קרע חלקי בשריר

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (ב"ל 3689-02-11; השופטת שרה מאירי) בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 20.12.2010 (להלן: הוועדה), אשר קבעה למבקש 0% נכות צמיתה לפי סעיף 41(4)(א) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (להלן: התוספת לתקנות), בגין מצבו לאחר פריקת כתף שמאל. ביום 29.12.2008, החליק המבקש על השלג ופרק את כתף שמאל במהלך עבודתו כמפקח יצור בבסיס צבאי בתורכיה. פגיעה זו הוכרה כתאונת עבודה ונדונה במסגרת ועדה רפואית מדרג ראשון, אשר קבעה לו דרגת נכות זמנית בשיעור 20%. לאחר תום התקופה הזמנית, קבעה הוועדה מדרג ראשון, כי לא נותרה לו נכות. גם הוועדה הרפואית לעררים לא מצאה כי נותרה למבקש נכות. עניינו של המבקש הוחזר אל הוועדה על פי פסק דינו של בית הדין האזורי שניתן בהסכמת הצדדים (ב"ל 6258-06-10), על מנת "שתתייחס במפורט ובמנומק לחוות הדעת של ד"ר ממן ולסעיפי הנכות המוקנים על ידו. במידה והוועדה תעניק נכות תשקול אף הפעלת תקנה 15 על כל חלופותיה. ב"כ המערער תוזמן להופיע ולטעון בפני הוועדה טרם מתן החלטתה. הוועדה תנמק החלטתה" (להלן - פסק הדין הקודם). בחוות דעתו, שהוגשה על ידי המבקש, קבע ד"ר ממן, מומחה לכירורגיה אורטופדית, כי יש למבקש דרגת נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין הפגיעה בכתף שמאל לפי הסעיפים הבאים בתוספת לתקנות: "סעיף 41(4)ג' הגבלת התנועות בפרק עד 45? מהגוף או הגבלה ניכרת בסיבוב כלפי חוץ או פנימה. סעיף 42(1)ד'1 פציעת שרירי הכתף SUPRASPINATUS. סעיף41(1)(א) נקיעות חוזרות של הכתף. (HUMERO-SCAPULAR (DISLOCATION נקיעות שכיחות והכרח להיזהר מתנועות מעל גובה השכם עם פעולת זרוע טובה". בעקבות פסק הדין הקודם, שבה הוועדה ובחנה את הממצאים הרפואיים העולים מהבדיקות הרפואיות של המבקש ואת חוות דעתו של ד"ר ממן, לאחר ששמעה את טענות ב"כ המבקש בעניין. הוועדה הסבירה, מדוע אין מקום להעניק אחוזי נכות למבקש לפי סעיפי הנכות שקובע ד"ר ממן בחוות דעתו באופן הבא: הוועדה מציינת כי הקרע החלקי בגיד SS שנראה בMRI מיום 28.12.2009 הינו קרע חלקי ולא קרע מלא ולכן: "הפגיעה לא תואמת הפעלת סעיף 42(1)(ד)(1) המדבר על פגיעה בשריר (גיד) של כתף בצורה בינונית. כי ברור שבמקרה שיש קרע חלקי התפקוד של השריר ושל הגיד לא נפגע כי לא נפגעה המשכיות של יחידת התנועה - שריר-גיד". כמו כן, הוועדה לא מצאה מקום להעניק אחוזי נכות בגין הגבלת תנועות לפי סעיף 41(4)(ג) לתוספת בתקנות. הוועדה מציינת בהקשר זה, כי בבדיקת הוועדה מיום 13.4.2010 נמצא בין היתר, כי סיבוב פנימי של הכתף ביישור 60? ובתנועה פסיבית מגיע לפחות עד חוליה L3. בגלל תוצאות בדיקה זו קבעה הוועדה כי: "הממצאים תומכים בכך שהמגבלה בתנועות של סיבוב פנימי הנמצא בבדיקה גופנית של תנועה אקטיבית היא סובייקטיבית בלבד, ולא מעידה על הגבלה משמעותית בתנועות של סיבוב בכתף". גם לעניין סעיף 41(1)(א) קבעה הוועדה כי אין מקום להפעלתה במקרה זה, משום שבבדיקה הגופנית לא מצאה הוועדה אי יציבות של כתף שמאל, וכי "לפי המסמכים הרפואיים שנמצאים בתיק לא היו פריקות חוזרות בכתף שמאל... גם בחוות דעתו של ד"ר ממן לא צוינו אירועים של פריקות חוזרות אלא... הרגשה סובייקטיבית של כמעט פריקה". לפיכך, נותרה הוועדה איתנה בדעתה, כי לא נותרה נכות למבקש לאחר הפריקה של כתף שמאל, וכי איננה מקבלת את מסקנותיו של ד"ר ממן בחוות דעתו מיום 12.2.2010. המבקש הגיש ערעור על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי, ושם טען כי: "הוועדה לא פעלה בהתאם להוראות פסק-הדין, לא עמדה בחובת הנמקה וההתייחסות המפורטת לחוות דעתו של ד"ר ממן ולסעיפי הנכות המוקנים על ידו; סעיף 42(1)(ד)(1) לתקנות הביטוח הלאומי אינו מבחין בין קרע חלקי לבין קרע מלא בפציעת שרירי הכתף, והנוהג הקיים בפסיקה לקבוע נכות של 10% לפחות על פיו; בנוסף, לא התייחסה הוועדה להגבלת התנועות בפרק הכתף, כמצוין בחוות דעת ד"ר ממן" (סעיף 2 לפסק דינו של בית הדין האזורי). עוד נטען כי הוועדה "נעולה" על החלטתה הקודמת, ולכן יש להעביר את עניינו של המבקש לוועדה בהרכב אחר. לעומת זאת המשיב (להלן: המוסד) טען כי הוועדה מילאה כמתחייב אחר הוראות פסק הדין הקודם, והתייחסה באופן מנומק לחוות דעתו של ד"ר ממן. בית הדין האזורי קבע, כי הוועדה התייחסה באופן מפורט ומנומק לחוות דעתו של ד"ר ממן, ומשכך מילאה הוועדה כראוי אחר הוראות פסק הדין הקודם. בית הדין האזורי אף ציין כי הסבר הוועדה ברור, ומאפשר לעקוב אחר הלך מחשבתה ללא פרשנות כלשהי. בבקשת רשות ערעור זו חזר המבקש על טענותיו בפני בית הדין האזורי, וכן הוסיף את הטענות העיקריות הבאות: נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה להחיל בעניין המבקש את סעיף 41(4)(א), שעניינו הגבלת תנועות במקום את סעיף 42(1)ד1 שעניינו פציעת שרירי הכתף; בהתאם לאמור בסעיף 42(1)ד1 ולפסיקה, במקרה של פציעה או קרע (חלקי או מלא) יש להעניק נכות בשיעור של 10% לפחות. לפיכך, החלטת בית הדין האזורי מפלה את המבקש לעומת מקרים אחרים; לעניין הגבלת תנועותיו של המבקש, טעתה הוועדה, משקבעה כי אין למבקש הגבלה בתנועות, בשעה שממצאיה של הוועדה זהים לממצאיו של ד"ר ממן בחוות דעתו (בשניהם נמצאה הגבלה בסיבוב כלפי פנים), ומשאין דרישה בסעיף 41(4) להגבלה משמעותית בתנועות, כפי שקבעה הוועדה. כמו כן, מבוקש בבקשה זו למנות מומחה רפואי להערכת נכותו של המבקש כתוצאה מהתאונה, או לחילופין להעביר את עניינו של המבקש לוועדה בהרכב אחר. המוסד טען מאידך כי הוועדה קיימה את הוראות פסק הדין הקודם, וכי עיקר טענותיו של המבקש הינן טענות שברפואה, לפיכך ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו; תקנה 42(1)א, שעניינה פציעת שרירי הכתף, מעניקה 10% נכות לא על קרע חלקי אלא על פציעת שרירי הכתף בצורה בינונית, ולכן משנמצא קרע חלקי ושטחי בשריר הכתף בבדיקת ה- MRI, אין מקום להפעלת סעיף זה. אף לא בהתבסס על הפסיקה עליה מבקש המבקש להסתמך, אשר אינה רלוונטית לעניין זה כלל; בבדיקת הוועדה לא נמצאה אי יציבות הכתף, לא התקיים מצב של פריקות חוזרות ונשנות כעולה מפריט 41(1)א, ולא נמצאה הגבלה בכתף המבקש אלא הגבלה סובייקטיבית בלבד בסיבוב הפנימי. לאחר שעיינתי בטענות המבקש, בתגובת המוסד, ובכלל החומר המונח בפני, לא מצאתי כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי או בהחלטת הוועדה המצדיקה התערבות בה. הלכה פסוקה היא כי משהוחזר על ידי בית הדין עניינו של מבוטח לוועדה לעררים עם הוראות, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין, ואל לה לוועדה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה (דב"ע נא/29-01 מנחם פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160, 162). במקרה זה כאמור, הוחזר עניינו של המבקש לדיון בוועדה לצורך התייחסותה לחוות דעתו של ד"ר ממן ולסעיפי הנכות שנקבעו שם על ידו. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה, כי הוועדה אכן מתייחסת כמתחייב לכל אחד מסעיפי הנכות אותם מציע ד"ר ממן לקבוע בחוות דעתו, ומסבירה מדוע אין לקבל את קביעתו לגבי כל אחד ואחד מהם באופן מנומק, ברור והמבוסס על ממצאיה. סעיף 42(1)(ד)(1) מדבר על פציעה בשריר הכתף בצורה בינונית, ניכרת או קשה. הוועדה הסבירה, מדוע הקרע החלקי שנראה ב-MRI אינו עולה כדי פציעה בינונית בגינה ניתנו 10% נכות, ולפיכך כפי שניתן לצפות, לא העניקה בגין סעיף זה נכות כלשהי. כמו כן יצוין, כי הפסיקה אותה הביא המבקש לביסוס טענתו, לפיה די היה בקרע חלקי כדי להעניק למבקש דרגת נכות על פי סעיף 42(1)ד1, לא יכולה לסייע לו, מפני שבפסקי דין אלו הנתונים שונים ככל שהיו בכלל נתונים, וממילא לא ניתן אף לכאורה להקיש מהמקרים המתוארים שם למקרה שלפנינו, כפי שמבקש המבקש לעשות. אף לעניין סעיף 41(4) שעניינו הגבלת התנועות בפרק הכתף, הסבירה הוועדה מדוע נכותו של המבקש איננה מתאימה לסעיף קטן ג' (עד 45? מהגוף או הגבלה ניכרת בסיבוב כלפי חוץ או פנימה), בקובעה שההגבלה בסיבוב הפנימי הינה סובייקטיבית בהתאם לממצאי הוועדה האחרים (בתנועה פסיבית, למשל, הגיעה תנועת המבקש עד לחוליה L3). כמו כן, יצוין כי בבדיקת הוועדה מיום 13.4.2010 נקבע, בין היתר, לגבי כתף שמאל של המבקש: "טווח תנועות כתף שמאל כיפוף ואבדוקציה מעל גובה השכמה", המתאים לקביעתה כי למבקש 0% נכות לפי סעיף קטן א'. כך גם, בנוגע לסעיף 41(1)(א), שעניינו נקיעה חוזרת של הכתף, הסבירה הוועדה בפירוט, מדוע אין סעיף זה מתאים למקרה של המבקש, לגביו לא נמצאה אי יציבות של כתף שמאל, או פריקות חוזרות. אף בחוות דעתו של ד"ר ממן צוין במפורש בפרק הסיכום והמסקנות כי: "שלמרות שמאז פריקת כתף שמאל לא סבל מפריקות מלאות חוזרות..". לסיכום האמור, קביעת שיעורי נכות בהתאם לממצאי הוועדה, באופן שניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה, כמו במקרה זה, הינה במסגרת סמכותה של הוועדה, שלה הכישורים המקצועיים הרפואיים לקבוע ממצאים אלה. אין בית הדין מוסמך וכשיר מקצועית להתערב בממצאים רפואיים ובמסקנות רפואיות. הוועדה הרפואית והיא בלבד מוסמכת לקבוע את דרגת נכותו של מבוטח בהתאם לסעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי ותקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי; דרגת הנכות לא יכולה להיקבע על ידי בית הדין, ואף לא באמצעות מינוי מומחה רפואי על ידי בית הדין, כפי שביקש המבקש בבקשה זו. סמכות קביעת דרגת הנכות בהתאם לחוק שמורה רק לוועדה. לא מצאתי בנסיבות העניין כי הוועדה נעולה הייתה בדעתה. בנסיבות אלה דרך המלך הייתה להחזיר את עניינו של המבקש לאותה ועדה כפי שעשה בית דין האזורי. לאור כל האמור לעיל, ומשמילאה הוועדה כדבעי אחר הוראות פסק הדין הקודם, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. סוף דבר - הבקשה נדחית. אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ז סיון תשע"ב (17 יוני 2012) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. קרע