1. העורר הוכר ע"י המשיב כנכה צה"ל בגין ליקוי נפשי עקב הלם קרב כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים (1973), נקבעה לו נכות נפשית של 30%. את התביעה להכיר בו נכה הגיש רק בשנת 1997, לטענתו עקב המחלה שסבל ממנה כל השנים. הועדה הרפואית שדנה בעניינו של העורר ואשר מצאה קשר סיבתי לא נקבע מועד תחולה, והותירה את ההחלטה לקצין התגמולים. 2. הערר נסב על החלטת המשיב שסרב להכיר בנכותו של העורר בתחולה מיום שחרורו מצה"ל, וכה אמר המשיב במכתבו מיום 17.1.00: "בתשובה למכתבך שבנדון הריני להשיבך כי בהתאם לסעיף 18 א' לחוק הנכים לפיו התגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו, בכל מקרה אחר מיום הגשת התביעה זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר". 3. יש לציין כי הועדה הרפואית שבדקה את העורר קבעה בהחלטתה מיום 28.12.99: "באשר לתחולת מועד תשלום התגמולים הועברה פנייתך להחלטת קצין התגמולים". 4. סעיף 18 לחוק הנכים הווה נושא להתדיינויות רבות בעיקר עקב בעיות ניסוח לא מוצלח והסדרים תמוהים שעשויים להשתמע הימנו. בסעיף 18 ניתן למצוא הסדרים שונים ביחס לשאלה מאימתי שולמו התגמולים. נמצא שבסעיף קטן א' נקבע הכלל ובסעיפים קטנים ב' עד ו' עניינים ספציפיים שונים כמו: מי שהגיש תביעה בהיותו בשירות בקבע, או תגמולים לנכה שנפטר, או לנכה חולה נפש - הוא המקרה שלפנינו. הסעיפים הרלבנטיים הם: 18 (א): "תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם יגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר". (ההדגשה שלנו) העורר ביקש מהמשיב כי תחילת זכאותו תהיה מיום 13.8.75 (שחרורו מצה"ל) ולא משנת 1997 כפי שקבע המשיב. החלטת המשיב סומכת אפוא על ההוראות הנ"ל, ועל העדר קביעה של מועד תחולה ע"י הועדה הרפואית. סעיף 18 (1) מסביר את עניין מועד התחולה למקרה ספציפי של חולה הנפש והמשיב התעלם מקיומו. 18 (1): "לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא בעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) ולאחר שהתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו לו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה אולם רשאי קצין התגמולים הוראות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור". 5. קיים הבדל בין סמכות קביעת מועד התחולה הקבוע בסעיף 18 (א) לבין הסמכות שקבועה בסעיף 18 (1), הבדל הנובע מהשוני המהותי בין המקרה הרגיל של חייל התובע לבין מקרה שבו מדובר בחייל שמפאת ליקוי שכלי או פגם נפשי לא הגיש התביעה אלא בעבור זמן. נכון הוא כי לא שמענו שלעורר מונה אפוטרופוס, אולם העורר גולל את פרשת התנהלותו וחייו מאז מלחמת יום הכיפורים והדרך שבה הגיע להגשת התביעה, היתה זו אשתו שיזמה והחליטה על כך. יש הרושם הברור כי העורר לא הגיש את התביעה מיידית מפאת בעיותיו הנפשיות והוא ידע להסביר את הדבר. העובדה שתיפקד בתקופות מסוימות, עבד כאמן, היה בחו"ל ואף שירת במילואים, אינה יכולה להקהות את הרושם כי במשך כל התקופה היה נתון תחת אותה מחלה, וכי עד לפגישתו עם גב' זינגר - פסיכולוגית בצה"ל - לא הצליח לקשר בין הקשיים הנפשיים והתפקודיים לבין הלם הקרב ממלחמת יום כיפור. גם אשתו לא הבינה את הדבר עד לאותה פגישה. התיעוד הרפואי של הפסיכולוגית שהונח בפנינו מציג תשתית ראויה למסקנות הללו. קצין התגמולים לא עסק בכל אלה. קצין התגמולים סירב להכיר בתחולת התגמולים ממועד קודם להגשת התביעה על בסיס מסקנתו כי הועדה הרפואית לא קבעה מועד אחר וכי לפי סעיף 18 (א) המועד הוא הגשת התביעה - קצין התגמולים כלל לא נכנס לבירור מצבו של העורר לנוכח סעיף 18 (1) לחוק. קצין התגמולים לא בדק ולא הפעיל שיקול דעתו באם יש בנסיבות המקרה מקום להורות על תשלום התגמולים ממועד מוקדם יותר - כאמור בסיפא לסעיף 18 (1) הנ"ל. נכון כי לעורר לא מונה אפוטרופוס, וכי בסעיף 18 (1) מדובר על תביעה שהוגשה ע"י אפוטרופוס, אולם העניין פורמליסטי למדי ונראה לנו שאין מניעה להפעיל את שיקול הדעת המסור למשיב גם אם לא מונה אפוטרופוס. מבחינה פורמלית הרי אין מניעה שימונה אפוטרופוס, שיגיש את התביעה. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט חיים כהן ז"ל, בע"א 255/78 כהן נגד קצין התגמולים פ"ד ל"ב (3) 601. שם התעוררה שאלת התחולה הרטרואקטיבית של תשלום התגמולים לחייל שהוכר כחולה נפש, גם שם עמדו הוראות סעיף 18 (א) אל מול הוראות סעיף 18 (3) (כפי שהוסף אז לחוק מכוח תיקון לחוק הנכים תשל"ו-1976). בית המשפט סבר שצדק העורר בתרעומתו כלפי קצין התגמולים "לאו דווקא באשר נתפס לפורמליות יתר, אם אמנם אין החוק מאפשר לו לנהוג אחרת. אלא באשר לא השתמש בסמכותו המוענקת לו בחוק: ומה גם שהסמכות מוענקת לו למטרה זו עצמה". כב' השופט ח. כהן התייחס לטיעון כי מינוי אפוטרופוס הוא תנאי בל יעבור לתשלום התגמולים למי שמאחר בתביעתו, ואילו חולה הנפש שלא מונה לו אפוטרופוס לא תעמוד לו מחלתו - משום מה - לזכות בהטבה זו המיועדת לחולי הנפש. ואמר: "ואולם לפי פירושו הנכון וההגיוני מעניק החוק הטבות אלה לחולי נפש לא באשר נתמנו להם אפוטרופוסים, אלא באשר חולי נפש הם; וחולה נפש שלא נתמנה לו אפוטרופוס - 'רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר, ובלבד שלא יקדם למועד השחרור'. הסמכות הנתונה לקצין התגמולים נתונה לו דווקא לשם מניעת הפליה בין חולי נפש שיש להם לבין חולי נפש שאין להם אפוטרופוס; וחייב קצין התגמולים להשתמש בסמכותו זו, משום שההפליה ההיא פסולה היא ולא לעניין, ולא עוד אלא משום שחולה נפש שאין עליו אפוטרופוס יכול ויהיה זקוק להטבות הללי במידה הרבה יותר רבה מאשר חולה נפש שאפוטרופוס דואג לענייניו". פירושו של השופט ח. כהן לחוק צודק ומתחייב, שכן גם התכלית החקיקתית לא נפגעת על פי פירוש זה. המטרה לשמור על זכויותיו של חולה הנפש היא העיקר, ואילו קיומו של אפוטרופוס אינו אלא כלי משני. ניתן לומר, כפי שרמז לכך גם כב' השופט ח. כהן, כי הדברים הם מקל וחומר! לאפוטרופוס שחייב לדאוג לבן חסותו, נותן המחוקק שנה אחת להגיש התביעה, הרי שחולה הנפש זקוק לשנה זו ואף יותר שכן ראוי הוא "לכל התחשבות" אף מעבר לתקופה הנ"ל. לעורר דנן לא מונה אפוטרופוס, כך שלא עברה גם שנה מיום המינוי, ואם ימונה כעת רשאי יהיה להגיש תביעתו גם בעוד שנה, למרות שחלפו 30 שנה ממלחמת יום הכיפורים! לסיום. השנה מלאו בדיוק 30 שנה למלחמת יום הכיפורים, הכאב והזיכרון פועמים בלבנו יום יום. העורר נפגע במלחמה זו פגיעה קשה שלא היה מודע לה אלא בעבור שנים. יפה עשה המשיב שהכיר בנכותו - אולם ראוי הוא גם שתיבדק זכותו לטעון לתחולת התגמולים למן יום שחרורו. הסמכות נמסרה למשיב (ולא לוועדה רפואית) ועליו להפעילה במקרה זה. הערה נוספת. בתיק ע.נ. 421/99 מנשה יואל נגד ק.ת. (נידון בוועדה זו - פס"ד מיום 24.5.00) דנו בערעור דומה שעסק בדרישה לתחולת התגמולים לנכה בעל ליקוי נפשי. סעיף 18 לחוק נידון שם בהרחבה ובעקבות פסק הדין בפרשת ע"א 1597/92 קצין התגמולים נגד ממן פד"י מז(2)480. הנסיבות והעובדות במקרה שנידון על ידנו שונות לגמרי ולכן דחינו את הערר. הובהר כי העורר עצמו טיפל בתביעתו ובעניינו וקיבל הכרה ורק כעבור שנים רבות (9 שנים) מונה האפוטרופוס שעה שהדיון בתביעה הסתיים. בענייננו אין אנו קובעים ממצא בשאלה האם העורר לא הגיש את התביעה משך השנים מחמת מצבו הנפשי - אף כי לכאורה יש יסוד לכך - עניין זה חייב להיות מוכרע ע"י המשיב עצמו. המשיב טרם הפעיל את סמכותו ולא בדק את עניינו של העורר דנן לפי סעיף 18 (1) אלא דחה אותו מפאת סעיף 18 (א). המשיב חייב להתכבד ולדון ולהכריע בתביעה ולקבוע את עמדתו הן לעניין האמור לעיל, והן לשאלה אם יש הצדקה לשלם לו התגמולים ממועד מוקדם יותר להגשת התביעה. לשם כך קיבלנו את הערר. 6. הערעור מתקבל אפוא במובן זה שאני מבטלים את החלטת המשיב הקובעת מועד התחולה לתגמולים מיום התביעה, ומחזירים לו את התיק כדי שיעשה שימוש בשקול דעתו ובסמכותו לפי סעיף 18 (1) לחוק. אם סבור העורר שהחמיץ דבר בכך שלא הגיש חו"ד רפואית לביסוס טענותיו (שלא הוגשה לדבריו מחמת חסרון כיס) יהיה רשאי להגיש חו"ד כזו בפני קצין התגמולים טרם יחליט. בנסיבות אין צו להוצאות. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. ניתן היום ז' בטבת, תשס"ד (1 בינואר 2004). א. גנון, שופטיו"ר הוועדה ד"ר שניחבר הוועדה ק. בורנשטייןחבר הוועדה צבאהלם קרב