הגנה קבוצתית אריתריאה עתירה לביטול צווי הרחקה ומשמורת שהוצאו נגד העותרת, ולקבוע שהיא נתינה אריתראית ולכן זכאית להגנה הקבוצתית הניתנת לנתינים אריתראים בישראל. כן מבוקש להעניק לעותרת מעמד מתאים, אם יתברר שאין לה אזרחות או שהיא בעלת אזרחות סודנית. העותרת עתרה גם לעיין בכל המסמכים שאסף המשיב בקשר לקביעת זיהויה, ולאחר מכן לתקן את עתירתה. לכל הפחות התבקש בית המשפט להורות למשרד הפנים לדון מחדש בעניינה של העותרת, לצורך בחינת זהותה. 1. העותרת נכנסה לישראל ביום 26.3.2010 דרך גבול מצרים, ללא אישור, ונתפסה באותו היום. המשיב החליט להרחיקה לאתיופיה, אך העותרת טוענת שהיא אזרחית אריתריאה, וככזו זכאית להגנה הקבוצתית שממנה נהנים אזרחי אריתריאה בישראל, אשר אינה מרחיקה אותם לאריתריאה בעת הזו. חילוקי הדעות נובעים מכך שהעותרת מסרה תשובות שונות בתחקורים שעברה; וכן מכך שהמשיב לא בדק כדבעי תעודת זהות אריתראית שהציגה העותרת וטענה שהיא של אמהּ, דבר המלמד על היות האם אזרחית אריתריאה. בחינת החלטת המשיב מחייבת התייחסות עובדתית לכל השתלשלות העניינים הקשורה לבחינת מעמדה של העותרת, וכך ייעשה להלן. 2. (א) יומיים לאחר כניסתה לישראל נערך לעותרת תשאול ראשוני, בו מסרה שנולדה באתיופיה, וחיה בה 20 שנה עד שעברה לאריתריאה. אביה אתיופי ונפטר באתיופיה, אמהּ אריתראית וחיה באריתריאה, אחיה נולדו באתיופיה, ובנה בן ה-11 נולד אף הוא באתיופיה. (ב) בפרוטוקול שמיעת שב"ח מיום 15.4.2010 הוסיפה העותרת כי חיה באריתריאה משנת 2001 ואח"כ התגוררה שנה וחצי בסודן, לפני שנכנסה לישראל. כן מסרה כי בן דוד שלה חי בישראל. כאמור באותו פרוטוקול, נערך השימוע בשפה הטיגרית. (ג) בדיון בבית הדין לביקורת משמורת מיום 19.4.2010 מסרה העותרת שהתגוררה בעיר עסאלה באתיופיה, שם סיימה את חוק למודיה (12 שנות למוד), ושם נולד בנה. לכתחילה מסרה כי עזבה את אתיופיה בשנת 2007 (שנת 2001 לפי הספירה האתיופית), ואח"כ אמרה שהתבלבלה ועברה לאריתריאה בשנת 2000. הדיון תורגם לשפה האמהרית. (ד) בדיון נוסף בבית הדין, ביום 28.7.2010, מסרה תעודת זהות מקורית של אמהּ, לטענתה, ותמונה של האם. בית הדין הורה לערוך שימוע נוסף לאור הראיות החדשות. (ה) בתשאול שנערך ביום 17.11.2010 נשאלה העותרת שאלות אחדות אודות החיים באסמרה, אריתריאה, שלטענתה חיה בה שמונה שנים. מתשובותיה עלה שלא ידעה פרטים בסיסיים על החיים באסמרה, ואכן אמרה בסוף הראיון כי לא גרה שם אלא 3 חדשים בלבד, ואח"כ עזבה לסודן. משנשאלה מדוע שיקרה קודם לכן השיבה שאמרו לה בסודן לא לומר שחיה שם שנים רבות, כיוון שהדבר יביא לגרושה מישראל. (ו) ביום 3.4.2011 התקיים דיון נוסף בבית הדין למשמורת, בו מסרה העותרת כי אחיה השתחרר ממתקן הכליאה בישראל. אותו אח לא הוזכר קודם לכן, אם כי העותרת הזכירה בפרוטוקול מוקדם כי יש לה בן דוד בישראל. (ז) קונסול אתיופיה הנפיק לעותרת תעודת מעבר לאתיופיה. (ח) תעודת הזהות של האם נבדקה על ידי המז"פ שהסיק בחוות דעתו כך: "בהעדר דוגמאות של תעודות זהות מקוריות מאריתריאה באוסף המעבדה, לא אוכל לחוות דעה החלטית לגבי האותנטיות של התעודה הנ"ל ואם התמונה שבה אכן הוחלפה", ועם זאת מצא לנכון להפנות ל"סימנים מחשידים" כגון שהתעודה מורכבת משתי פיסות נייר ולא מאחת; שאין התאמה במיקום שתי פיסות הנייר; ושחיתוך התמונה בתעודה אינו מתאים למידות שבתעודה. (ט) ב"כ העותרת ביקש לקבל את המסמכים שהיוו בסיס להנפקת תעודת המסע ע"י קונסול אתיופיה בישראל. המשיב מתנגד לכך מטעמים שונים, בהם חסינותו של הקונסול האתיופי; העדר רלוונטיות, ועוד. 3. בברמ 1662/11 גברמדהין דסלאם בירהה נ' משרד הפנים (לא פורסם, 1.9.2011) - נדון מקרה דומה בעובדותיו: העותר חי שנים ארוכות באתיופיה, אביו אריתראי ואמו אתיופית, והוא סירב להרחקה לאתיופיה. כב' השופט מלצר קבע שם, בפסקה 35 בפסק הדין: "...אין לשלול גם את הפרקטיקה של רשויות ההגירה, אשר במסגרת קביעת נתינות של מסתנן - הן מתייחסות אל המדינה כלפיה מגלה המסתנן את מירב הזיקות ולא לשאלה המשפטית התיאורטית באילו מדינות יכול היה המסתנן בתנאים מסוימים לקבל אזרחות, או שהוא נחשב כאזרח. עם זאת במקרים "אפורים", בהם הזיקה הדומיננטית למדינה מסוימת איננה ברורה על פניה - מוטב כי הגורמים המוסמכים יעמיקו את התישאול וכי הם יסתייעו לצורך זה בחוקרים מיחידת ה-RSD המומחים לכך - עובר לקביעת נתינותו של המסתנן". ב"כ העותרת אמנם סבור שהדברים נאמרו אגב אורחא ואינם רלוונטיים במקום שהדין הזר אינו מאפשר רכישת אזרחות. אך סבורני שההנחיה של בית המשפט העליון ברורה, גם אם נאמרה בהקשר של סעד זמני. ומכל מקום, טענות המתייחסות לדין הזר, בין של אתיופיה בין של אריתריאה, טעונות הוכחה באמצעות חוות דעת מתאימה. 4. אכן, הנפקת תעודת מסע מן הקונסוליה האתיופית בישראל אינה מלמדת על הענקת אזרחות. אדרבא, אם ברור היה שבאזרחית אתיופית מדובר, מן הסתם היתה הקונסוליה מנפיקה לה דרכון. יתרה מזו, בעת"מ (מחוזי מרכז) 10097-08-11 אלסה יוהנס טפרה נ' משרד הפנים (לא פורסם, 25.1.2012) הטיל עמיתי, השופט אברהם יעקב, ספק באופן שבו ניתנו תעודות המעבר ע"י קונסול אתיופיה, ושיתוף הפעולה שעלה מן הראיות שלפניו בין הקונסול לבין המשיב. כאמור שם, שיתוף פעולה זה נפסק, לטובת העניין כולו. ענייננו שונה מענין טפרה בכך ששם כלל לא נדונה הזהות האריתראית, שכן נקבע בהליך קודם שאין לעותרת נתינות כזו, ובאשר לנתינות האתיופית - זו נקבעה על סמך העובדה היחידה שהעותרת דוברת אמהרית. בנסיבות אלו, למעט תעודת המסע שהנפיק הקונסול, לא מצא בית המשפט כל קשר של העותרת לאתיופיה. מה שאין כן בענייננו, כפי שפורט לעיל ויסוכם גם בהמשך, המלמד על קשר מהותי ארוך שנים של העותרת לאתיופיה. 5. ניתן אמנם להפוך בטענת המשיב שלא למסור בידי ב"כ העותרת את המסמכים ששלח לקונסוליה, ואולם - אם תוצאת הדיון היא רק שאין מניעה מכניסתה של העותרת לאתיופיה, ומנגד אין צורך בהוכחת אזרחות ממש, אלא "מירב זיקות" כאמור בענין בירהה לעיל - אזי אין טעם מעשי בבירור ענינים אלו עד תומם. עובדה היא שהקונסוליה האתיופית בישראל הנפיקה לעותרת תעודת מעבר, כלומר שתורשה להכנס לאתיופיה ולשהות בה. אין מחלוקת גם בדבר מירב הזיקות: העותרת נולדה באתיופיה לאב אתיופי ואם אריתראית, חיתה מירב שנותיה באתיופיה, למדה שם בבית ספר 12 כיתות, ודוברת את השפה. לעותרת ילד כבן 13 באתיופיה. הזיקות שקושרות אותה למדינות אחרות פחותות בהרבה: באריתריאה חיה אמהּ ככל הנראה, אך היא עצמה שהתה שם 3 חדשים בלבד. ואילו בסודן התגוררה כנראה שנים אחדות, אך לא נטען דבר לקשריה למקום. 6. כאמור גם בהחלטתי מיום 31.7.2011 שדנה בשאלת המשמורת, איש מן הצדדים לא הביא חוות דעת בדבר הדין הזר, הדין האריתראי והדין האתיופי, על מנת ללמוד מהו מעמדה של העותרת בכל אחת מן המדינות. עוד נאמר באותה החלטה, כי מפסקי דין אחרים ניתן ללמוד שהמשיב טען לא אחת כי מי שהוריו אריתראים נחשב אזרח אריתראי בעיני השלטון האריתראי (עת"מ (מחוזי מרכז) 6323-12-10 פאולוס וולדסילאסי נ' משרד הפנים (לא פורסם, 17.5.2011); עת"מ (מחוזי מרכז) 53854-07-10 היילו טיגסט נ' משרד הפנים (לא פורסם, 1.5.2011)). ב"כ העותרת ניסה לסקור את המצב המשפטי והפוליטי במדינות אלו מפרסומים ידועים, אולם אין בכך די, כמובן. שאלת מצבם המשפטי של מי שטוענים לאזרחות אריתראית והם בעלי זיקה חזקה גם לאתיופיה עלתה לא אחת, אך עד כה לא נתברר הדין באריתריאה ובאתיופיה בשאלה זו. בהתחשב במצבם של העותרים, נדמה שראוי כי סקירה חוקית כזו תבוא מפי המדינה דוקא, למרות שלפי סדרי הדין הנוהגים הרוצה להוכיח את הדין הזר צריך להביאו בפני בית המשפט. 7. בנושא קרוב, הבהרת המצב הפוליטי שבין המדינות נענה המשיב, והציג סקירה שהכין מר דני הס מיחידת RSD של המשיב ביום 22.3.2012, שכותרתה "סקירה אודות אתיופים ממוצא אריתראי והיחס של השלטונות האתיופים אליהם" (להלן "הסקירה"). על פי האמור בה, אין כיום סכנה שאתיופיה תרחיק אנשים ממוצא אריתראי המצויים בתחומה. אם כי לא ברור אם יקבלו אזרחות באתיופיה, אמורים תושבים אלו לקבל מעמד של תושבי קבע בעלי זכויות מלאות לשרותים הניתנים על ידי המדינה. בתשובה בקש ב"כ העותרת להציג חוו"ד של ד"ר קמפבל, ראש המחלקה לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה בבי"ס ללמודי אפריקה באוניברסיטת לונדון, שהוגשה לבית הדין העליון להגירה ומקלט בממלכה המאוחדת. הדבר גרר תגובת המשיב, שמתנגד להגשת חוות דעת נוספת ללא היתר מיוחד של בית המשפט, ובפרט לא חוות דעת שהוגשה בבית משפט אחר בהליך אחר. ב"כ העותרת סבור שיש בחוות הדעת כדי ללמד על מצבם של האתיופים ממוצא אריתראי באתיופיה, נושא שהוא בלב המחלוקת כאן. 8. אכן, בשעה שהוגשה חוות הדעת הנגדית לא בקש ב"כ העותרת ולא קבל היתר מראש להגיש חוות דעת מטעמו. ואולם, קשה להלום את גישת המדינה, שהגשת חוות דעת מטעמה, לראשונה בתיק, תהווה סוף פסוק שאינו מאפשר תשובה לצד שכנגד. אדרבא, משעה שהגיש מי מן הצדדים חוות דעת, ראוי לאפשר לאחר להשיב באותה מטבע. כך נובע מניהול המשפט בשיטה האדברסרית, וכך ניתן להבין גם מתקנה 12(ב) בתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000. כזה הוא גם הרציונל שמאחורי תקנה 129 בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שניתן להחילו בעניננו מכח תקנה 20 בתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (אך ראה עמדה אחרת בעת"מ 49412-11-11 מלגטה אברהם סלומון נ' משרד הפנים (לא פורסם 29.4.2012)). יתרה מזו, הטענה העקרית שהעלה המשיב היא שחוות הדעת של ד"ר קמפבל עוסקת בתיק אחר ובנסיבות אחרות. אכן, וכך גם הסקירה שהוכנה על ידי המשיב, שאינה נוגעת בענינה של העותרת דוקא, וחשיבותה בהצגת המצב הפוליטי והחברתי בקשר לזכויות אתיופים ממוצא אריתראי. 9. עם כל זאת, ולאחר עיון בשתי חוות הדעת וטעוני הצדדים לעומקם - אני סבורה שדין העתירה שלפני להידחות. לא יכול להיות ספק שמירב הזיקות של העותרת שלפנינו קושרות אותה לאתיופיה ולא לאריתריאה. גם אם אמהּ של העותרת אריתראית, כפי שאני נוטה לקבל בתיק זה, משום הבדיקה החסרה מאוד של מז"פ לענין תעודת הזהות שלה - אין הדבר משליך ישירות על מעמדה של העותרת. העותרת התנהלה רוב ימי חייה כתושבת אתיופיה: שם נולדה, שם למדה 12 שנות למוד, את שפתה היא דוברת, ושם ילדה את ילדה, שנשאר שם ביחד עם אביו. יש להוסיף לכך את נסיונותיה הכושלים של העותרת להציג תמונה שונה, ופרטים שונים, ויש לגנותה על שקריה. אם כי ניתן להבין את מטרתם וכוונתם, התוצאה היא הכבדה מיותרת על עובדי המשיב, שנאלצים היו לבחון שוב ושוב את דברי העותרת. העותרת לא טענה - מעולם - כי נרדפה על רקע מוצאה באתיופיה, או שקיים חשש כזה כלפי העתיד. ככל שהחשש קיים כלפי ציבור מסוים - כעולה מחוו"ד ד"ר קמפבל, אין הדבר מלמד מאומה בעניננו, שבו חיה העותרת רוב חייה באתיופיה, ולא התלוננה על דבר, והגיעה לישראל לצרכי פרנסה בלבד. 10. אכן, ראוי שהמשיב יקבע מדיניות ברורה לגבי אתיופים ממוצע אריתראי. אין מקום שכל אחד מהם ייאלץ להבהיר לבתי המשפט המנהליים את המצב המשפטי והפוליטי באתיופיה ובאריתריאה בכל תיק מחדש. יש לקוות שהמשיב ימצא דרך לקבוע את גבולות ההגנה הקבוצתית הניתנת לאזרחי אריתריאה, ואם תורחב גם על האתיופים ממוצא אריתראי. ואולם מדובר במדיניות של המשיב, שאין חולק שבסמכותו לקבוע ולבצע. 11. התוצאה היא שאני דוחה את העתירה, והחלטות המשיב בענינה של המבקשת עומדות על מכונן. בנסיבות הענין לא ראיתי לחייב את העותרת בתשלום הוצאות. משרד הפניםמסתננים