חזרה מהודיה עקב אי הבנת המשמעות

חזרה מהודיה עקב אי הבנת המשמעות 1. בפני בקשת הנאשם, באמצעות בא כוחו, לאפשר לו - לנאשם, לחזור בו מהודאתו בעובדות כתב האישום, ולבטל הכרעת הדין שניתנה בעניינו, וזאת בהתאם להוראות סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982, (להלן: "החוק"). 2. בנימוקי הבקשה טוען ב"כ הנאשם כי הנאשם, בישיבת יום 12.12.10 ובהיותו בלתי מיוצג, הודה בעובדות כתב האישום, וזאת מבלי שבחן את חומר החקירה והטעמים המיוחדים שבכתב האישום; הודאתו של הנאשם ניתנה בהיותו לחוץ, הנאשם היה בסערת רוחות, התרגש במיוחד ולא הבין כלל וכלל את משמעות ההליך המשפטי; במהלך הדיון הנאשם התמוטט ונפל על הרצפה במהלך טיעוניו, בסיוע הנוכחים התאושש מעט, ושוב חזר למצב של איבוד הכרה. לאור מצבו הבריאותי של הנאשם, ולנוכח עובדת התמוטטותו באולם ביהמ"ש, תוך איבוד הכרתו, הפסיק ביהמ"ש את הדיון והורה על הזמנת עזרה ראשונה באמצעות מד"א ודחה המשך הדיון. הנאשם לא היה במצב בריאותי להבין ההליך המשפטי, הנאשם סובל מהפרעות פוסטראומטיות קשות, סובל מאי - יציבות בתפקוד היום יומי, מדכאונות קשים, חרדות קיומיות ומפחדים, כמו שהוא סובל מהגבלה בתפקודו וזקוק הוא לסיוע ותמיכה נפשית מתמדת, וזאת כעולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית שצורפה לבקשה. 3. בסיכום טענותיו, טוען הנאשם, כי הוא הודה בעובדות כתב האישום בטעות, עקב אי - הבנה של משמעות ההליך הפלילי; 4. ב"כ הנאשם נסמך בבקשתו על פסיקת בתי המשפט בדבר קיומם של טעמים מיוחדים להצדיק את ביטול הכרעת הדין, תוך מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו בעובדות כתב האישום; 5. מנגד, מתנגדת המאשימה לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו ומבקשת לדחותה על הסף. כתב האישום הוגש כנגד הנאשם ביום 23.5.10 המייחס לו - לנאשם, שימוש בגדר שנבנתה ללא היתר, עבירה בניגוד להוראות הסעיף 204 (א) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965. בישיבת יום 12.12.10 התייצב הנאשם ואמר דברו באריכות, כמפורט בפרוטוקול הדיון, ולאחר תגובת ב"כ המאשימה, הנאשם בחר להודות בעובדות כתב האישום, וכך ניתנה הכרעת הדין באותו היום. בהמשך הישיבה טענה באת כוח המאשימה לעונש, הנאשם אף הוא החל לטעון לעונש ותוך כדי כך התמוטט, דבר אשר גרם לדחיית המשך הטיעונים לעונש ליום 26.1.11, מועד שנדחה ליום 2.3.11. באת כוח המאשימה העלתה בתגובתה את השיקולים למתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו, כפי שהובאו בפסיקת בתי המשפט, וטוענת כי בקשת המבקש אינה מעלה כל נימוק או טעם המצדיקים החזרה מהודיה. הנאשם אינו טוען כי לא הבין משמעות ההודיה, ההודייה לא ניתנה באילוץ, בטעות או בהטעייה, כמו שאין טענה שההודיה יצאה ממנו בניגוד לרצונו החופשי או שהושגה שלא כדין, מכאן שהיא מבקשת לדחות הבקשה; 6. חזרת נאשם מהודייה מעוגנת בסעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע בלשון זו: "153. (א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודייה בכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט, לחזור בו מן ההודייה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת ביהמ"ש מנימוקים מיוחדים שיירשמו". המחוקק לא קבע בסעיף זה מה הם אותם "נימוקים מיוחדים" שיצדיקו חזרה מהודייה, הפסיקה שדנה בסוגיה זו קבעה מספר קווים מנחים, גם אם לא ממצים, למתן היתר לנאשם לחזור בו מהודייתו. ככלל, נפסק, יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט, רק בנסיבות חריגות. (ראה לעניין זה ע"פ 945/85 פלוני נ. מ"י פד' מ"א (02) 572, ע"פ 1958/98, פלוני נ. מ"י פד' נ"ז (1) 577, ע"פ 763/03 שמואל נ. מ"י (טרם פורסם), ע"פ 5622/03 פלוני נ. מ"י פד' נ"ח (4) 145 ועיין בספרו של המלומד י. קדמי על סדר הדין הפלילי (חלק שני) תשס"ג 996 - 1002). 7. בע"פ 3991/04 מהראן רגבי נ. מדינת ישראל - נבו - המאגר המשפטי, בהרכב השופטים י. טרקל, א. גרוניס וי. עדיאל, כותב כב' השופט עדיאל על דעת חברי ההרכב כי: " נסיבות חריגות המצדיקות חזרה מהודיה, מתקיימות כאשר נופל פסול בהודיה עקב פגם ברצונו של הנאשם, או בהבנתו את משמעות הודייתו; קיומו של חשש ממשי לכך שההודיה ניתנה בניגוד לרצונו החופשי של הנאשם ייבחן עפ"י מכלול הנסיבות הנלוות להודייה". מתן היתר לחזרה מהודיה ייעשה ע"י ביהמ"ש במשורה, שהרי יש בכך כדי לפתוח פתח לתופעה מאוד לא רצויה; ביהמ"ש יטה להיעתר לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו, אך ורק, במקרים נדירים וחריגים; מתן היתר ביהמ"ש לנאשמים לחזור בהם מהודאתם, באופן גורף ושלא עפ"י קריטריונים ושיקולים מוצדקים, פוגע בסופיות הדיון; בין יתר השיקולים שנמנו בפסיקה למתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו נמנו: א. קיומו של חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו האמיתי, ואף בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו. ע"פ 945/85 פלוני, פד' מ"א (2) 597. ע"פ 3754/94 סמחאת פד' מ"ה (5) 802. ב. כאשר ההודאה נעשתה מחמת אילוץ או כשהנאשם לא הבין את משמעותה, ספרו של המלומד י. קדמי - סדר הדין בפלילים חלק (2), והפסיקה שצוטטה שם. ג. חזרה מהודיה תינתן בהתקיים פסול בהודיה, עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם להליך המשפטי, ומשמעותה של ההודייה, הודייה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה, ע"פ 1958/98 פלוני פ"ד נ"ז (1) 577. ביהמ"ש בבואו לבחון את בקשת הנאשם לחזור בו מהודייתו, חייב הוא לברר היקף ועומק הבנתו של הנאשם בהתייחסותו לעובדות כתב האישום, מידת התייחסותו לטענות הנטענות בכתב האישום, ובכך יבחן ביהמ"ש את מידת הבנתו להליך המשפטי ולעובדות כתב האישום; שהרי אין מי שמשיב שהוא מודה כמי שבמלל ענייני מתייחס לכל אחת מן הטענות הנטענות בכתב האישום; הנאשם בתשובתו לכתב האישום מתייחס לעובדות וביהמ"ש הוא אשר קובע באם הודאה בעובדות מסויימות מובילה להרשעה אם לאו - ואז מתקיים הצורך בהבאת ראיות להוכיח המיוחס לו - לנאשם בכתב האישום. 8. בענייננו, כתב האישום מייחס לנאשם שימוש בגדר שהוקמה ללא היתר, עבירה על סעיף 204 (א) לחוק התכנון והבנייה, ומשמעות הדבר שלא מייחסים לנאשם את בניית הגדר, הן בהתיישנות עבירת הבנייה, או שהבנייה נעשתה בידי אחר. בתשובתו לאישום, בישיבת יום 12.12.10 מגולל הנאשם במלל רב כי הוא לא יודע באם הגדר הוקמה ללא היתר, מודה בקיומה של הגדר כפי שמתוארת בכתב האישום, ולפי דעתו היא נכנסת בכ- 20 ס"מ על המדרכה. בהתייחסו לכפל הקנס שבכתב האישום טוען הנאשם, כי צריך לחייב בו את הוועדה המקומית שהתרשלה ולא בדקה בנייתה של הגדר שנבנתה עם הבית בשנת 1962, כשהדייר ממנו קנה הבית, בשנת 1973, הוא אשר בנה הגדר ביחד עם הבית, ועליו חל חוק ההתיישנות. השכן שלו בנה גדר וגלש לתחום שטח הנאשם בכ- 90 ס"מ, הנאשם ביקש ממנו להעביר הגדר, אולם במשך 4 שנים הוא לא עשה זאת, הנאשם הגיש נגדו תביעה, והשכן אמר לו שהנאשם ישלם על כך, הוא התלונן על הגדר וטען שאין אפשרות לעבור במדרכה עם עגלת תינוק, וזה לא נכון, הנאשם אף הגיש לעיון ביהמ"ש תמונה, הנאשם טען עוד שהוא יקיר העיר אור - עקיבא, גמלאי כבר 12 שנה וכל 100 ₪ ישמשו אותו לתרופות ועל כן מבקש לבטל הקנס. יצוין שהנאשם מכנה האגרה וכפל האגרה כקנס וכפל קנס, שהרי טרם נגזר דינו וטרם הוטל עליו קנס. בהמשך הגיבה באת כוח המאשימה לטיעוניו של הנאשם, תוך ציטוט מגירסתו של הנאשם, אותה מסר בפני המפקח ביום 23.11.09, ורק לאחר כל זאת, קם הנאשם ומודה בעובדות כתב האישום; 9. בנסיבות אלו, אין בסיס לטענות שהנאשם לא הבין את משמעות הודייתו, וכי ההודייה ניתנה חרף אמונתו של הנאשם בחפותו המוחלטת; 10. התוצאה היא שאני דוחה בקשת הנאשם לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. ניתנה והודעה היום ל' ניסן תשע"א, 04/05/2011 במעמד הנוכחים. מוחמד מסארווה, שופט גזר דין הנאשם הורשע עפ"י הודייתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, שעניינן בנייה ושימוש בגדר שהוקמה ללא היתר. עבירה על הסעיפים 145 (א), 204 (א), 205 וסעיף 208 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965, ותקנות התכנון והבנייה (בנייה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז - 1967 בכך שהנאשם נמצא משתמש בגדר בחזית החלקה אורך של כ- 15 מ' ובגובה של מטר אחד, שבחלקה נמצאת על מדרכה ציבורית. מדובר בשימוש בגדר שהוקמה ללא היתר. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 1. תשלום קנס כספי בשיעור של 1,500 ₪, או 10 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים של 150 ₪ כל אחד, החל מיום 1.6.2011 ובכל 1 לחודש שלאחריו. אי עמידה באחד מן התשלומים תעמיד לפירעון מיידי את כל יתרת הקנס. 2. אני מחייב את הנאשם לחתום על התחייבות כספית בשיעור של 5,000₪ להימנע תוך 3 שנים מהיום מלעבור עבירה על חוק התכנון והבנייה. במידה והנאשם לא יחתום על ההתחייבות, הוא ייאסר למשך 3 ימים או עד שיחתום - לפי המוקדם יותר. 3. אני מחייב את הנאשם לשלם אגרת הבנייה בסך 253 ₪. 4. אני מצווה על הנאשם להרוס את הגדר נשוא כתב האישום, במצבו ביום ביצוע ההריסה, וזאת תוך 18 חודשים מהיום. 5. אני אוסר על הנאשם לעשות כל שימוש בגדר נשוא כתב האישום, אלא אם יהיה לו היתר לכך. 6. אני מורה לרשם המקרקעין לרשום את צו ההריסה וצו איסור שימוש דלעיל בפנקסי המקרקעין. הנאשם איננו בעלים רשום. הודעה והוסברה זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום מהיום. משפט פליליחזרה מהודיה