קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור במסירת צו עיקול: לפני בקשה לבטל את צו העיקול הזמני שניתן ביום 12.1.10 לבקשת המבקשת על נכסי המשיב עד לסך 3,000,000 ₪, צמוד למדד וזאת להבטחת פסק דין ככל שינתן לטובתה במסגרת הליכי בוררות המתנהלים לפני הבורר כבוד השופט בדימוס, ב. אוקון, שם הוגשה תביעה כספית על סך של כ-17,000,000 ₪ בגין הפרת הסכם, עשית עושר ולא במשפט ותביעה למתן חשבונות. המשיב הגיש בקשה לביטול העיקול, ומשכך תידון הבקשה להטלת עיקול מלכתחילה (de novo) על המשתמע לענין נטל ההוכחה. העובדות הרלוונטיות התובעת היא סוכנות לביטוח שעיקר עיסוקיה בביטוח מוניות. גם עיסוקו של המשיב הוא בביטוח מוניות. בשל שיקולים עסקיים ולמיקסום הרווחים, חתמו בעלי הדין ביום 14.4.03 על חוזה שבהתאם לו ביטח המשיב מוניות באמצעות התובעת ובכך גדל נפח מבוטחי התובעת ועמם גם שיעור העמלות של שני הצדדים בהתאם. במהלך התקופה ובשל פעולות שונות שנחשבו לדעת התובעת 'הפרת ההסכם' הגיעו הצדדים להסכמות שונות שנסתיימו בחתימה על הסכמים נוספים (שצורפו לבקשה ולכתב התביעה), כך סוכם (בהסכם שנחתם ביום 15.5.05) שממועד חתימת ההסכם תעשה כל פעילות הביטוח בתחום המוניות דרך המבקשת, גם אם המשיב יכול להנפיק פוליסות במשרדיו), כך גם נחתם בהמשך (20.6.07) הסכם גישור שקבל תוקף של פסק דין. לטענת התובעת הפר המשיב כל הסכמה שעליה חתם וניסה בדרכים שונות להשתחרר מהתחייבויות לבצע את כל הביטוחים באמצעות התובעת, הגם שהתחייב במפורש לעשות כך. התובעת לא ישבה מנגד ולא הסכימה להפרות אלא פנתה לבית המשפט, ולאחר הליכים הכוללים גם פנייה לבית המשפט העליון, ניהלו הצדדים הליכי גישור שבסופם נחתם הסכם גישור שאושר על ידי בית המשפט. יאמר כי במסגרת הסכם הגישור שקבל תוקף של פסק דין הגיעו הצדדים להסכמות השונות מההסכם הבסיסי, כך למשל, הגם שבהתאם להסכמות לא היה המשיב רשאי להתקשר עם אחרים אך עשה כך, הסכימה התובעת לבקשת המשיב "בהנתן שבשלב בו נכרת הסכם הגישור כבר היתה אלייד שותפה של זהר..." (סעיף 11 לבקשה) והוסכם כי התובעת זכאית לקבל 40% מכל עמלה שחברות הביטוח מעבירות למשיב ולאלייד בגין ביטוח המוניות. להשלמת התמונה יצויין כי אלייד 'שותפה' בידיעת תוכן ההסכמים ואף התאפשר לה להעיר לאמור בהסכמים, ככל שאין הדבר פוגע בזכויות היסודיות של המבקשת. 4. לאחר שההסכם קיבל תוקף של פסק דין, ולאחר שההסדר 'יצא' לדרך הודיעו המשיב ואלייד 'שותפתו' כי מדובר בהסדר כובל וכי אין תוקף להסכם, וראו לבטל באורח חד צדדי את ההסכם, הגם שתוקפו הוא עד ל-10.1.2012. בהתאם להסכם בין הצדדים בקשה המבקשת להביא את הסכסוך בפני בורר, אך לטענת המבקשת כל נסיונותיה לעשות כך לא צלחו ולפיכך נאלצה לפנות לבית המשפט שקבל את עתירת המבקשת ורק בעקבות התערבות בית המשפט מונה בורר הוא כבוד השופט בדימוס ב. אוקון. 5. לטענת המבקשת ההסכם שנחתם מעניק לה זכות לקבל פיצוי מוסכם בגין כל הפרה יסודית, ומאחר שהמשיב הפר את ההסכם בהפרה יסודית, ומאחר שמדובר בהפרות צפויות עד תום תוקף ההסכם ומאחר שעל פי ההסכם ממילא זכאית המבקשת לקבל את חלקה בעמלות (40%) מכל סכום שחברת הביטוח משלמת ותשלם בגין פעילות של המשיב בביטוח בתחום המוניות- הכל בהתאם להסכם, ומאחר שהמבקשת זכאית לקבל חלק בעמלות מכספים שהועברו ומועברים לאלייד (בקשר לעמלות בהן נרשמה בהסכמת הצדדים כסוכנת ב'),זכות המרחיבה את היקף הסכומים בהם תזכה המבקשת בסוף הליך הבוררות, עתרה המבקשת לעקל את הכספים הללו להטחת זכויותיה לאחר שתזכה בפסק הדין. המבקשת ערכה חשבון של הסכום הנתבע על בסיס הנתונים הנמצאים בידה לגבי שנת 2008 (התביעה כוללת גם מתן חשבונות ומשכך ערכה את החשבון לפי הנתונים כאמור), יאמר כי הסעד הכספי במסגרת הבוררות הוא כ-17,000,000 ₪. הבקשה מבוססת על ראיות לכאורה אמינות, ועל רצון להבטיח את תשלום פסק הדין שיתן הבורר לאור החשש הממשי שהמבקשת לא תוכל לגבות את פסק הדין ובמילים מדויקות יותר- כי קיימת הכבדה של ממש לגבות את פסק הדין ככל שינתן לטובת המבקשת. המשיב הגיש בקשה לביטול העיקול, הן בטענה שצו העיקול פקע בגלל מסירה מאוחרת של הבקשה ושל הצו, הן בגלל העדר ראיות לקיום עילת תביעה והן כי לא הוכחה כל הכבדה. לטענת המשיב הבקשה נועדה אך ורק למנוע תחרות חופשית בשוק ביטוח המוניות, ובכך להצר את צעדי המשיב שתיק הביטוח שלו רק הלך ותפח. לטענת המשיב הסדר הגישור שקיבל תוקף של פסק דין הוא הסדר כובל בלתי חוקי ועל כן בטל ולא יכול להוות תשתית אמינה לקיומה של עילת תביעה, ממילא לא ניתן להטיל עיקול על כספים שמקורם בהסדר כובל. ולהכרעתי המשיב הגיש כאמור בקשה לביטול העיקול. בפתח הדברים טען כי צו העיקול פקע מאחר שהבקשה והצו נמסרו למשיב באיחור, לדבריו היה על המבקשת למסור את הבקשה והצו ביום 18.1.10 ותחת זאת נמסרו ב-21.1.10, עוד טען כי בכתב ההתחייבות נפלו פגמים מהותיים ש"מאיינים את תוכנו". אומר כבר כי מצאתי לדחות את הבקשה, אינני מקבלת את טענת המשיב כי תוקף צו העיקול פקע; לאחר תיקון מס' 6 של תקנות סדר הדין נראה כי אין לדבר על פקיעה אוטומטית, בתיקון זה תוקנה תקנה 373(1) לתקנות (מספר התקנה עובר לתיקון) שעסקה באופן ספציפי בפקיעת צו עיקול זמני ושללה את האפשרות להאריך תוקף של צו עיקול שפקע והוחלפה בתקנה 370 בתיקון מספר 6 (ק"ת 6119) הרי שנוסח החדש מאפשר הארכת מועד ובהחלט מתישב עם ההסדר הכללי של הארכת מועדים שבתקנה 528 לתקנות המקנה לבית-המשפט סמכות כללית להאריך מועד או זמן שנקבעו בחיקוק וכדברי כבוד השופט רובינשטיין בע"מ 4808/04 פלונית נ. פלוני (פ"ד נט(3) 132) כי "תקנה 373(1) דאז עניינה היה פקיעת צו עיקול זמני, והיא קבעה כי צו יפקע אם "התובע לא הגיש לבית המשפט, תוך שבעה ימים לאחר מתן הצו או תוך מועד ארוך מזה שנקבע לפני תום שבעת הימים האמורים, את כל המסמכים..." בתקנה, כפי שאכן העיר המחבר, נקבע הסדר ספציפי שלא איפשר לבית-המשפט להאריך תוקף של צו שפקע, ברם הסדר זה... עבר מן העולם בתקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 6), תשס"א-2001)"; מכאן שויתר המחוקק על הסייג והאמור בתקנות לאחר התיקון מאפשר לבית המשפט להאריך את המועד, בין שחלף המועד הנקוב בתקנות ובין שטרם חלף; בענין זה מצאתי להביא את דברי כבוד השופט זילברטל בת.א. 2492/00 - בש"א 3559/06 Tonedoor ואח' נ. יובנק בע"מ שהסביר את פשר התיקון ואת הכוונה המשתמעת ממנה - "פקיעת העיקול גם היא אינה בכל מצב פקיעה מדעיקרא אלא "פקיעה יחסית" (על משקל בטלות יחסית) לא בכל ההקשרים נכון יהא להתייחס לעיקול שניתן במעמד צד אחד ושפקע מתוקף תקנה 370 כאל עיקול שכמוהו כאין וכאפס כאילו מעולם לא היה קיים.... ניתן להבין מפסיקה זו, שבית המשפט לא סבר שהעיקול פוקע מאליו בכל מקרה, ללא קשר לנסיבות המקרה ולאירועים שאירעו לאחר המועד בו היה העיקול אמור לפקוע מכוח התקנות"; אכן כבוד השופט זילברטל חזר על ההלכה כי כאשר נפל פגם בהליך במעמד צד אחד דוגמת צו עיקול זמני יש לדקדק ולהקפיד הקפדה יתרה במילוי מצוות התקנות, יחד עם זאת קבע כי בית המשפט הוא הקובע אם הצו פקע וכי אין פקיעה אוטומטית. משכך לא מצאתי לקבל הטענה כי משחלף המועד להמצאה פקע הצו וכי לא ניתן להאריך את המועד; בנסיבות שבפנינו אף אם היה איחור קל כגירסת המשיב הרי שמסירת הצו ביום 21.1.10 היתה במועד סביר (גם לטענת המשיב 3 ימים בלבד לאחר המועד לו הוא טוען) ולא חרגה באורח ניכר מהמועד, גם לא הובאה ראייה כי כתוצאה מכך נגרם נזק כלשהו שנבע מן האיחור ובנסיבות הענין ולאור שיקול הדעת הניתן לי אני קובעת כי צו העיקול לא פקע וכי בנסיבות האמורות דווקא קביעה אחרת אינה מידתית, בעיקר שהאיחור במסירת הצו, ככל שכך היה, לא גרם פגיעה למשיב ככל שמדובר בציפיות לגיטימיות של הצד שכנגד בבואי לשקול אם להאריך מועד, (מאחר שממילא לא ידע על קיום הצו) וגם לא בסיכוייו להגנה ראויה, ובנסיבות שבתיק, משהופקדה ערבות בנקאית כמתחייב על פי החלטתי ומשהופקדה התחייבות עצמית בעת פתיחת ההליך וקובלה בידי המזכירות, מצאתי לקבוע כי צו העיקול לא פקע. ולשאלה האם להותיר את העיקול על כנו. בהתאם לתקנות מוסמך בית המשפט להטיל עיקול זמני אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה וכן כי קיים חשש סביר כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. בנוסף לשני התנאים הנזכרים מוקנה לבית המשפט שיקול דעת כללי בהתאם לתקנה 362 (ב) לתקנות, וכלשון התקנה: "בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה: (1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר; (2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש". ככל שמדובר בהטלת עיקול הובאו עיקרי התנאים להטלתו (בנוסף על האמור בתקנות סדר הדין האזרחי) ברע"א 9736/07 יורם קראוס נ. הראל בית השקעות בע"מ : "תקנה 362 לתקנות קובעת, כי על המבקש סעד זמני להציג ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה וכן לשכנע את בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, קרי שהנזק שיגרם לו אם לא ינתן הסעד הזמני גדול מהנזק שיגרם למשיב אם ינתן הסעד. עוד קובעת התקנה, כי על המבקש להציג ראיות לכאורה ל"קיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש". 'ההוראה המיוחדת' הנוגעת לעניין עיקול זמני מצויה בתקנה 374(ב), ולפיה על המבקש להוכיח, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, "כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". הדגש במתן צו העיקול הזמני מושתת איפוא על הצורך למנוע שינוי לרעה במצבו של המבקש עד למועד פסק הדין" ולענין ההכבדה ראוי לצטט כי "יסוד זה נבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצידו" (רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אי.סי.סי, ). למותר לציין, כי שיקולים אלה יש לבחון בהקפדת יתר שלא לפגוע מעבר להכרחי בזכות הקניין של המשיב." אציין כבר כי כדי למלא אחר יסוד הראיות המהימנות כנדרש לצורך העיקול הזמני, אין המבקש נדרש לשכנע את בית המשפט לפני ולפנים בעילת תביעתו, אלא די בראיות מהימנות ולכאוריות כדי לקבוע כי התמלא התנאי; בענייננו ועל רקע האמור בפסק הדין המנחה רע"א 9736/07 קראוס שלעיל, שוכנעתי כי המבקשת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח "ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה" כמצוות התקנות והפסיקה, וזאת בהסתמך על ההסכמים שנחתמו ועל הסכם הגישור שקבל תוקף של פסק דין. לא ראיתי לבחון בשלב מקדמי זה את השאלה אם ההסכם שנחתם בין הצדדים הוא הסדר כובל, וככל שיש למשיב טענות נגד הסכם שהוא צד לו ואשר עליו הוא חתם במו ידיו עליו להביאן לפני הבורר במסגרת הדיון לגופו ויהיה על הבורר להגיע למסקנות לאחר שתונח לפניו כל המסכת העובדתית הרלוונטית; משמע טענות אלו הן מסוג הטענות המשלבות טענות עובדתיות וטענות משפטיות ואין זה השלב לדון בשאלות אלה אלא ההכרעה בהן תהיה לאחר הנחת תשתית ראייתית לצורך קביעה. ככל שהמשיב מבקש לתקוף את תוקף ההסכם עליו חתם, ואת תוקף ההסדר בין הצדדים וממילא את החיובים הנובעים עליו לעשות זאת, כאמור, בעת בירור התובענה לפני הבורר.             לא מצאתי בטענות המשיב, כדי להפחית מעוצמת הראיות הלכאוריות הדרושות לשלב זה, וכאמור אני סבורה כי את כל הטענות שיש בפי המשיב לענין החיובים הנובעים מההסכם שלטעמו הוא הסדר כובל יביא בהמשך בשלב בירור התובענה לגופה; משנחה דעתי כי הובאו ראיות לכאורה מהימנות מעצם הסכמות המשיב מהן הוא מנסה להתנער עתה בטענה כי ההסכם שהוא חלק ממנו מהווה הסדר כובל, אני קובעת כי המבקשת הרימה את הנטל המוטל עליו להציג ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה. 11. כדי להוכיח זכותה לעיקול על המבקשת להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה וכן כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. לשם הכרעה בשאלה זו יש לערוך איזון בין האינטרס של המבקשת לפיו המשיב עלול להכשיל את ביצוע פסק הדין במידה שינתן, לבין האינטרס של המשיב שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי מלאה, ובהתחשב בזכותו החוקתית להגנה על קניינו, כפי שצוין בהלכה הפסוקה שהובאה לעיל. אמנם המשיב ניסה להראות כי לא השתנה דבר מאז החלה המחלוקת שבבסיס התביעה, וכי פניית המבקשת להטיל עיקול בלתי מוסברת וללא סיבה, אלא שראיתי לקבל את הסברי המבקשת כי חל שינוי ממשי באפשרות לגבות את פסק הדין, ככל שבסוף הדרך תזכה המבקשת בהליך. הכוונה לכך שניתנה החלטה שיפוטית שאלייד אינה צד להסכם ולחיובים וכפי שציין זאת נציג המבקשת "כשנודע לי שאלייד ועמי זוהר שותפים ואלייד היתה ערב להסכם, ישבתי בשקט, חשבתי שלאלייד יהיה ממה לשלם. לעמי זוהר הכל היה משועבד והוא אמר לי שאין לו גרוש. לפני 3, 4 חודשים אלייד ערעור לעליון על ההחלטה של השופט זפט ואמרו שהם לא במשחק... ושיוציאו אותם בבוררות, ברגע שהוציאו אותם מהבוררות הבנתי שאם אני אזכה בבוררות יהיה לי פס"ד ולא אוכל לממש אותו ואז רצתי לבקש עיקול" (עמ' 2 ש' 27- 31). לענין זה אוסיף ואציין כי המבקשת היתה עקבית בדברים אלה, כפי שגם השיב נציגה בתשובתו שצטטתי לעיל, וכבר בפתח הדיון הציעה "הצעה לייעול" ובהתאם לה ככל שאלייד "תסכים לחתום על ערבות....אנו מוכנים לנהל את הבוררות, לבטל את העיקול עכשיו..." (עמ' 1 ש' 11- 14) [משמע- ערבות אלייד היתה טובה ועדיין טובה למבקשת]; על בסיס דברים אלה וכדי למנוע כל נזק אפשרי, ראיתי לחזור ולפנות לצדדים כדי לייתר את מתן ההחלטה (החלטתי מיום 7.3.10) ולברר האם ניתן להסדיר את ערבות אלייד לחיובי המשיב, במענה לפניה זו חזרה המבקשת על עמדתה החיובית ואילו המשיב ובכלל זה אלייד, כלל לא הגיבו להחלטה, וגם לא לתגובת המבקשת. 13. לבקשה למתן עיקולים זמניים צורפו ראיות לכאורה להכבדה. כך עולה מדוח החוקר שצורף והצביע כי למשיב אין כל נכסים, כך עולה גם דוח רשם החברות- המצביע כי המשיב העביר לחברה בשליטתו את עסקיו והעדיף כי החיובים העסקיים יהיו של אישיות משפטית אחרת, עוד עולה כי המשיב המחה זכויות לאלייד, לבנק, וכי דירת מגוריו ממושכנת לטובת בנק הפועלים. אמנם למשיב טענות רבות נגד ראיות לכאוריות אלה שהונחו לפני כבסיס להכבדה, ואמנם הנטל להוכיח הכבדה הוא על המבקשת - אלא שבהנתן ראיות לכאורה סבירות ואמינות לקיומה של הכבדה, היה על המשיב להדוף אותם באמירה כלשהי או בראייה איזושהי כדי שיטו את המאזן לחובת המבקשת אלא שהמשיב לא עשה כך, ולהפך מחקירתו התרשמתי כי יש ממש בטענות המבקשת, כך "הסברו" לסיבה להמחאת הזכויות לאלייד, ממנה לא התרשמתי בלשון המעטה, (עמ' 11), כך השיב לשאלה "אלייד לא סמכה עליך שאם יקרה אירוע מסוים יהיה לך מאיפה להחזיר את הכספים" השיב "זה לגיטימי... הייתי נוהג אותו דבר" (שם, ש' 18- 19). גם להבנתי ונראה כי גם להבנת המשיב, יש ממש בחשש להכבדה כך הבין המשיב כי לגיטימי להבטיח 'השקעות' של צד ג' כך לגיטימי לטעמי באותו משקל כשיש ראיות אמינות לכאורה להבטיח את פסק הדין. התרשמתי מתשובות המשיב ומהאופן שבו הוא השיב לשאלות ב"כ המבקשת כי התשובות חמקמקות, כי הוא מבקש להסתיר ראיות שנראה כי אינן תומכות בגרסתו ("מדוע אינך מציג את ההסכם בינך לבין אלייד? לא חושב שזה קשור לתביעה. זה הסכם סודי" (ש' 26-27, שם). גם התשובה לשאלה לגבי "נכסים שאפשר להפרע מהם" לא היו התשובות מניחות את הדעת (עמ' 12 ש' 26- עמ' 13 ש' 1). כאמור לא מצאתי ולו ראייה למצב כלכלי סביר, בודאי לא איתן, ולהפך מצאתי ראיות לכאורה להכבדה ממשית לגבות את פסק הדין למקרה שינתן נגד המשיב. לכל אלה יש להוסיף את סכום התביעה (כ-17 מליון ₪) שגובהו כשלעצמו מהווה לפי הפסיקה אינדיקציה להכבדה בעיקר על רקע התרשמותי ממצבו הכלכלי של המשיב, ובהעדר פרטים אחרים. 14. מכל האמור, נחה דעתי כי התמלאו כל התנאים הרלבנטיים הנדרשים בפסיקה ובדין כדי להטיל עיקול ומשכך מצאתי להותיר את העיקול שניתן במעמד צד אחד על כנו; כך השתכנעתי כי קיימות ראיות אמינות לקיום עילת תביעה, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת כמפורט לעיל וכי הוכח יסוד ההכבדה הן באשר למצב הכלכלי של המשיב, והן בגלל גובה הסכום. בנסיבות - לא מצאתי לעשות צו להוצאות, בשלב זה, ואני מתירה להעלות הנושא בסיום ההליך. המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים. צוויםעיקול