בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה אגרת שמירה שהטילה המשיבה, עיריית רעננה על תושבי העיר. רקע 1. משנת 2002 ועד 31.12.10 גבתה עיריית רעננה (להלן גם "העירייה") אגרת שמירה (להלן גם "האגרה"), לפי חוק עזר לרעננה (הסדרת שירותי שמירה ואבטחה), התשס"ג- 2002 (להלן "חוק העזר"). חוק העזר מגדיר שירותי שמירה כך: "שירותי שמירה- שירותי שמירה ואבטחה הניתנים בתחום שיפוטה של העיריה, כולה או חלקה, למוסדות עירוניים, באמצעות אדם או תאגיד העוסקים בכך או באמצעות העסקת עובדים של העיריה או מי מטעמה כשומרים בשכר". 2. חוק העזר חוקק לאחר פרסום חוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 4/2002 שהבהיר כי אגרת שמירה תממן מרכיבי שמירה וביטחון מעבר לאלו שהמקור הכספי להם הוא מחוץ לרשות המקומית. בחוזר נוסף של מנכ"ל משרד הפנים, מס' 10/2004, הונחו הרשויות המקומיות לייחד את ההוצאות לאבטחה מטעמי פעילות חבלנית עויינת (פח"ע) בלבד, או באופן יחסי לחלק הנדרש לאבטחה מטעמי פח"ע. נקבע כי תקבולי היטל השמירה יופקדו בקרן ייעודית שתשמש למימון שירותי השמירה בלבד. החוזר כולל הוראות נוספות, שאין עניינן לכאן. חוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 3/2006 הטיל על הרשויות המקומיות חובה לבחון מחדש את התעריפים בחוקי העזר העירוניים בתום חמש שנים מהעדכון האחרון. 3. בפסק דין שניתן בבג"צ 7186/06 מלינובסקי נ' עיריית חולון (לא פורסם, 29.12.09) (להלן: "בג"צ מלינובסקי") נדון חוק עזר דומה, של עיריית חולון, והוא בוטל. בפסק הדין נמתחה ביקורת על מדיניות משרד הפנים שעודדה הפעלת סיירות בעלות ייעוד בטחוני, כפי שבאה לידי ביטוי בחוזרי המנכ"ל הנ"ל - מבלי לקבוע אמות מידה ברורות להפעלתן וללא תיאום בין כוחות אלה לבין המשטרה. בהתייחסו לחוק העזר לעיריית חולון בענין זה קבע בג"ץ: "...עיקר הבעיה אינה במה שיש בו בחוק העזר, אלא במה שהוא חסר - ובפרט הממשק עם הגופים הארציים ועם הרשויות השכנות, והגדרת הסמכויות המדויקת והברורה בנושא שהוא ביסודו כלל ארצי, כמו הביטחון נגד פעילות חבלנית עוינת. הנמען העיקרי בנידון דידן הוא הגוף האחראי על ממשק זה - קרי, משרד הפנים, כנציג הממשל המרכזי" (פסקה נ"ח בבג"צ מלינובסקי). סמכות העיריה מכח סעיף 249(29) בפקודת העיריות להפעיל סיירת שייעודה בטחוני הושארה בצריך עיון, עד שמשרד הפנים יקבע קריטריונים ברורים להפעלתה. על פי הקריטריונים שייקבעו ניתן יהיה לבחון את מידת ההתאמה לסעיף המסמיך (פסקה מ"ט בבפסק הדין). למעלה מן הצורך נקבע כי מאחר שסיירת הבטחון עסקה בעיקר בעניינים של סדר ציבורי ולא בענייני פעילות חבלנית עוינת, היה על העיריה לממנה מתוך התקציב הרגיל. חוק העזר בוטל, כאמור, ונקבע כי העיריה לא תוכל להמשיך ולגבות את ההיטל לצורך מימון פעילות הסיירת החל מיום 29.12.2010. למרות ביטול חוק העזר נקבע מפורשות כי אין מקום להשיב את הסכומים ששולמו בגין היטל השמירה עד כה. הוטל על משרד הפנים לקבוע נוהלים ברורים לסוג הפעילות הבטחונית שרשות מקומית מוסמכת לקיים (לרבות תיאום עם משטרת ישראל החל משלב ההקמה ככל שתיקבע סמכות). בקשר להטלת היטל מיוחד לצרכי השמירה נאמר, בנוסף: "ברי לנו כי יתכנו להכרעה זו השלכות רוחב שמעבר לחולון, וגם בהן יש כמובן לטפל באותה מתכונת ומסגרת" (פסקה ע"ו). 4. בעקבות בג"צ מלינובסקי, פרסמה עיריית רעננה ביום 17.12.2010 הודעה על הפסקת גביית אגרת השמירה, בזו הלשון: "הודעה לציבור הפסקה בגביית אגרת שירותי שמירה ואבטחה החל מה- 1.1.2011 בהתאם להחלטת בג"צ המחייבת את כל הרשויות בהפסקת גביית תשלומי אגרת שמירה ואבטחה, תפסיק העירייה לגבות אגרה זו החל מה- 1.1.2011. לקראת יישום החלטת בג"צ, נערכת העירייה לשינוי הסדרי פעילותן של סיירות הביטחון העירוניות, תוך דגש על המשך מתן מענה הולם ומיטבי לשמירה על בטיחות ובטחון התושבים". ביום 4.4.2011 פורסם חוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה), תש"ע 2011 (להלן: "הוראת השעה"), שבו נוסף ס"ק (33) בסעיף 249 לפקודת העיריות, ומטרתו להסמיך עירייה: "להסדיר עניינים של שמירה, אבטחה, וסדר ציבורי בתחומה, בנושאים, בתנאים ובסייגים שקבעו השר והשר לביטחון פנים כאחד, בהסכמת שר המשפטים, ואולם בחוק עזר לפי פסקה זו לא יוטלו אגרה או היטל אלא בסכום שאינו עולה על סכום שקבע השר" ס' 2 בהוראת השעה קובע: "הוראות מעבר נקבעו אגרה או היטל בעד שירותי שמירה או אבטחה בחוק עזר שהיה בתוקף ערב תחילתן של חוק עזר זה, תהיה רשות מקומית רשאית לגבות, בכפוף להוראת חוק העזר, את האגרה או ההיטל, בעד התקופה שמיום תחילתו של חחוק זה ועד ליום ה' בטבת התשע"ב (31 בדצמבר 2011), אף אם גובה האגרה או ההיטל שנקבעו לפיו עולה על הסכום שקבע שר הפנים לפי סעיף 249(33) לפקודת העיריות או לפי סעיף 24א לפקודת המועצות המקומיות, כנוסחם בחוק זה, לפי העניין". ביום 24.5.2011 נשלחה למבקש חשבונית לתשלום סכום של 93.40 ₪, אגרת שמירה לתקופה שמיום 4.4.2011 ועד ליום 30.6.2011, ואח"כ חויב בתשלומים דומים מדי חודש. זהו הבסיס לתובענה הייצוגית שלפניי. תמצית טענות הצדדים: טענות המבקש 5. המבקש טוען שהגם שמלכתחילה עסקה הסיירת העירונית בפעילות מעורבת של שמירה על הסדר הציבורי ומניעת פעילות חבלנית עוינת, בחלוף הזמן הפך הכוח ליחידה העוסקת בהגנה על רכוש, טיפול ראשוני בתאונות דרכים, ושמירה על הסדר הציבורי, והמטרה העקרית של טפול בארועי פח"ע הפכה שולית. לפיכך, גביית האגרה עד 1.1.2011 והחל מ-4.4.2011 ועד הגשת התובענה ביום 31.12.2012 עמדה בסתירה לחוק ולהנחיות המנהליות. 6. המבקש סבור כי לא נתמלאו התנאים שבהוראת השעה, שכן שרי הפנים, בטחון הפנים ושר המשפטים לא קבעו את תנאי הפעלת השמירה כנדרש בה, ועל כן ולפי שנקבע בבג"ץ מלינובסקי, הוראת ההסמכה לחקיקת חוק עזר בענין אגרת שמירה טרם נכנסה לתוקף. הוראת המעבר בסעיף 2 להוראת השעה התירה לרשות מקומית לגבות אגרה או היטל לפי חוק עזר שהיה בתוקף ערב תחילתה של הוראת המעבר, אך עיריית רעננה ביטלה בפועל את חוק העזר שמכוחו גבתה את אגרת השמירה, והודיעה על הפסקת גבייה לפיו עוד ביום 17.12.2010, ואף מחקה אותו מחישוב התקציב. 7. המבקש הוסיף וטען כי האגרה נגבתה לפי מספר הנכסים שמחזיק התושב, במקום לפי גודלם; כספי האגרה לא נשמרו בקרן ייעודית כנדרש; והעיריה נמנעה מלהגיש תחשיבים מתאימים למועצת העיר; כספי האגרה מימנו אבטחה צמודה בניגוד לדין; וכי לא נעשתה בחינה תקופתית של נחיצות שירותי שמירה חריגים והתעריפים שנגבו. חידוש הגבייה באמצע שנת הכספים אינו חוקי והוא פוגע באינטרס ההסתמכות של התושבים, ומהווה הפרת התחייבות שלטונית, בודאי בהעדר שינוי נסיבות שמצדיק את השינוי. 8. עילות התביעה הן בעשיית עושר ולא במשפט; חוסר תום לב; פעולה בניגוד לחובה המוגברת של רשות לנהוג בהגינות ובתום לב; היפר חובה חקוקה; ורשלנות. הסעד המבוקש הוא השבה. 9. הקבוצה שמבוקש לייצג היא "כל מי שגבתה ממנו העירייה אגרת שמירה בהתאם לחוק העזר לרעננה (הסדרת שירותי שמירה ואבטחה), התשס"ג- 2002 ב-24 החודשים שקדמו להגשת התובענה" (15.6.2011 - א"ש). טענות העירייה 10. העיריה מתייחסת לשתי תקופות גביה בנפרד: יש לדחות את התובענה המתייחסת לתקופה שעד 31.12.2010 על הסף, משום שהעיריה חדלה מגביית האגרה כבר מיום 1.1.2011 ועוד טרם הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית (סעיף 9(ב) בחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006). העיריה הבהירה כי מטעמי זהירות החליטה לחדול מגביית אגרת שמירה החל מיום 1.1.2011, למרות שבג"צ מלינובסקי אינו חל עליה, בשל אבחנה בין חוק העזר לחולון לבין חוק העזר לרעננה. הגביה החדשה שמיום 4.4.2011 נעשתה לפי החוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה), התשע"א- 2011 (להלן: "הוראת השעה"), שנחקקה בעקבות בג"צ מלינובסקי. כאמור בהוראת השעה, יישום חוקי עזר לשמירה דורש הנחיות של שרי הפנים ובטחון הפנים, והסכמת שר המשפטים, ואולם הוראת המעבר המפורשת שבחוק התיקון פתרה את המצב המשפטי עד יום 31.12.2011. בהסתמך על הוראת המעבר ועל חוק העזר לרעננה (שירותי שמירה ואבטחה), התשס"ג- 2002, שלא בוטל - העיריה גבתה את האגרה עפ"י דין. 11. בתשובה לטענות הנוספות נטען כי תחילת הגבייה על פי הוראת השעה לוותה בתיקוני תקציב לשנת 2011 שאושרו על ידי מועצת העירייה; וכי המצב הבטחוני מצדיק את גביית אגרת השמירה הממנת את פעילות סיירת הביטחון. גם אם יסתבר שהיה צורך בבחינה מחודשת של המצב הבטחוני, אין להורות על השבה בשל הלכת הבטלות היחסית; חוק העזר תוקן באופן שהחיוב ייעשה לפי שטח הנכס; הבקשה נגועה בשיהוי; וקבלתה תפגע באיזון התקציבי ובתושבי העיר. 12. העיריה הוסיפה כי הסמכות לדון בטענות המבקש היא לבג"ץ ולא לבית משפט לענינים מנהליים: ראשית, נדרש אישור שר הפנים לחקיקת חוק עזר חדש לפי הוראת השעה; ושנית, אין להכריע בנושא בטלות חוק העזר בדרך אגב, במסגרת תביעת השבה. עוד נטען לחזקת כשרות המעשה המנהלי, שמתעצמת בכך ששר הפנים אישר את חוק העזר, לאחר שנבדק על ידי מומחים מטעמו, וכן משום שניתנה לחוק העזר גושפנקא באמצעות פרסומו ברשומות, כאמור בס' 268 לפקודת העיריות. המונח "שלא כדין" יפורש בצמצום, ותביעת השבה מרשות תאושר רק כאשר פעולת הרשות נעשתה ללא חקיקה מפורשת, כאשר החקיקה לא אושרה, או בניגוד להוראות דבר חקיקה, קרי- במקרים קיצוניים הנוגעים באי חוקיות, פעולה בהעדר סמכות חוקית או חריגה מהחוק. ומכל מקום, תובענה ייצוגית תאושר נגד רשות מקומית רק כאשר זו הדרך הטובה והיעילה ביותר. הצדדים הסכימו שאין מקום לחקור את המצהירים, ועל כן הוגשו סיכומים. דיון והכרעה 13. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה ובסיכומי הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, בהעדר עילה. חוק תובענות ייצוגיות קובע תנאים לאישור תובענה ייצוגית, והראשון שבהם הוא "התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה" (סעיף 8(א) בחוק). כלומר שיש להכנס לעובי הקורה ולבחון אם התובענה מגלה עילה טובה והאם יש סיכוי סביר להכרעה לטובת התובעים (עע"מ 980/08 עופר מנירב - רו"ח נ' מדינת ישראל נ' משרד האוצר (לא פורסם, 6.9.2011); ת"צ (מחוזי-ת"א) 1335-08 יהושע נוה נ' קלאב הוטלס אינטרנשיונל (א.ק.ה.) בע"מ פסקה 18 (לא פורסם, 19.10.2011)). 14. ביום 17.12.2010 פרסמה העירייה הודעה לציבור בדבר "הפסקה בגביית אגרת שירותי שמירה ואבטחה החל מה- 1.1.2011". כמוסבר בה, לפי פסיקת בג"צ (מלינובסקי), תופסק גביית אגרת שמירה ואבטחה, והעיריה נערכת ליישום החלטת בג"צ, ולשינוי פעילות סיירות הביטחון העירוניות, בדגש על "מענה הולם ומיטבי לשמירה על בטיחות ובטחון התושבים". זוהי הודעת חדילה על פי סעיף 9(ב) בחוק תובענות ייצוגיות. אך המבקש אינו מסכים כי בחדילה עסקינן, וסבור כי הואיל ובשלב מאוחר יותר שבה העיריה לגבות את אגרת השמירה, החדילה היא זמנית בלבד, ומשום כך אינה עומדת בתנאי סעיף 9(ב) הנ"ל. אכן, כעבור חודשים אחדים החלה העיריה בגביית אגרת השמירה מחדש. אלא שעשתה כן על פי הוראת מעבר שחוקקה לעניין זה. כלומר, בשעה שחדלה מגביית אגרת השמירה לא ידעה העיריה ולא יכולה היתה לתכנן כי בחדילה זמנית מדובר. פעולתה בענין זה היתה חדה וברורה, בהתאם לבג"ץ ולדין. 15. חוק העזר של עיריית חולון הוא שעמד למבחן ביקורת שיפוטי בבג"צ מלינובסקי. בית המשפט באותו ענין בחן אותו ב"משקפי" הביקורת השיפוטית המינהלית, והגיע למסקנה כי הוא בטל. וזאת בקובעו את הדברים הבאים: "אציע לחברי לקבוע, כי חוק העזר בטל, וזאת בגדרי בטלות יחסית (ראו י' זמיר הסמכות המנהלית ב', 830 - 832; בג"ץ 10455/02 אמיר נ' לשכת עורכי הדין פ"ד נז(2) 729, 740-738, והאסמכתאות דשם; בג"ץ 551/99 שקם נ' מנהל המכס, פ"ד נד(1) 112, 120). העיריה לא תוכל להמשיך לגבות את ההיטל לצורך מימון פעילות הסיירת החל משנה ממועדו של פסק דין זה (כזכור, אף העותרים לא ביקשו סעד של הפסקת פעילות הסיירת). בתקופה זו יקבע משרד הפנים (כמובן בהתייעצות עם יתר הגורמים האמונים על ביטחון הפנים) נהלים ברורים בכל הנוגע לסוג הפעילות הבטחונית שרשות מקומית מוסמכת או אינה מוסמכת לקיים (לרבות לגבי התיאום עם משטרת ישראל החל משלב ההקמה ככל שתיקבע סמכות) ולסוגיית מימונה באמצעות היטל מיוחד. בקבעו הגדרות אלה יתן משרד הפנים דעתו גם לפרשנות המוגבלת שניתן לתת לסעיף 249(29) לפקודת העיריות. בתום תקופה זו יבחן משרד הפנים, אל מול אמות המידה שייקבעו, הן את המשך פעילות הסיירת בחולון, והן את המשך מימונה באמצעות היטל מיוחד, ככל שיוגש לו נוסח מתוקן של חוק העזר. והוסיף, "ברי לנו כי יתכנו להכרעה זו השלכות רוחב שמעבר לחולון, וגם בהן יש כמובן לטפל באותה מתכונת ומסגרת" (פסקה ע"ו בפסק הדין. ההדגשות שלי - א"ש). אם בבג"ץ מלינובסקי נצטוותה העירייה לחדול רק כעבור שנה תמימה, אין לדרוש חדילה מוקדמת מזו מעיריית רעננה, שחוק העזר שלה כלל לא נדון בבג"ץ. 16. אכן, על פי הנחיית בג"ץ מלינובסקי, טוב עשתה העיריה שהחליטה לבחון מחדש את גביית אגרת השמירה, והודיעה על חדילה מגבייה. אין טענה שהעיריה גבתה אגרת שמירה לאחר 1.1.2011, ועל כן יש לקבוע כי העיריה חדלה מן הגביה, כאמור בסעיף 9(ב) בחוק תובענות ייצוגיות. אין רבותא בכך שהחדילה נעשתה לפני הגשת התובענה הייצוגית, ובעקבות פסיקה רוחבית של בית המשפט הגבוה לצדק, שכן לא נדרש קשר סיבתי בין הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית לבין החדילה (רע"א 6340/07 עיריית תל אביב נ' חגי טיומקין, פסקה 26 (לא פורסם, 13.2.2011)). כלומר, שלאור החדילה, אין לו למבקש כל תביעה וסעד כלפי העיריה לגבי התשלומים ששולמו עד 31.12.2010. בניגוד למצב העובדתי ששרר בת"א 139/07 איצקוביץ נ' עירית נס ציונה (לא פורסם, 3.11.2010) שבו אישרה כב' השופטת ר' רונן תובענה ייצוגית בענין דומה - בעניננו הודיעה העיריה על חדילה לפי פס"ד מלינובסקי. על כן אין לראות בהחלטת איצקוביץ משום הנחיה בענייננו. ההחלטה בענין איצקוביץ ניתנה לפני חקיקת הוראת השעה, כך שבהכרח אינה מתייחסת לחלקה השני של הבקשה שלפני, כפי שיובהר מיד. 17. ביום 13.12.2011 פורסם החוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה), התשע"א-2011, שצוטט לעיל, אשר הוסיף את ס"ק (33) בסעיף 249 בפקודת העיריות, והסמיך את העיריות להסדיר עניני שמירה, אבטחה וסדר ציבורי. צודק המבקש כי תנאי ס"ק (33) בסעיף 249 בפקודת העיריות לא מולאו, משום שלא נקבעו תנאים וסייגים ע"י שר הפנים והשר לבטחון פנים, ולא ניתנה עליהם הסכמת שר המשפטים. אך אין לכך חשיבות בענייננו, משום שהגבייה לא נעשתה מכוח סעיף 1 בהוראת השעה, כי אם מכח סעיף 2, שהוא הוראת המעבר. 18. כלפי הוראת המעבר טוען המבקש כי היא תחול רק כאשר האגרה נקבעה "בחוק עזר שהיה בתוקף ערב תחילתו של חוק זה", ואילו לפי הודעת העירייה, בוטל חוק העזר. בכך לא דק ב"כ המבקש פורתא: חוק העזר לא בוטל. לפי הודעת העיריה שחלקה צוטט לעיל רק הופסקה הגביה מכוחו. אדרבא, ביטול חוק עזר אפשרי רק מכח חוק עזר מבטל או חקיקה אחרת שמבטלת אותו מפורשות (סעיף 15 בחוק הפרשנות, תשמ"א-1981; בגץ 3536/92 שרה סווירי נ' עיריית הרצליה, פ"ד מז(1) 125, 133 (1993). בשעה שהמחוקק התיר המשך הגביה לתקופת ביניים, 28.3.2011, העיריה כבר לא גבתה את אגרת השמירה, משום שהחילה על עצמה את עקרונות בג"ץ מלינובסקי, למרות שלא חלו עליה ישירות. מטרת הוראת המעבר היתה לאפשר לרשות להוסיף ולגבות את האגרה, לתקופת ביניים שעד 31.12.2011, כאשר המצב העובדתי לא היה ידוע, וכאשר לא ניתן היה עדיין לפעול מכח ס"ק (33) בסעיף 249 בפקודת העיריות. יצויין כי בינתיים הוארך תקפה של הוראת המעבר עד סוף שנת 2013. 19. החוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת השעה) מיישם את בג"צ מלינובסקי ומורה לשר הפנים, שר לביטחון פנים ושר המשפטים לקבוע נושאים, תנאים וסייגים להסדרת ענייני שמירה, אבטחה וסדר ציבורי. עד ההסדרה המנהלית ע"י השרים אושררו חוקי העזר הקודמים באמצעות הוראת המעבר. התניית הוראת המעבר בקיום תנאי הוראת השעה (הוראות השרים) כאחת מהצעותיו של המבקש, היתה מאיינת את הוראת המעבר שהמחוקק קבע. עיון בה"ח הממשלה - 541, מיום י' חשוון התשע"א (18 באוקטובר 2010), עמ' 184, מגלה כי הצעת החוק לא כללה לכתחילה הוראת מעבר, וזו גובשה ע"י וועדת הפנים כהסדר זמני, עד הסדר מלא ומגובש (עמ' 222 ו-223 בדברי הכנסת מיום 28.3.2011, ישיבה מס' 232). כך גם עולה מדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת העיריות (הסדרת שמירה, אבטחה, וסדר ציבורי), התשע"ב-2011, שבהם הוצע להאריך את התקופה כדי שהרשויות יוכלו להמשיך בגביית האגרה עד לקביעת הכללים על ידי השרים (נספח 2 לתגובת העירייה). שם ההתייחסות היא לחוק עזר "שהותקן" ולא לחוק עזר "שהיה בתוקף" , כדי להסיר את הספק שעלול להתעורר, כמו בעניננו. מכל מקום, יש לפרש הוראת חוק שניתנת לפרשנויות שונות באופן שיתן תוקף לאותה הוראה, ולא ירוקן אותה ממשמעות. אם נקבל את דברי המבקש, אזי יוחלו תנאי הוראת השעה גם על הוראת המעבר, ויאויין כל הבדל ביניהן. ההבדל בין שתי ההוראות נובע מכך שהוראת המעבר כשמה כן היא, פתרון זמני שמאפשר את החלת חוקי העזר שבתוקף. הפתרון הזמני לא יחול אם יידרש לתקנות של שרי הפנים ובטחון הפנים, שטרם נתקנו. לפיכך אני קובעת כי הוראת המעבר היא מקור סמכות חוקי להפעלת חוק העזר הקודם, ולגבייה על פיו. 20. עילת התובענה נדונה והוכרעה בבג"ץ מלינובסקי, וההידרשות הנוספת לה מיותרת. גם ענין איצקוביץ הנזכר לעיל צריך היה למנוע את המבקש מלהגיש בקשתו, שהרי עירית רעננה שלא כעירית נס ציונה בענין איצקוביץ הודיעה על חדילה ואף חדלה בפועל מגביית האגרה. השאלה שנותרה לדיון אחרי בג"ץ מלינובסקי מתייחסת לעמידת העיריה בהוראת המעבר, שנחקקה בעקבותיו ועל פיו, ופרשנותה - כאמור, ברורה למדי. 21. ביום 24.11.2011 הותקנו תקנות העיריות (שמירה, אבטחה וסדר ציבורי ברשות מקומית), התשע"ב- 2011 הקובעות כלדקלמן: "בתוקף סמכותנו לפי סעיף 249 לפקודת העיריות, וסעיף 24(א) לפקודת המועצות המקומיות, ובהסכמת שר המשפטים, אנו מתקינים תקנות אלה: רשות מקומית מוסמכת להסדיר עניינים של שמירה, אבטחה וסדר ציבורי בתחום שיפוטה בנושאים אלה: (1) שמירה ואבטחה נייחת וניידת במרחב הציבורי ובמיתקני הרשות המקומית לרבות לצורך מניעת פעילות חבלנית עוינת; (2) סיוע למשטרת ישראל בפעולותיה לשמירת שלום הציבור והסדר הציבורי, לרבות באבטחת אירועים המוניים; (3) מניעת פגיעה ברכוש של הרשות המקומית." ככל הנראה נשלמה המלאכה לענין הסמכות, והתנאי שהוצב בהוראת השעה להסכמת השרים - בוצע. 22. בניגוד להוראת המעבר שדנה ב"שירותי שמירה או אבטחה", הוראת השעה דנה ב"עניינים של שמירה, אבטחה וסדר ציבורי". אם כי המבקש לא טען זאת כך, ניתן לטעון כי ככל שפעולות הרשות בתקופה שעליה חלה הוראת המעבר נוגעות בסדר ציבורי, אין הרשות מוסמכת לגבות כספים לשם כך, או להפעיל שמירה כזו, בהעדר תנאים וסייגים שיקבעו שרי הפנים ובטחון הפנים. באופן זה, בפרק הזמן שעליו חלה הוראת המעבר, מיום 4.4.2011 ועד יום 13.12.2011 (פרסום תקנות העיריות), בו הוסדר רכיב "הסדר הציבורי", ככל שהעיריה השתמשה בכספים שנגבו כאגרת שמירה למטרות של שמירת הסדר הצבורי - הדבר נעשה בניגוד לדין. כאמור, הטענה לא נטענה באופן זה, וודאי שלא הוכחה. חזקה היא, כי הרשות מפעילה את שיקול דעתה באופן תקין, שוקלת את השיקולים הרלוונטיים להחלטותיה ודוחה את הללו שאינם רלוונטיים (בג"ץ 8756/07 עמותת "מבוי סתום" נ' הוועדה למינוי דיינים, פיסקה 43 (לא פורסם, 3.6.08)). על המבקש לסתור חזקה זו לבסס טענותיו בראיות של ממש (יצחק זמיר "ראיות בבית המשפט הגבוה לצדק" משפט וממשל א 295, 297, 307 (1993)). במקרה זה, הראיות שהביא המבקש אינן מבססות מסקנה בדבר "רכיב הסדר הציבורי", ולו לכאורה. בתשובתו לתשובת העיריה טען המבקש, כי ממסמכים של העיריה, המאוחרים להגשת בקשת האישור, ניתן ללמוד כי האגרה מממנת בעיקר את תפקוד הסיירת העירונית, וזו מתפקדת בעניני תאונות דרכים, פריצות לבתים, סיוע לכיבוי אש, קטטות, רעש כיו"ב, שאינן פעולות של שמירה ואבטחה של מוסדות ציבור. המבקש הסתמך על "פרסומי העיריה" ועל מראה עיניו. כעולה מתשובת ראש העיריה לשאילתה שהוגשה בענין מימון הסיירת, 82% מן האגרה משלמת את פעילות סיירת הבטחון. העיריה הסכימה בסיכומיה כי פעילות הסיירת מגוונת וכוללת "היבטים שונים ורחבים של שמירה על הסדר הציבורי, לרבות שמירה על רכוש", אולם קצין הביטחון, מר משה פישמן, הצהיר שהמטרה העיקרית היא מטרת שמירה מפני איומים ביטחוניים. אין די בטעוני המבקש לסתור זאת, ואין די בהם כדי לבסס לכאורה טענה אפשרית שכספי האגרה אינם משמשים לפעולות שמירה או אבטחה כאמור בהוראות המעבר ובחוק העזר. 23. לא זו אף זו: הטענות שבפי המבקש דומות לאלו שהושמעו ונתקבלו על דעת בית המשפט העליון בבג"ץ מלינובסקי. אלא שהמצב החוקי שונה החל מ-4.4.2011, מועד שבו הוסמכה העיריה בהוראת המעבר של החוק לתיקון פקודת העיריות להוסיף ולגבות את האגרה לפי חוק העזר. כלומר שעתה נעשה הדבר בסמכות וברשות, לפחות למשך תקופת המעבר. 24. בסיכומיו הודיע ב"כ המבקש כי הוא מצמצם את בקשתו לכך שהגביה היא בניגוד להוראות חוק העזר, בשני מובנים: הראשון, שאינה משמשת רק למימון שירותי שמירה למוסדות עירוניים, בניגוד להגדרת "שירותי שמירה" בסעיף 1 בחוק העזר; והשני, שהגביה אינה משמשת רק להתמודדות עם איומי פח"ע עדכניים. גם אם חלק מן הגביה משמש כאמור לעיל, לא כולה כך. ב"כ העיריה סברה כי מדובר בשינוי חזית אסור, אך ב"כ המבקש הפנה בתשובתו לטענות אלו בבקשת האישור ובתשובה שהגיש. אכן, בבקשת האישור אין אלא רמז לטענות. לעומת זאת, בתשובת המבקש לתשובת העיריה לבקשת האישור התיחסות מפורשת לטענה. לא זו בלבד, אלא שהעיריה הגישה "השלמת תגובה קצרה" לטיעונים, והדבר נעשה בהסכמה, משום שהמבקש הוסיף התיחסות מן העת האחרונה, שלא הופיעה בבקשת האישור עצמה. אם כן, אין מקום לטרוניית העיריה, ולכן צריך היה לבחון את הטענות לגופן, כפי שנעשה לעיל. ככלל, בודאי ראוי יותר שכל הטענות תועלינה כבר בבקשת האישור, על מנת לאפשר פיתוח נושאים חשובים ועקרוניים בכתבי בי דין העיקריים, ואולם בעניננו טוב עשה ב"כ המבקש שהעמיד דברים על דיוקם, והתייחס לפרסומים של העיריה שנעשו לאחר הגשת בקשת האישור, והיה בהם כדי לשפוך אור על הסוגיה. 25. המבקש הצביע על פגמים נוספים אצל העירייה: שלא פירסמה דבר חידוש הגביה על פי ס' 5 בחוק העזר בעיתון יומי; שלא החזיקה האגרה בקרן נפרדת; ושהחיוב נעשה על פי שטח נכס בניגוד לחוזרי המנכ"ל. נושאים אלו שוב לא נטענו בסיכומים, ואני מניחה שהמבקש חזר בו מטעונים אלו. פסק הדין, כבקשה עצמה, מתייחס לשאלות החשובות יותר שהועלו על ידי המבקש. סיכום 26. על יסוד הדברים שנכתבו לעיל אני סבורה שסיכויי המבקש להוכיח טענותיו קלושים, ומשום כך אין אפשרות סבירה שהשאלות המשפטיות תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה. על כן אני דוחה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, ויחד עמה גם את התביעה האישית של המבקש. 27. בנסיבות הענין, ולאור העובדה שהתובענה התנהלה ללא צורך בשמיעת ראיות, אני מחייבת את המבקש לשלם לעירייה סכום של 30,000 ₪. 28. המזכירות תואיל לשלוח העתק מפסק הדין למנהל בתי המשפט, לשם רישומו בפנקס התובענות הייצוגיות. ניתן היום, כ' תמוז תשע"ב, 10 ביולי 2012, בהעדר הצדדים. אגרת שמירהתביעה ייצוגיתאגרה