קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות אישית לחובות חפציבה: 1. ביום 5.10.10, ניתנה על ידי החלטה, בה נקבע, כי באופן חריג תידון תביעת החוב שהגיש המנהל המיוחד כנגד החייב - במסגרת הליך פשיטת הרגל בעניינו - (להלן: "תביעת החוב") על ידי בית משפט זה, מהנימוקים שפורטו בהחלטה. בהמשך לכך, התקיים ביום 22.11.10 דיון, במהלכו סיכמו הצדדים את טענותיהם והסתמכו על המסמכים ועל כתבי הטענות שהוגשו עד כה. תביעת החוב 2. מהות תביעת החוב, הינה הטלת אחריות אישית על החייב לחובות "חפציבה", מכוח סעיף 373 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983 (להלן: "הפקודה") שעניינו "ניהול עסק בתרמית" וגם סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות") העוסק ב"הרמת מסך". תביעת החוב הועמדה על ידי המנהל המיוחד על סכום של מיליארד ו-172 מיליון ₪ בקירוב, שלטענת המנהל המיוחד, חב החייב ל"חפציבה". לטענת המנהל המיוחד, החייב ניהל את "חפציבה" (בין בעצמו ובין על ידי אחרים שפעלו על פי הוראותיו) בדרכי מרמה, באופן שיטתי ולאורך זמן. הדבר התבטא, לטענת המנהל המיוחד, בין היתר: בפעולות מרמה בכל הקשור בכספים שגוייסו ממחזיקי אג"ח בשתי חברות ציבוריות מקבוצת "חפציבה"; בפעולות מרמה שהובילו לכך שכספי רוכשים בהיקף עצום לא הופקדו בחשבונות הליווי של הפרויקטים ולא הוצאו בגינם ערבויות חוק מכר; בפעולות מרמה כלפי הבנקים המלווים, שהתבטאו, בין היתר, בדיווח כוזב על מכירות ותקבולים; בפעולות מרמה כלפי המערכת הבנקאית שמימנה רכישות של דירות, לה הוצגו הסכמי מכר פיקטיביים, ועוד. תביעת החוב התבססה בעיקרה על ההליך הפלילי שהתנהל כנגד החייב בעקבות קריסת חפציבה. המנהל המיוחד הפנה לכתב האישום (שבעובדותיו הודה החייב במסגרת הסדר טיעון) ולגזר הדין שניתן בעניינו של החייב, בהם דוגמאות רבות לאופן ניהול החברה במרמה על ידי החייב. מבחינה משפטית, נשענה תביעת החוב, כאמור, על סעיף 373 לפקודה, שעניינו חיוב אישי של נושא משרה בחברה, בחובות החברה, ככל שמתברר כי ניהול החברה היה בדרך של תרמית, וכן על הוראות סעיף 6 לחוק החברות, שעניינו "הרמת מסך", דהיינו ייחוס חוב של החברה לבעל מניה בה, במקרים מסויימים, ביניהם, שימוש בחברה למטרת הונאה. לשיטת המנהל המיוחד, מכוח הוראות חוק אלה יש להטיל על החייב את החבות במלוא חובותיה של חפציבה. תגובת החייב למעשה, החייב לא העלה טענות ענייניות כנגד תביעת החוב, אלא העלה שורת טענות סף וטענות "טכניות" שונות. ראשית טען, כי תביעת החוב הוגשה באיחור, שכן פרק הזמן הקבוע בדין להגשת תביעת חוב הוא עד 6 חודשים ממועד מתן צו הכינוס, ואילו בענייננו הוגשה תביעת החוב כשנה וחצי ממועד זה. עוד טען בהקשר זה, כי לא הובאה ראיה כי הוגשו בקשות מטעם המנהל המיוחד להארכת המועד, שנתקבלו, ואף אם הוגשו, יש צורך בטעמים מיוחדים למתן ארכה להגשת תביעת חוב. משהתברר כי למנהל המיוחד ניתנו ארכות על ידי כונס הנכסים הרשמי, טען החייב, כי הארכות שניתנו היו בלתי מוצדקות, ובסופו של דבר, התוצאה היא פגיעה מהותית בזכויותיו. שנית, תביעת החוב לא הוגשה בצורה ראויה, בפרט מבחינה ראייתית (לשיטתו, גזר הדין בעניינו של החייב וכתב האישום, אינם בבחינת ראיות קבילות) וכי התביעה הוגשה באופן כולל ולא פרטני, וכי למנהל המיוחד אין סמכות להגיש הבקשה. שלישית, מנוסחו של סעיף 373 לפקודה, עולה כי על דיון בבקשה לפי סעיף זה להיערך כבר במועד מתן צו הכינוס, על מנת להבטיח כי נושא המשרה יידע מבעוד מועד כי הוא מחוייב בחובות החברה ויוכל ליטול חלק בהליכי תביעות החוב כנגד החברה, על מנת להדוף או לצמצם אותן במקרים המתאימים, ואילו המנהל המיוחד התמהמה שלא לצורך עם הגשת התביעה, שכן יכול היה להגישה כבר עם מתן הכרעת הדין, אף מבלי לציין סכום, שכן סעיף 373 מדבר על הטלת חבות בלתי מוגבלת לחובות החברה. רביעית, על פי הפסיקה, תנאי להכרזה לפי סעיף 373 לפקודה כי נושא משרה חב בחובות החברה, הוא כי נושא המשרה נטל מכספי החברה "לכיסו", ובמקרה שלפנינו לא יוחסה לחייב נטילת כספים "לכיסו" מכספי "חפציבה". דיון והכרעה 3. דינה של תביעת החוב להתקבל. 4. סעיף 373 לפקודה קובע כך: "ניהול עסק בתרמית[234] (תיקון התשס"ב) 373. (א) נתן בית המשפט צו פירוק, יקבע דיון בשאלה אם עסק של החברה התנהל תוך כוונה לרמות את נושיה או את נושיו של אדם אחר או לכל מטרת מרמה. התברר בדיון כאמור, או לאחר מכן במהלך פירוקה של החברה, כי עסק של החברה התנהל כאמור, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הכונס הרשמי או המפרק או כל נושה או משתתף של החברה ואם נראה לו נכון לעשות כן, להצהיר שכל נושא משרה שלה, שהיה ביודעין שותף בניהול העסק, ישא באחריות אישית ללא הגבלה לחבויותיה של החברה, כולן או מקצתן, כפי שיורה בית המשפט; לענין סעיף זה, "נושא משרה" - בין בהווה ובין בעבר, לרבות כל מי שנושאי המשרה היו רגילים לפעול לפי הנחיותיו או הוראותיו. (א1) בית המשפט יזמן לדיון כאמור בסעיף קטן (א) את המפרק, ורשאי הוא לזמן את הכונס הרשמי וכל אדם אחר כפי שימצא לנכון; המפרק יגיש לבית המשפט, זמן סביר לפני מועד הדיון, את עמדתו, בכתב, באשר לאופן ניהולה של החברה, בהסתמך על העובדות הידועות לו באותו מועד. (ב) בית המשפט רשאי ליתן הוראות נוספות ככל שייראה לו דרוש להפעלת ההצהרה, ובמיוחד רשאי הוא להורות שכל חבות שהוטלה על נושא משרה על פי ההצהרה תהיה שעבוד על כל חיוב של החברה לנושא המשרה או על כל שעבוד וזכות בשעבוד על נכס החברה, שבידי נושא המשרה או בידי אדם או חברה הפועלים מטעמו, או בידי אדם התובע בחזקת נמחה שלהם, ורשאי בית המשפט ליתן הוראות נוספות ככל הדרוש לאכיפת השעבוד שהוטל לפי סעיף קטן זה; לענין זה, "נמחה" - כל מי שלזכותו קמו, על פי הוראות נושא המשרה, החיוב או השעבוד או הזכות בו, למעט נמחה שנתן תמורה בת ערך בתום לב שלא דרך נישואין ובלי ידיעת הענינים שהיו עילה להצהרת בית המשפט. (ג) נושא משרה של החברה, שביודעין היה שותף לניהול עסק של החברה כאמור בסעיף קטן (א), דינו - מאסר שנה אחת. (ד) בית משפט שנתן הצהרה על אדם או הרשיע אותו כאמור בסעיף זה, רשאי גם לצוות כי במשך תקופה שקבע בצו, ושלא תעלה על חמש שנים מיום ההצהרה או ההרשעה, לא יוכל האדם לשמש דירקטור או מנהל כללי של חברה או להיות מעורב במישרין או בעקיפין בייסוד חברה או בניהולה אלא ברשות בית המשפט המוסמך לפרק אותה; המפר צו לפי סעיף קטן זה, דינו - מאסר שנתיים. (ה) הוראות סעיף זה יחולו אף אם האדם הנדון נושא באחריות פלילית לענינים שהם עילה להצהרה, וההצהרה תיחשב פסק-דין חלוט כמשמעותו בדיני פשיטת רגל. (ו) הכונס הרשמי או המפרק חייבים להתייצב בשעת הדיון בבקשה למתן רשות לפי סעיף קטן (ד), ורשאים הם בדיון זה ובדיון בבקשה לפי סעיף קטן (א) להעיד בעצמם ולהזמין עדים. (ז) נתן בית המשפט החלטה לפי סעיף זה ישלח המפרק העתק ההחלטה לרשם." 5. הוראה זו מקנה לבית משפט של פירוק סמכות להכריז על נושא משרה בחברה כמי שנושא באחריות אישית וללא הגבלה לחבויותיה של החברה, כולן או מקצתן, כאשר מתברר לבית המשפט כי אופן התנהלותה של החברה היה תוך כוונת מרמה וכאשר נושא המשרה היה ביודעין שותף בניהול החברה בדרך מרמה. יוער, כי אין בסעיף 373 דרישה לקיומו של קשר סיבתי בין התרמית לבין פירוק החברה. 6. בפסיקה נקבע, כי המושג "ניהול חברה בדרכי תרמית" הוא מושג רחב וגמיש ולא בִּכְדי לא מופיעה בסעיף 373 הגדרה למונח זה. המקרה "הקלאסי" לניהול חברה בתרמית, הוא כאשר חברה המצויה בחובות כבדים, ממשיכה להתנהל, תוך צבירת חובות נוספים בעוד החברה קורסת, תוך ידיעה ברורה של נושא המשרה על כך שלא יהיה ביכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה. אולם, כאמור, קיימת קשת רחבה של מקרים נוספים העשויים להיכנס תחת הגדרה זו (לדוגמאות נוספות ראו: ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן, 11.4.05, פורסם במאגרים (להלן: "פרשת פישר")). 7. מן הכלל אל הפרט. בענייננו, תביעת החוב נשענת בעיקרה על ההליך הפלילי שהתנהל כנגד החייב - אשר אין חולק כי שימש "נושא משרה" ב"חפציבה", על פי ההגדרה שבסעיף 373(א). כתב האישום, שבעובדותיו הודה החייב, וגזר הדין (שצורפו לתביעת החוב) מציגים תמונה ברורה וקשה על האופן בו נוהלה "חפציבה" על ידי החייב - בדרכי מרמה והונאה של גורמים שונים, תוך רישומים כוזבים והצגת מצגי שווא. מקצת מהפעולות שביצע החייב הן אלה: הימנעות מלספק לרוכשי דירות מ"חפציבה" בטוחה, כמתחייב על-פי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה - 1974, וחשיפתם לסיכונים כלכליים שונים; אי הפקדת כספי רוכשי דירות בחשבונות הליווי; עריכת רישומים כוזבים בספרי "חפציבה", זיוף מסמכים והסוואת הפעולות שבוצעו בכספים מעיני בעלי המניות וציבור המשקיעים, רואי חשבון, בנקים מפקחים וגורמים שונים נוספים, לרבות הצגת מצגים כוזבים בפני גורמים אלה ובפני רוכשי הדירות בדבר מצבן של חברות חפציבה ופעילותן; עשיית שימוש בשליטתו של החייב בחברות "חפציבה" השונות תוך יצירת התחייבויות הדדיות ביניהן; ומשיכת כספים מהחברות הציבוריות ללא זכות כדין, תוך הפרת חובת אמון וללא קבלת האישורים הנדרשים על-פי דין לביצוע פעולות אלה. 8. בנסיבות אלה, המסקנה היא כי יש לקבל את בקשת המנהל המיוחד ולהצהיר, בהתאם לסעיף 373 לפקודה, כי החייב נושא בחובות חפציבה (אשר היקפם המדוייק טרם ידוע נכון להיום). יוער, כי לאור המסקנה אליה הגעתי, אין צורך לדון בשאלה האם יש מקום לעשות שימוש בסעיף 6 לחוק החברות (שעניינו הרמת מסך) במקרה דנן. 9. טרם חיתום, אתייחס למספר טענות שהעלה החייב. אין לקבל את הטענה בדבר חוסר סמכותו של המנהל המיוחד להגיש את הבקשה, שעה שסעיף 373 מציין במפורש כי בין הגורמים שיכולים להגיש בקשה לפי סעיף זה נמצא גם מפרק החברה. גם טענת החייב בדבר מועד הגשת תביעת החוב, דינה להידחות. נכון הוא כי בקשה למתן ארכה להגשת תביעת חוב מצריכה טעמים מיוחדים להיעתר לה, ואכן טעמים אלה התקיימו במקרה דנן ובדין נעתר כונס הנכסים הרשמי לבקשת המנהל המיוחד להארכת המועד. אין מדובר בתביעת חוב "סטנדרטית" אלא מדובר בהיקפים עצומים של מידע ומסמכים שעל המנהל המיוחד וצוותו היה לבחון על מנת לנסות ולעמוד על היקף המרמה והחובות. בהקשר זה, הצדק עם המנהל המיוחד כי על תביעת חוב להיות נקובה בסכום ולכן נזקק המנהל המיוחד לשתי הארכות שביקש וקיבל לצורך הגשת תביעת החוב. טענה נוספת שהעלה החייב, היא לאי קבילות מסמכים שצורפו לתביעת החוב ובייחוד כתב האישום וגזר הדין בהליך הפלילי שנוהל כנגד החייב. גם טענה זו יש לדחות על הסף. כזכור, החייב הודה, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב האישום, והורשע בכל העובדות שיוחסו לו בכתב האישום. לכן, המסמך הרלבנטי לתביעת החוב, הוא גזר הדין, בו מפורטים מעשי המרמה של החייב בהם הורשע. למעלה מכך, החייב למעשה לא העלה טענה או בקשה לסתור את שנקבע בהליך הפלילי (וזאת מבלי להתייחס לשאלה אם יכול היה משפטית לעשות זאת לאחר שהורשע על פי הודאתו), אם כן, לא מובן הבסיס לטענה זו של החייב. לבסוף, טען החייב, כי על פי הפסיקה, תנאי להכרזה על נושא משרה כחב בחובות החברה, הוא כי נושא המשרה "לקח לכיסו", כהגדרתו. החייב אף הפנה לפרשת פישר (שנזכרה לעיל) כתומכת בטענה זו. הפכתי בפסק הדין שניתן בעניין פישר ולא מצאתי תימוכין לטענת החייב. ההפך הוא הנכון. גישת הפסיקה היא (כפי שגם הובעה בפרשת פישר) כי קשת המקרים היכולים לענות על הגדרת ניהול חברה בדרך של תרמית, היא רחבה מאוד. אחד המקרים, עשוי להיות מצב בו נושא המשרה פועל לקידום אינטרס אישי שלו על חשבון החברה. אולם, מדובר בדוגמא בלבד וודאי שאין זה תנאי בלעדיו אָין להטלת אחריות על נושא משרה. אולם למעלה מן הצורך, מגזר הדין עולה כי החייב גם "לקח לכיסו" (ראו לדוגמא סעיף 10 לגזר הדין, שם מתואר, בין היתר, כיצד החייב הורה ליטול ממחלקת הגבייה של "חפציבה" שיקים, להמירם למזומן, ולהעביר את הכספים אליו. כך אכן נעשה). ממילא, נשמט הבסיס גם מתחת לטענה זו של החייב. סוף דבר 10. הבקשה מתקבלת. הנני עושה שימוש בסמכות המוקנית לי מכוח סעיף 373 לפקודה ומכריז כי החייב חב בחובות חפציבה ללא הגבלה. בנק מלווהחובאחריות אישית