מונח בפניי ערעורו של מערער על החלטתו של המנהל המיוחד לנכסי החייב דדון יצחק (להלן: "החייב"), לדחות את תביעת החוב שהוגשה מטעם המערער. טענות המערער בקצירת האומר; המערער הגיש תביעת חוב המתבססת על תיק הוצאה לפועל שפתח כנגד החייב בשנת 2007 . עניינו שני שטרי חוב שניתנו לו על ידי החייב האחד על סך 70,000 ₪ והשני על סך 50,000 ₪ . המערער טוען כי רק כשנתיים לאחר שהגיש את תביעת החוב, ניתנה החלטתו של המנהל המיוחד לדחות את תביעת החוב מחמת היעדר ביסוס ראייתי לקבלתה. במכתב שקיבל המערער מאת המנהל המיוחד בחודש אוקטובר בשנת 2010 (להלן: "המכתב השני") מצוין כי המנהל המיוחד העביר בחודש ספטמבר בשנת 2010 (להלן: "המכתב הראשון") מכתב למערער בו נדרש המערער להמציא אסמכתאות וראיות לביסוס טענותיו, מכתב שלטענתו של המערער לא קיבל. לפיכך, טוען המערער כי לא ידע בטרם התקבל המכתב השני שעליו להמציא ראיות נוספות ומרגע שנודע לו על כך, פעל בהתאם. לשיטתו של המערער חל בלבול אצל המנהל המיוחד עם נושה נוסף, של החייב, המיוצג אף הוא על ידי ב"כ המערער, וכי המכתב הראשון שנשלח, נשלח אך בעניינו של הנושה השני. לגופה של דחיית תביעת החוב טוען המערער כי המציא למנהל המיוחד תצהיר ומסמכים המאמתים את תביעת החוב. הוא הוסיף כמו כן למכתבו אל המנהל המיוחד, מחודש נובמבר בשנת 2010, הסכם שנערך בינו לבין החייב, ובו התחייב החייב להשיב למערער את הכספים שהלה העביר לו. תגובתו של המנהל המיוחד בקצירת האומר; המנהל המיוחד טוען כי יש לדחות בקשת הערעור על הסף כיוון ש: הוגשה באיחור רב ממועד מתן הכרעתו, ומבלי להגיש בקשה למתן אורכה. המסמכים שהוגשו על ידי המערער, הומצאו למנהל המיוחד לאחר שחלף מועד הערעור על החלטתו בתביעת החוב. לגופו של עניין, אין במסמכים החדשים שהומצאו כדי לשנות מהחלטתו 4. לא זאת אף זאת; המסמכים והתצהיר שהמציא המערער סותרים זה את זה וגם את גרסת החייב. המערער הגיש למנהל המיוחד תביעת חוב על סך 226,026 ₪. לתביעה צירף המערער שני שטרי חוב שסכומם הכולל עומד על 120,000 ₪, ואת העתק בקשתו של המערער משנת 2007 לביצוע השטרות. המנהל המיוחד פנה, כאמור, במכתב מחודש 09/10 למערער ובו ביקש ממנו להוסיף פרטים אודות היווצרות החוב נושא השטר, פירוט הנסיבות של העברות הכספים ומועדים מדויקים. המערער טוען, כאמור, כי מכתב זה לא הגיע לידיו. ברם, בחודש 10/2010 הגיש המנהל המיוחד תגובה לבקשה לעיכוב ביצוע מכר ביתו של החייב, שהוגשה על ידי המערער והנושה הנוסף המיוצג על ידי ב"כ המערער. במסגרת התגובה ציין המנהל המיוחד כי ספק אם יש להכיר במבקשים (המערער והנושה הנוסף) כנושים של החייב. זאת, לאור העובדה כי תביעות החוב שהוגשו על ידם לא כללו פרטים אודות אופן יצירת החוב וכן לאור העובדה שהמערער לא השיב למכתב המנהל המיוחד לעניין המצאת המסמכים הנוספים. המנהל המיוחד, מציין באותה תגובה כי ב"כ המערער מתייחס גם מתייחס למכתב דרישת המסמכים שהגיע אליו בעניינם של המבקשים, ואף בהמשך הודה המערער בקבלת המכתבים בכך שטען כי חרף טענת המנהל המיוחד כי המכתבים נשלחו למערער, הרי שהם הגיעו לב"כ המערער. מכאן, טוען המנהל המיוחד שאין לקבל את טענת המערער כי לא קיבל את המכתב לדרישת המסמכים. בחלוף 30 ימים מיום שהמציא המנהל המיוחד את המכתב, לדרישת המסמכים, למערער ולאחר שלא התקבלה כל תגובה בעניינו, הכריע המנהל המיוחד בתביעת החוב על בסיס הראיות שהונחו בפניו. על החלטתו בתביעת החוב לא הוגש ערעור ורק כאשר הפכה ההחלטה חלוטה, התקבל לידו מכתב מאת המערער במסגרתו התבקשה ארכה להמצאת המסמכים להוכחת החוב. למכתב זה צורף לראשונה, הסכם שנערך בין החייב למערער במסגרתו נכתב כי המערער הלווה לחייב סך של 70,000 ₪ בחודש דצמבר בשנת 2004 וסך של 50,000 ₪ בחודש אוגוסט 2005. מאידך גיסא, טען המערער, בתצהירו, כי העברות הכספים על ידו לחייב בוצעו טיפין טיפין במשך שנתיים, עד שהצטברו לסכום המלא של ההלוואה. בעניין זה קיימת סתירה בין גרסתו של החייב לגרסתו של המערער, סתירה אשר לא היה בידי המערער ליישבה. כמו כן, האסמכתאות שצירף המערער הינן דפי חשבון אשר לכל היותר מוכיחים משיכות כספים מחשבונו של המערער ואין בהן כדי להוכיח על העברות הכספים לחייב המערער הגיב לטענותיו של המנהל המיוחד ובתגובתו זו טען כי אין, ולא היה לו, כל צורך בהגשת בקשה למתן ארכה שכן החלטתו של המנהל המיוחד ניתנה ביום 13.1.11 והודעת הערעור הוגשה ביום 26.1.11, וזאת טרם חלף המועד לערעור. בנוסף, חזר המערער על טענותיו כפי שפורטו בכתב הערעור. עמדתו של הכונס הרשמי: לטענת הכונס הרשמי, עניין לנו בנושה אשר התנהלותו החריגה מעלה תמיהה; המערער המתין כשלוש שנים טרם פנה לגביית החוב בלשכת ההוצאה לפועל. לא זאת אף זאת, אף במסגרת הליכי ההוצל"פ לא נעשתה כל פעילות בתיק למעט עיקול שהטיל צד ג'. העובדה כי המערער לא טרח בעיקול נכסיו של החייב לרבות ביתו, נמצאת תמוהה בעיני הכנ"ר. כמו כן, הכרעתו של המנהל המיוחד בתביעת החוב של החייב ניתנה ביום 20.10.10 כאשר רק בחודש דצמבר לאחר שהפכה ההחלטה חלוטה, התקבל מכתב המערער כי לא קיבל את מכתב דרישת המסמכים של המנהל המיוחד. נוסף לכך, טענות המערער באשר לכספים שהועברו לחייב, אינן תואמות את הסכם ההלוואה וגם לא את דפי החשבון שצורפו על ידי המערער עצמו. נוכח כל האמור לעיל במקובץ, מוצא הכנ"ר כי בדין דחה המנהל המיוחד את תביעת החוב. בנוסף, מצא לנכון הכנ"ר להעיר כי הוא מוצא טעם לפגם בעובדה שב"כ המערער הינו גם ב"כ החייב בהליך אחר ואף הינו ב"כ של בנו של החייב בהליך נוסף. עיינתי בטענות הצדדים ובעמדתו של הכונס הרשמי וזו החלטתי; עסקינן בשתי מחלוקות בעניינה של תביעת החוב נשוא הערעור; האחת אודות מועד הגשת הערעור והשנייה לגופה של התביעה. מטענות הצדדים עולה כי בכל הנוגע למועד הגשת תביעת החוב הרי שהצדק עם המפרק ותביעת החוב של המערער הוגשה בחלוף המועד. במה אמורים דברים? מטענותיו של החייב עולה כי נודע לו לראשונה על ההחלטה ממכתבו של המנהל המיוחד מיום 13.1.11. ברם, טענה זו עומדת בסתירה לאמור בסעיף 4 לכתב הערעור שם נכתב מפורשות כי ביום 19.10.10 התקבל אצל ב"כ המערער מכתב מאת המנהל המיוחד בו מצוין כי תביעת החוב של המערער נדחתה. אי לכך, לא ברורה טענתו של המערער, בתשובתו לתגובת המנהל המיוחד, לפיה למד על הכרעתו של המנהל המיוחד אך ממכתבו של האחרון מיום 13.1.11. ככל שסבור המערער כי הכרעתו של המנהל המיוחד הייתה אך הודעה על כך שלא הומצאו לידיו המסמכים כפי שנתבקשו במכתבו מחודש 09/10, הרי שאין אלו פני הדברים. לטענתו של המנהל המיוחד, מכתבו מיום 13.1.11 נועד להגיב על המסמכים שנתקבלו אצלו באיחור, ובמסגרת תגובה זו אך הוסיף כי הכרעתו בתביעת החוב שניתנה ביום 19.10.10 שרירה וקיימת. לאור הראיות שהביא המנהל המיוחד לכך שמכתביו הומצאו לידי ב"כ המערער, והלה אף הכיר בכך בתגובתו, במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע מכר ביתו של החייב, אני דוחה את טענותיו של המערער כאילו לא קיבל מכתבים אלו לידיו. יתרה מכך, לטענת המנהל המיוחד אכן נשלחו שני מכתבים לב"כ המערער, בעניינו של המערער ובעניינו של הנושה הנוסף, אולם דווקא בעניינו של הנושה האחר נפלה שגגה בהמצאה, ומחמת הזהירות לא התייחס המנהל המיוחד למכתב זה כאילו נשלח. מכל האמור לעיל אני מוצאת כי החייב לא הגיש את ערעורו במועד, ודין הערעור להידחות על הסף אך בגין זאת. החלטתי זאת מתחזקת ביתר שאת נוכח העובדה כי על פניו עולה כי בצדק טוען המנהל המיוחד כי דין התביעה להידחות אף לגופה. תביעת החוב הוגשה ללא אסמכתאות וללא פירוט כנדרש בדין, ואף במסמכים שצורפו באיחור על ידי המערער אין כדי לחזק את התביעה. אדרבא, המערער צירף הסכם הלוואה בינו ובין החייב, שסתר את טענות המערער, וכמו כן צירף דפי חשבון, מחשבונו שלו המעידים על משיכות כספים מן החשבון. ברי כי אין בדפי החשבון כדי להעיד על העברות כספים לחייב, וכל שביכולתם הוא להעיד על כך שהמערער משך כספים מחשבונו שלו(!). טענתו לפיה קיבל כספי ירושה ומהם העביר כספים לחייב לא גובתה על ידי המערער בראיה כלשהי. כל זאת עומד בצלה של ההתנהלות העמומה של המערער כאמור בעמדתו של הכנ"ר. סוף דבר, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין יישא המערער בהוצאות המנהל המיוחד בסך 15,000 ₪ אשר יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ניתן היום, י"א אב תשע"א, 11 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים. תביעת חובחוב