הרשעה בביצוע מעשה מגונה בקטין בן 12

1. המערער הורשע, על פי הודאתו, בביצוע עבירות של מעשה מגונה, כמפורט באישום הראשון ובאישום השני שבכתב האישום המתוקן שהוגש לבית משפט השלום בירושלים. בית משפט השלום דן את המערער למאסר בפועל לתקופה של ארבע וחצי שנים מיום מעצרו, כאשר תקופה זו כוללת גם הפעלת מאסר מותנה של ששה חודשים, ולעשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו. הערעור מופנה כנגד חומרת העונש. 2. על פי האישום הראשון, ביום 6.4.02 במנהרת הכותל בירושלים, נגע הנאשם באיבר מינו של קטין יליד 1990, דרך מכנסיו. כ- 40 דקות מאוחר יותר, במקום אחר בעיר העתיקה בירושלים, נצמד הנאשם אל הקטין הנ"ל, כאשר זה האחרון התכופף, תוך שהוא מתחכך בישבנו של הקטין מספר דקות, עד שהגיע לפורקן. על פי האישום השני, בתאריך שאינו ידוע במדויק, במהלך חודש מרץ 2002, ביצע הנאשם מעשה מגונה בקטין אחר, יליד 1989. הנאשם גרם לקטין להתכופף מעבר למעקה גג ואז נצמד אליו מאחור, כשהוא מצמיד את איבר מינו לישבנו של הקטין. 3. עניינו של המערער דנן נדון בעבר בבית משפט זה במסגרת ע"פ 2522/00. באותו ענין הורשע המערער בביצוע מעשה מגונה בקטין בן 12 שנה ונגזר עליו בבית משפט השלום עונש של 15 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר מותנה, הוא המאסר המותנה שהופעל הפעם. בית המשפט שדן בע"פ 2522/00 (כב' השופטים ר' אור, א"צ בן-זמרה ומ' מזרחי) הזכיר בפסק דינו מיום 14.12.00, כי למערער 8 עבירות קודמות של מעשים מגונים בכוח, שאחד מהם הוא מעשה מגונה בקטינה. בית המשפט ציין, כי על יסוד חוות דעת פסיכיאטריות ניתן לקבוע, כי המערער סובל מהפרעות נפשיות קשות, שאינן פסיכוטיות, על רקע טראומתי של מעשים מיניים שבוצעו בו בילדותו, וכן סובל מפיגור שכלי על רקע פגם מוחי אורגני. כבר במהלך הדיון בתיק הנ"ל, הועלתה האפשרות לתת למערער טיפול הורמונלי כדי להפחית את דחפיו המיניים. טיפול זה לא ניתן למערער עד היום, אך ורק מהטעם שאין באפשרותו לממנו, והטיפול אינו מצוי ב"סל הבריאות". על רקע מצב מורכב זה נפסק בע"פ 2522/00 הנ"ל כדלהלן: "... ברור כי לא ניתן להחזיק את המשיב מאחורי סורג ובריח לכל ימי חייו כדי שלא יחזור על מעשיו הנובעים ממצבו הפסיכולוגי ופיגורו, ואין מוסד מתאים שהמשיב יכול להיות בו, שכן בעיותיו אינן פסיכוטיות, ושום בית חולים לחולי נפש לא יאשפז אותו. כל עוד לא יקבל המשיב טיפול הורמונלי - יש סיכוי סביר שיחזור על ביצוע העבירות. ... סל הבריאות כולל טיפולים הורמונליים לבעיות שונות ומחלות שונות - שאינם גורמים נזק לציבור, ותמוה בעיננו שסל הבריאות איננו כולל טיפול הורמונלי שיש בו כדי לפתור לא רק בעיה אישית של הזקוק לטיפול, אלא בעיה של החברה, כמו גם במקרה הנדון". בית המשפט אף הורה להמציא העתק פסק הדין לשר הבריאות, על מנת שישקול הכללתו בסל הבריאות של הטיפול ההורמונלי לדיכוי דחפים מיניים אצל אדם שדחפיו אלה כבר גרמו נזק. 4. זמן לא רב לאחר שהמערער שוחרר ממאסרו הקודם, הוא ביצע את העבירות נשוא התיק דנן. לאחר שהמערער הודה במיוחס לו (במסגרת הסדר אשר בגדרו נמחקו שני אישומים שהיו כלולים בכתב האישום), פעל בית המשפט קמא לבירור האפשרות למתן טיפול רפואי למערער, טיפול אשר אין ספק שהמערער זקוק לו ושאם יינתן לו, יוכל הדבר למנוע גם פגיעה בקטינים. בית משפט השלום הסתמך גם על האמור בתסקיר שירות המבחן, אשר יצר קשר עם פרופ' רסלר מהמחלקה האנדוקרינולוגית בבית החולים הדסה, שהסביר, כי תחילה יש לערוך למערער אבחון לצורך קביעת הטיפול המתאים. אבחון זה, כמו גם הטיפול, כרוכים בתשלום סכומים משמעותיים, שאין ידו של המערער ומשפחתו משגת לשלמם. כאמור, במסגרת ביטוח הבריאות לא יוכל המערער לזכות במימון הטיפול. בית משפט השלום ציין, כי קריאתו של בית משפט זה בפסק דינו בע"פ 2522/00, לא נפלה על אוזניים קשובות ובחן את האפשרות להורות למדינה לממן את האבחון ואת הטיפול להם זקוק המערער. למרות בירור נוסף שנערך ביוזמת בית המשפט השלום, חזר והודיע בא כוח המאשימה, שכל הגורמים המעורבים סרבו לממן את הטיפול, או חלקו. לאחר כל זאת נגזר דינו של המערער כמפורט לעיל. 5. בערעור התמקד בא כוח המערער בסוגיית חומרת העונש, תוך שהוא מסתמך על תקדימים ומדגיש את היותם של המעשים בהם הורשע המערער מעשים שאינם מצויים בדרגה גבוהה מבין דרגות החומרה של המעשים המגונים. 6. בא כוח המשיבה היה מודע היטב למצוקה הקשה בה מצוי המערער ולאוזלת ידה של המערכת, שאינה מאפשרת מימון הטיפולים להם זקוק המערער. כפי שכבר צוין, טיפולים אלה אינם רק צורך דחוף של המערער, אלא החברה כולה תפיק תועלת מרובה מכך שהמערער יזכה לטיפול נאות. ואולם, בא כוח המשיבה עמד על הצורך להרחיק את המערער מהחברה, כדי שלא יסכן קורבנות פוטנציאלים נוספים. 7. אין ספק שהמערער מסוכן לציבור, ובמיוחד לאותם קטינים שבהם הוא מבצע את מעשיו. ניתן גם להניח, כי מעשים שכאלה גורמים נזק מתמשך לקורבנות העבירות. עוד נראה, כי המעשים נעשים מתוך דחפים חולניים, שלמערער קשה לשלוט בהם. בית המשפט העליון פסק לא פעם, כי במצב דברים זה שיקולי הענישה הרלבנטיים הם הצורך במתן ביטוי עונשי הולם לחומרת המעשים והצורך להרחיק את הנאשם מהציבור. זאת ועוד, בנוגע לסוג העבירות הנדון, ההלכה היא, כי נסיבותיו האישיות של הנאשם נסוגות, במידה רבה, מפני שיקולי הענישה האחרים: "על בית המשפט להעדיף, בעבירות מסוג זה, את הצורך במתן ביטוי הולם לחומרת המעשים העומדים בבסיס ההרשעה, על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם, לרבות הנזק הטמון בהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל" (ע"פ 5208/99 שורני נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, כרך נו, 942). בע"פ 5104/97 מזלתרין נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, כרך נה, 722, נפסק, ביחס למי שביצע עבירה של מעשה מגונה בקטין (תוך איום בסכין), כדלהלן: "לא נעלם מעיני בית משפט קמא ומעיננו כי מדובר באדם הנושא עמו בעיות קשות וייתכן גם כי סבלו בבית הסוהר עלול להיות בעייתי, כפי שמתאר בהרחבה בתסקיר של שירות המבחן. לענין זה הפנה בית משפט קמא את שלטונות בית הסוהר וביקש מהם לבדוק אפשרות של טיפול רפואי הולם, כפי שעולה מנסיבותיו האישיות וכפי המפורט בתסקיר האמור. על אף ההתחשבות במצבו האישי של המערער, אנו סבורים כי בית משפט קמא תאר נכונה את מסוכנותו של המערער לציבור הילדים שיש להגן עליהם מפאת אותן בעיות, העלולות להביא את המערער למעשים דומים ולצורך בהגנה מניעתית. בהתחשב בכך ובעבירה החמורה שביצע המערער, אין מקום להקל בעונשו, אף כי אנו ערים לכך שהעונש שהוטל על המערער אינו קל. בית המשפט אינו יכול להקל ראש בסיכונים שילדים צפויים להם מעבריינים מסוג זה, עם כל ההתחשבות במצב החולני והבעייתי של אותם עבריינים ועל כן דרוש העונש גם להרתעה". בפסק הדין בע"פ 1/97 דאודאי נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, כרך נב, 232, נדון מי שביצע מעשה מגונה בילדה בת אחת-עשרה (הכניסה במרמה לחדרו, חשף את איבר מינו והתחכך בגופה) למאסר בפועל לתקופה של שנתיים וחצי. בדחותו את ערעור הנאשם פסק בית המשפט העליון כדלהלן: "במקרים כגון דא, על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את טובת הקטינים; ולגזור עונשים שהיה בהם כדי להגן עליהם מפני מעשיהם של אלה שאינם יודעים לרסן את יצרם". לפני מספר ימים גזרנו את דינו של נאשם שאובחן כפדופיל ואשר הורשע בביצוע תשע עבירות של מעשה מגונה בקטינות ועבירה אחת של ניסיון למעשה מגונה (פ"ח 613/03, גזר דין מיום 11.9.03). גם באותו ענין היה ברור כי הנאשם זקוק לטיפול רפואי, אך הדגשנו, לרקע ההלכות המפורטות לעיל, כי: "לענישה הנאשם במאסר בפועל יש תפקיד לא מבוטל בהעברת המסר לנאשם, כי מעשיו חמורים וקשים וכי החברה אינה יכולה לסבול מעשים שכאלה, גם אם מבצעם הוא אדם פגוע, המתקשה לשלוט בדחפיו". 8. מנגד, נראה לנו, כי בית המשפט קמא החמיר יתר על המידה עם הנאשם בהתחשב, בראש ובראשונה, באופיים של המעשים בהם הורשע. מבלי להקל ראש בחומרת אותם מעשים, אין מדובר במעשים מדרגת החומרה הגבוהה מבין המעשים המגונים לסוגיהם. מדובר בשני מקרים, כאשר המעשים נעשו "מעל הבגדים". החומרה נובעת מעברו של המערער, כמו גם מהעובדה שהקורבנות היו ילדים רכים בשנים. זאת ועוד, העונש שנגזר על המערער חורג, במידת מה, לחומרה, מהעונשים שנגזרו במקרים דומים, כפי שעולה מהאסמכתאות אליהן הפנה בא כוח המערער, וכפי שעולה גם מהאסמכתאות המפורטות לעיל. 9. במצב דברים זה, ומאחר וקריאותיו החוזרות והנשנות של בית המשפט, על דרגותיו השונות, לא זכו לאוזן קשבת, ולא הוענק למערער טיפול רפואי, אין מנוס מלדון בעניינו של המערער במסגרת ההליך הפלילי ובכלים (המצומצמים) שהליך זה נותן בידיו של בית המשפט. יידעו כל גורמי הרווחה והממונים על מתן שירותי הבריאות, כי בידם לטפל במערער בכלים הולמים, ואם יינתן הטיפול האמור, תצא החברה כולה נשכרת, מה גם שניתן להניח, כי בסופו של דבר הטיפול יהיה יותר זול לקופה הציבורית מאשר החזקת הנאשם במאסר לתקופות שאינו קצרות. לנוכח מחדלן של הרשויות הנוגעות בדבר, לא נותר לבית המשפט אלא ליישם את שיקולי הענישה המפורטים לעיל, אך בעשותו כן עליו להתחשב בהיקפם ובטיבם של המעשים עליהם הועמד המערער לדין, כמו גם במדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים. גם הרחקת המערער מהציבור צריכה להיות מדתית ולהיגזר מהנתונים הנ"ל, גם אם קיימת אפשרות שללא טיפול יחזור המערער לסורו לאחר שחרורו מהמאסר. 10. אנו מקבלים את הערעור במובן זה שעונש המאסר בפועל אותו ירצה המערער יעמוד על שלוש שנים מיום מעצרו, 14.4.02, כאשר עונש זה כולל גם הפעלת המאסר המותנה לתקופה של ששה חודשים. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. 11. אין לנו אלא לצרף את קולנו לקולם של עמיתינו שקראו בהליכים קודמים להעניק לנאשם טיפול ראוי. אנו קוראים לשירות בתי הסוהר לבחון בחיוב את האפשרות לטפל במערער, בהתחשב בבעיותיו הנפשיות, כמפורט בתסקיר שירות המבחן. כפי שהוסכם על ידי באי כוח הצדדים, פסק דין זה יישלח בדואר ואין צורך בהתייצבות לשימוע פסק הדין. ניתן היום כ' באלול, תשס"ג (17 בספטמבר 2003), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקי פסק הדין לבאי כוח הצדדים ולמערער (באמצעות שב"ס). יעקב צבן,שופט צבי זילברטל,שופט משה דרורי,שופט משפט פליליקטיניםהרשעהעבירות מין