קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור תביעה ייצוגית נגד בזק: כללי עניינה של החלטה זו בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהתובע, מר יובל קיכל (להלן: "המבקש") מעוניין להגיש כנגד המשיבה, בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: "בזק"). המעשה בגינו תובע המבקש את בזק הוא חיובו בדמי גבייה בסך 23.4 ₪ (שני חיובים של 10 ₪ בתוספת מע"מ) בגין שני חשבונות טלפון ששולמו באיחור של 7 ו- 8 ימים, אולם מבלי שנשלחה אליו כל התראה או תזכורת מבזק. קבוצת הלקוחות אותה מעוניין המבקש לייצג היא כל אותם לקוחות אשר חויבו בדמי גבייה על ידי בזק בשל איחור של מספר ימים בתשלום חשבון הטלפון, וזאת למרות שפרעו את חשבון הטלפון מיוזמתם, ומבלי שניתנה להם על ידי בזק התראה בגין אי ביצוע התשלום במועד (להלן: "לקוחות שפרעו באיחור ללא התראה"). הטענה העיקרית של המבקש היא שחיוב לקוחות שפרעו באיחור ללא התראה בתשלום דמי גבייה נעשה שלא כדין, ועל כן יש להורות לבזק להשיב את הסכומים שגבתה לחברי הקבוצה. בזק איננה מכחישה כי קיימים לקוחות המחויבים בתשלום דמי גבייה בשיעור האמור למרות ששילמו את חשבון הטלפון בטרם נשלחה אליהם התראה בגין אי תשלום. לדבריה היא מחייבת בתשלום דמי גבייה של 10 ₪ בתוספת מע"מ כל לקוח המאחר בתשלום חשבון הטלפון 7 ימים ויותר, ובלבד שסכום חשבון הטלפון עולה על 20 ₪. מאחר ומכתב התראה הראשון ששולחת בזק בגין אי תשלום חשבון הטלפון נשלח בעבר רק ביום ה- 14 לאחר מועד התשלום, ומאז יולי 2000 הוא נשלח כבר ביום ה- 10 לאחר מועד התשלום, הרי שישנה קבוצת מאחרים (אלו ששילמו בתקופה שבין 7 ל- 13 ימים בעבר ובין 7 ל- 9 ימים כיום), המחויבת בדמי גבייה למרות שפרעו את חשבון הטלפון מיוזמתם, ומבלי שקיבלו כל התראה מבזק. טענתה של בזק היא שהחיוב האמור בתשלום מתבצע מכוח תקנה 2 לתקנות הבזק (ריבית פיגורים והוצאות גבייה), התשמ"ז - 1987 (להלן: "תקנת הבזק"), אשר הותקנה מכוח סעיפים 16 ו- 59 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק התקשורת"). לשיטתה של בזק הוראה זו מאפשרת לה לחייב בתשלום דמי גבייה בשיעור קבוע (העומד מאז שנת 1999 על 10 ₪ בתוספת מע"מ) כל לקוח שאיחר בביצוע התשלום, ולו ביום אחד, וזאת בין אם נקטה נגדו פעולות גבייה ובין אם לאו. עוד טוענת בזק כי מכל מקום היא נוקטת פעולות גבייה כלפי לקוחות המאחרים בתשלום כבר מיום הפיגור השלישי, ועל כן היא זכאית לחייב בהוצאות גבייה את כל הלקוחות שחויבו בפועל, וזאת אף אם יקבע שתקנות הבזק מאפשרות לחייב רק מי שננקטו נגדו פעולות גבייה. טענתה של בזק לא התקבלה על דעתו של השופט גבריאל קלינג בהחלטה שנתן ב- 20.2.2003 (להלן: "החלטת השופט קלינג"), ומטעמים שאבהר בהמשך, אין היא מקובלת גם עלי. דחיית טענתה של בזק כי הייתה לה סמכות לחייב בדמי הגבייה הקבועים בתקנות הבזק לקוחות שפרעו באיחור ללא התראה מביאה, בהעדר טיעונים של ממש מצד המשיבה המצדיקים את דחיית הבקשה, להכרה במבקש כתובע ייצוגי בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). החלטה זו תחולק לארבעה חלקים: בחלק הראשון ייסקרו בקצרה ההליכים הממושכים שהתנהלו בתיק זה. בחלק השני תיבחן טענת בזק לפיה תקנות הבזק מאפשרות לה לגבות דמי גבייה מלקוחות שפרעו באיחור ללא התראה. בחלק השלישי יבחנו יתר הטענות שהעלתה בזק כנגד הבקשה להכיר במשיב כתובע ייצוגי. בחלק הרביעי אתייחס לעילות בגינן תאושר התובענה הייצוגית ויינתנו הנחיות ביחס להמשך הדיון בתובענה. קיצור תולדות ההליך הבקשה שלפני ידעה גלגולים רבים עד שהתגלגלה אל שולחני. תחילתה בהליך שנוהל לפני השופט ד"ר גבריאל קלינג בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בראשית העשור הקודם (ת"א 2485/00 (בש"א 24537/00)). במסגרת הליך זה הגישה המבקשת ב- 7.9.2000 כתב תביעה כנגד בזק, ובקשה לאישור התביעה כייצוגית מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין (להלן: "הבקשה המקורית"). במהלך הדיון בבקשה המקורית הגיעו הצדדים ביום 30.5.2001 להסדר דיוני (להלן: "ההסדר הדיוני הראשון"), שאלה עיקריו: המשיבה לא תעלה טענות במישור האישי כלפי המבקש, קרי, תכיר בכך שהיה מנוי בזק, ולא תעלה טענות לעניין חוסר תום ליבו והיותו מייצג בלתי ראוי. המשיבה תהיה רשאית להעלות טענות לגופה של התביעה או בקשת האישור, ולעניין התאמתה להתברר כתביעה ייצוגית (סעיפים 1.1 ו- 1.4). הגדרת קבוצת הנתבעים אותה מבקש המבקש לייצג תהיה "כל מי שחוייב בהוצאות גבייה על ידי בזק למרות ששילם את החשבון הרלוואנטי עוד בטרם החלה בזק לנקוט כנגדו פעולות גבייה, כמובהר בכתב התביעה, וזאת ביחס לדמי גבייה שנגבו על ידי בזק כאמור מאז תאריך 7.3.1997 ועד למועד הגשת התביעה". המבקש יוכל לבקש לכלול בקבוצה גם מי שחוייב בדמי גבייה כאמור לאחר מועד הגשת התביעה, והמשיבה תהיה רשאית להתנגד להרחבה זו (סעיפים 1.2 ו- 1.3). הצדדים מוותרים על זכותם לחקירה נגדית של המצהירים, מבלי שהדבר יחשב להודאה או להסכמה מצידם לטענות שנכללו בתצהירי הצד שכנגד (סעיף 1.5). ביום 20.2.2003 הכריע השופט קלינג בבקשה המקורית לאישור תובענה ייצוגית. בהחלטתו קבע כי חיוב לקוחות שפרעו באיחור ללא התראה בדמי גבייה הינו "בגדר גבייתו של קנס או של מס", וכי "אין המשיבה מוסמכת לגבות קנסות, ואין היא טוענת כי הוסמכה לכך" (סעיפים 5 ו- 6 להחלטתו של השופט קלינג). לאור קביעה זו, ומשמצא כי התביעה להשבת הסכומים שנגבו שלא כדין ראויה להתברר על דרך של תובענה ייצוגית בהתאם לתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, הכיר השופט קלינג בתובענה כתובענה ייצוגית. בזק הגישה ערעור לבית המשפט העליון על החלטתו של השופט קלינג, אולם בטרם התברר ערעור זה ניתנה החלטתו של בית המשפט העליון ברע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220 (20003). כידוע, על פי החלטה זו הוקפא הטיפול בכל הליכי התובענות הייצוגיות שהיו תלויים ועומדים באותה עת עד להסדרת הנושא בחקיקה. הדיון בערעור על החלטתו של השופט קלינג חודש רק במהלך 2006, לאחר חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות, ובמהלך 2007, בהסכמת הצדדים, הוחלט על החזרתו של התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את הבקשה בהתאם להוראות החוק החדש. בעקבות הקמת בית המשפט המחוזי מרכז באוגוסט 2007 הועבר ההליך לבית משפט זה, וניתן לו המספר הנוכחי (ת"צ 5731-08-07). במסגרת הליכים אלה ביקשה המבקשת לתקן את כתב התביעה ואת הבקשה לאישור התביעה כייצוגית, תוך שינוי הגדרת הקבוצה, והוספת עילת תביעה חדשה בגין הטעיה צרכנית על פי תיקון 18 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981 (להלן: "בקשת התיקון"). בזק התנגדה לתיקון, והצדדים הגישו כתבי טענות בעניין זה. ביום 18.11.2008 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסדר דיוני נוסף (להלן: "ההסדר הדיוני השני"). עיקריו של הסדר זה הם כדלהלן: בקשת התיקון תתקבל (מבלי שיהיה בכך הודאה או הסכמה מצד בזק בדבר קיומה של עילה או הצדקה לתיקון) כך שהגדרת הקבוצה שייצוגה מתבקש תהיה כדלהלן: ""כל מי שחוייב בהוצאות גבייה על ידי בזק למרות ששילם את החשבון הרלוואנטי עוד בטרם החלה בזק לנקוט כנגדו פעולות גבייה, כמובהר בכתב התביעה, וזאת ביחס לדמי גבייה שנגבו על ידי בזק כאמור מאז תאריך 11.3.1999 ועד ליום 7.12.2006" (סעיף 1) הצדדים יסכמו בכתב את טענותיהם בעניין התאמת התובענה להתברר כתובענה ייצוגית על פי חוק תובענות ייצוגיות, וכן ביחס להוספת עילת התביעה לפי תיקון 18 לחוק הגנת הצרכן לכתב התביעה. בזק לא תעלה טענה לפיה היה על המבקשת לתקן את בקשתה בקשר לכך, אולם אין בכך כדי להוות הסכמה מצידה להעלאת טענות עובדתיות חדשות במסגרת הסיכומים (סעיפים 2 ו-3). בית המשפט לא יהיה כבול בהחלטתו של השופט קלינג, או ברכיב מרכיביה העובדתיים או המשפטיים, והצדדים לא ישתמשו בהחלטה זו כטעם או כנימוק במסגרת סיכומיהם (סעיף 4). ההסכמות הדיוניות שהושגו בהסדר הדיוני הראשון, לפיהן בזק לא תעלה טענות במישור האישי כלפי המבקשת ולא יהיו חקירות נגדיות של מצהירי הצדדים (קרי סעיפים 1.1, 1.4 ו- 1.5 להסדר הדיוני הראשון שפורטו בסעיפים 7(א) ו- 7(ג) לעיל) יוותרו על כנן. בעקבות ההסדר הדיוני השני הגישו הצדדים את סיכומיהם ביחס לבקשה, ובחודש דצמבר 2009 הועבר התיק לעיוני. הגיעה העת להכריע בגורלה של הבקשה. האם רשאית בזק לחייב בדמי גבייה לקוחות שפרעו באיחור ללא התראה? טענתה המרכזית של בזק כלפי הבקשה היא שהתובענה אינה מגלה עילת תביעה כנגדה, ולפיכך ראוי לדחות את הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, וזאת בין אם מחמת העדר עילת תביעה אישית (סעיף 4(א) לחוק תובענות ייצוגיות), בין אם מחמת העדר אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות תוכרענה לטובת הקבוצה (סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות). לשיטתה של בזק, חיוב המבקש, וחברי הקבוצה אותה הוא מבקש לייצג, בדמי גבייה נעשה כדין, בהתאם לתקנות הבזק, ולפיכך אין למבקש, ולחברי הקבוצה אותה הוא מבקש לייצג, עילת תביעה כלשהי כלפיה. ואכן, סלע המחלוקת העיקרי העומד בליבה של ההתדיינות בין הצדדים היא שאלת זכותה של בזק מכוח תקנות הבזק לחייב בדמי גבייה גם לקוחות שפרעו באיחור ללא התראה. שכן ממה נפשך - אם התקנות הללו מאפשרות לבזק לחייב גם לקוחות אלו, הרי שבהעדר טענה כי המדובר בתקנות בטלות, פשיטא כי בזק רשאית היתה לחייב את המבקש, ואת חברי הקבוצה שהוא מבקש לייצג, בדמי גבייה. לעומת זאת, אם תקנות אלה אינן מאפשרות לחייב את המבקש, ואת חברי הקבוצה שהוא מבקש לייצג, בהוצאות גבייה, הרי שבהעדר טענה כי קיים מקור חוקי אחר להטלת החיוב (ובזק לא טענה כי קיים מקור כזה) פשיטא כי הגבייה בוצעה שלא כדין, ועל כן מוטלת על בזק חובה לכאורה להשיב את הכספים שגבתה שלא על פי זכות שבדין (סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979). ויובהר, עד לפני כעשור היתה "שאלת חובתה של רשות להשיב תשלומים שגבתה מעל למותר ושלא על-פי דין" בגדר "שאלה נכבדה שטרם הוכרעה בפסיקתו של [בית המשפט העליון]" (דברי השופטת טובה שטרסברג-כהן ברע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד(1) 600, 612 (2000); וראו גם דברי הנשיא אהרון ברק בבג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 819 - 820 (1996). לדיון ראו פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה, תשנ"ח) 876 - 885). ואולם בשנים האחרונות ניתנו שתי החלטות תקדימיות חשובות המסירות את חוסר הבהירות מסוגיה זו (ראו ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545 (2006) (להלן: "עניין רשות העתיקות"); ע"א 564/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (ניתן ב- 20.8.2009) (להלן: "עניין עיריית ירושלים"). החלטות אלה מבססות את חובתה של רשות ציבורית (ובכלל זה גוף כדוגמת בזק אשר הגבייה על ידו נעשית מכוח חוק) להשיב סכומים עודפים שנגבו כאגרה או כמס שלא כדין. לאור החלטות אלו ציין השופט יורם דנציגר באחרונה כי "סוגיית ההשבה של סכומים שנגבו שלא כדין על ידי רשות נדונה והוכרעה על ידי בית משפט זה ונקבעו כללים מנחים לבחינת הסוגיה בכל מקרה ומקרה" (רע"א 4086/09 עיריית צפת נ' הקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית לארץ ישראל בע"מ (ניתן ב- 22.12.2009), פיסקה 20). ודוק, כנגד תביעת ההשבה יתכנו, בנסיבות מתאימות הגנות שונות (כגון טענה לשינוי מצב לרעה, שבמקרה של רשות ציבורית לובשת את הצורה של "פגיעה קשה בתקציב הרשות". לדיון בהגנה זו ראו עניין רשות העתיקות, עמודים 575 - 590). עם זאת, בסיכומיה לא העלתה בזק כל טענה לפיה מתקיימת בעניינה הגנה מפני החבות. כל טענותיה התמצו בכך שהגבייה נעשתה כדין, ושהיא דרושה לצורך מימון עלויות הגבייה - טענות שאינן יכולות לעמוד אם התקנות אינן מאפשרות את הגבייה מלקוחות שפרעו באיחור ללא התראה. בשולי הדברים אציין כי באחרונה אישרה נשיאת בית המשפט העליון קיום של דיון נוסף בהרכב של תשעה שופטים בעניין עיריית ירושלים (החלטה מיום 10.1.2010 בדנ"א 7398/09). דיון נוסף זה יעסוק, בין השאר, בשאלת הבאות: "(א) ההכרה במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט בישראל בעילת השבה ייחודית ועצמאית של גבייה בחוסר סמכות; (ב) ההגנות האפשריות בתביעת ההשבה, ככל שעילת ההשבה מוכרת". למותר לציין כי כל עוד לא ניתנה הכרעה בדיון נוסף זה, אנו חיים מפי ההלכות הקיימות, שלמיטב הכרתי הן גם ההלכות הנכונות והראויות. בזק מבקשת לבסס את זכותה לחייב לקוחות שפרעו באיחור ללא התראה בדמי גבייה מכוח תקנות הבזק על שני טיעונים: טיעון עקרוני וטיעון עובדתי. הטיעון העקרוני גורס כי זכותה של בזק לחייב לקוח בדמי גבייה מכוח תקנות הבזק קמה בשל עצם האיחור בתשלום חשבון הטלפון, ואינה תלויה כלל בפעולות הגבייה שהיא נוקטת כלפיו; הטיעון העובדתי הוא שבזק נוקטת כלפי לקוח המאחר בשלושה ימים ויותר פעולות גבייה, שדי בהן כדי להקים חובת תשלום, אף אם תאמר שתקנות הבזק מאפשרות לחייב בתשלום דמי גבייה רק מי שננקטו נגדו פעולות גבייה. להלן יבחנו טיעונים אלה כסדרם. האם זכות בזק לחייב בדמי גבייה מכוח תקנות הבזק תלויה בביצוע פעולות גבייה? בזק היא חברה ציבורית הפועלת מכוח רישיון כללי שהוצא לה על פי חוק התקשורת. תעריפי השירותים העיקריים שמספקת בזק ללקוחותיה מוסדרים על ידי חוק התקשורת, והתקנות שהוצאו מכוחו. תעריפים אלו נקבעים ע"י שר התקשורת, בפיקוח של שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת, לאור דו"חות של וועדות ציבוריות, שהרלוואנטית מביניהן לענייננו היא וועדת גרונאו, שהגישה את הדו"ח שלה בספטמבר 1998 (להלן: "דו"ח וועדת גרונאו"). ההסדר הסטטוטורי לעניין חיוב לקוחות בזק בהוצאות גבייה בגין איחור בתשלום חשבון הטלפון נקבע בתקנות הבזק, שהותקנו בשנת 1987, ואשר שיעורי התשלומים הקבועים בהן עודכנו בשנת 1999. תקנה 2 לתקנות אלו קובעת כדלהלן: "על תשלום בעד שירות בזק שלא סולק במועד שנקבע לכך בחשבון יווספו לסכום הנקוב בחשבון - ריבית פיגורים לימי החוב, יחסית למספר הימים. הוצאות גבייה בסך 10.00 שקלים חדשים ואם הטיפול בגבייה נבע - משיק שלא כובד - 24.50 שקלים חדשים. מהוראת קבע שלא כובדה בידי הבנק - 14.20 שקלים חדשים." על פי הסדר זה זכאית בזק לגבות מלקוחות המאחרים בתשלום חשבון הטלפון שני סוגי תשלומים: ריבית פיגורים והוצאות גבייה. אין חולק כי את ריבית הפיגורים רשאית בזק לגבות כבר מיום הפיגור הראשון, ואולם משיקוליה, בחרה בזק לחייב לקוחות מאחרים בריבית פיגורים רק מיום הפיגור השלישי ואילך. כמו כן, אין מחלוקת כי בזק רשאית לחייב בהוצאות גבייה אם הוציאה ללקוח התראה בגין אי התשלום, ובזק נוהגת לחייב בתשלום כזה, אלא אם הסכום שלא שולם נמוך מ- 20 ₪. המחלוקת בין הצדדים מוגבלת אפוא לשאלה אם ניתן לחייב לקוחות שפרעו באיחור ללא התראה בתשלום דמי הגבייה. בזק טוענת כי התקנות מאפשרות לה לבצע חיוב זה. המבקש חולק על עמדה זו. מבחינת לשונה סובלת התקנה את שני הפירושים, אולם הן מבחינת פרשנות החוק המסמיך, והן מבחינת תכלית החיוב, עדיפה בעיני פרשנות המבקש מפרשנות בזק. אסביר את דעתי, על שלושת מרכיביה. לשונה של תקנה 2(2) סובלת את שתי הפרשנויות - מבחינה לשונית ניתן לקרוא את התקנה בדרך המאפשרת חיוב בדמי גבייה של 10 ₪ (בתוספת מע"מ) בגין כל "תשלום בעד שירות בזק שלא סולק במועד שנקבע לכך בחשבון", כאמור ברישא של הסעיף, וזאת בין אם ננקטו פעולות גבייה ובין אם לאו. עם זאת, ניתן גם לקרוא את התקנה בדרך אחרת, לפיה מלשון "ואם הטיפול בגבייה", המקשר בין חלקה הראשון של תקנה 2(2) לחלקה השני, נלמד כי הן החיוב בהוצאות הגבייה הסטנדרטיות (קרי 10 ₪) והן החיוב בהוצאות הגבייה המיוחדות (בגין שיק שחזר או הוראת קבע שלא כובדה) אפשרי רק כשבזק נאלצה לנקוט הליכי גבייה כלפי הלקוח (ודוק, גם בזק אינה חולקת על כך כי חיוב בהוצאות הגבייה המיוחדות אפשרי רק במקרה בו ננקטו הליכי גבייה בפועל, כך שכל טענתה היא שמההוראה המוסבת למקרים המיוחדים אין להסיק מסקנה על המקרה הרגיל). אמור מעתה, אם כן, שלשון התקנה עמומה, וניתן למצוא בה תימוכין הן לגישת בזק והן לגישת המבקש. הוראת החוק המסמיך תומכת בפרשנות המבקש - הוראת החוק מכוחה הותקנו תקנות הבזק היא סעיף 16 לחוק התקשורת, הקובע כדלהלן: "השר, בהסכמת שר האוצר ובאישור וועדת הכספים של הכנסת, רשאי לקבוע בתקנות חובה ותנאים לתשלום ריבית פיגורים, הפרשי הצמדה והוצאות גבייה על תשלומים המגיעים בעד שירותי בזק ואשר לא שולמו במועד שנקבע לכך" הוראת הסמכה זו מאפשרת לשר התקשורת לקבוע בתקנות "חובה ותנאים לתשלום ... הוצאות גבייה". דומה כי לפי לשונו של סעיף ההסמכה יכול השר לקבוע החזר הוצאות רק כאשר בזק נקטה בפעולות גבייה, ואין באפשרותו לזכות את בזק בתשלום בגין הוצאות גבייה, מקום בו לא נקטה בזק כלל בפעולות גבייה. ודוק, הוראת ההסמכה איננה מגבילה את השר לקבוע הוצאות גבייה ששיעורן הוא כשיעור ההוצאות בפועל. אכן, כפי שטענה בזק באופן משכנע בסיכומיה, קיים הגיון רב בקביעת שיעור אחיד של הוצאות גבייה אשר יושת על כלל החייבים בתשלומם, ויחסוך מבזק (ובעקיפין מלקוחותיה) את העלויות של הוכחת הוצאות הגבייה שהוציאה ביחס ללקוח זה או אחר. ואולם, ההסמכה לחייב בתשלום אחיד בגין הוצאות גבייה אינה מנביעה את המסקנה כי ניתן לחייב בתשלום אחיד זה מי שלא הביא להפעלת מערך הגבייה. על פי פשוטם של דברים, הוצאות גבייה היו לבזק רק ביחס ללקוחות כלפיהם נאלצה להפעיל את מערך הגבייה שלה. כשם שהשר לא יכול היה לחייב בהפרשי הצמדה כאשר לא הייתה כלל עליית מחירים, כך גם אין להניח שהוסמך לחייב בהוצאות גבייה מקום בו לא היו כלל הוצאות גבייה. בהנחה שהחוק המסמיך תחם את סמכות שר התקשורת לקביעת תקנות המטילות את החיוב בדמי גבייה על מי שגרם לבזק להוצאות גבייה, הרי שכללי הפרשנות יביאו אותנו להעדיף לפרש את התקנות באופן המתיישב עם הגבלה זו, וזאת לאור עקרון ה"תשריר". על פי עקרון זה, המקובל בפרשנות משפטית של כל פעולה משפטית, ומעשה חקיקת משנה בכלל זה, אם ניתן לפרש פעולה משפטית בשתי דרכים, אחת המביאה לפסילתו ואחת המאפשרת לקיימו, עדיפה הפרשנות המקיימת על פני הפרשנות הפוסלת. עקרון ה"תשריר" נקבע באופן מפורש בסעיף 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, ומכוח הוראת סעיף 61(ב) לחוק זה יש להחילו על כל פעולה משפטית. על עקרון זה, בהקשר של חקיקת משנה, עמד השופט (כתוארו אז) אהרון ברק בבג"צ 333/85 אביאל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מד(4) 581, 596: "על הפרשן להימנע מפירוש המביא לבטלות התקנה. אכן, אם על-פי כללי הפרשנות המקובלים ניתן לפרש תקנה בשני אופנים, האחד, המביא לידי כך שאין חריגה של מתקין התקנה מסמכותו, והאחר, המביא לידי כך שיש חריגה של מתקין התקנות מסמכותו, יש להעדיף את הפירוש המקיים את התקנה על פני הפירוש המביא לבטלותה. גישה פרשנית זו מעוגנת בתפיסה, כי חזקה היא כי תכליתה של חקיקת המשנה הייתה לפעול במסגרת ההסמכה המצויה בחקיקה הראשית, ולא לחרוג ממנה." (וראו גם אהרון ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה (תשנ"ג) 337 - 339, 345). יישומו של עקרון זה בעניננו הוא שאם החוק המסמיך (סעיף 16 לחוק התקשורת) נתן סמכות להטיל הוצאות גבייה רק במקרים בהם ננקטו פעולות גבייה, הרי שגם את התקנות שהוצאו מכוחו (תקנות הבזק) ראוי לפרש כמטילות הוצאות גבייה רק על חייבים שבזק נדרשה כלפיהם לפעולות גבייה. תכלית החיוב בדמי גבייה - בזק טוענת כי מבחינת תכלית החיוב בדמי גבייה יש הצדקה לחיוב כלל קבוצת המאחרים, ולא רק מאחרים שננקטו נגדם פעולות גבייה. לטענה זו יש היבט עובדתי, הנסמך על דרך קביעת דמי הגבייה על ידי ועדת גרונאו, והיבט נורמטיבי, הבוחן את שיקולי המדיניות הנוגעים לקבוצת החייבים עליה ראוי להשית את חובת תשלום דמי הגבייה . במישור העובדתי טוענת בזק כי דמי הגבייה נקבעו בשיעור שנקבעו על מנת לממן באופן מלא את פעילות מערך הגבייה של בזק. על מנת שתכלית זו תוגשם נדרש שבסיס החייבים ממנו ניתן לגבות את דמי הגבייה יהיה רחב, ויכלול את ציבור הלקוחות שפרעו באיחור ללא התראה. לעניין זה מפנה בזק לדו"ח וועדת גרונאו, אשר המליצה על ייקור חד בדמי הגבייה. להלן המקטע מתוך דו"ח הוועדה המתייחס לעניין זה: "לפי התחשיב דמי הגבייה שגובה בזק אינם מכסים את העלות הישירה ומותירים גרעון בחשבון הכולל של 40 מליון ₪. מן הדין שהתעריפים במקרה זה יותאמו בהתאם לעלויות, למרות שמדובר בשינוי חד מאד בתעריף (גידול של 214%)" (דו"ח וועדת גרונאו, בע' 47) אין בידינו מידע בדבר בסיס הנתונים שעליו הסתמכה הוועדה הנכבדה. יתכן שבסיס נתונים זה התייחס לגבייה בפועל, לעומת העלויות בפועל. אם כך, ובהנחה שהגבייה בפועל באותה עת כללה גם לקוחות שפרעו באיחור ללא התראה, ושתחשיבי הוועדה היו נכונים, הרי שמימון עלות מערך הגבייה לפי פרשנות המבקש היה מחייב העלאה משמעותית עוד יותר בגובה דמי הגבייה. אולם גם אם כך, אני מתקשה לראות באפשרות זו בסיס משפטי לקבלת עמדתה של בזק. תקנות הבזק הותקנו זמן ניכר לפני שוועדת גרונאו ישבה על המדוכה של עדכון תעריפי בזק, ובסיס הנתונים על פיו נתנה הוועדה את המלצותיה אמור היה להיגזר מפרשנות התקנות, ולא להכתיב את פרשנותן הנכונה. במילים אחרות, גם אם נניח כי בסיס החייבים שהניחה ועדת גרונאו לצורך עידכון שיעור דמי הגבייה כלל בפועל את ציבור הלקוחות שפרעו באיחור ללא התראה, אין בכך כדי להוביל למסקנה שמבחינה משפטית בסיס החייבים לתשלום דמי גבייה צריך לכלול את ציבור הלקוחות שפרעו באיחור ללא התראה. במישור הנורמטיבי טענתה של בזק היא שהטלת החיוב בדמי הגבייה על כלל קבוצת המאחרים בתשלום חשבון הטלפון יוצרת אומנם סבסוד צולב בין הלקוחות המאחרים, אולם סבסוד צולב זה הינו תוצאה צודקת יותר מאשר גלגול עלויות הפעלת מערך הגבייה על שכמם של כלל הצרכנים. בזק כמובן צודקת באומרה כי מרגע שנקבע שיעור אחיד לדמי הגבייה מתקיים סבסוד צולב בין לקוחות. לקוח שהוצאות הגבייה ממנו נמוכות מסבסד לקוח שהוצאות הגבייה ממנו גבוהות - ומכך לא ניתן להימנע אלא בעלות של יצירת הפרדה בין קבוצות לקוחות בתאם לעלות הגבייה בפועל (או קריטריון קירוב אמין). ואולם, סבסוד צולב, כשלעצמו, הוא תופעה שראוי להימנע ממנה, וזאת לא רק משיקולי צדק אלא גם משיקולי יעילות כלכלית (השוו אריאל פורת, "שיקולי צדק בין הצדדים לחוזה ושיקולים של הכוונת התנהגויות בדיני החוזים של ישראל" עיוני משפט כב 647, 669 - 677 (1999);Ian Ayres & Robert Gertner "Strategic Contractual Inefficiency and the Optimal Choice of Legal Rules" 101 Yale L. J. 729 (1992)). יצירת סבסוד צולב בין קבוצות המאחרים פוגע בתמריצים של הלקוחות לשלם את חובם בהקדם, עוד בטרם יופעל מערך הגבייה. מרגע שאיחר לקוח בביצוע התשלום ב- 7 ימים הוא יודע כי יחויב בדמי גבייה, ואם כך הרי שהתמריץ שלו להזדרז ולתקן את ההפרה יורד משמעותית. תמרוץ ראוי של חברי קבוצת המאחרים, ולא רק שיקולי צדק, מחייב אפוא לאבחן בין מאחרים לפי הנזק שהאיחור גרם לבזק. ודוק, כאשר קיימות עלויות גבוהות לאבחנה בין קבוצות שונות של חייבים, הרי שאין מנוס מלאפשר קיומו של סבסוד צולב. ואולם אם עלויות ההבחנה הן נמוכות, אין הצדקה של ממש להביא לכך שקבוצה אחת של חייבים תממן קבוצה אחרת. בזק עצמה מאמצת טיעון זה כשהיא טוענת שראוי לאבחן בין קבוצת הלקוחות שלא איחרו בתשלום לקבוצת הלקוחות שאיחרו בתשלום. אבחנה זו היא אכן ראויה (ואף מתחייבת מלשונן הברורה של תקנות הבזק), ובזק מבצעת אותה בנקל. אך אם זהו המצב ביחס ליצירת סבסוד צולב בין המשלמים במועד למשלמים באיחור, מהי ההצדקה שלא לחייב את בזק לאבחן בין לקוחות מאחרים שננקטו נגדם פעולות גבייה ללקוחות מאחרים שלא ננקטו נגדם פעולות כאלה? ככלות הכל, פעולות הגבייה של בזק הן סטנדרטיות, ומבוצעות במועדים קבועים וידועים. לפיכך עלות ההבחנה בין מאחרים שבוצעו נגדם פעולות גבייה למאחרים שטרם בוצעו נגדם פעולות כאלה אף היא איננה יכולה להיות גבוהה (ולראיה, כמובהר לעיל, בזק אינה מתקשה כלל לבצע הפרדה בתוך קבוצת הלקוחות המאחרים, ומחייבת בתשלום רק חלק מסויים ממנה). בזק טוענת בסיכומיה כי יש הצדקה לחיוב לקוחות שפרעו באיחור ללא התראה בדמי גבייה, מהטעם שעצם האיחור על ידם מצריך קיומו של מערך גבייה. אני מתקשה לקבל טענה זו. מחד, במובן הקונספטואלי, מערך גבייה נחוץ על מנת לשדר ללקוחות את המסר שלא יוכלו להתחמק מחובת התשלום בעבור השירותים שקיבלו מחברת בזק. במובן כללי זה, מערך הגבייה מוקם בגין כל לקוח ולקוח של חברת בזק, שכן גם אלה המשלמים באופן עקבי את חובותיהם במועד עלולים היו שלא לעשות כן אלמלא קיומו של מערך גבייה אפקטיבי. מאידך, במובן הקונקרטי, מערך הגבייה לא היה נחוץ כדי להביא לתשלום חשבון הטלפון במקרה הנתון על ידי הלקוחות שפרעו באיחור ללא התראה, שהרי הם, ממש כמו הלקוחות ששילמו במועד, פרעו את חובם מיוזמתם, ולא כתוצאה מפעולות של מערך הגבייה. מכאן שטיעון זה אינו יכול להצדיק יצירת סבסוד צולב בין מי שמערך הגבייה הופעל לגביו למי שפרע את חובו מיוזמתו, וזאת בין אם עשה כן לפני המועד שנקבע לתשלום, ובין אם עשה כן לאחר מכן. סיכומה של נקודה זו, מבחינה עובדתית אין כל בסיס לקבוע כי בעת קביעת תקנות הבזק התכוון מחוקק המשנה להחילן באופן היוצר סבסוד צולב בין כלל חברי קבוצת המאחרים, ומבחינת שיקולי המדיניות ראוי להימנע מסבסוד צולב כאמור. מכאן שתכלית החיוב בדמי גבייה אף היא תומכת בפרשנות המצמצמת שמציע המבקש לתקנות. בשולי הדברים אציין כי לעניין הפרשנות הראויה של תקנות הבזק אינני מייחס משמעות רבה למנהגה של בזק שלא לחייב בדמי גבייה לקוחות שאיחרו לתקופה קצרה מ- 7 ימים או את הסכמתה להשיב את דמי הגבייה ללקוחות שפרעו באיחור ללא התראה, כאשר בוצעה פניה מצד הלקוח בעניין זה. לבזק עומדת הזכות לוותר על גביית סכומים המגיעים לה מכוח הדין, וזאת בין מראש ובין בדיעבד. ויתור שכזה כלפי לקוחות אלו או אחרים, הנעשה משיקולים תדמיתיים ושיווקיים, אינו מהווה ויתור על הזכות לגבות מלקוחות אחרים, ודומה כי הדברים ידועים וברורים (והשוו גםAriel Porat & David Gilo "Unconventional Use of Transaction Costs" in Boilerplate: The Foundation of Market Contract (O. Ben Shahar ed., 2007) 66 המצביעים על כך שקיומן של הוצאות עסקה - במקרה בו עסקינן, דרישה מלקוחות שפרעו באיחור ללא התראה לבקש את ביטול החיוב בדמי גבייה - יכול לשמש את הספק למגוון רחב של מטרות, חלקן לגיטימיות). האם בוצעו פעולות גבייה כלפי לקוחות שפרעו באיחור ללא התראה קו הטיעון החילופי שהעלתה בזק כנגד עילת התביעה הוא שפעולות גבייה מסויימות ננקטות על ידה, הלכה למעשה, כבר מיום הפיגור השלישי. על כן גם אם הזכות לחייב בדמי גבייה מכוח תקנות הבזק קמה לבזק רק ביחס ללקוחות מאחרים אשר גרמו להפעלת מערך הגבייה, הרי שעומדת לה הסמכות לחייב בדמי גבייה את אותם לקוחות שפרעו באיחור ללא התראה שהיא נוהגת לחייב (כזכור, לקוחות שפרעו את חובם בין היום ה- 7 למועד משלוח ההתראה). לביסוס טענה זו הוגש מטעם בזק עוד במסגרת הדיון בבקשה המקורית תצהיר מטעם מר דודו מזרחי, מנהל אגף רגולציה בבזק (התצהיר נחתם ביום 4.1.2001), וחוות דעת מומחה מטעם רו"ח רן בן-אור (חוות הדעת נחתמה ביון 7.1.2001). בהתאם להסכם הדיוני הראשון, המצהיר והמומחה לא נחקרו על תצהיריהם, ולצורך הדיון בבקשה הנוכחית אין לי אלא לקבל כנתון את התיאור הכלול בתצהירים ביחס לפעולות הגבייה שבזק נוקטת קודם למשלוח מכתב ההתראה. מהתצהירים שהגישה בזק עולה כי הפעולות המבוצעות על ידה כלפי לקוחות שפרעו באיחור ללא התראה, לאחר שחלפו שני ימי פיגור ובטרם משלוח ההתראה, הן הפעולות הבאות: א. חובו של הלקוח המאחר מועבר לרשימת המעקב אחר מאחרים. ב. לחשבון המנוי במחשב נוספת שורה חדשה לצורך חישוב ריבית הפיגורים והחיוב בגינה. ג. נערך חישוב שוטף של ריבית הפיגורים, אשר נשמר במאגר ביניים. ד. במועד החיוב הבא נשלפים הנתונים ממאגר הביניים ומתווספים לחיוב החדש. בזק מבקשת לראות בפעולות אלה משום פעולות גבייה המזכות אותה באפשרות לחייב את הלקוח המאחר בתשלום דמי הגבייה החל מיום הפיגור השלישי. לשיטתה נושה שהחיוב כלפיו אינו נפרע במועדו רשאי לתבוע החזר בגין פעולות הכנה שעשה לצורך גביית החוב (כגון היוועצות בעורך דין), וזאת גם אם בסופו של יום נפרע החוב מבלי שיידרש לעשות בהן שימוש. על כך קשה לחלוק. אכן, מרגע שנקטה בזק בפעולות גבייה ממשיות (כגון משלוח מכתב התראה), זכאית היא לתבוע את דמי הגבייה הקבועים בתקנות בזק, וזאת אף אם בדיעבד יתברר שפעולות גבייה אלה כלל לא היו נחוצות (כגון שהלקוח פרע את חובו לפני שקיבל את מכתב ההתראה). ואולם, הפעולות עליהן הצביעה בזק בתצהירים, רובן ככולן, אינן כלל פעולות לגביית החוב, אלא הן פעולות הנחוצות כדי לגבות את ריבית הפיגורים. פשיטא כי החיוב בדמי גבייה שבתקנה 2(2) לתקנות הבזק נועד לממן את עלות הוצאות הגבייה של חשבון הלקוח (וראו גם לשונה של ההוראה המסמיכה, המצוטטת בסעיף 22 לעיל), ולא את ההוצאות הכרוכות בחישוב וגביית ריבית הפיגורים. לא זו אף זו, כל הפעולות עליהן מצביעה בזק הן בגדר "דבר של מה בכך", או שמא נאמר "הוצאה של מה בכך". כידוע החוק אינו עוסק בזוטות (de minimis non curat praetor). לכלל זה אומנם יש ביטוי מפורש רק בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (סעיף 4 שכותרתו "מעשה של מה בכך"), אולם אני סבור כי הוא מהווה עקרון כללי במשפט הישראלי, ולו מכוח החובה להשתמש בזכויות משפטיות בתום לב (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), החל על כל חיוב וכל פעולה משפטית מכוח סעיף 61(ב) לחוק. השוו גם סעיף 4 לתזכיר חוק דיני ממונות הקובע עקרון יסוד לפיו "לא תוגש תובענה בשל מעשה קל ערך שאדם סביר לא היה מלין עליו"). לפיכך לא ניתן לראות בהוצאות זניחות אלו בסיס היכול להצדיק הטלת חיוב בדמי גבייה בשיעור העולה עליהם במאות ואלפי מונים. סיכומה של נקודה זו, הפעולות בהן נוקטת בזק כלפי לקוחות שפרעו באיחור ללא התראה אינן לא מהסוג ולא מההיקף שיכול להצדיק הטלת חיוב בדמי גבייה על פי תקנות הבזק. מכאן שיש לדחות גם את קו הטיעון הזה, ולהגיע למסקנה שלבזק אין עילה לחייב את הלקוחות שפרעו באיחור ללא התראה בדמי גבייה מכוח תקנות הבזק. כאמור, ממסקנה זו לקביעה כי למבקש יש עילת תביעה אישית, וכי קיים סיכוי סביר כי השאלות המשותפות תוכרענה לטובת הקבוצה שהוא מבקש לייצג, קצרה מאד הדרך. טענות נוספות שהעלתה בזק כנגד קבלת הבקשה בזק לא חלקה על כך שהתובענה בה עסקינן היא בעניין שניתן להגיש לגביו תובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות. נראה כי הפריטים הרלוואנטיים בתוספת השניה הם הפריט הראשון ("תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו"; ודוק, הסעיף מפנה להגדרת "עוסק" בחוק הגנת הצרכן, הגדרה שבזק בוודאי כלולה בה, ואינו מפנה להגדרת "צרכן" בחוק הגנת הצרכן. ראו לעניין זה פסק דינו של השופט ד"ר עמירם בנימיני בבש"א (מחוזי ת"א) 24655/06 פרחן נ' מולטילוק בע"מ (ניתן ב- 9.2.2009)), ואולי גם הפריט האחד עשרה ("תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר"; וזאת בהנחה שיש לראות בבזק "רשות", עניין לגביו לא שמעתי טיעונים, ועל כן אמנע מלנקוט עמדה). בזק העלתה בלשון רפה בסיכומיה, "למען הזהירות בלבד", שתי טענות נוספות כנגד אישור התביעה כתובענה ייצוגית. ראשית, טענה בזק שאין הבקשה עומדת בתנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, שכן קיימות שאלות של עובדה ומשפט שאינן משותפות לכל הקבוצה, וזאת בהתייחס לעילות התביעה המבוססות על חוק הגנת הצרכן (מאחר וחלק מהלקוחות אינם בגדר "צרכן" כהגדרתו בחוק זה) ולעילות הנזקיות של אי גילוי והטעיה (המחייבות בחינת מצבו של כל תובע בנפרד). שנית, בהתבסס על סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות טענה בזק כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה להכריע במחלוקת, שכן לשיטתה בירורה של התובענה כייצוגית יחייב בחינה פרטנית של הנזק שנגרם לכל חבר בקבוצה, ושל עילות התביעה המחייבות בחינה עובדתית. אינני רואה מקום להרחיב בעניין זה, מהטעם הפשוט שעילת התביעה העיקרית שעומדת למבקש, ולקבוצה אותה הוא מבקש לייצג, היא עילת התביעה להשבה במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. עילת תביעה זו מעוררת אך ורק שאלות שהן משותפות לכל חברי הקבוצה, ואשר בירורן לא מחייב בירור עובדתי או משפטי פרטני ביחס לכל אחד מיחידיה. זאת ועוד, מאחר והסכום שנגבה מכל יחידי הקבוצה הוא אחיד, גם הסוגיה של חישוב הסעד לא מחייבת דיון פרטני, אלא ניתנת לפתרון קבוצתי (לאפשרות להגיש תובענה ייצוגית בגין גבייה שלא כדין על בסיס דיני עשיית עושר ולא במשפט ראו ת"צ (מרכז) 1039-05-08 סילורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (השופט אברהם יעקב, ניתן ב- 18.10.2009. על החלטה זו הוגש ערעור הנידון במסגרת ע"א 369/09); אסף חמדני ואלון קלמנט "הגנה ייצוגית וגבייה לא חוקית", משפטים לח 445, 458 - 462 (תשס"ט)). הכרה בתובענה כתובענה ייצוגית לאור האמור לעיל, יש מקום לקבל את הבקשה, וזאת בכפוף לתנאים הבאים: על מנת למנוע סיבוך מיותר של בירור התובענה כייצוגית אני דוחה את בקשת התיקון שהגישה המבקשת, וכן את בקשתה לאפשר לה לבסס את התביעה על עילות נזקיות של תרמית, מצג שווא, רשלנות והטעיה צרכנית, ועל העילה החוזית של קיום חוזה שלא בתום לב, ומורה כי הדיון בתובענה יתמקד בעילה של השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אני מקבל את בקשת המבקשת להגדיר את הקבוצה המיוצגת על ידה באופן בו תוקן כתב הבקשה בהתאם להסכם הדיוני השני. בזק אומנם טענה כי לא הובאו ראיות ביחס לדרך בה נהגה לאחר הגשת הבקשה המקורית, אולם זו טענה בעלמא, ובזק לא טרחה להבהירה באמצעות הצבעה על כך ששינתה את דרכיה. לא זו אף זו, אני סובר שטענה זו נוגדת את ההסכם הדיוני השני, שכן מדובר בהתנגדות הנשענת על כך שהתצהיר שצורף לבקשה לא תוקן, ולא על כך שהמבקש הוסיף טענות עובדתיות חדשות לתביעתו. מכל מקום, הגדרה זו של הקבוצה שומרת על זכותם של הצדדים לטעון בהמשך ההליכים לעניין זהותם של הלקוחות ששילמו את החשבון בטרם החלה בזק לנקוט כנגדם בפעולות גבייה, ולפיכך אינני סובר שיש בתיקון זה כדי לגרום לפגיעה כלשהי בזכויות בזק. לפיכך הבקשה להגשת תובענה ייצוגית מאושרת בזאת בהתאם לעילות והסעד המפורטים בהחלטה זו. על-פי דרישת סעיף 14 לחוק תובענות ייצוגיות, נקבע כי: א. הגדרת הקבוצה התובעת היא "כל מי שחוייב בהוצאות גבייה על ידי בזק למרות ששילם את החשבון הרלוואנטי עוד בטרם החלה בזק לנקוט כנגדו פעולות גבייה, כמובהר בכתב התביעה, וזאת ביחס לדמי גבייה שנגבו על ידי בזק כאמור מאז תאריך 11.3.1999 ועד ליום 7.12.2006". ב. זהות התובע המייצג הוא מר יובל קיכל, ובאי-כוחו הם פירט, וילנסקי, מזרחי כנעני - משרד עורכי דין. ג. עילת התובענה היא השבה של אגרה שנגבתה שלא כדין מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, והשאלות של עובדה ומשפט המשותפות לחברי הקבוצה הן אלה הכרוכות בקיומה של עילה זו. ד. הסעד הנתבע הוא השבה של דמי הגבייה שנגבו שלא כדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. ב"כ המבקש ידאג לפרסום הודעה על אישור התובענה הייצוגית, כאמור בסעיף 25 לחוק תובענות ייצוגיות. הודעה זו תכלול את הפרטים הנדרשים על פי סעיף 14(א) לחוק, בהתאם להחלטה זו. טיוטת ההודעה תוגש לבית המשפט לאישור בתוך 14 יום (כנדרש על פי סעיף 25(ד) לחוק). ההודעה תפורסם בעיתונים "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "מעריב", "הארץ" ו"גלובס", והמשיבה תישא בהוצאות הפרסום. עותק של ההודעה, לאחר פרסומה, יישלח למנהל בתי המשפט לשם רישומה בפנקס (סעיף 25(ז) לחוק). לאור התמשכות ההליכים בתיק זה, ובשים לב להוצאות הניכרות בהן נשא המבקש עד כה, מצאתי לנכון לפסוק לו הוצאות שכר טרחה בהליך זה בסכום של 100 אלף ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.3.2010 ועד למועד תשלומו בפועל. תביעה ייצוגית