פיצוי מוסכם הפרה יסודית

בפני תביעה אשר עניינה הפרה נטענת של הסכם מכר מקרקעין ודרישה לתשלום פיצויים מוסכמים. הנתבעים היו בעלי הזכויות בבית ברח' הדר 14 ברמת השרון (להלן - הבית). ביום 18.4.2002 חתמו התובעים והנתבעים על הסכם מכר, במסגרתו מכרו הנתבעים לתובעים את זכויותיהם בבית. סעיף 3 להסכם הוא סעיף התמורה. סעיף 3.א. מפרט את מועדי התשלומים, כאשר סעיף 3.א.5 קובע את מועד התשלום האחרון, 01.08.2002, וקובע שהתשלום ייעשה, כנגד המצאת אישורים שונים הנוגעים לבית, לרבות אישור מטעם הרשות המקומית מ.מ. רמת השרון (שהפכה לעירייה, להלן - העירייה ו- אישור עירייה, בהתאמה) על ידי התובעים. סעיף 11.ב. להסכם קובע, כי צד אשר יפר את ההסכם הפרה יסודית, ישלם לצד השני פיצוי מוסכם, קבוע ומוערך, ללא צורך בהוכחת הנזק, בסך של 212,00 ₪. סעיף 11.א. להסכם קובע, כי הפרת סעיף 3 מהווה הפרה יסודית של ההסכם. על פי טענת התובעים, על אף שעמדו בכל התחייבויותיהם על פי ההסכם ושילמו את התמורה במועדים הנקובים בהסכם, הנתבעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית בכך שלא המציאו לידיהם את אישור העירייה, על אף "פניות חוזרות ונשנות" (סעיף 6 לכתב התביעה) ומשכך עליהם לשלם לתובעים את הפיצוי המוסכם. דיון ייאמר כבר עתה, כי התובענה הוגשה בשיהוי ניכר המלווה בחוסר תום לב וכי גם לגופו של עניין, דינה להידחות. רק עם הגשת כתב ההגנה התברר, כי התובעים לא גילו לבית המשפט, כי תובענה זו אינה התובענה הראשונה, שהגישו נגד הנתבעים וכי ביום 29.06.2005 הגישו תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום הפיצוי המוסכם בטענה שבשל מחדלי הנתבעים, נמנע מהם לרשום את הבית על שמם. בכתב התביעה הראשון נטען, שעל פי הוראות ההסכם היו הנתבעים חייבים, כנגד קבלת התשלום האחרון, להמציא לידי הקונים, התובעים, שטרי מכר חתומים על ידי מנהל מקרקעי ישראל וכן אישור על פיו כל תשלומי החכירה המגיעים למנהל שולמו והנכס הוון כדין, אך הנתבעים לא עשו כן (סעיף 4 לכתב התביעה בת.א 2700/05). בתובענה הראשונה לא הועלתה טענה על פיה, לא נמסרו לתובעים אישורי העירייה. ביום 26.4.2006 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אשר נחתם על ידי הצדדים ולפיו תימחק התובענה. כל זאת לא הובא לידיעת בית המשפט בכתב התביעה בתובענה דנן. נדמה, שראוי היה, שהתובעים יגלו עובדות אלה בכתב התביעה (ראו לעניין זה: דודי שוורץ, סדר דין אזרחי - חידושים, תהליכים ומגמות, עמ' 82 - 87). במסגרת הסכם הפשרה בהליך הראשון הוסכם, כי הנתבעים ישיבו לתובעים את יתרת אגרת בית המשפט. ביום 21.05.2006, פנה תובע 1 לב"כ הנתבעים בבקשה בכתב לקבל את האגרה. למכתב מיום 25.6.2006 צירף ב"כ הנתבעים המחאה כמבוקש וכן ציין בסעיף 3 למכתב, כי "מרשיי רואים בכך סיום העניינים בכל הקשור להעברת הזכויות בבית". ביום 13.07.2006 פנה ב"כ הנתבעים לתובע 1 בבקשה, כי יאשר את קבלת ההמחאה ותובע 1 השיב בכתב ידו על גבי המכתב, "מאשר טל פרחי". תובע 1 לא טרח לציין בפני ב"כ הנתבעים, ארבע שנים לאחר מכירת הבית, כי עדיין יש בפיו טענה בדבר הפרה יסודית של ההסכם או כי אינו מסכים לאמור בסעיף 3 למכתב. התובעים המשיכו ומילאו פיהם מים עד למועד לא ידוע בשנת 2007 או אז התברר להם, לטענתם, כי אין בידיהם אישור עירייה וכי הוצאתו כרוכה בתשלום היטלים (עמ' 16 ו-17 לפרוטוקול). תובע 1 העיד, כי רק לאחר שנודע לו על החוב בגין ההיטלים, אשר חלקם לטענתו אמורים לחול על הנתבעים, ורק לאחר שנודע לו שהנתבעים מעולם לא פנו לעירייה בבקשה לקבלת אישורה, פנה טלפונית לנתבעת 3 בבקשה שהנתבעים "ישלמו את החוב" (עמ' 17 לפרוטוקול). תובע 1 מאשר בעדותו, כי פנה לנתבעת 3 בעל פה (עמ' 17 לפרוטוקול) ומאשר, כי מעולם לא פנה בכתב לב"כ הנתבעים (עמ' 17 לפרוטוקול) זאת, על אף האמור בסעיף 15.א. להסכם, על פיו "הודעות עפ"י החוזה ובהקשרו וכן שינויים לגביו יהיו בכתב כתנאי לתוקפם ...". ביום 30.07.2009, יום לפני חלוף תקופת ההתיישנות, הגישו התובעים את התובענה הנוכחית וזאת מבלי שפנו קודם לנתבעים. בהקשר זה נפנה שוב לסעיף 6 לכתב התביעה בו טענו התובעים, כי פנו "שוב ושוב" לנתבעים. כן נפנה לאמור בסעיף 5 לתצהיר תובע 1 כי: "ברצוני להבהיר, חרף פניות חוזרות ונשנות מצידי, הנתבעים מעולם לא העבירו לידינו אישור עירייה, משכך תמוהה כיצד מלינים הנתבעים כי לא פניתי אליהם קודם להגשת התביעה". האמור בעדות תובע 1 אינו עולה בקנה אחד עם הטענה בדבר "פניות חוזרות ונשנות" ויש בו כדי להעיד, שלכל היותר, פנה תובע 1 לנתבעים בהזדמנות אחת ודרש שישלמו היטל כלשהו. מכל האמור לעיל שוכנעתי, כי התנהלות התובעים, הן טרם הגשת התובענה והן בהגשתה, נגועה בחוסר תום לב. אין ספק, כי על פי ההסכם היו התובעים זכאים לקבל את אישור העירייה. יחד עם זאת, גם זכות חוזית יש לממש בתום לב. סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 מחייב צדדים לחוזה לממש את זכויותיהם החוזיות בדרך מקובלת ובתום לב. צד אשר מפר חובה זו נחשב כמי שהפר את החוזה עצמו. על מנת לקבוע, כי צד להסכם עמד על זכויותיו החוזיות שלא בתום לב, נדרשות נסיבות מיוחדות המצביעות על היעדרו של תום לב (ע"א 2871/00 ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, פ"ד נז(6) 319; ע"א 189/89 קופת חולים מכבי נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד מה(4) 817, 823-824). לאורך השנים התגבשה מגמה בפסיקה לפיה, על מנת לקבוע, כי עמידה דווקנית על זכות חוזית נעשתה בחוסר תום לב, יש צורך להוכיח נסיבות מיוחדות ונוספות, התנהלות בדרך של התחכמות מצד אחד הצדדים, תחבולה או הכשלת הצד שכנגד (ע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, פסקה 41). עם זאת, בע"א 467/04 יתח נ' מפעל הפיס נקבע, כי גם בהעדר אותן נסיבות נוספות ומיוחדות עדיין ניתן להחיל את דוקטרינת תום הלב, שכן "אחד מתפקידיו של עקרון תום הלב הוא לרכך את נוקשותו של הקשר החוזי, על רקע הנסיבות המיוחדות שנוצרו לגבי קשר זה" (פסקה 13). חובת תום הלב מכירה בזכותו של צד לחוזה לדאוג לאינטרסים שלו עצמו. עם זאת, חובת תום הלב דורשת, כי דאגה זו תיעשה באופן הוגן. איני סבור, כי התובעים נהגו בנתבעים באופן הוגן במקרה דנן. שוכנעתי, שעמידתם של התובעים על זכותם לקבל את הפיצוי המוסכם נגועה בחוסר תום לב ודינה להידחות. אין זה ראוי, שתובע יישן על זכויותיו במשך כשבע שנים וימתין לשעת כושר על מנת לתבוע את הפיצוי המוסכם. חוסר תום הלב בטענות התובעים ניכר עוד יותר נוכח העובדה, שתובע 1 העיד, כי בעת הגשת התובענה הראשונה לא שם לב, שאין ברשותו אישור עירייה (עמ' 19 לפרוטוקול). משמע, עד לשנת 2006 כלל לא נדרש לאישור. מאחר ותוקפו של אישור עירייה הוא למשך זמן מוגבל, הרי שגם אם היה אישור עירייה מתקבל בידי התובעים במועד המוסכם וגם אם לא התקבל בידיהם אישור כלל, התוצאה היא אותה תוצאה, שכן במועד בו ביקשו התובעים לעשות שימוש באישור, ממילא היה האישור חסר תוקף. גם אם אקבל את טענת התובעים, כי ההסכם הופר על ידי הנתבעים, הרי שעדיין אין מקום לחייבם בפיצוי המוסכם מהטעם ששוכנעתי, שהתובעים "מחלו" להם על ההפרה. העובדה, שבמשך שנים רבות לא פנו התובעים לנתבעים ולא דרשו מהם את אישור העירייה תומכת במסקנה, שהתובעים מחלו לנתבעים על ההפרה ובחרו, מטעמיהם, מלכתחילה, לפעול מול העירייה באופן עצמאי. מסקנה זו נתמכת גם בעובדה, אשר אינה מוכחשת על ידי התובעים, כי ביצעו בנייה נרחבת בבית וזאת מבלי שהיה בידם היתר כדין. בחקירתו אישר תובע 1, כי נכון למועד דיון ההוכחות, אין בידיו היתר כדין לבנייה (עמ' 20 לפרוטקול) ומנהל מחלקת פיקוח על הבניה בעירייה העיד, כי נגד התובעים הוצא צו הפסקת עבודה מינהלי (עמ' 27 לפרוטוקול). סוף דבר לאור כל האמור, דין התובענה להידחות. התובעים ישלמו לנתבעים סך כולל של 20,000 ₪ עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד תשלומו המלא בפועל. ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ב, 05 יולי 2012, בהעדר הצדדים. הפרת חוזההפרה יסודיתפיצויים מוסכמיםפיצויים