1. בקשה מטעם התובעת למינוי מומחה שיקומי מטעם בית המשפט, לה מתנגדים הנתבעים. 2. המדובר בתובענה בגין נזקי גוף בטענה לרשלנות רפואית מצד הנתבעים, אשר כתוצאה ממנה נותרה התובעת נכה באורח קשה. עוד בטרם הוגשו חוות הדעת הרפואיות מטעם הנתבעים עתרה התובעת בבקשה למינוי מומחה שיקומי מטעם בית המשפט, מבלי שהקדימה להגיש חוו"ד מומחה שיקומי מטעמה. מאחר והבקשה כאמור הקדימה את זמנה, לא מצאתי מקום לדון בה בטרם הושלמה הגשת חוות הדעת מטעם הנתבעים. 3. לאחר שהוגשו חוות הדעת הרפואיות מטעם הנתבעים ולאחר קבלת חוות דעת פרופ' שטיינברג, שמונה בהסכמה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בשאלת הקשר סיבתי, נקבע התיק לדיון בתחשיבי נזק, זאת לפי הצעת התובעת בדבר האפשרות להתייחס בתחשיבים לעניין הצרכים השיקומיים של התובעת לפי אדניה של הפסיקה במקרים דומים, ובכך לחסוך את הצורך במינוי מומחה שיקומי. אולם, במסגרת תחשיב הנזק מטעמה, שהוגש כ-20 יום טרם הדיון, נמנע ב"כ התובעת מהערכת צרכיה השיקומיים בטענה כי יש צורך לשם כך בחוות דעת מומחה שיקומי. כך גם בישיבה מיום 10.1.12, שנקבעה לדיון בתחשיבי הנזק, לאחר שניתנה הצעת בית המשפט לסיום התביעה בפשרה, שבה התובעת וחידשה בקשתה למינוי מומחה שיקומי מטעם בית המשפט. בנסיבות שנוצרו, הצעתי לב"כ התובעים לבחון את ההצעה קודם שיחליט סופית בעניין עמדתו לעניין הבקשה למינוי מומחה שיקומי. הצדדים הודיעו במסגרת הישיבה כי הם מסתפקים בטיעוניהם הקודמים אשר הוגשו בקשר עם הבקשה המקורית למינוי. לאור הודעת התובעת כעת כי אין בידה לקבל את הצעת בית המשפט, אני נדרש איפוא להכרעה בבקשה המחודשת למינוי מומחה שיקומי. 4. התובעת עותרת למעשה למינוי מומחה רפואי בתחום השיקום מטעם בית המשפט, מכח תקנה 130 לתקסד"א, לאחר שיינתן לה פטור מהבאת חוות דעת מטעמה בתחום זה, מכח הוראות תקנה 127 סיפא לתקנות, שנוסחה כדלקמן: "רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן — חוות דעת); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו." (ההדגשה אינה במקור - י.ש.) אלא, שמעיון בבקשת התובעת ובתשובתה לתגובת הנתבעים לא נלמד כל טעם מיוחד שיהא בו כדי להוות נימוק מספק למתן פטור כאמור, המהווה חריגה מן הכלל החל ברגיל בנוגע להוכחת עניין שברפואה. אין די בטענת התובעת בדבר מצבה הרפואי, ובעניין זה אין למעשה מחלוקת של ממש בין הצדדים. שכן, אם נראה דרך כלל את מצבו הרפואי של נפגע כמספיק לשם מתן פטור מהגשת חוות דעת רפואית מטעמו, נמצאנו חוטאים לכלל הקבוע בתקנה בעניין הנטל המוטל על הטוען לפגיעה, ומתירים כליל את הרסן, תוך ריקונה של הוראת התקנה מכל תוכן. ההכרח שבשמירה על כלל היסוד, תוך חריגה ממנו בנסיבות חריגות בלבד הובהר בפסיקה באופן שאינו משתמע לשני פנים. ר' למשל דבריו של המשנה לנשיאה, כב' הש' א' ריבלין, ברע"א 4928/11 יאיר תותיה נ' חיר מובדא (ניתן ביום 28.12.11, טרם פורסם): "אכן, הכלל הוא כי בעל-דין הרוצה להוכיח עניין שברפואה, נדרש לצרף לכתב טענותיו חוות דעת רפואית (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). זו צריכה להיות נקודת המוצא. תקנות סדר הדין האזרחי מטילות על בעל הדין הרוצה להוכיח עניין שברפואה את החובה לתמוך את כתב טענותיו בחוות דעת של מומחה רפואי מטעמו. אשר לבית המשפט, אל לו לעשות עצמו "כעורכי הדיינין" (משנה אבות א, ח) ולגרום להצגת חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט ובכך להסיר מבעל הדין את החובה המוטלת עליו, אלא בהתקיים אותן נסיבות חריגות המצדיקות מתן פטור לבעל הדין מהצגת חוות דעת ובהתקיים, בנוסף לכך, הטעמים המיוחדים המצדיקים מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט." כן, ר' דברי המשנה לנשיאה, כב' הש' א' ריבלין גם ברע"א 5793/10 הרשות הפלסטינית נ' עז' המנוחה רחל שבו ז"ל (ניתן ביום 27.12.10, טרם פורסם): "תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי מקום בו רוצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, שומה עליו לצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי העניין. עם זאת, פותחת סיפת התקנה פתח לסטות מן הכלל, ומאפשרת לבית המשפט לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו. בית המשפט המחוזי הדגיש לעניין זה, ובצדק, כי תובע המבקש פטור נושא בנטל כבד, להראות שאין באפשרותו להגיש חוות דעת רפואית מטעמו, שכן פטור כזה עשוי לבוא על חשבון הצד שכנגד. עם זאת, הוסיף בית המשפט וקבע כי תובע המבקש לפטור אותו מהגשת חוות דעת, מותיר למעשה את הזירה למומחה הממונה מטעם בית המשפט ולמומחה מטעם הצד שכנגד. "מכאן" - כך נקבע - "שכאשר בעל דין מבקש לפטור אותו מלהגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, הוא מוותר בכך על יתרון דיוני וראייתי שיש לו. כאשר אלה הם פני הדברים, צריך טעם חזק לסרב לבקשה מעין זו של התובע, בקשה שעשויה להצמיח יתרון ראייתי דווקא לצד שכנגד". גישה זו אין בידי לקבל. תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי אכן מאפשרת לבית המשפט למנות מומחה מטעמו, אולם הפעלה גורפת של תקנה זו, תהפוך את הכלל הקבוע בתקנה 127 לפלסתר, ותחתור תחת עקרון היסוד לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה"." (ההדגשות אינן במקור - י.ש.) 5. לאור כל האמור, ומשלא הוכחו נסיבות חריגות שיצדיקו מתן פטור לתובעת מהגשת חוות דעת מומחה שיקומי מטעמה להוכחת טענותיה, נדחית הבקשה. בנסיבות העניין, תובא שאלת ההוצאות בסיומו של ההליך. 6. התובעת תודיע מבוקשה באשר להמשך ההליך בתוך 15 ימים. מזכירות בית המשפט מתבקשת להמציא עותק ההחלטה לב"כ הצדדים ולהביא התיק בפני עם קבלת הודעת התובעת או בחלוף המועד, לפי המוקדם. ניתנה היום, כ' טבת תשע"ב, 15 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותחוות דעתפטור מהגשת חוות דעת