בקשה להבאת ראיות לסתור את החלטות הביטוח הלאומי בתביעת תאונת דרכים

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' הנשיא א. קיטאי) בת.א. 10316. הערעור מכוון כנגד החלטת בית המשפט קמא שלא להתיר למערער להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, לפיה נקבעה למערער נכות צמיתה בשיעור 0%. המדובר במערער, יליד שנת 1972, אשר נפגע בתאונת דרכים ביום 11.09.98 במהלך עבודתו. בעקבות התאונה נגרמו למערער לטענתו פגיעות קשות, לרבות פגיעות ראש וגב והוא אושפז מספר פעמים בבית חולים. למערער נקבעו ע"י המל"ל נכויות זמניות גבוהות, אולם החל מחודש מרץ 2001 קבעה הועדה הרפואית של המל"ל כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 0%. הוועדה הרפואית לעררים של המל"ל אישרה את קביעת דרגת הנכות הצמיתה. המערער טען בבית המשפט קמא כי במקרה כגון דא מוסמך ביהמ"ש לסטות מהכלל הקבוע בסעיף 6ב לחוק הפלת"ד ולהתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שנקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי, וזאת בהתאם לחריג הקבוע בסיפא של הסעיף. ביהמ"ש קבע כי התרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד ובנסיבות יוצאות דופן, כגון תרמית או טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים. ביהמ"ש לא מצא בחומר שהובא בפניו קיומו של טעם מיוחד כזה ודחה את הבקשה. על כך הערעור שבפנינו. אליבא דהמערער קביעת ועדות המל"ל אינה משקפת נכונה את מצבו הרפואי ונגרם לו עוול בכך שועדות המל"ל לא התחשבו במסמכים רפואיים ובחוות דעת רפואיות שהוגשו על ידו, לפיהם נותרה למערער נכות צמיתה בת 20% בתחום הנוירולוגי (חוות דעת של ד"ר פלד) ו-28% בתחום האורטופדי (חוות דעת של פרופ' מנדס). המערער טוען כי הפער הגדול בין קביעות המל"ל לבין קביעות המומחים הרפואיים אליהם פנה, קיום הממסכים הרפואיים המוכיחים, לטענתו, כי נותרה לו נכות צמיתה וכן העובדה כי במשך תקופה ארוכה נזקק לטיפולים רפואיים, לרבות אישפוז בבי"ח, ונקבעה לו נכות זמנית גבוהה, כל אלה מהווים ראיה למצבו הרפואי הלקוי של המערער ומצביעים על הטעות שנפלה בקביעת המל"ל. עוד טוען המערער כי קופחו זכויותיו ונפל פגם בדיון בועדות הרפואיות של המל"ל, כאשר אלה לא התחשבו במסמכים הרפואיים ובחוות הדעת מטעם המערער. טענתו הנוספת של המערער היא כי הוועדה הרפואית של המל"ל כלל לא נתנה את דעתה ולא התייחסה לתלונות המערער בתחום הפסיכיאטרי. המערער טוען כי עד היום הוא סובל מבעיות פסיכיאטריות, זקוק לטיפול ונוטל תרופות אנטי דכאוניות. לטעמו,יש בכך כדי להצביע כי נותרה לו נכות בתחום הפסיכיאטרי. המשיבים ביקשו לדחות הערעור מטעמיו של ביהמ"ש קמא. הלכה פסוקה היא כי בית המשפט יתיר להביא ראיות לסתור קביעה קודמת של דרגת נכות על פי הסיפא של ס' 6ב' הנ"ל רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן. אמנם לא נקבעה רשימה סגורה של מקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור והדבר תלוי בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה, אולם הפסיקה הצביעה על שני סוגי טעמים עיקריים לכך: "(א) טעמים משפטיים כגון: אם נראה לבית המשפט, כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי, כגון תרמית, קל וחומר - בטלות מדעיקרא (כגון עקב פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי); (ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון: אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת" (ר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505, עמ' 509). ביהמ"ש יתיר להביא ראיות לסתור גם במקרה בו לפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה (ראו ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77, עמ' 82). נפסק לא אחת כי כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שקיים פער בין קביעת ועדת המל"ל לבין קביעות מומחים אחרים, אפילו אם פער זה גדול. מחלוקות בין מומחים רפואיים הן נפוצות, ואין קושי למצוא חוות דעת שתהיה שונה ממסקנות הוועדה הרפואית. מטרתו של סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד, כמו גם המטרה של הסעיף 6א לחוק, היא לייעל את הדיון ולחסוך את זמנו של בית המשפט. אם בכל מקרה של קביעה שונה מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן יהיה להביא ראיות לסתור - תסוכל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב (ראו ע"א 5779/90 הנ"ל, בעמ' 82 ור"ע 634/85 הנ"ל, בעמ' 508). מעיון במסקנות הוועדה הרפואית לעררים עולה כי בפני הוועדה עמדו חוות הדעת של ד"ר פלד ופרופ' מנדס, הקובעים דרגות נכות של 20% בתחום הנוירולוגי ו-28% בתחום האורטופדי. כמו כן, עמדו בפני הוועדה כל המסמכים הרפואיים הרלוונטיים, לרבות ממצאי האבחון הקוגניטיבי שנערך למערער בבית החולים רמב"ם. הוועדה עיינה בחוות הדעת של המומחים ולא הסכימה לממצאיהן ולמסקנותיהן. המערער לא הביא ראיה כלשהי המצביעה על פגם דיוני שנפל בהחלטת הוועדה. הפער בין מסקנות הוועדה למסקנות המומחים אינו יכול לבסס טיעון שנפל פגם כזה. המערער לא הביא מסמכים רפואיים המעידים על החמרת מצבו. יוצא אפוא כי עיקר טרונייתו של המערער היא כנגד החלטת ועדות המל"ל המבוססות על עמדה מקצועית של חברי הוועדה, אשר בפניהם היה מונח כל החומר הרפואי הרלבנטי וחוות דעת של מומחים רפואיים מטעם המערער, כאשר המערער לא הצביע על החמרת מצבו הרפואי ולא הניח תשתית עובדתית לכך שנפל פגם דיוני בהחלטות הוועדה. לאור האמור לעיל, לא נראה כי המדובר בנסיבות חריגות שיש בהן הצדקה להתיר הבאת ראיות לסתור. אילו דעתי היתה נשמעת, היינו דוחים איפוא הערעור. בנסיבות הענין לא הייתי מחייב את המערער בהוצאות. א' שיף, שופט השופטת ב. גילאור - ס.נשיא: בקשתו של התובע להביא ראיות לסתור נדחתה בהחלטה מ-24.6.02. בפרוטוקול הדיון מ-27.2.03 הודיע ב"כ המערער כי המערער הגיש תביעה להחמרת מצב. בדיון מ-6.7.03, נרשמה הסכמת הצדדים לדיון לפי סעיף 4(ג). בפסק-הדין התייחס הנשיא קיטאי לכך כי בסיכומיה בתביעה התבקש שוב ליתן רשות להביא ראיות לסתור ברושמו "דחיתי את הבקשה והדרך הנכונה לתקוף בקשה זו היא בדרך הגשת בר"ע או במסגרת ערעור על פסק-הדין". יש טעם בעמדת המשיבים כי ההסכמה לניהול ההליך על דרך הפשרה מגבילה את יכולת ההתערבות של בית המשפט לערעור בפסק-הדין. אלמלא התנהל הדיון בבית משפט קמא על דרך הפשרה ולפי סעיף 4(ג) לחוק הפלת"ד, הייתי בהחלט מוטרדת מדחיית בקשתו להבאת ראיות לסתור, שכן ב-CT מוח שנעשה למערער ביום10.1.00 נמצא מימצא של פגיעה מוחית פרונטלית דו צדדית קבועה. ב- EEG מ-15.8.00 "תרשים מופרע בגלל איטיות דיפוזית נמוכת מתח..." בבדיקה נירוקוגנטיבית מ-14.6.01 נמצא "מבחינת האטיולוגיה נראה כי חבלת הראש החמירה עוד יותר את הליקויים הקוגנטיביים וההתנהגותיים באדם בעל יכולת נמוכה מלכתחילה... הליקויים מגבילים את יכולתו... להשתלב באופן עצמאי בעבודה מפרנסת". בדו"ח הועדה הרפואית לעררים מיום 29.1.02 נרשם שאין שום מימצאים המעידים על הפרעה פוסטראומטית או הפרעה אורגנית, וזאת בניגוד לדו"ח הנירוקוגנטיבי שנעשה ביזמת הועדה הרפואית ולבקשתה. גם הנימוק שלמימצא ההדמייתי "אין ביטוי קליני", מעורר קושי. כל אלה בהתעלם מחוות הדעת של ד"ר פלד וד"ר מנדס שעמדו לעיון הועדות הרפואיות ואין בהן, כשלעצמן, לשמש תמיכה להבאת ראיות לסתור. בהסתייגות האמורה, אני מסכימה לדחיית הערעור, ולא הייתי עושה צו להוצאות. ב' גילאור, שופטת[אב"ד] י. דר - שופט: אני מצטרף לדעתם של חברי באשר לתוצאה הסופית. אשר לנימוקים, אני מצטרף לדעתו של השופט שיף, ומבקש להעיר בקצרה. המחסום שאני רואה בפני קבלת הערעור אינו בהסכמה לדון בהליך על דרך הפשרה, כפי שרואה אותו חברתי השופטת גילאור. אינני רואה בדרך שבה התנהל ההליך בערכאה הראשונה, שנוצרה מניעה שהמערער יטען בפני ערכאת הערעור נגד דחיית בקשתו להביא ראיות לסתור. לגוף הענין, על פי העקרונות שנקבעו בפסיקה בדבר השימוש בסעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין מקום לקבל את הבקשה, רק משום תוכנם של מסמכים רפואיים שעמדו בפני הועדה של המוסד לביטוח לאומי. אם בחרה הועדה שלא להכיר בנכות, למרות הכתוב במסמכים, הפתרון צריך להיות במסגרת ההליכים שמכח חוק הביטוח הלאומי, ולא די בכך כדי להקים למערער עילה להביא ראיות לסתור. י' דר, שופט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א. שיף. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ניתן היום א' בטבת, תשס"ה (13 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים. ב. גילאור - שופטת[אב"ד] י. דר, שופט א. שיף, שופט בקשה להבאת ראיות לסתורתאונת דרכיםראיותביטוח לאומי