בקשה לזימון עד בהליכי ביניים

בקשה לזימון עד בהליכי ביניים התובעים מבקשים כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתובענה. לשיטתם עולה מארועים שונים שהתרחשו בחיי התובענה כי "בית המשפט גיבש לעצמו דעה סופית בעניין נושא הדיון השיפוטי, כבר לפני קדם המשפט בתיק, ואינו פתוח לשכנוע בצדקת התביעה", והדיון בפני מותב זה כמוהו כ"משחק מכור" ונגוע ב"משוא פנים". לפיכך הוגשה בקשה זו שבפני. יוער שהתובענה נקבעה להידון בפני בתחילת דצמבר 2009, מרבית ההחלטות הנזכרות בבקשה ניתנו במרוצת שנת 2010, והבקשה עצמה הוגשה זמן קצר לאחר שנשמעה עדותה של התובעת בישיבת ההוכחות ביום 8.9.11, ישיבה שנקבעה לשמיעת הראיות כולן, מהחל ועד כלה (בפועל לא נחקרו במסגרתה העדים כולם עקב מחדלים בזימון העדים על ידי התובעים והעתרות של בית המשפט להבאת עד נוסף, כפי שיובהר להלן). לשיטת התובעים "עמדתו השלילית" של בית המשפט לסיכויי התביעה באה לידי ביטוי הן בהחלטה הראשונה שניתנה במסגרת ההליכים, ביום 1.12.09, ובה הובעה דעה שלילית לגבי סיכויי התביעה; הן בעובדה שבית המשפט בחר לחקור את התובע בקדם המשפט "שלא כמקובל"(?), והחקירה הופסקה רק בשל התנגדותו של ב"כ התובעים; הן על רקע הערות בנוגע לחולשת עילת התביעה בקדם המשפט מיום 28.4.11 והערות דומות לאחר שמיעת חקירתה של התובעת; הן לנוכח החלטות בהליכי ביניים שלשיטת התובעים מעידות על עוינות של בית המשפט לתביעתם; הן על רקע דחיית בקשה לזימון עדים נוספים לישיבת ההוכחות; ולנוכח הסירוב להיעתר לבקשה לדחיית מועד הדיון שנקבע לשמיעת הראיות, בקשה שהוגשה יומיים לפני המועד שנקבע לשמיעת הראיות. הטענות נטענו בהרחבה, אולם דומה שניתן להשיב להן בקיצור. לשיטתי אין בטענות התובעים כדי להצביע על עילת פסלות. במסגרת התובענה נשמעו אומנם הערות שונות, בכתב ובעל-פה, בנוגע לקשיים המשפטיים הנובעים מטענות התובעים בנוגע לעובדות העניין, כפי שיובהר להלן, אלא שבאלה אין כדי להוות עילת פסלות. כרקע לעניין זה יובהר, בקליפת אגוז, כי עילתה של התביעה בתשלום סכום של 370,000 ₪ על-ידי התובעים לבועז יונה אישית עבור דירה שרכשו מחברת "חפציבה". התובעים לא נטלו יצוג משפטי לצורך ההתקשרות החוזית, ושילמו את כל הסכום הנזכר עובר לחתימת ההסכם עם חפציבה (כפי שהתברר מהתצהירים ומעדות התובעת שולם חלק הארי מהסכום מספר ימים קודם לחתימת ההסכם, ויתרתו במועד חתימת ההסכם). ימים מספר לאחר החתימה על ההסכם חתמו התובעים על יפוי כח בלתי חוזר ששמות הנתבעים נכללים בו. לשיטתם יש בכך כדי להעיד על שהנתבעים שימשו כבאי-כוחם במסגרת העסקה או לכל הפחות חבו כלפיהם חובת זהירות מוגברת, וזו הופרה שעה שהנתבעים לא פעלו מבעוד מועד למנוע מהתובעים להעביר את הסכומים ישירות לבועז יונה. הנתבעים טענו כי לא ייצגו את חפציבה או את התובעים במסגרת החוזה, ויפוי הכח לא נועד אלא לצורך הסדרת הרישום. מחלוקתם העובדתית של הצדדים סובבת את שאלת יצוג חפציבה ו/או המתקשרים עימה על ידי הנתבעים. מחלוקתם המשפטית עניינה בהיקף אחריותו המקצועית של עורך-דין של חברה קבלנית כלפי רוכשים פוטנציאליים בלתי-מיוצגים, וסובבת בפרט את השאלה האם עליו להתריע בפניהם על חשיבותם של הסדרים שונים, דוגמת זה הקבוע בהסכם עליו חתמו התובעים ולפיו אין לשלם תשלום כלשהו שלא לחשבון הבנק המלווה. דומה שהיקף המחלוקת המשפטית נרחב אף יותר, שכן אין מחלוקת כי הבקשה להעברת הכספים לבועז יונה, שהועלתה על ידו או על-ידי הגב' מזרחי עימה באו התובעים בדברים, עמדה בניגוד גמור להוראות החוזה. מכאן עולה שאלה אפשרית שעניינה עד כמה מחוייב עו"ד להתחקות אחר לקוחות פוטנציאליים של מרשתו, לאתר כל לקוח שטרם חתם הסכם או העומד לחתום על הסכם, ולהזהירו בפני האפשרות שמרשו, עימו מבקש הלקוח להתקשר, יפעל בניגוד להסכם ולחוק ובמירמה. במהלך ההתדיינות הצבעתי בפני ב"כ הצדדים על קשיים אפשריים בטיעון המשפטי של התובעים. באמירות מעין אלה אין כדי להוות עילת פסילה, מאחר ואין מדובר אלא בחיווי דעה ראשוני בנוגע לסיכויים הנחזים של התביעה (ראשוני ביותר בתחילת ההליך, בטרם נחשפו העובדות כהווייתן, וממוקד יותר לאחר שהוגשו הראיות ונחקרה התובעת). מובן שלו יוכחו עובדות המצביעות שהנתבעים אכן ייצגו את התובעים בהליך רכישת הדירה, או היו אמורים לייצגם ולדאוג מבעוד מועד לליווי משפטי בטרם החתימה על החוזה, עשוי הדבר לשפוך אור חדש על מערכת היחסים והחובות. מובן גם שהדברים לא יצאו מגדר נסיון להתחקות אחר קו הטיעון המשפטי של התובעים, גם מתוך מגמה למקד את הדיון. הדברים שנאמרו לא נועדו אלא כדי לנסות ולהביא הצדדים לכלל הבנות כאלה ואחרות. חיווי דעה בנוגע למצב משפטי מסויים אין בו כדי להוות עילת פסילה. מכל מקום ברי שאין מדובר בקביעה סופית, שהרי הטיעונים המשפטיים של הצדדים טרם נפרשו בהרחבה (ויש לקוות שהדברים יועלו במסגרת הסיכומים), ולאחר שאלה יועלו וינומקו ניתן יהיה לבוחנם בנפש חפצה. הטענות לפיהן חקירת התובע במהלך קדם המשפט מעידה על "דעה קדומה" הן תמוהות למדי. האפשרות להעדה של בעל-דין במסגרת קדם המשפט נקבעה בידי מחוקק המשנה בתקנה בפני עצמה (תקנה 146 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), והיא מהווה כלי עזר חשוב ביותר בתובענות מסויימות. היא מהווה כלי עזר מקובל ביותר בבתי המשפט, כאשר מותבים מסויימים בבית משפט זה נוהגים לחקור את בעלי הדין בקדם המשפט כמעט בכל תובענה המוגשת בפניהם, ויכול אני להעיד על עצמי כי עשיתי שימוש בכלי זה לא פעם, ולא ייחדתיו חלילה לתובעים. במקרה דנא נמנעה מבית המשפט האפשרות להתרשם באופן בלתי אמצעי מקבלת תשובות בנוגע לשאלות מספר העומדות בלב המחלוקת אך בשל התנגדותו הנחרצת של ב"כ התובעים, ועל כך אין אלא להצטער. אין כל ממש בנוגע לטענות שעניינן בהליכי הביניים. אלה הוכרעו באופן ענייני. לו סבור היה ב"כ התובעים שההכרעה מוטעית - שומה היה עליו לפנות במועד המתאים לערכאת הערעור. דומה שהעלאת טענות אלה עתה לא נועדה אלא "לעבות" את הבקשה. העילה המיידית להעלאת טענת הפסלות, כפי שעולה מהבקשה, עניינה בהחלטות שעניינן בזימון עדים ובדחיית הבקשה לביטול הדיון שנקבע לשמיעת הראיות. העובדות הנוגעות לזימון העדים הובהרו בהרחבה בהחלטה שניתנה בתום הדיון מיום 8.9.11. בקצירת האומר יאמר שבקדם המשפט שהתקיים ביום 28.4.11 נקבע מועד לשמיעת הראיות כולן, מהחל ועל כלה, ליום 8.9.11. עוד נקבע כי אם בכוונת התובעים לזמן עדים נוספים (על רקע בקשה שהועלתה ביום 2.2.11, ודברים שנאמרו בקדם המשפט) עליהם להגיש בקשה שתפרט "את תוכן עדותו של העד". ב"כ התובעים בחר להגיש בקשה לזימון עדים ביום 18.8.11, במרוצת הפגרה וזמן קצר ביותר לפני המועד שנקבע לשמיעת הראיות, ובה ציין שמות של עדים מספר, ללא פירוט של תוכן עדותם. ב"כ התובעים ציין בבקשתו הנוכחית ש"משום מה כבוד בית המשפט דן בבקשה רק ביום 28.8.11". אמירה זו נועדה, כך נראה, ליצור את הרושם לפיה נדונה הבקשה באיחור בכוונת מכוון, ואין אלא להצטער על כך. כפי שהבהרתי גם בהחלטה מיום 8.9.11, שהיתי בחו"ל מתאריך המוקדם ליום 18.8.11, ושבתי ארצה ביום ששי, 26.8.11. ממילא נדונה הבקשה שהוגשה במהלך הפגרה במועד המוקדם ביותר שניתן להעלות על הדעת (יום ראשון, 28.8.11, במהלך הפגרה ומייד לאחר שובי מחו"ל). יוער שככלל אין להניח שבקשות המוגשות במרוצת הפגרה ידונו במועד בו הוגשו, שהרי בפגרה העבודה אינה מתקיימת כסדרה. לפיכך לא היה כל בסיס להנחה, אם היתה כזו, לפיה תינתן החלטה בבקשה ביום בו נסרקה (הבקשה נסרקה ביום 21.8.11). מכל מקום, הבקשה נדחתה, כפי שהובהר בהחלטה מיום 8.9.11, הן בשל העובדה שלא נותר די זמן עד למועד הדיון לצורך זימון העדים, והן בשל העובדה שהיא הוגשה ללא פירוט של תוכן עדותם של העדים, בניגוד גמור לאמור בהחלטה מיום 28.4.11. פירוט תוכן העדות, בתובענה שנוהלה על דרך של הגשת תצהירי עדות ראשית, נועד למנוע הפתעה של הצד שכנגד שיתקל לראשונה בעדויות חדשות במרוצת העדות; מה גם שהעדת העדים הנוספים כאשר תוכן עדותם מוכמנת מהנתבעים עד למועד שמיעתה בבית המשפט היתה עלולה להביא לצורך בקביעת מועד נוסף לדיון (שנקבע לשמיעת כל הראיות ליום עדויות שלם) לצורך שמיעת עדים שיגיבו לעדויות חדשות ומפתיעות. ממילא נדחתה הבקשה אך בשל מחדלי התובעים, שהגישו בקשה מאוחרת ביותר ומנוגדת ללשון הברורה של ההחלטה, ואין בהחלטה זו משום "הבעת דעה שלילית" או עילת פסלות כלשהי. גם הטענות הנוגעות לדחיית הבקשה לדחיית המועד שנקבע להוכחות על רקע מצבה הרפואי של התובעת אין בהן ממש. התיק נקבע לשמיעת כל הראיות ליום 8.9.11, ויוחד לו ביומן יום הדיונים כולו. התובעת, שהיא העדה היחידה שהגישה תצהיר מטעם התובעים, בחרה לעבור ניתוח קוסמטי-אלקטיבי באפה ביום 2.9.11, וביום 6.9.11 הגישה בקשה דחופה לדחיית מועד ההוכחות בשל המלצה רפואית לא לצאת מביתה לאחר הניתוח. בקשה זו נדחתה, מטעמים מובנים. הכללים בנוגע לדחיית מועדי דיון הם ברורים. במקרה דנא מדובר ביום דיונים שלם שהוקצב לתובענה ונקבע, במסגרת דיון בו השתתפו ב"כ שני הצדדים, למעלה מארבעה חודשים מראש. לא ניתן לקבל מצב בו בוחר בעל-דין להכתיב לבית המשפט את דחיית מועד הדיון רק בשל רצונו לעבור ניתוח קוסמטי שלא נודעת לו דחיפות כלשהי. הזמן השיפוטי הרב שהיה יורד לטמיון במצב דברים מעין זה לא ניתן להשבה, ופוגע במתדיינים אחרים הממתינים לתורם. יוער שאם סבור בעל-הדין שאין בידיו לנהל התובענה, בשל העובדה שכתוצאה ממעשיו אין באפשרותו להתייצב לדיון, הרי שבאפשרותו למחוק את תביעתו ולחדשה כאשר ימצא זמן מתאים לנהל את ההליכים בפני בית המשפט. מכל מקום, בפועל התייצבה התובעת לדיון, כשאפה חבוש, והעידה באופן בהיר וברור. ממילא מתברר בדיעבד שהבקשה לא נועדה אלא למנוע אי נוחות לתובעת, על חשבון יום דיונים שלם שהיה יורד לטמיון. סופו של דבר, דין הבקשה להידחות. בית-המשפט לא "נעל את דעתו", ובוודאי שלא היה מקום לביטויים דוגמת "משוא פנים" ו"משחק מכור". אף אם הוער לתובעים בנוגע לחולשה של טענותיהם המשפטיות, אין בכך משום חריגה מההתנהלות בהליכים משפטיים, במסגרתם רשאי בית-המשפט, ויש שיאמרו - מחוייב, לנסות ולהביא הצדדים להסכמות שייתרו את ההתדיינות או חלקה. גם ביתר הטענות אין ממש, כפי שהובהר לעיל. לפיכך אני דוחה את הבקשה.הליך בינייםהזמנת עדים