פוליסת תאונות אישיות לתלמידים מחריגה תאונת דרכים

פוליסת תאונות אישיות לתלמידים מחריגה תאונת דרכי
מבוא ועובדות מוסכמות:

1. ביום 2.11.06, בשעות הערב, היה התובע מעורב בתאונה וכתוצאה מכך הוא סבל משבר ביד שמאל (להלן: "התאונה").

2. עובר לאירוע התאונה ביקר התובע אצל חברתו דאז, גב' ליאת (להלן: "ליאת"), ברחוב אלנבי בחיפה. בתום הביקור רכב התובע על קורקינט שהיה ברשותו ועשה את דרכו חזרה לביתו ברחוב כספי. התובע הגיע לרחוב דרור וממנו התכוון לפנות שמאלה לרחוב הפרטיזנים, ובשלב מסויים הוא נפל מהקורקינט ונפגע. התובע מסר את מספר הטלפון של הוריו לאדם זר שהיה בזירת האירוע והנ"ל הודיע לאמו טלפונית על אירוע התאונה. הוריו של התובע הגיעו לזירת התאונה והעבירו אותו לקבלת טיפול רפואי בבית חולים רמב"ם.

3. התובע טוען כי הוא נבהל ונפל מהקורקינט כאשר הבחין לפתע במשאית המתקרבת אליו, ולפיכך, עסקינן בתאונת דרכים בהתאם למשמעות המונח בחוק הפלת"ד. דא עקא, הואיל ופרטי המשאית ונהג המשאית אינם ידועים לתובע הוא הגיש תביעתו נגד קרנית.
קרנית הכחישה נסיבות אירוע התאונה ולפיכך התובע הגיש תביעתו גם כן נגד חברת הביטוח כלל ואשר במועדים הרלוונטיים לתביעה היתה מבטחת תלמידים בפוליסת תאונות אישיות המחריגה מתחולתה תאונת דרכים.

4. הדיון בתביעה פוצל לשאלת החבות ולשאלת הנזק. בשלב זה נשמעו ראיות הצדדים בשאלת החבות ומשהגישו הצדדים טענותיהם בנדון, להלן החלטתי.

טענות הצדדים:

5. לטענת התובע, כאשר הוא רכב על הקורקינט ברחוב דרור וביקש לפנות שמאלה לכיוון רחוב הפרטיזנים, לפתע הוא הבחין במשאית גדולה שאורותיה הבהבו והיא היתה בתחילת פנייה שמאלה לרחוב הפרטיזנים, חסמה את דרכו וזזה לכיוונו. התובע נבהל מהמשאית והוא ניסה לעקוף אותה מימין, איבד שליטה בקורקינט, נפל ונפגע.

נהג המשאית פנה לתובע שהיה מוטל על הכביש, ולבקשתו הוא התקשר לאמו שהיתה בבית. הוריו של התובע הגיעו לזירת האירוע וליוו את בנם לקבלת טיפל רפואי בבית חולים רמב"ם.

התובע והוריו לא רשמו את פרטי המשאית ונהג המשאית, ומשנודע להם בדיעבד כי התאונה הינה תאונת דרכים בהתאם לחוק הפלת"ד, הם ניסו לאתר אותם, אך ללא הצלחה. לעניין זה שכרה אמו של התובע חוקר פרטי אשר ניסה לאתר את המשאית ואת נהג המשאית בין היתר באמצעות פלט שיחות נכנסות לטלפון בביתו של התובע, אך ללא הצלחה.

6. התובע מבקש לקבל את גרסתו ביחס לנסיבות אירוע התאונה ובהתאם לכך לחייב את קרנית לפצות אותו בגין נזקיו. לחילופין, ככל והתביעה נגד קרנית תידחה, התובע מבקש לחייב נתבעת מס' 2 לשאת בפיצוי המגיע לו בהתאם לתנאי הפוליסה הרלוונטית.

למותר לציין כי נתבעת מס' 2 תומכת בגרסת התובע ביחס לנסיבות אירוע התאונה ובהתאם לכך היא מבקשת לדחות את התביעה נגדה.

7. לטענת נתבעת מס' 1, יש לדחות את גרסת התובע ביחס לנסיבות אירוע התאונה שכן עסקינן בעדות יחידה של בעל דין ובהתאם לס"ק 54(2) לפקודת הראיות, אין לקבל את התביעה בהסתמך עליה אלא מנימוקים מיוחדים שירשמו. יתירה מכך, בגרסת התובע התגלו סתירות ותמיהות (אליהן אתייחס ביתר הרחבה בהמשך) והתובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו במשפט. זאת ועוד, חברתו של התובע דאז, גב' ליאת, העידה כי התובע מסר לה שהוא נפל ונפגע בתאונה כתוצאה מהתקלות בבור שהיה בכביש.

ד י ו ן:

8. סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר את המונח "תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

על מנת כי התאונה תיחשב כתאונת דרכים, אין צורך בקיום מגע פיסי בין הנפגע לבין הרכב המעורב בתאונה. לעניין זה נאמר בספרו של פרופ' י. אנגלרד "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (2005)", כדלקמן:

"החוק שלנו ... אינו דורש מגע פיזי בין הנפגע לבין הרכב ... ההשפעה האמצעית של מכונית בהליך גרימת התאונה יכולה להיות פיסית (הדף אויר), אופטית (סינוור), אקוסטית (רעש המבהיל, למשל, בעל חיים או המונע שמיעת סכנה אחרת), או פסיכית גרידא. החלופה האחרונה כוללת בהלתו של אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה ... אולם בהעדר דרישה למגע פיסי, עלינו לתחום את גבולות המושג 'גורם ממשי' שמתפקידו לכונן את הסיבתיות המשפטית, בהבדל מן העובדתית ..... לדעתנו, אין לייחס לכל מכונית המצויה בזירת התאונה אחריות למאורע, בגלל עצם העובדה שהיא היתה גורם הכרחי (שבלעדיו אין) להתרחשות; חייב להתקיים קשר סיבתי משפטי, מהותי ..." (שם, עמ' 154-156).

לאור האמור לעיל, אבחן להלן האם התובע הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו במשפט ביחס לנסיבות התאונה, וליתר דיוק ביחס לטענה כי הוא נבהל מהמשאית וכתוצאה מכך נפל ונפגע מהקורקינט.

9. טרם אדון בטענות נתבעת מס' 1 לגופן אפנה תחילה למושכלות יסוד בדיני הראיות, לפיהן, בהתאם לכלל "המוציא מחברו עליו הראייה", נטל ההוכחה במשפט האזרחי רובץ על התובע ומידת ההוכחה הנדרשת ממנו היא על פי עודף הסתברויות. התובע יזכה בתביעתו במשפט אזרחי באם הוא ירים את נטל ההוכחה המוטל עליו בשיעור העולה על 50% (ר' ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים כרמל, פ"ד נו(4) 526). לאור זאת, לא בהכרח כל סתירה או תמיהה בגרסתו של התובע במשפט האזרחי שוללת את המסקנה כי הוא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ומחייבת דחיית תביעתו.

10. בסעיפים 10-12 לכתב התביעה, תיאר התובע את נסיבות אירוע התאונה כדלקמן:

"10. ביום 2.11.06 בסביבות השעה 18:00 או בסמוך לכך, רכב התובע על קורקינט ברחוב דרור בקרית אליעזר בחיפה.
11. במהלך רכיבתו במורד הרחוב, ובעת ביצוע פניה הבחין לפתע התובע במשאית מסחרית גדולה, שאורותיה מהבהבים, שהיתה ככל הנראה, בנסיעה איטית ליד חניה, תוך שהיא חוסמת את נתיב רכיבתו של התובע.
12. התובע, שנבהל מאוד מהמשאית, ניסה לבלום את הקורקינט, איבד שליטה והתהפך על הכביש, תוך שנגרמים לו נזקי גוף קשים (להלן – "התאונה")".

בסעיפים 3-9 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/1, וכמקובל, מסר התובע תיאור מפורט יותר ביחס לנסיבות אירוע התאונה, באומרו:

"3. ביום 2.11.06, יום חמישי בשעות אחה"צ הייתי בבית חברתי לשעבר – ליאת לופו ברחוב אלנבי 111א' ולמדתי אצלה למבחן (אולי במתמטיקה – איני זוכר בדיוק).
4. בסביבות בשעה 18:00 (איני זכור בדיוק) רכבתי על גבי הקורקינט שלי מביתה של ליאת לביתי ברחוב כספי. באותו הזמן החל לרדת גשם.
5. אני רכבתי דרך רחוב דרור בחיפה, בכוונה לפנות לרחוב הפרטיזנים בכדי לבצע קיצור דרך לבת גלים (דרך המנהרה שעוברת לתחנת אגד הישנה).
6. בעודי רוכב בירידה של רחוב דרור, מטרים ספורים לפני הפניה שמאלה לרחוב הפרטיזנים, הבחנתי פתאום במשאית גדולה שהיתה עליה פרסומת של חברה גדולה (איני זוכר איזו – ייתכן בצבע אדום), כשחלק האחורי שלה מופנה אלי וכל אורות האיתות שלה היבהבו.
7. המשאית היתה בהתחלת הפניה לרחוב הפרטיזנים כשחלקה מצוי על המדרכה של רחוב דרור (בצמוד לפניה לפרטיזנים) וחלקה על הכביש.
8. כיוון שרכבתי בצד השמאלי של הכביש והמשאית עמדה בדרכי, נבהלתי מאד מהמשאית וניסיתי לבצע תנועה לימין כדי לעקוף את המשאית, תוך שהמשאית זזה לכיווני ואני איבדתי לחלוטין שליטה על הקורקינט והתהפכתי.
9. איני זוכר מה קרה בדיוק, אלא רק שאני שוכב על הכביש בצד ימין של המשאית ומהמשאית ירד אלי אדם מבוגר, וניסה לבדוק מה קרה".

מהמצוטט לעיל עולה כי התובע אינו מתיימר להוסיף פרטים שאינם זכורים לו, לדוגמא צבע המשאית, והדברים נזקפים לזכותו. זאת ועוד, התיאור אשר מסר התובע בתצהירו ובמיוחד לעניין המשאית – משאית גדולה עם פרסומת גדולה, כנראה בצבע אדום – תיאור זה הינו תיאור חי ומעיד על אמיתות הדברים.

11. התובע חזר על גרסתו במהלך עדותו במשפט, באומרו:

"... הלכתי באותו יום ללמוד למבחן אצל חברה שהיתה לי באותה תקופה. בסביבות 6 בערב, באתי לחזור הביתה, לקחתי את הקורקינט שהבאתי מהבית, ירדתי לרחוב דרור, יש ירידה ארוכה אני בצד שמאל של הכביש, באתי לפנות לרחוב פרטיזנים, ראיתי פתאום את המשאית עם אורות מהבהבים, היא באה לעשות רברס, אני נבהלתי, באתי לעשות ימין והתרסקתי על הרצפה" (שם, עמ' 13 שורה 15 לפרוטוקול הדיון).

בהמשך העיד התובע לעניין השלב בו הבחין בראשונה במשאית, באומרו:

"ש. כשאתה אומר שהיתה משאית, מתי ראית אותה בראשונה?
ת. כשכבר הייתי לפני הפנייה ראיתי אותה מהצד" (שם, עמ' 17 שורה 18 לפרוטוקול הדיון).

ובהמשך,

"ש. אתה אומר שלמרות זאת ראית את המשאית רק כשהיית בצד שלה?
ת. לא, כשהייתי בפנייה, באתי לפנות וראיתי אותה אז נבהלתי" (שם, עמ' 17 שורה 24 לפרוטוקול הדיון).

12. מתצהיר התובע, כמו גם מעדותו בבית המשפט, כמצוטט לעיל, עולה כי הוא הבחין במשאית במרחק קצר ביותר לפני הפנייה שמאלה ועובדה זו מסבירה ומחזקת את טענתו כי הוא אכן נבהל מהמשאית ומשניסה לחמוק ממנה, נפל ונפגע.

לא מצאתי לייחס חשיבות מרובה לעובדה כי בכתב התביעה נאמר כי התובע הבחין במשאית "בעת ביצוע הפנייה", בעוד כי בתצהירו ובעדותו במשפט הוא מסר כי הבחין במשאית לקראת פנייתו שמאלה, שכן ספק רב באם מדובר בסתירה, ומכל מקום עסקינן בהפרשי זמנים ומרחקים קטנים ביותר אשר בכל מקרה אינם שוללים את גורם ההפתעה והבהלה שאחזה בתובע כאשר הבחין במשאית.

13. אין לקבל טענת נתבעת מס' 1 בסיכומיה, כאלו מסעיפים 6-7 לתצהיר התובע עולה כי הוא הבחין במשאית כשרכב על הקורקינט בירידה של רחוב דרור וכאשר המשאית היתה בעמידה על המדרכה באותו רחוב, עובדה השוללת, כביכול, את טענתו כי הופתע ונבהל מהמשאית.

טיעוני נתבעת מס' 1 מנוגדים בתכלית לאמור בסעיפים 6-7 לתצהירי התובע, כמצוטט לעיל ויש לדחותן על הסף.

14. נתבעת מס' 1 מפנה לכך כי התובע לא זכר את התשובות למספר שאלות עליהן נשאל ומכך היא מבקשת להסיק על חוסר אמינותו.

הטיעון לעיל אינו משכנע בעיניי כלל ועיקר. יודגש כי התאונה אירעה ביום 2.11.06 והתובע העיד במשפט ביום 7.11.06, כחמש שנים ממועד האירוע. במועד האירוע התובע היה צעיר בימים, כבן 17 שנים, הוא סבל משבר בידו והוטל על הכביש מעוצמת הפגיעה. כמו כן, התובע העיד בחקירתו כי לאחר התאונה הוא היה מטושטש ולא יכול לזכור מה היה באותו רגע (שם, עמ' 12 שורה 1 לפרוטוקול הדיון).

בנסיבות העניין, לא פלא כי התובע אינו עומד בציפייה הבלתי ריאלית של קרנית לזכור את האירוע לפרטי פרטים ולהשיב לכל השאלות עליהן נשאל לגופן. אדרבא, העובדה כי התובע לא זכר את כל הפרטים עליהם נשאל מבלי לנסות למלא את החסר כיד הדימיון הטובה, היא היא הנותנת כי עדותו אמינה וגרסתו אמת.

15. אמנם נכון, בתעודת חדר מיון אליו הובהל התובע לאחר אירוע התאונה, חלק ממוצג נ/8, אין זכר למעורבות משאית באירוע התאונה. אולם אין לייחס לדבר משמעות רבה, אם בכלל, ומספר טעמים לכך, כמפורט להלן:

א. ראשית כל יודגש כי אין עסקינן בתאונת דרכים טיפוסית שבה קיים מגע פיסי בין כלי רכב לבין הולך רגל, אלא בתאונה שנגרמה כתוצאה מבהלה שאחזה בתובע לאחר שהבחין במשאית. ספק רב באם הדיוט יודע זמן קצר ביותר לאחר האירוע כי מדובר בתאונת דרכים וכי יש לציין מעורבות המשאית במקרה.

ב. מטבע הדברים, הצוות הרפואי המטפל בנפגע מתעניין בראש ובראשונה במהות הפגיעה על מנת להעניק את הטיפול המתאים ביותר בנסיבות העניין. הגורם לפגיעה אינו בראש מעיניו של הצוות הרפואי, וכמובן אין כל חשיבות מבחינתו באם מדובר בתאונת דרכים, אם לאו.

ג. בסעיף 4 לתצהיר עדותה הראשית, מוצג ת/2, העידה אמו של התובע, באומרה:

"תוך מספר דקות הגענו אליו. יניב שכב על הכביש וכף ידו השמאלית היתה מעוותת בזווית לא טבעית והוא היה כמעט מחוסר הכרה ומטושטש לגמרי. הקורקינט של יניב היה זרוק מספר מטרים לימינו והיה עקום קצת".

גם מעדות אמו של התובע בבית המשפט עולה כי משנודע לה על אירוע התאונה ובהמשך כשהגיעה למקום האירוע וראתה את בנה שרוע על הכביש וידו "הפוכה" כדבריה היא היתה לחוצה מאוד, ולמותר לציין כי הדבר מובן מאליו בנסיבות העניין (שם, עמ' 23 שורה 13 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, בעדותה בבית המשפט השתמשה אמו של התובע בשלוש הזדמנויות שונות במונח "טסנו" על מנת לתאר את המהירות שבה הגיעו הורי התובע מביתם לזירת האירוע ובהמשך את מהירות העברת בנם לבית החולים (שם, עמ' 23 שורות 15, 21 ו-30 לפרוטוקול הדיון). אין פלא אפוא שכאשר נשאלה אמו של התובע באם נהג המשאית הציג את עצמו בפניה, היא מסרה תשובה ספונטנית באומרה: "כן, הוא ניגש אלי ואמר לי שהוא הנהג, התקשר על מנת ליידע אותי מה קרה. אני אפילו לא שמתי לב מה שהוא דיבר, לקחנו את הילד לאוטו וטסנו" (שם, עמ' 30 שורה 29 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

התשובה לעיל אמינה והגיונית מאוד בעיניי והיא משקפת נאמנה תחושותיה של אמא אשר נמסר לה טלפונית על פגיעת בנה ובהמשך היא ראתה אותו במצבו בזירת האירוע. לפיכך, גם אם תאמר כי נהג המשאית ציין בפני אמו של התובע את מעורבות המשאית בתאונה (ככל וציין והדברים לא התבררו), אין פלא כי האמא לא קלטה את דבריו, ומקל וחומר הדברים לא סופרו ולא נרשמו בתעודת חדר מיון. יתירה מכך, הסיטואציה אליה נקלעו התובע והוריו, כמתואר לעיל, נותנת הסבר המניח את הדעת לעובדה כי הם לא דאגו לרשום את פרטי נהג המשאית ופרטי המשאית בזירת האירוע.

ד. אמנם נכון, בתעודת חדר מיון מיום אירוע התאונה אין זכר למעורבות המשאית בתאונה אך מאידך אין כל רישום סותר ביחס לגורם האירוע.

16. אין חולק כי ניסיונות התובע ונתבעת מס' 1 לאתר את נהג המשאית באמצעות פלט שיחות נכנסות לביתו של התובע במועדים הרלוונטיים לא צלחו ומראיות נתבעת מס' 1 עולה כי השיחות התקבלו ממספרי טלפון של אנשים שאין להם קשר לאירוע (זאת למעט מספר טלפון נייח ואשר נתבעת מס' 1 לא הצליחה להתחקות אחר בעליו).

יחד עם זאת, יש לזכור כי בעת אירוע התאונה התובע לא היה בלוויית הוריו או כל מכר מבוגר אחר ונודע לאמו על אירוע התאונה משיחת טלפון אשר קיבלה לביתה מאדם זר שלא נמנה על אותם בעלי מספרי שיחות נכנסות לביתו של התובע במועדים הרלוונטיים לתאונה. בנסיבות העניין, סביר להניח כי היה זה נהג המשאית אשר התקשר לביתו של התובע.

17. נתבעת מס' 1 מבקשת להיבנות מעדותה של גב' ליאת, ולפיה, התובע מסר לה, כביכול, כי הוא נפל ונפגע בתאונה מאחר והוא נתקל בבור בכביש. האמנם?

בהעדר מחלוקת כי העדה לא נכחה במקום אירוע התאונה, הרי עדותה באשר לנסיבות האירוע הינה מפי השמועה ולא ניתן לבסס עליה ממצא ביחס לסיבת האירוע.

חשוב מכך, ביום 6.1.11 החוקר מטעם נתבעת מס' 1, מר שגיא נקל, גבה את עדותה של גב' ליאת, דבריה הוקלטו ותמליל השיחה צורף לתצהיר החוקר, מוצג נ/6. מהתמליל עולה כי טענת העדה כאילו התובע נתקל בבור ונפל נמסרה בצורה מסויגת ביותר, וחשוב מכך, היא העידה כי התובע לא מסר לה מידע זה. להלן אצטט:

"לופו ליאת: הוא נסע עם קורקינט, אנחנו יודעים שהוא ... איפה שהוא היה בור והוא כנראה (לכיוון) והוא נפל עליו, התחלק" (שם, עמ' 2 שורה 20 לתמליל) (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

ובהמשך,

"שגיא-חוקר: כן, אבל מה קרה? איך זה קרה? מה, הוא נכנס במשהו, הוא פגע במשהו?
לופו ליאת: לא, הוא אה ... נראה לי ה .. הוא רץ בסמטאות שם והבנתי שהיה שם איזה בור או משהו. אני לא ראיתי, את האמת.
שגיא-חוקר: אבל הוא לא ... לא סיפר לך מה ... מה ... מה ...
לופו ליאת: את הפרטים עצמם לא, הוא לא סיפר לי" (שם, עמ' 3 שורה 11 לתמליל) (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

לאור דברי העדה ליאת לעיל, אין לקבל את גרסתה הסותרת במשפט, לפיה, התובע הוא זה אשר מסר לה על קיום הבור (שם, עמ' 34 שורות 13-17 לפרוטוקול הדיון)

18. בהתאם לסעיף 54 (2) לפקודת הראיות, אין לקבל תביעה בהסתמך על עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע אלא מנימוקים מיוחדים שירשמו.

ספק בעיניי באם במקרה דנן יש צורך בנימוקים מיוחדים לקבלת התביעה על סמך עדות יחידה של בעל דין, שכן, לדידי, עדות אמו של התובע במשפט מהווה סיוע המייתר את הצורך בנימוקים מיוחדים. מכל מקום, אם תאמר אחרת, הרי מעבר לעובדה כי התובע ואמו הותירו עליי רושם אמין ואני מאמין לגרסתם ביחס לנסיבות אירוע התאונה, הרי מכלול הנימוקים כמפורט לעיל הינם נימוקים מיוחדים אשר בעטיין יש לקבל את התביעה על סמך עדות יחידה של בעל דין.

19. נתבעת מס' 1 העלתה בסיכומיה טענות, ליתר דיוק השערות, באשר לסיבת נפילתו של התובע, כגון בור בו נתקל ורטיבות בכביש. דא עקא, נתבעת מ' 1 לא הוכיחה טענות אלה ומדו"ח החקירה שלה עולה כי היא פנתה לעירייה על מנת לברר באם במועדים הרלוונטיים לאירוע התאונה היה קיים בור בכביש, אולם, מטעמים השמורים עימה, היא נמנעה מהגשת תשובת העיריה לאותה פנייה. הדבר אומר דרשני ומקים את החזקה כי הגשת הראייה הנ"ל היתה פועלת כנגד נתבעת מס' 1, ליתר דיוק טענתה/השערתה כאילו התובע נפל ונפגע כתוצאה מהיתקלות בבור שהיה בכביש.

20. לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי כי התובע נפל ונפגע בתאונה כתוצאה ובעקבות הבהלה אשר אחזה בו משהבחין באופן פתאומי במשאית שהיתה בדרכו, ולפיכך עסקינן בתאונת דרכים בהתאם להגדרת המונח בחוק הפלת"ד.

בנסיבות העניין, אין לבוא לתובע בטרוניה על אשר הוא והוריו לא קיבלו את פרטי המשאית והנהג סמוך לאחר אירוע התאונה ומשכשלו ניסיונותיהם לאתר אותם בשלב מאוחר יותר, יש לחייב את קרנית לפצות את התובע בגין נזקיו.

כתוצאה מתחייבת, והואיל ופוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים של נתבעת מס' 2 מחריגה תאונת דרכים, יש לדחות את התביעה נגדה.

21. לסיכום, התביעה נגד נתבעת מס' 1 מתקבלת ויש להמשיך ולדון בשאלת גובה הנזק.

התביעה נגד נתבעת מס' 2 נדחית.

הואיל וצירוף נתבעת מס' 2 לתביעה התחייב בשל עמדת קרנית במשפט, על קרנית לשלם לה הוצאות משפט בסך של 7,000 ש"ח וזאת תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

22. אני קובע דיון מקדמי להמשך התביעה בין התובע לבין קרנית וזאת ליום 17.12.12 בשעה 09:30.




ניתנה היום, ט' חשון תשע"ג, 25 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורך דין תאונות אישיות

  2. התקף לב ביטוח תאונות אישיות

  3. התיישנות ביטוח תאונות אישיות

  4. התיישנות פוליסת תאונות אישיות

  5. תאונות אישיות תלמידים 10% נכות

  6. ביטוח תאונות אישיות תאונת דרכים

  7. ירידה בשמיעה - ביטוח תאונות אישיות

  8. מתי מתחילה התיישנות ביטוח תאונות אישיות

  9. התיישנות ביטוח תאונות אישיות עקב תאונת דרכים

  10. תקנה 15 ביטוח לאומי - פוליסת ביטוח תאונות אישיות

  11. פוליסת תאונות אישיות לתלמידים מחריגה תאונת דרכים

  12. הגדרת ''אירוע תאונתי' בפוליסת ביטוח תאונות אישיות

  13. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון