צו הריסה - סמכות לפנות סחורה

לצורך ביצוע ההריסה הביא הקבלן מחפרון. ואולם, הואיל ועל המשטח היתה מצויה סחורה בכמות רבה ביותר, הובאו למגרש גם מלגזה ומשאיות סמי טריילר, וזאת למטרת פינוי הסחורה לצורך ביצוע הריסת המשטח.

תביעה על סך של 320,000 ₪.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת


התובעת הינה חברה העוסקת במסחר בחומרי בניין מבית עסק המצוי ברח' קלוזנר 13 רמלה (להלן: "בית העסק").

בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה זו התובעת החזיקה במגרש המצוי ברח' קלוזנר 3 רמלה (להלן: "המגרש").


התובעת בנתה על המגרש קיר בלוקים ומשטח בטון (להלן: "המשטח" ו-"הקיר", לפי העניין), אשר עליו הניחה חומרי בניה רבים ושונים (להלן: "הסחורה").
בניית המשטח והקיר טעונות היתר כדין, על ידי הווועדה המקומית לתכנון ובניה (להלן: "הווועדה המקומית"). משלא נתבקש וממילא גם לא ניתן היתר לכך, הוציאה הוועדה המקומית, ביום 25.3.2008, צו הריסה מנהלי למשטח ולקיר, בהתאם להוראות סעיף 238א' לחוק התכנון והבניה (נספח ד1' לתצהיר הנתבעת).
התובעת לא עתרה לבית המשפט לביטול הצו. לפיכך, ביום 14.5.2008 הגיעו למשטח נציגי הווועדה המקומית יחד עם קבלן הריסות שנשכר על ידי הווועדה המקומית, לצורך הריסת המשטח והקיר.

לצורך ביצוע ההריסה הביא הקבלן מחפרון. ואולם, הואיל ועל המשטח היתה מצויה סחורה בכמות רבה ביותר, הובאו למגרש גם מלגזה ומשאיות סמי טריילר, וזאת למטרת פינוי הסחורה לצורך ביצוע הריסת המשטח.
בנסיבות שיובהרו בהמשך הועברה הסחורה למחסני הנתבעת.
טענות התובעת


התובעת תמכה טענותיה בתצהיר מנהל התובעת, מר יוסף אבו גאנם (להלן: "אבו גאנם"). התובעת טענה כי הנתבעת לא היתה רשאית לתפוס ולאחסן את הסחורה של התובעת. לטענת אבו גאנם (סעיף 9 לתצהירו), מששאל את נציגי הנתבעת האם יש בידם צו לתפיסת הסחורה נענה שהתפיסה נעשית לצורך השגת בטוחות לתשלום הוצאות הפינוי.

אבו גאנם טוען כי מחה על כך, אך אף על פי כן העברת הסחורה למשאיות ומשם למחסני הנתבעת לא נפסקה.
לטענת אבו גאנם, במהלך ביצוע פעולות אלה, הועברה למחסני הנתבעת סחורה בשווי 221,021 ₪, בהתאם לפירוט המופיע בסעיף 18 לתצהירו.
אבו גאנם טוען כי עשה מאמצים רבים לקבל בחזרה את הסחורה ואולם ללא הועיל. הסתבר לו כי עקב העמסה או הובלה או אחסנה רשלנית הסחורה ניזוקה והתבלתה, ולפיכך אינה שמישה יותר, ואינה ראויה לשימוש ומכירה. כמו כן הסתבר לה כי חלק מן הסחורה נגנב.
עוד טען אבו גאנם כי הנתבעת סירבה להשיב לו את הסחורה אלא כנגד תשלום הוצאות הפינוי.
נוכח האמור הגישה התובעת תובענה זו אשר במסגרתה עתרה לפיצוי בגין שווי הסחורה, אבדן רווחים, אבדן מוניטין, ופגיעה בתזרים המזומנים ונטילת קו אשראי.
טענות הנתבעת


הנתבעת תמכה טענותיה בתצהירי סגן מהנדס העירייה מר משה לורברבום (להלן: "לורברבום") ומנהל מחלקת הפיקוח בעירייה מר שחר קולטקר (להלן: "קולטקר"). התצהירים הינם זהים.

לטענת מצהירי הנתבעת, בסמוך לביצוע פינוי הסחורה פנה אבו גאנם אל לורברבום וביקש ממנו להעביר את הסחורה לחצרי בית העסק המצוי, כזכור, ברח' קלוזנר 13 (כזכור, המגרש נמצא ברח' קלוזנר 3). לורברבום הסכים לכך, וקבלן העבודות החל להעביר את הסחורה למתחם בית העסק.
בשלב זה התנה אבו גאנם את תשלום הוצאות ההריסה בכך שהנתבעת תתחייב שלא לנקוט בשלב מאוחר יותר בפעולות משפטיות כנגדו. הנתבעת סירבה להסכים לכך, וכתגובה ביטל אבו גאנם את הסכמתו להמשך העברת הסחורה לחצרי בית העסק.
לפיכך, קבלן העבודות המשיך בפינוי המשטח, תוך העברת הסחורה שנותרה למחסני העירייה. בסופו של יום הועברו למחסני העירייה 20 שקי חול וטיט, 40 משטחי בלוקים, ו – 40 רשתות ברזל.


בתאריך 16.2.2009 שלחה הנתבעת לתובעת דרישת תשלום על סך של 25,030 ₪ בגין ביצוע עבודות ההריסה והפינוי.

לורברבום וקוטלקר טוענים כי הנתבעת שכרה קבלן מקצועי לביצוע עבודות ההריסה והפינוי,וכי לא נגרם לסחורה כל נזק במהלך ביצוען של אלה, ואף לא נגנב דבר. לורברבום מוסיף וטוען כי כמו בכל מקרה אחר, התובעת היתה רשאית לגשת למחסני הנתבעת בכל עת ולקבל את הסחורה לידיה, כנגד תשלום הוצאות ההריסה והפינוי .
מכאן טענת הנתבעת שאין היא חייבת בתשלום סכומים כלשהם לתובעת, כל עוד זאת לא פרעה את הוצאות הפינוי.
עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובעת לא הוכיחה את הנזק שנגרם לה.
הנתבעת טוענת כי התובעת היתה יכולה להקטין את ניזקה על דרך של פירעון הוצאות הפינוי, ומעת שלא עשתה זאת הרי שאין לה אלא להלין על עצמה בכך שהשאירה את הסחורה במחסני התובעת זמן ארוך.
התניית החזרת הסחורה בתשלום הוצאות הפינוי


למעשה, אין חולק בין הצדדים כי הנתבעת סירבה למסור לתובעת את הסחורה ללא פירעון החוב בגין הוצאות הפינוי. לורברבום העיד באופן מפורש כי כדי לבצע את צו ההריסה מוטלת החובה על העירייה לפנות את המטלטלין ולשמור עליהם (עמ' 23 ש' 23-30).

הן לורברבום והן קוטלקר מסרו בתצהיריהם כי אילו היתה התובעת משלמת את הוצאות הפינוי – היתה הסחורה מוחזרת לה. הם אישרו זאת אף בעדותם בבית המשפט: לורברבום בחצי פה (עמ' 24 ש' 26-31) וקוטלקר בצורה חד משמעית וברורה (עמ' 29 ש' 26-27).
הדברים מתיישבים היטב גם עם עדותו של אבו גאנם.
על כן יש לקבוע כעניין שבעובדה כי הנתבעת התנתה את השבת הסחורה שנטלה מהמשטח בתשלום הוצאות הפינוי.
זכות עיכבון לווועדה המקומית: האמנם? - מקורות הסמכות לתפוס מיטלטלין בעת ביצוע צו הריסה בהתאם לחוק התכנון והבניה


אין ספק שלוועדה המקומית יש סמכות לתפוס מיטלטלין אשר מפריעים לביצוע צו הריסה. הדבר מתחייב לא רק מהוראות החוק, כפי שיפורט להלן, אלא גם מהשכל הישר. שהרי, לא ייתכן שנשוא הצו יסכל את ביצוע הצו, על ידי הנחת מיטלטליו במקום שנועד לביצוע הצו. במקרה כזה הוועדה המקומית המקומית מוסמכת, רשאית, ולטעמי – אף חייבת, לפנות את מיטלטליו ולבצע את הצו.

גם החוק תומך בגישה זו. כך, סעיף 238א(יא) לחוק התכנון והבניה קובע כי:
"בביצוע צו הריסה מינהלי רשאים הוועדה המקומית, עובדיה ושליחיה שהסמיכה לכך, לפעול, אף ללא צו של בית-משפט, על-פי הסמכויות כאמור בסעיף 211 ובתחום המחוז יהיו לוועדה המחוזית כל הסמכויות האמורות, בשינויים המחוייבים."
ואילו סעיף 211 לחוק התכנון והבניה קובע כי:
"(א) ציווה בית המשפט על מוסד תכנון לבצע פעולה פלונית, רשאים מוסד התכנון או שליחיו להיכנס למקום שהצו נוגע לו לשם ביצוע הפעולה, להרחיק ממנו כל אדם וחפץ ולנקוט את כל האמצעים, לרבות שימוש בכוח סביר, כדי להבטיח את קיום הצו, ואם חייב בית המשפט בהוצאות הביצוע של הפעולה, רשאי מוסד התכנון לגבותן בדרך שגובים חוב אזרחי.
(ב) נמצאו במקרקעין בשעת ביצוע הפעולה כאמור בסעיף קטן (א) מיטלטלין שהנשפט לא הוציאם, ישמרו אותם מוסד התכנון או שליחיו ורשאים הם למכרם לאחר תקופה סבירה ובלבד שקודם לכן ניתנה הודעה על המכירה לנשפט אם ניתן לאתרו; היו המיטלטלין פסידים — ימכרום מיד; הוצאות השמירה והמכירה יחולו על הנשפט ואם נמכרו המיטלטלין זכאי הוא לדמי המכר בניכוי ההוצאות האמורות."
הנה כי כן, החוק מתיר לוועדה המקומית באופן מפורש להרחיק מיטלטלין כדי להבטיח את ביצוע הצו. ואולם – הרחקת מיטלטלין לחוד וכפי שיבואר להלן – זכות עיכבון עליהם לחוד.


בפתח הדברים יש להדגיש כי משום מה הוגשה תביעה זו כנגד העירייה, בעוד שהנתבע הנכון צריכה היתה להיות, לטעמי, הוועדה המקומית לתכנון ובניה שהוציאה את הצו המנהלי הנידון וביצעה אותו. יחד עם זאת, הואיל והנתבעת לא טענה שום טענה בעניין זה הרי שאין מנוס אלא לדון בתובענה כפי שהוגשה, ולראות בנתבעת כבעל דברה הנכון של התובעת.
האם היתה קיימת בידי הנתבעת הזכות לעכב את המיטלטלין בידיה עד לתשלום הוצאות הפינוי וכערובה לתשלומם?

עיכבון הוא זכות בידי נושה לעכב בידו נכס כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב (רע"א 6649/04 ארגון הקניות של מושבי הדרום והמרכז בע"מ נ' גדעון אליאב).
הטוען לקיומה של זכות עיכבון חייב להצביע על מקור סמכות המקנה לו זכות כאמור – נורמה משפטית או עיכבון חוזי (ע"א 790/85 רשות שדות התעופה נ' י' גרוס, כונס נכסים, פ"ד מ"ד (3) 185).


בענייננו הנתבעת טענה כי הוראת סעיף 211 (ב) לחוק התכנון והבניה מקנה לה זכות זו.

איני סבור כך.
הוראה זו קובעת את המתווה בו צריכה הוועדה המקומית לפעול בביצוע צווי הריסה לרבות צווים מנהליים.
בהתאם להוראה זו מקום שמצויים מיטלטלין במקרקעין נשואי הצו, המפריעים לביצוע הצו, הרי שהוועדה המקומית רשאית לתפוס אותם, לשמור אותם ולמכור אותם לצורך כיסוי הוצאות השמירה והמכירה, ויתרת תמורת המכירה תוחזר לבעלי המיטלטלין.
באשר להוצאות הפינוי – הוראת סעיף 211 (א) משמיעה באופן ברור כי הוועדה המקומית זכאית לשיפוי בגינם מאת נשוא הצו, ואולם זאת אך ורק בכפוף לחיוב שיפוטי בעניין. במקרה וניתן חיוב שיפוטי, רשאית הוועדה לגבות את חוב הוצאות הפינוי כדרך שגובים חוב אזרחי.


הוראות אלה מגלות פנים כי אין לוועדה המקומית הסמכות לעכב מיטלטלין כנגד תשלום הוצאות הפינוי. זכות העיכבון שלה במיטלטלין, ככל שקיימת, מוגבלת אך ורק להוצאות השמירה והמכירה. אין היא מתייחסת כלל להוצאות הפינוי. את אלה יש לגבות רק באמצעים שיפוטיים, לאחר קבלת החלטה שיפוטית, וכדרך שגובים חוב אזרחי.

הזכות היחידה אותה מעניק החוק לוועדה המקומית באשר למיטלטלין הנה הזכות לשמור אותם ולמוכרם, וזאת לאחר זמן סביר ולאחר מתן התראה מתאימה לנשוא הצו כי בכוונתה לעשות כן. הוועדה המקומית רשאית לפרוע מתוך תמורת המכר את הוצאות השמירה והמכירה אך לא מעבר לכך, ובוודאי שאינה רשאית להיפרע מהם את הוצאות הפינוי.
זכות זו מקפלת בתוכה אמירה ברורה כי זכותה של הווועדה המקומית להחזיק במיטלטלין הינה זכות מוגבלת בהיקף ובזמן. הוועדה המקומית אינה רשאית להחזיק במיטלטלין שתפסה לצמיתות או עד לפירעון חובות כלשהם של הנישום כלפיה. בחלוף זמן סביר מעת התפיסה, ובכפוף למתן הודעה מתאימה, היא מחוייבת למכור את המיטלטלין ולפרוע מהתמורה רק את הוצאות השמירה והמכר.
הוועדה המקומית אינה רשאית לסטות מהוראת אלה ועליה לקיימם בצורה דווקנית. הדברים באו לידי ביטוי בע"א (חי') 4185/07 קקון נ' מ"י, שם נאמר כי:
"גם ללא סעיף 211(ב) שצוטט לעיל, הייתי מגיעה למסקנה שעל הרשות בבואה לבצע צווי הריסה, לאפשר למחזיק במבנה המיועד להריסה להוציא את חפציו ממנו לפני ביצוע צו ההריסה, או לדאוג בעצמה לתפישת התכולה, עליה לא חל הצו, ולאכסונה במקום מתאים: על הרשות, בהיותה נאמן הציבור, חלה החובה לנהוג בהגינות וביושר עם האזרח (וראו, בין היתר, בבג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נ"ב (1) 289, 319). חובה זו כוללת התחשבות ברכושו של האחר, אשר קיבלה משנה חשיבות עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המכיר בזכות הקניין כזכות יסוד.
מאחר שמדובר בפגיעה בקניין של אדם, חובה היתה על המשיבות לפעול באופן מידתי, כך שהפגיעה תוקטן ככל שניתן. אם מסיבות שונות, לא מצאו הרשויות לנכון להודיע על מועד ביצוע הצו על ידן, הרי חייבות הן להקפיד על הוראתו של סעיף 211, שציטוטו הובא לעיל ובכך להקטין את הפגיעה ברכוש, מקום שאיננה הכרחית."


האם ניתן להצביע על הוראה אחרת במירקם החקיקה המקנה לנתבעת את זכות העיכבון הנטענת?

הנתבעת טענה כי הוראת סעיף 211 הופכת אותה לשומרת, וככזו חלים עליה הוראות חוק השומרים, ועל כן עומדת לה זכות העיכבון הקבועה בחוק השומרים.
הדברים נכונים באשר למעמדה של הנתבעת כשומרת, ועוד נעמוד עליהם בהמשך, ואולם אינם נכונים בכל הנוגע לזכות העיכבון הנטענת, שהרי סעיף 9 לחוק השומרים קובע מפורשות כי:
"לשומר תהא זכות עכבון על הנכס כדי המגיע לו מבעל הנכס עקב השמירה."
היינו, זכות העיכבון לפי חוק השומרים מתייחסת אך ורק לחובות שצמחו עקב השמירה. היא אינה מתייחסת כלל לחובות שאינם קשורים לשמירה (דוגמת הוצאות הפינוי). בכך הולכת הוראה זו עקב בצד אגודל להוראת סעיף 211 לחוק התיכנון והבניה, ושתיהן יחד אומרות פה אחד – אין עיכבון במטלטלין הנתפסים אגב ביצוע פינוי, זולת בגין הוצאות השמירה.


המסקנה העולה מן המקובץ לעיל הינה ברורה. דרישתה של הנתבעת מהתובעת לשלם את הוצאות הפינוי, וסירובה למסור לה את הסחורה עד אשר חוב הוצאות הפינוי ייפרע – היתה שלא כדין. אין לנתבעת, ולא היתה לה, זכות עיכבון בסחורה לצורך הבטחת פירעון חוב הוצאות הפינוי. לתובעת היתה הזכות לקבל את הסחורה לידיה גם ללא תשלום הוצאות אלה, בכפוף לפירעון הוצאות השמירה.

מכאן, שיש לדחות את טענת הנתבעת כי היתה בידה הזכות שלא למסור לתובעת את הסחורה עד אשר זו תפרע את חוב הוצאות הפינוי.
אחריות הנתבעת לסחורה – כשומר חינם


מעת שהנתבעת נטלה את הסחורה במהלך ביצוע צו הריסה מנהלי, הוראת סעיף 211 לחוק התיכנון והבניה מגדירה את מעמד הנתבעת כשומרת. בשלב שני יש לסווג את מעמדה של הנתבעת כשומר שכר או כשומר חינם (בהתאם להגדרות הקבועות בסעיף 1 לחוק השומרים), שכן אחריותם של אלה ואלה הינה שונה (סעיף 2 לחוק השומרים).
חוק התיכנון והבניה מקנה לוועדה המקומית את הזכות לשיפוי בגין הוצאות השמירה. אין הוא מקנה לוועדה המקומית את הזכות לקבל שכר או כל טובת הנאה אחרת עבור השמירה.

משאין הוועדה המקומית זכאית לקבל שכר או טובת הנאה כל שהיא בגין השמירה, אלא רק שיפוי בגין הוצאות אין היא אלא שומר חינם, שכן שיפוי אינו שכר (ובעניין זה ר' ויסמן, "שמירת נכסים", מחקרי משפט ט"ז, תשס"א – 2001, עמ' 277, בעמ' 307 פיסקה 32).
הדבר מתחדד במיוחד נוכח העובדה כי אין לווועדה המקומית כל תועלת שהיא מפעולת השמירה. זו אינה עומדת בפני עצמה, אלא אך ורק טפלה למטרה העיקרית של ביצוע צו ההריסה. השמירה נוועדה אך ורק לצורך איפשור ביצוע צו ההריסה. אין היא אלא תוצר לוואי של הצורך בביצוע הצו. לפיכך, גם אין זה ראוי לראות בווועדה המקומית כשומרת שכר.
לפיכך, אחריות הנתבעת לנזקי התובעת הנטענים הינה כשומר חינם כאשר בהתאם להוראת סעיף 2(א) לחוק השומרים:
"שומר חינם אחראי לאובדן הנכס או לניזקו אם נגרמו ברשלנותו"
אחריות הנתבעת – האם הוכחה?


הנה כי כן באנו לכלל מסקנה כי הנתבעת לא היתה רשאית להחזיק את הסחורה מכח זכות עיכבון כלשהי. כמו כן באנו לכלל מסקנה שמעמדה של הנתבעת כמחזיקה בסחורה הינה כשומר חינם.

לפיכך, על התובעת להוכיח כי הסחורה ניזוקה בעת שהיתה במשמורתה של הנתבעת.
לענייננו, על התובעת להוכיח ארבעה אלמנטים (ולעניין נטל ההוכחה הרובץ על התובע, בתביעה כנגד שומר חינם, ומהותו והיקפו של נטל זה, ר' ויסמן, דיני קניין – החזקה ושימוש (תשס"ו), שער שלישי – שמירת נכסים, בעמ' 182):
א. מה הסחורה שנטלה הנתבעת מהמשטח;
ב. האם הסחורה שנטלה הנתבעת מהמשטח ניזוקה או אבדה;
ג. האם הנזק שנגרם לסחורה או אובדנה – נגרם עקב התרשלות התובעת;
ד. מה שווי הסחורה שניזוקה.
הסחורה שהנתבעת נטלה מהמשטח


אבו גאנם פירט בסעיף 18 לתצהירו רשימה ארוכה של פריטי סחורה שלטענתו הנתבעת נטלה מהמשטח.

לעומת זאת לורברבום וקוטלקר פירטו בתצהיריהם (סעיף 27 וסעיף 24, בהתאמה) כי הנתבעת נטלה מהמשטח 20 שקי חול וטיט, 40 משטחי בלוקים ו -40 רשתות ברזל.


בין שתי הגירסאות יש להעדיף את גירסת הנתבעת על פני גירסת התובעת. אבו גאנם לא פירט בתצהירו מהם מקורות ידיעתו באשר לסחורה שלטענתו ניטלה מהמשטח. לא נערכה כל ספירת מלאי של הסחורה שנמצאה על המשטח עובר לאירוע הנידון, ולא נערך כל רישום מדוייק או אפילו אומדני בזמן אמת של הסחורה שהנתבעת נטלה. גם לא הובאו כל עדים (כגון עובדים של התובעת שנכחו בזמן הפינוי ובמיוחד עובד בשם מוחמד – עמ' 35 ש' 8-15) אשר נכחו בזמן האירוע ויכלו להעיד על כמויות הסחורה שנלקחה מהמשטח.

אבו גאנם עצמו העיד כי הרשימה הנ"ל (אותה מסר אף בתלונתו למשטרה, זמן קצר לאחר האירוע – נספח א' לתצהירו) לקוחה מזיכרונו בלבד (עמ' 34 ש' 20). אבו גאנם גם העיד כי הוא ספר כל פריט שעלה למשאיות (עמ' 34 ש' 29) ואולם לא מסר כל ראיה כתובה או אובייקטיבית אחרת.
יצויין עוד כי המומחה מטעם הנתבעת, מר אופיר, טען כי כמות כזו של סחורה אמורה להיות לתפוס שטח של כ – 1,000 מ"ר ואילו שטח המשטח הינו כ – 330 מ"ר (סעיף 5.3 לחוו"ד אופיר). התובעת כלל לא התמודדה עם טענה זו והיא לא נסתרה.
כאמור, נטל הראיה בעניין זה מונח מתחילתו ועד סופו על התובעת. עם כל הכבוד לאבו גאנם, לא ניתן להסתמך בעניין זה על זיכרונו בלבד – ללא כל ראיות תומכות שהן. המדובר ברשימה מרשימה של סחורה, אשר אין כל תימוכין עובדתיים לגבי תוכנה.
משאין התובעת עומדת בנטל המוטל עליה, ובהיעדר כל ראיה ממשית באשר לכמות הסחורה שננטלה מהמשטח, וכאשר מנגד הנתבעת מאשרת נטילת סחורה בהיקף לא מבוטל, הרי שיש לקבל את גירסת הנתבעת ולדחות את גירסת התובעת.
על כן אני קובע כעניין שבעובדה שהנתבעת נטלה מהמשטח 20 שקי חול וטיט, 40 משטחי בלוקים ו -40 רשתות ברזל.


מה קרה לסחורה?


כבר עתה אומר שאין כל ראיה חד משמעית או ברורה על מצבה של הסחורה במחסני הנתבעת. אבו גאנם או מי מטעם התובעת לא ערך רישום מדויק מיד לאחר הנטילה של הסחורה המצויה במחסני הנתבעת. למעשה, העדויות היחידות אשר יכולה לשפוך אור על מצב הסחורה הינן עדותיותיהם של המומחים מטעם הצדדים: השמאי מר הרשקוביץ' מטעם התובעת ואינג' אופיר מטעם הנתבעת (להלן: "הרשקוביץ" ו – "אופיר", לפי העניין).
הרשקוביץ העיד כי היה במחסני הנתבעת ביום 5.9.2010, דהיינו, שנתיים לאחר האירוע. הוא מסר בחוות דעתו כי הוצג בפניו רק חלק מן הסחורה, שהיתה תחת כיפת השמיים ללא הגנה מפני גשם או שמש, וכי חלק מהסחורה נקבר על ידי פסולת בניין ופסולת אחרת.

בחקירתו הנגדית מסר הרשקוביץ כי התייחסותו לסחורה היתה בהתאם לדברי אבו גאנם שהיתה עימו בביקור וכי בהחלט ייתכן שחלק מן הדברים שם היו של מישהו אחר (עמ' 12 ש' 24). עוד מסר הרשקוביץ כי אם מכסים סחורה מסוג זה, המצויה מתחת לכיפת השמיים, ביריעות ניילון וברזנטים, אין לזה זמן וזה יכול לעמוד גם שנים (עמ' 13 ש' 13-14).


לעומתו מסר אופיר בחוות דעתו כי ביום 3.11.10 ביקר במחסני הנתבעת בליווי קולטקר שהצביע על סחורת התובעת, וראה שבפינת המחסן מוערמים בלוקים מסוגים שונים על גבי כ – 12 משטחים ובפינה אחרת נמצאות 4 רשתות ברזל. בסמוך למשטחי הבלוקים ראה מספר שקי חצץ וטיט.

בעדותו (עמ' 17) מסר אופיר כי ראה במחסני העירייה מספר שקי חצץ וטיט ומספר רשתות ברזל מגולגלות, וכי לא ראה כל שקי חול.


במאזן שבין עדויות הצדדים נוטה הכף לחובת הנתבעת ולטובת התובעת.

התובעת אישרה בגירסתה כי נטלה מהמשטח 20 שקי חול וטיט, 40 משטחי בלוקים ו -40 רשתות ברזל. משכך, היה עליה להראות הן להרשקוביץ והן לאופיר היכן מצויה סחורה זו. הנתבעת כשלה בכך. הן אופיר והן הרשקוביץ העידו בפה מלא כי ראו רק חלק קטן מהסחורה שהנתבעת הודתה כי נטלה לרשותה.
הנה כי כן, נראה כי השאלה "איפה הסחורה?" הינה שאלה שנותרה ללא מענה.
משכך, התוצאה היא כי התובעת הרימה את נטל הראיה להוכיח כי חלק נכבד מן הסחורה שנטלה הנתבעת איננה בנמצא.
אוסיף ואומר שהוכח כי חלק מן הסחורה מצוי היום בחזקתה של הנתבעת, אך לא הוכח איזה שיעור. לאחר ששמעתי את כלל העדויות הרי שאני קובע על דרך של אומדנא דדייינא כי כ – 20% משקי הטיט, החול ורשתות הגדר נמצאים עדיין ברשותה של הנתבעת.
הנתבעת – התרשלה?


כאמור לעיל, אחריותה של הנתבעת הינה של שומר חינם.

הנתבעת הינה רשות ציבורית, אשר החוק הסמיך אותה לשמור על מיטלטלין שנתפסו במהלך ביצוע צווי פינוי, ולמכור אותם זמן סביר לאחר מכן. במקרה זה, הנתבעת לא מכרה את הסחורה עד להגשת התביעה (שנה וחצי לאחר האירוע) ואף לא לאחר מכן.
משהוכח כי חלק נכבד מן הסחורה שנתפסה איננה בנמצא, הרי שעל הנתבעת להשיב על השאלה לאן היא נעלמה. אין בפי הנתבעת כל מענה לשאלה זו.
זאת ועוד, המומחים העידו כי הסחורה שנמצאה אוחסנה תחת כיפת השמיים. לבית המשפט בוודאי יש ידיעה שיפוטית מהו גורלו של חול אשר מאוחסן כך תקופה ארוכה שחלק ממנה הינה עונת החורף, וכתוצאה מכך נחשף לנזקי גשם ורוח.
מכל מקום, היה על הנתבעת לאחוז בכל האמצעים המתאימים לצורך שמירה על הסחורה שנתפסה, ומשחלק נכבד ממנה לא נמצא ואין בידיה מענה לשאלה מה אירע בגורלה, הרי שהמסקנה הינה כי הנתבעת התרשלה בשמירתה על הסחורה הנ"ל, אשר אבדה לבלי מצוא.
הספרות והפסיקה קבעו כי הדרישה משומר כי לא יתרשל הינה גבוהה ביותר, ואף גבוהה מזו של אדם רגיל:
"לא הרי הרשלנות האמורה בכל אדם, על פי פקודת הנזיקין, כהרי הרשלנות האמורה בשומר,על פי חוק השומרים. על פיחוק השומרים מצפים משומר לרמת פעילות גבוהה יותר למניעת נזק כדי שלא ייחשב לרשלן לעומת רמת הפעילות שמצפים לה על פי עוולת הרשלנות הרגילה שבפקודת הנזיקין"
ויסמן, דיני קניין – החזקה ושימוש (תשס"ו), שער שלישי – שמירת נכסים, בעמ' 181)
(והשווה בעניין זה: רע"א 9250/05 עמידר בע"מ נ' בן יעיש).
מה שווי הסחורה שניטלה מהמשטח?


כאמור לעיל, הוכח כי נזקה של התובעת מסתכם ב - 16 שקי חול וטיט, 32 משטחי בלוקים ו -32 רשתות ברזל (להלן: "הסחורה שניטלה").
אופיר מסר בחוות דעתו (סעיף 4.4) כי שווי הסחורה שניטלה, בהסתמך על מחירון דקל, עומד על הסך של 23,220 ₪, לפי הפירוט כדלקמן:


כמות סחורה סכום כולל מחיר ליחידה                     
40      משטחי בלוקים      13920      348      
40      רשתות ברזל      6360      159      
20      שקי חול וטיט      2940      147      
הנה כי נזקה של התובעת בהתאם לחוות דעת זו עולה כדי סך של 18,576 ₪ (בשינויים המחוייבים בשים לב לניכוי סחורה בשיעור של 20% שנמצאה)


לעומתו, הרשקוביץ מסר בחוות דעתו כי שווי הסחורה שניטלה הינו כדלקמן:

כמות סחורה סכום כולל מחיר ליחידה                     
73      רשת ברזל 5.5/20      14600      200      
65      רשת ברזל 7.5/20      25025      385      
210      טיט      40950      195      
35      בלוק 20 ס"מ      14875      425      
29      בלוק 15 ס"מ      11310      390      
25      בלוק 10 ס"מ      6250      250      
45      חול שליכט      12600      280      
59      חול זיפזיף      8850      150      


הואיל ואין בממצאי העובדה ביחס לסחורה שניטלה כדי לרדת לרזולוציות המפורטות בחוות דעת זו (כגון האבחנה בין סוגי חול, סוגי בלוק וסוגי רשתות) תחושב גירסת התובעת לשווי הסחורה שניטלה בממוצע, כדלקמן:

רשת ברזל - 292.50 ₪ בממוצע לרשת;
חול וטיט – 208 ₪ בממוצע לשק;
בלוק – 353 ₪ בממוצע למשטח;



לפיכך, ובהתאם לממצאי העובדה, גירסת התובעת לשווי הסחורה שניטלה הינה כדלקמן:

כמות סחורה מחיר ממוצע ליחידה סכום כולל                     
32      משטחי בלוקים      353      11296      
32      רשתות ברזל      292.50      8064      
16      שקי חול וטיט      208      3333      


הנה כי כן, גירסת התובעת לשווי הסחורה שניטלה הינה כי סך הנזק שנגרם לה מגיע לסך של 22,693 ₪, סכום שאינו רחוק מגירסת הנתבעת!
בנסיבות אלה, ונוכח הפער הקטן בין גירסאות הצדדים, אין מניעה למצע את חוות הדעת של הצדדים, ולהעמיד את שווי הסחורה שניטלה המוכח של התובעת על הסך של 20,725 ₪.
באשר לנזקים האחרים המפורטים בסעיף 22 לתצהיר אבו גאנם – הרי שהאמור בהם לא הוכח כלל ולא הובאה לגבי שום ראיה שהיא, ואין לפסוק פיצוי כלשהו בגינם.
הקטנת הנזק


הנתבעת טענה כי התובעת יכלה להקטין את נזקה בקלות אילו היתה משלמת את הוצאות הפינוי.

כאמור לעיל, מצאנו כי בהיעדר זכות עיכבון, דרישת הנתבעת מהתובעת לשלם את הוצאות הפינוי כתנאי להחזרת הסחורה היתה שלא כדין.
לפיכך, השאלה הינה האם יש מקום, כעניין נורמטיבי, לחייב את הנתבעת מכח דיני הקטנת הנזק להיכנע לדרישת הנתבעת ולשלם את הוצאות הפינוי תחת מחאה, ולקבל לידיה את הסחורה?
לטעמי, התשובה הינה בשלילה. חובת הקטנת הנזק חלה רק על ביצוע דרישות חוקיות. היכנעות לדרישה בלתי חוקית של הרשות אינה יכולה לבוא בד' אמותיה של החובה להקטין את הנזק.
במילים אחרות, חובת הקטנת הנזק חלה רק מקום שהדרישה לפעולה מקטינת הנזק הינה חוקית. מקום שהדרישה הינה בלתי חוקית, הפעולה אינה יכולה להימנות עם הפעולות שיש חובה לבצען.


בצדק מסר אבו גאנם בעדותו, במענה לשאלה מדוע לא מזער את נזק התובעת על דרך של תשלום הוצאות הפינוי (עמ' 37 ש' 1-5):
"אני ראיתי למעשה שהוא (לורברבום) תופס את החוק בידיים ואני אזרח קטן ואני פרנציפ לא שילמתי...לא שילמתי לו – שים לי הוצל"פ. אבל לא לעשות חוכמות. כאילו לקח אותי בן ערובה"
בית המשפט אינו יכול לתת לגיטימציה לדרישות עוקפות חוק, על דרך של הכרה נורמטיבית בחובה לבצען במסגרת החובה להקטין נזק. אם ייעשה כן, יהווה הדבר מכשיר להפרת החוק, ובית המשפט אינו יכול ליתן לכך יד.
אשר על כן אני קובע כי לא היתה על הנתבעת כל חובה לשלם את הוצאות הפינוי כתנאי לקבלת הסחורה, ובכך להקטין את נזקה.
סוף דבר


לאור כל האמור, התוצאה הינה כי על הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 20,725 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (12.3.2009) ועד למועד התשלום בפועל.

נוכח הפער העצום בין סכום התביעה לבין ממצאי פסק הדין – אין מקום לחיוב בהוצאות משפט או בשכ"ט עו"ד, וכל צד ישא בהוצאותיו.
ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הריסת תקרה

  2. הוצאת צו הריסה

  3. צו הריסה מנהלי

  4. צו הריסה וגם קנס

  5. הריסת בריכת שחיה

  6. אי ביצוע צו הריסה

  7. צו הריסה קיר בטון

  8. עורך דין צו הריסה

  9. אי קיום צווי הריסה

  10. איך מבטלים צו הריסה

  11. צו הריסה מבנה נייד

  12. פגם בצו הריסה מנהלי

  13. צו הריסה גן אירועים

  14. איך מעכבים צו הריסה

  15. צו הריסה מטרד ליחיד

  16. הריסת קברים מוסלמים

  17. צו הריסה מבנה מסוכן

  18. ביטול רכיב של צו ההריסה

  19. צו הריסה למרות זיכוי

  20. ערר על אישור הריסת בית

  21. קניית דירה עם צו הריסה

  22. בקשה להריסת סוכות ומכולות

  23. צו הריסה למסעדה בחוף הים

  24. הפרת צווי הריסה שיפוטיים

  25. ביצוע צו הריסה לפני הפקעה

  26. בקשה לביטול צו הריסה מנהלי

  27. עיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי

  28. צו הריסה מבנה בנמל תל אביב

  29. ביטול צו הריסה מנהלי של דלת

  30. צו הריסה למבנה על גג בניין

  31. בקשה לעיכוב צו הריסה מינהלי

  32. הוצאת צו הריסה ע''י ראש העיר

  33. בקשה להריסה ובניה מחדש של גלריה

  34. צו הריסה - סמכות לפנות סחורה

  35. בקשה להריסה חלקית של בניין קיים

  36. צו הריסה מינהלי שהוצא שלא כדין

  37. סמכות בית המשפט לבטל צו הריסה

  38. דחיית בקשה לצו הריסה ללא הרשעה

  39. איחור בביצוע צו הריסה ללא הרשעה

  40. למי יש זכות לבקש ביטול צו הריסה

  41. הריסה והקמת מקלטים חדשים במקרקעין

  42. הארכת מועד ביצוע צו הריסה מינהלי

  43. הפרת חובת ההתייעצות לפני צו הריסה

  44. אחריות ועדה מקומית לביצוע צו הריסה

  45. עתירה לבג"ץ נגד הריסת מבנה שבנה העותר

  46. צו הריסה מינהלי מניעת עובדה מוגמרת

  47. סמכות בית משפט השלום ליתן צו הריסה

  48. בקשה להורות כי פג תוקף של צו הריסה

  49. קבלת היתר בניה בדיעבד לאחר צו הריסה

  50. ביטול צו הריסה מנהלי בהעדר התייעצות

  51. הכשרת בניה ללא היתר - עיכוב צו הריסה

  52. דחיית מועד צו הריסה עקב היתר בניה קרוב

  53. תביעה לסילוק יד מן המקרקעין והריסת מבנים

  54. ביטול צו הריסה בטענה שהמבנה משמש כמחסן

  55. בקשה להיתר בנייה להריסת דירה בקומה הראשונה

  56. ערעור על דחיית בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה

  57. היתר בנייה לביצוע עבודות הריסה, חפירה, ודיפון

  58. ביטול צו הריסה עקב סיכון לחלק אחר של הבניין

  59. צו הריסה בניה ללא היתר בעיר העתיקה בירושלים

  60. ביטול צו הריסה - בית משפט לעניינים מקומיים

  61. האם אפשר לעכב צו הריסה שנקבע בהסכמה דיונית ?

  62. תביעה להחזר הוצאות לצורך ביצוע צו הריסה מינהלי

  63. צו הריסה מנהלי: טענה כי נפלה טעות בזיהוי המבנה

  64. עיכוב צו הריסה בטענה שפועלים "במרץ" לקבלת היתר

  65. ביצוע צו הריסה על ידי משרד הפנים או ועדה מחוזית

  66. נזקים לבית של שכן (צד ג') במהלך הריסת בתי מחבלים

  67. ערעור על החלטה לעכב ביצוע צו הריסת בניה לא חוקית

  68. התנגדות לבקשה להריסת בית קיים ובניית בית מגורים חדש

  69. ערעור על צו הריסה של גן אירועים שנבנה על קרקע חקלאית

  70. הריסת מבנה קיים ובניית בית חדש בתנאי שלא יבוצע שינוי בממ"ד

  71. חתימת יו"ר הועדה המחוזית לתו"ב מחוז הדרום על צווי הריסה מנהליים

  72. טען כי לא הוכח שהמבנה לא נהרס, כלומר, שלא הוכחה הפרת צו ההריסה

  73. יש להגיש בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה בתוך 30 ימים מיום שנודע למבקש על הצו

  74. חובת ההיוועצות של יו"ר הוועדה המקומית עם ראש הרשות המקומית טרם חתימה על צו הריסה מנהלי

  75. בקשה להיתר בניה להריסת מבנה קיים ולהקמת מבנה חדש הכולל מרתף, קומה מסחרית, חמש קומות מגורים

  76. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון