שימוש חריג ברכב מהעבודה 1. התובע עבד כמנהל עבודה אצל הנתבעת מ-1.7.2009 ועד 8.12.2009. התובע טוען כי פוטר שלא כדין, וכי על הנתבעת לשלם לו דמי הודעה מוקדמת על פי האמור בהסכם שנחתם בין הצדדים ביום 30.6.2009. התובע מוסיף כי על הנתבעת לשלם לו דמי כלכלה, הפרשות לקרן השתלמות ודמי הבראה. כמו כן נתבע החזר ניכוי בסך של 1,000 ₪ משכר העבודה של חודש נובמבר 2009, והפרשות לביטוח מנהלים עבור חודש דצמבר 2009. הנתבעת מכחישה את זכאותו של התובע לכל הסעדים הנתבעים, ואף הגישה תביעה שכנגד בגין דוחו"ת חניה שהושתו על הנתבע שכנגד, ובגין שימוש חריג ברכב. 2. נדון בטענות הצדדים על פי הנושאים שיפורטו להלן. 3. האם פוטר התובע שלא כדין? התובע טוען כי פוטר שלא כדין, באופן שרירותי, ובלא הסבר מניח את הדעת לגבי נסיבות פיטוריו. הנתבעת טוענת כי התובע פוטר בשל ליקויים בתפקודו, אשר התבררו במהלך סיור באתר הבניה שהתקיים ביום 8.12.2009, וכן בשל שימוש חריג שעשה ברכב החברה שהועמד לרשותו, ובשל היעדרויות בלתי מוסברות מאתר הבניה. התובע מכחיש מכל וכל את כל טענות הנתבעת, וטוען כי אינו יודע כלל מדוע פוטר. מקובלת עלינו גרסת הנתבעת כי התובע פוטר בשל כשלים בתפקודו אשר התבררו במהלך סיור שנעשה באתר הבניה. עדות מנהל הנתבעת מר שגיב, ומנהל הפרויקט מר ואדים מקרוב בעניין זה היו אמינות (ע' 8 ש' 30-32, ע' 9 ש' 1-20). התובע אישר כי אכן פוטר בתום הסיור, אך התחמק ממתן תשובות לשאלות שנשאל בעניין הליקויים שנתגלו במהלכו, וטענתו כי אינו יודע מדוע פוטר אינה אלא היתממות (ע' 4-5). יתר על כן, התובע זומן למשרדי הנתבעת כדי לשמוע את הטענות נגדו, אך הציב תנאים מוקדמים, ולמעשה סירב להתייצב לפגישה (ע' 11 ש' 30-31). לפיכך יש לדחות את טענת התובע כי פוטר שלא כדין. התובע פוטר בשל כשלים בתפקודו, ובשל ליקויים שנתגלו באתר הבניה בשל כך. 4. דמי הודעה מוקדמת התובע פוטר על אתר ביום 8.12.2009, ולטענת הנתבעת בשל שימוש חריג ברכב שהועמד לרשותו יש לשלול ממנו את דמי ההודעה המוקדמת. בסעיף 7 להסכם העבודה בין הצדדים (צורף לכתב התביעה המתוקן, להלן - הסכם העבודה) נקבע כי הנתבעת תעמיד לרשות התובע רכב, תישא בכל הוצאות אחזקתו, ושווי השימוש שיחול על העובד, יגולם על ידי הנתבעת. חומר הראיות שהוצג לפנינו מצביע על כך שהתובע אכן עשה שימוש חורג ברכב שהועמד לרשותו, ונסע מעל 2,000 ק"מ בחודש. מקובלת עלינו במלואה טענת הנתבעת כי התובע הודיע בעת חתימת ההסכם כי הוא נוסע פעמיים בשבוע בתל אביב, כדי להבהיר מהו היקף השימוש ברכב שייעשה (ע' 6 ש' 21-23) . משמע, שהרכב ניתן לתובע לשימוש סביר, ובהתחשב בכך שמקום מגוריו אינו רחוק מאתר הבניה. השימוש שעשה התובע ברכב חורג משימוש סביר. על כך ניתן ללמוד בין היתר גם מתגובת התובע אשר הדגיש כל העת כי הסכם העבודה אינו מגביל את השימוש ברכב. עם זאת, הן השימוש החריג ברכב והן הליקויים בתפקודו של התובע אינם מצדיקים שלילת דמי הודעה מוקדמת מן התובע. יש לזכור כי התובע פוטר מעבודתו בשל התנהלותו זו. פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת נשללים מעובד רק בגין מעשים חמורים ביותר, ומעשי התובע כמפורט לעיל אינם נמנים עמהם, ואין הצדקה לשלול מן התובע את דמי ההודעה המוקדמת. בין הצדדים בענייננו נחתם הסכם עבודה ביום 30.6.2009 (נספח א' לכתב התביעה המתוקן). בסעיף 10(א) להסכם נכתב כי: "החברה רשאית להפסיק את עבודתו של העובד בהודעה מוקדמת של 30 (שלושים) יום מראש". אמנם על פי הוראות חוק הודעה מוקדמת זכאי התובע לתקופת הודעה מוקדמת בת 5.3 ימים בלבד, ואולם בין הצדדים נעשה הסכם. אין כל מניעה כי צדדים להסכם עבודה יסכימו ביניהם על תנאים משופרים מאלה שהחוק מחייב לתיתם. משכך, על הנתבעת לשלם לתובע דמי הודעה מוקדמת על פי הסכם העבודה. על פי תלושי השכר שצורפו לכתב התביעה המתוקן שכרו של התובע היה בסך של 7,000 ₪ (ראו גם סעיף 6 להסכם העבודה). לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע דמי הודעה מוקדמת בסך של 7,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2010. 5. ניכוי שלא כדין מן השכר בחודש נובמבר 2009 נוכה משכרו של התובע סך של 1,000 ₪. הנתבעת מאשרת כי כך אמנם היה, אך טוענת כי הסכום נוכה בגין השימוש החריג ברכב (סעיף 26 לכתב ההגנה השני). סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 מפרט מה הן הניכויים שניתן לנכות משכר העבודה. הניכוי שניכתה הנתבעת משכרו של התובע אינו נכלל בהם. הסכם העבודה אינו מתיר אף הוא לנכות ניכוי ממין זה משכרו של התובע. ולא הובא לידיעתנו כי הנתבעת הודיעה לתובע בכתב על הניכוי. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,000 ₪ בגין ניכוי זה משכרו. עם זאת, משנקבע כי התובע אכן עשה שימוש חריג ברכב, ומאחר שהיתה שנויה מחלוקת של ממש בין הצדדים, רואים אנו לנכון להפחית את פיצוי ההלנה בגין ניכוי זה לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית. לפיכך ישולם הסכום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2010. 6. דמי הבראה, דמי כלכלה, הפרשות לקרן השתלמות לתשלום ביטוח מנהלים עבור חודש דצמבר 2009 על פי הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי זכאי לדמי הבראה רק מי שהשלים שנת עבודה. בצו ההרחבה בענף הבניה אין התייחסות לכך, משמע שהכלל שנקבע בהסכם הקיבוצי הכללי בעינו עומד. התובע עבד כ-8 חודשים בלבד. לפיכך אינו זכאי לדמי הבראה. ביום 5.7.2010 נחתם צו הרחבה בענף הבניין המרחיב את הוראותיו של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניה מיום 21.1.2010. הסכמים אלה אינם חלים על התובע שכן נחתמו לאחר סיום תקופת עבודתו אצל הנתבעת בחודש דצמבר 2009. משכך עלינו לפנות להוראות צו ההרחבה בענף הבניה משנת 2006, המרחיב את הוראותיו של ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 1.8.2004. על פי הוראותיו של הסכם זה זכאי מנהל עבודה לדמי כלכלה בסך של 216 ₪ לחודש (סעיף 6.1.1 לצו). התובע אינו זכאי לדמי כלכלה עבור תקופת ההודעה המוקדמת, שכן דמי כלכלה הינן בגדר החזר הוצאות עבור תקופה שבה עבד העובד בפועל. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע דמי כלכלה בסך של 1,145 ₪ (216 X 5.3) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2010. צו ההרחבה בענף הבניה קובע בסעיף 5 כי על המעביד להפריש עבור העובד הפרשות לקרן השתלמות בשיעור של 5%, ועל העובד להפריש הפרשות בסך של 2.5%. משלא הופרשו הפרשות אלה לטובת העובד, על הנתבעת לפצותו בשל כך בשיעור הפרשת המעביד בלבד, שהרי ניכוי העובד לא נוכה ונשאר בידיו. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך של 3,800 ₪. כמו כן על הנתבעת לשלם עבור התובע הפרשה לביטוח מנהלים עבור 8 ימים בלבד בחודש דצמבר בסך של 859 ₪. 7. התביעה שכנגד התובעת שכנגד טוענת כי על הנתבע שכנגד הושתו קנסות חניה בסך של 700 ש"ח, ועליו להחזירם לתובעת שכנגד. כמו כן נתבע סך של 39.831.38 ₪ בגין השימוש החריג ברכב. בכתב התשובה נטען כי דו"חות החניה אינם של התובע. בעניין השימוש החריג ברכב טוען הנתבע שכנגד כי נעשה שימוש ברכב גם על ידי נהגים אחרים, וכי לא עשה שימוש חריג ברכב. כפי שהובהר לעיל התובע אכן עשה שימוש חריג ברכב. עם זאת, עד הנתבעת מר ואדים מקרוב אישר כי התובע לא קיבל את הרכב מיד עם תחילת עבודתו, וכי עובדים נוספים השתמשו ברכב (ע' 13 ש' 22-32, ע' 14 ש' 1-16). לא מצאנו בראיותיה של התובעת שכנגד התייחסות כלשהי לשימוש של עובדים אחרים ברכב. משכך, לא ניתן לייחס רק לתובע את השימוש ברכב. על כן אנו קובעים על דרך האומדנא כי על הנתבע שכנגד לפצות את התובעת שכנגד בגין השימוש החריג ברכב בסך של 5,000 ₪. לא עלה בידי התובעת שכנגד לקשור את התובע לדו"ח החניה שצורף לתביעה שכנגד. לפיכך נדחית תביעה זו. סוף דבר - על הנתבעת לשלם לתובע את הסכום הבאים: דמי הודעה מוקדמת - 7,000 ₪; החזר ניכוי משכר נובמבר - 1,000 ₪; דמי כלכלה - 1,145 ₪; פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות - 3,800 ₪; הפרשה לביטוח מנהלים עובר 8 ימי עבודה בחודש נובמבר - 859 ש"ח; על הנתבע שכנגד לשלם לתובעת שכנגד פיצוי בגין שימוש חריג ברכב בסך של 5,000 ₪. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2010. לנוכח תוצאת פסק הדין ישא כל צד בהוצאותיו. ערעור על פסק-דין זה הוא ברשות בית הדין הארצי לעבודה בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום מיום שיומצא לצדדים פסק-דין זה. השעיהרכב