בית המשפט פסק כי כשמוגשת תביעה על פי סעיף 191 לחוק החברות ולצידה בקשה למתן סעדים אופרטיביים כספיים, יש לשום אותה כתביעה ששווייה ניתן לביטוי כספי. סעיף 191(א) לחוק החברות קובע: "191. הזכות במקרה של קיפוח (א) התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה." בהלכת ענבי (רע"א 783/05 נילי ענבי נ' אייל קורן) נותחה השאלה האם סעד שעניינו תביעתם של בעלי מניות מיעוט מכוח סעיף 191 לחוק החברות מהותו כספית או שמא עסקינן בסעד ששווי אינו ניתן לביטוי כספי, וכך קבע שם כב' השו' רובינשטיין: "... כך או אחרת, השאלה היא מה דין האגרה כאשר כוללים הסעדים המתבקשים לפי סעיף 191 גם סעד כספי. ודוק: לדידי סעד בענייני קיפוח - מזה וענייני האגרה - מזה, ואין זהות בין השניים; תיתכן פרשנות רחבה לסעדי סעיף 191, אך משמתבקש סעד אופרטיבי יש מקום לכאורה לאגרה בהתאם לו. ...אולי זה המקום להידרש לטענה שיש לפרש את תקנות האגרות פירוש ליברלי, כדי לא לנעול את שערי בית המשפט בפני מתדיינים. אכן, קבע המשנה לנשיא לוין (בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעירית באר שבע, פ"ד נה(3) 869, 872)... ראו גם דברי השופט גרוניס ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון איברהים, באשר לזכות לפנות לערכאות השיפוטיות...." בהמשך, עורך כב' השו' רובינשטיין סקירה מקיפה של הלכות שונות: "ברע"א 1194/91 פלצמן נ' גזברות בית המשפט המחוזי, פ"ד מו(1) 561, דן השופט (כתארו אז) ש' לוין, בתובענה שבה נתבקש חיוב הנתבעות "למלא את התחייבויותיהן על פי ההסכם ובמיוחד להורות ... להעביר לתובע את מחצית הון המניות המוצא בחברה ..." לשיטתו, כוללת הרשימה שבתקנה 3 גם עניינים "שלפי טיבם ניתנים לביטוי בכסף, לפי המשמעות הרגילה של דיבור זה"; לפיכך סבר, כי ככל שהמחוקק לא הבחין בין סוגי מניות באשר להעברתן ("צו הצהרתי" מוגדר בתקנה "למעט צו המצהיר על זכות בנכס למי שאינו מחזיק בו" ו"צו עשה" ו"צו אכיפה" "למעט צו למסירת חזקה בנכס"), אין מקום להרחיב את הגדרתו של "צו אכיפה" ולכן יש לקבוע תשלום לפי פרט 8 לתוספת. בפסק דין נוסף, ברע"א 232/02 שריבמן נ' מ.ט.ס (לא פורסם) ... נקבע כי "כבר נפסק לא פעם שיכול ועניין יכנס בגדר תובענה לסעד הצהרתי או לצו עשה גם אם הוא ניתן לשומה כספית ... במקרים שלפנינו הסעד (אולי המרכזי בהמרצת הפתיחה) הוא סעד לפי ס' 191 לחוק החברות ... ואנו סבורים שניתן להביאו בגדר "צו עשה" בגדר סעיף 3 לתקנות בית המשפט (אגרות) ....". ראו גם רע"א 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' זלמן ליבוביץ, פ"ד מו(3) 414 (השופט - כתארו אז - לוין); כן ראו ש' לוין, פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבתי משפט, 22. באלה נאחזים המשיבים". חרף האמור, מגיע כב' השו' רובינשטיין למסקנה שבמקרה שלפניו יש לראות את התביעה ככוללת מרכיבים של סעד כספי, וכדבריו: "ואולם, אם נקרב מבטנו... למקרה דנן, נראה כי אינו זהה לאלה שנדונו בפסיקה הנזכרת. המדובר בעליל בתביעה שעניינה כספים; השבת כסף שנתקבל בגין עסקאות בלתי חוקיות אינה זהה לצו ההצהרתי (סעיף 68(א) לכתב התביעה המתוקן). זאת, בשונה - למשל -  מאשר נדון בפרשת היועץ המשפטי לממשלה נ' ליבוביץ הנזכרת, שבה מדובר על הצורך בתביעה אופרטיבית עתידית לאחר ההצהרה... גם באשר לפסקי הדין בעניין פלצמן ושרייבמן, הם עסקו בסיטואציות שבהן לא היתה אותה תביעה ישירה לסעד כספי. בין אם נלך לשיטת המדינה, כי סעד כזה בסכסוכי עבר אינו מתאים לסעיף 191 לחוק החברות, ובין אם נפרש את סעיף 191 בהרחבה, כמצודה הפרושה לכל כיוון בציר הזמן, ודומה כי כך יש לפרש (ראו רע"א 9646/04 חסקי נ' מיכלסון הנזכרת) - משעה שבסעד כספי ישיר הנתבע על-ידי המשיבים עסקינן, אין זה עניין הנתון לשומה כספית גרידא, ללא שגלומה בו תביעה כספית המצדיקה אגרה בהתאם. בתיק דנא ביקשו המשיבים לאחד יחד את ההצהרה עם התביעה הכספית. הוא הדין, אף ביתר שאת, לדעתי, לסעיף 68(ד) לכתב התביעה המתוקן, שלפיו נתבע לא רק צו הצהרתי אלא גם "תוספת מחיר שיקבע בית המשפט ואשר ישקף את הנזקים שנגרמו לחברה ו/או למי מהתובעים ..."; לעניין זה נדרשה גם השופטת המלומדת בבית המשפט המחוזי בהחלטתה מיום 12.12.04, כאמור, וסברה כי הדבר עשוי להשמיע סעד כספי, ולא נאריך" הנה כי כן, כאמור מהלכת ענבי לעיל עולה ששעה שמוגשת תביעה על פי סעיף 191 לחוק החברות ולצידה בקשה למתן סעדים אופרטיביים כספיים, יש לשום אותה כתביעה ששווייה ניתן לביטוי כספי. דיני חברותקיפוח בעלי מניות המיעוטאגרה