות הפסולים העריך בכ-200,000 ₪. עלפי כתב התביעה שכנגד התובעים שכנגד אינם יכולים לפרט את הנזק בשל היעדר מסמכי הבנק הנדרשים לצורך עריכת החישוב (ר' סעיפים 106-105 לכתב התביעה שכנגד). על אך שכל דפי החשבון הרלוונטיים הומצאו לבסוף, אין כל ראייה בתצהיר או בחוות דעת לנזק הנטען. נראה כי הטענה בעניין זה נזנחה ואף מסיכומי ב"כ הנתבע עולה כי למעשה הטענה בהקשר זה היא אך כי על התובע להוכיח את כל רכיבי תביעתו, וזאת לא עשה. טענה זו, כאמור נדחתה. התובע גם עתר בכתב התביעה שכנגד לפצוי בגין הפגיעה בשם הטוב ובמוניטין המסחרי והמקצועי שלו. לא חזר על כך בתצהירו ומכל מקום הפגיעה הנטענת לא הוכחה. 17. בכתב התביעה עתר התובע לתשלום החוב בסך 535,702 ₪ נכון ליום 2.10.05 בצרוף "ריבית פיגורים מצטברת בשיעוריה המשתנים מפעם לפעם וכפי שיהיה נהוג אצל התובע" (ר' סעיף 9 לכתב התביעה). בבקשת הרשות להגן טענו הנתבעים כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד לפי סעיף 4(4) לחוק החוזים האחידים והוכחשה זכותו של הבנק לגבות את הסכום האמור. עוד נטען כי מדובר למעשה בתנית פצויים מוסכמת שיש מקום להתערב בה. בהסכם פתיחת החשבון (נספח א' לכתב התביעה) נקבע ככל הנוגע ליתרות חובה בחשבון המצויות במסגרת אשראי שניתן כי "סכומים שהלקוחות יהיו חייבים בחשבון ישאו ריבית בשעורים שהבנק יודיע עליהם ללקוחותיו, מפעם לפעם. הריבית תחושב על פי הכללים והנהלים הנהוגים והמקובלים בבנק כפי תוקפם, וכל שינוי שיחול בהם מפעם לפעם, לפי שקול דעת הבנק בלבד" (סעיף6(א)). עוד נקבע כי "אותו חלק מיתרת החשבון אשר, מסיבה כלשהיא, יעלה על סכום האשראי שהבנק הקצה ללקוחות, ישא - בנוסף לריבית כאמור בסעיף 6(א) דלעיל - תוספת ריבית, בשיעור שיקבע מפעם לפעם על ידי הבנק (שתיקרא להלן - "ריבית חריגה"); וזאת, מבלי שהדבר ייחשב כאישור או כהסכמה מצד הבנק להגדלת סכום האשראי המוקצה" (סעיף 6(ב)). בסעיף 6(ג) נקבע כי הריבית האמורה בסעיף 6(א) בתוספת הריבית החריגה על פי סעיף 6(ב) יקראו ביחד "ריבית מירבית". בסעיף 14(א) להסכם נקבע כי "במקרה שתוגש על ידי הבנק תביעה נגד הלקוחות לתשלום סכום כלשהו המגיע או שיגיע מהם לבנק בחשבון, ישא אותו סכום התביעה אותו שיעור ריבית מירבית בגין התקופה שהחלה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל; וריבית מירבית כנ"ל שתתרבה במשך כל שלושה חודשים - או לפי בחירת הבנק, במשך כל תקופה אחרת שבגינה תותר על פי הדין צבירת ריבית - תישא אף היא ריבית מירבית והלקוחות מסכימים בזה שהרשות השיפוטית תפסוק לחובתם ריבית כנ"ל". הסכם פתיחת החשבון כעולה מעיון בו הוא חוזה אחיד כהגדרתו בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982. ההוראה בדבר הריבית שתחול במקרה של הגשת תביעה משפטית היא הוראה שחלה לגביה חזקת הקיפוח שבסעיף 4(4) לחוק הקובעת חזקת קיפוח ככל הנוגע ל"תנאי המקנה לספק זכות לקבוע או לשנות, על דעתו בלבד, ולאחר כריתת החוזה, מחיר או חיובים מהותיים אחרים המוטלים על הלקוח, זולת אם השנוי נובע מגורמים שאינם בשליטת הספק". הריבית הרלוונטית לענייננו מורכבת כעולה מההוראות לעיל משני סוגי ריבית הנקבעים על פי שיקול דעתו הבלעדי של הבנק וחלה אפוא לגביהם חזקת הקיפוח (השווה רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל ואח' נ. מרכז משען פ"ד נב(4) 145, בעמ' 169-166; ה"פ (מחוזי -ת"א) שריון בוני נ. בנק כרמל ומשכנתאות והשקעות בע"מ, סעיף 5; ת.א. (ת"א) 55131/05 שקד אליהו נ. בנק הפועלים בע"מ. חזקה זו לא נסתרה בנסיבות העניין ולא הועלתה כל טענה בהקשר זה. ודוק. בתיק שבפני לא מתעוררת שאלת זכותו של הבנק לגבות ריבית פיגורים בתקופה שלאחר התגבש החוב. זכות כאמור ככל הנראה עומדת לו, בכפוף להוראות הדין בדבר פיצוי מוסכם. השאלה שבפני היא מה תוקפן של הוראות בהסכם שכלל אינן קובעות את גובה ריבית הפיגורים אלא מותירות שאלה זו לשיקול דעתו הבלעדי של הבנק כפי שימצא לנכון מעת לעת. תניות אלו הן כאמור מקפחות. בסעיף 3 לחוק החוזים האחידים נתון לבית המשפט שיקול דעת האם לבטל או לשנות תנאי מקפח בחוזה אחיד. על פי סעיף 19(א) לחוק "מצא בית משפט, בהליך שבין ספק ולקוח, שתנאי הוא מקפח, יבטל את התנאי בחוזה שביניהם או ישנה אותו במידה הנדרשת כדי לבטל את הקיפוח". בסעיף 19(ב) נקבע כי "בהשתמשו בסמכותו לפי סעיף קטן (א) יתחשב בית המשפט במכלול תנאי החוזה ובנסיבות האחרות, וכן בנסיבות המיוחדות של הענין הנדון בפניו". בענייננו לא הובאו כל נתונים ככל הנוגע לדרך שבה יש לשנות תנאי זה, ואני מורה איפוא על ביטולו. לנוכח המסקנה אליה הגעתי אין לי צורך לדון בשאלת הפצוי המוסכם. התוצאה היא שאני מחייבת את הנתבעים 2-1 לשלם לתובע סך של 535,702 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. עוד אני מחייבת את הנתבעים 2-1 לשלם לתובע את הוצאות האגרה ששולמה בתיק כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולם. התביעה שכנגד נדחית. הנתבעים 2-1 ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בגין התביעה והתביעה שכנגד בסך כולל של 25,000 ₪. חיובם של הנתבעים 2-1 על פי פסק דין זה הוא יחד ולחוד. ריבית