אישור תביעה ייצוגית נגד רכבת ישראל

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור תביעה ייצוגית נגד רכבת ישראל: רקע 1. בקשה לאישור התובענה כייצוגית, בהתאם לסמכות המוקנית לעשות כן בחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן:"חוק תובענות ייצוגיות"). 2. עניינה של התובענה העיקרית בטענות כי המשיבה מפרה בהפרות חוזרות ונשנות את הוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998 (להלן:"חוק השוויון") ואת התקנות שעניינן הסדרת נגישותם של מוגבלים לשירותי תחבורה ציבורית שהותקנו מכוחו [תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הסדרת נגישות לשירותי תחבורה ציבורית), תשס"ג-2003 (להלן:"תקנות הסדרת נגישות")]. 3. המבקשים הינם נכים הנעים באמצעות כסא גלגלים ומי שעושים שימוש תדיר בשירותי המשיבה - רכבת ישראל, כחלק בלתי נפרד מחייהם. המשיבה היא המפעילה את מערך הרכבות בישראל, ואשר כנטען אינה מקיימת את חובותיה החוקיות, שמטרתן לאפשר למוגבלים בתנועה לעשות שימוש בתחבורה הציבורית ככל האדם, חרף מוגבלותם ובאופן שאינו נופל מאופן השימוש של מי אשר אינו מוגבל בתנועתו. לטענת המבקשים מפרה המשיבה במעשיה ובמחדליה את הוראות החוק והתקנות, וכן מעוולת היא כלפי המבקשים בהפרת חובה חקוקה וברשלנות, כהוראות סעיפים 63 ו- 35 לפקודת הנזיקין [נ"ח]. התובענה מתמקדת מבחינה עובדתית בשלוש הפרות מרכזיות כדלהלן: הנהגת נוהל לפיו מתואמות נסיעות לאוכלוסיה המוגבלת רק בזמנים בהם נוכח מנהל התחנה בתחנות המוצא והיעד, בשעות היציאה וההגעה -בהתאמה, שכן רק מנהל התחנה מוסמך ע"י המשיבה לעשות שימוש במתקן ההרמה המגשר על הפער בין הרציף לשפת הקרון, ואשר בלעדיו לא יכול נכה הנע בכסא גלגלים לעלות לקרון הרכבת. הנהגת נוהל זה פירושה מניעה מוחלטת של אפשרות נוסע מוגבל לעשות שימוש ברכבת בחלקים ניכרים משעות פעילותה, דהיינו, מחוץ לשעות עבודתו של מנהל התחנה וכשהוא נעדר מסיבה כלשהי. סירוב המשיבה לתאם נסיעות למוגבלים בשעות עומס, בימי א' בשבוע בשעות הבוקר ובימי ה' בשבוע בשעות אחר הצהריים, בנימוק כי עקב העומס לא ניתן מבחינה מעשית לאפשר גישה אל המקומות השמורים, בהעדר גישה פיזית בשל הנוסעים הרבים העומדים אף במסדרונות הקרונות. הותרת המוגבל על גבי הרכבת ואי הורדתו בתחנת היעד, חרף תיאום הנסיעה מראש, בשל חוסר תיאום וניהול לקוי מצד המשיבה, באופן שבתחנת היעד לא ממתין למוגבל עובד של המשיבה אשר אמור לסייע לו בירידה מן הקרון באמצעות מתקן ההרמה, וכך נותר המוגבל על כורחו בקרון הרכבת הממשיכה בדרכה הלאה לתחנה אחרת, שלא בהתאם לרצונו של הנוסע המוגבל ושלא לפי יעד הנסיעה שתאם מראש. 4. המבקשים עותרים בתביעתם לסעדים של פיצוי סטטוטורי בהתאם לסעיף 19 נא לחוק השוויון ולחילופין לפיצוי בגין נזקים ממוניים ולא ממוניים בהתאם לפקודת הנזיקין, וכן למתן צו עשה המורה למשיבה לקיים את הוראות החוק והתקנות המופרות על ידה. תמצית טענות המבקשים 5. תמצית טענות המבקשים היא כדלקמן: קיומו של נוהל מנהל תחנה, מהווה הפרה ברורה של הוראות תקנה 24 (א) לתקנות הסדרת נגישות, המורה בלשון ציווי, כי מקום שהמדובר בתחנת רכבת נגישה והנוסע המוגבל הודיע מראש כנדרש על הנסיעה, חלה חובה על המשיבה להפעיל את מתקן ההרמה ע"י עובד הרכבת. המשיבה תיקנה את נוהל מנהל תחנה באופן חלקי בלבד ורק לאחר ובעקבות הגשת התובענה (ולא בחודש 9/07 כטענתה). בכך יש כדי לתמוך בטענות המבקשים, וודאי שלא לאיינן, ואינטרס הפיצוי בגין העבר וההרתעה לעתיד ממשיך להתקיים. סירוב המשיבה לתאם לנוסעים מוגבלים נסיעות בשעות העומס, מהווה הפרה ברורה של הוראות תקנה 25 לתקנות הסדרת נגישות, בעוד שבאותן שעות עומס משוריינים מקומות בקרונות למקומות שמורים, תמורת תוספת תשלום. המשיבה מפרה את הוראות החוק והתקנות גם בהתנהלותה הלקויה, הלוקה בחוסר תיאום וניהול לקוי, המביאה תדיר להתרחשות תופעה חמורה של "שיכחת" מוגבלים על גבי קרון הרכבת ואי הורדתם בתחנת היעד. בכך הסבה המשיבה נזקים, הן ממוניים והן לא ממוניים, לנוסעיה "הנשכחים". עילת התביעה, דהיינו הפרות החוק והתקנות כמפורט לעיל, הוּכחה במידה הנדרשת, מעבר לאמור בכתב התביעה, באמצעות תצהירי המבקשים שלא נסתרו בחקירתם הנגדית ובתצהירי עדים נוספים, באמצעות שיחות מוקלטות רבות עם נציגי ומנהלי מוקד השירות במשיבה, תיעוד ומוצגים, ואף בהודאת המשיבה בעצמה בתצהיר מטעמה. אין לקבל טענות המשיבה בעניין מדרג תחולה להוראות התקנות, שכן לפי פרשנותן הנכונה והמתחייבת של התקנות, משעה שהוכרזה התחנה כנגישה חלה חובה על המשיבה להציב עובד שיפעיל את מתקן ההרמה ולשמור לנוסע מוגבל מקום ישיבה בקרון נגיש. מדרג התחולה לא חל כלל על תקנות 24 ו-25, וזאת לא בכדי, שכן ההדרגה נועדה למנוע הכבדה בלתי אפשרית על המשיבה לו היתה מחויבת להנגיש את כל תחנותיה בעת ובעונה אחת, וכך אפשרו לה התקנות הנגשה הדרגתית. אולם, משעה שהנגישה המשיבה תחנה מסוימת, אין כל הצדק בשיהוי כלשהו בהגשמת החוק. התביעה ראויה להתברר כתביעה ייצוגית, שכן עומדת למבקשים עילת תביעה אישית ומתקיימים אף יתר תנאי סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות. כך, מתקיימות שאלות משפטיות ועובדתיות משותפות לחברי הקבוצה וכן עולה כי קיימת אפשרות סבירה להכרעת התביעה לטובתם. ניהול התובענה כתובענה ייצוגית היא הדרך היעילה והצודקת ביותר בנסיבות העניין, והמבקשים הינם תובעים בתום לב ומייצגים ראויים. יש לקבוע את גודלה של קבוצת התובעים המיוצגת בהתאם לנתונים הקיימים ולפיהם מספר המוגבלים בישראל הזכאים לניידות עומד על כ- 17,500 ₪ מוגבלים, והם נפגעים בפועל /או נפגעים פוטנציאלים. מכל מקום לא ניתן להסתמך על נתוני המשיבה, אשר מלבד היותם חוטאים למציאות אינם משקפים כלל את הפניות שסורבו ורישום נסיעות שלא נתקיימו. תמצית טענות המשיבה 6. תמצית טענות המשיבה היא כדלקמן: המשיבה לא הפרה את תקנה 24 לתקנות הסדרת נגישות מאחר והוראותיה כפופות לתוספת התשיעית לתקנות, אשר תחולתה כאמור בתקנה 30 (ח)(3) מדורגת, ואשר בזמנים הרלוונטיים הטילה חובה על המשיבה להנגיש מחצית מתחנותיה הישנות, בלבד. חלק מדרישות ההנגשה הינו קיומו של מתקן הרמה, והיות וחובת הצבתו מדורגת, ממילא גם החובה להפעילו הינה חובה הדרגתית. אין לקבל את טענת המבקשים כי משעה שהוצב מתקן ההרמה , מוטלת על המשיבה באופן אוטומטי החובה להפעילו. המשיבה אף לא הפרה את הוראות תקנה 25 הכפופה אף היא לדירוג ההנגשה. תקנה זו כקודמתה אינה ישימה מקום שהתחנה עצמה איננה מונגשת, ומכאן ברור כי אף לגביה ישנה תחולה הדרגתית. לא הוכח עובדתית קיומו של נוהל מנהל תחנה, כנטען. מר אמסלם, סמנכ"ל חטיבת נוסעים העיד כי לא התקיים נוהל כזה מעולם, ולא הוצג כל נוהל כתוב כאמור. אין להסתמך על מספר שיחות עם נציגי שירות שאינם קובעי נוהל או מדיניות ואשר מתייחסים רק לתחנות באר שבע. מכל מקום, החל מחודש 9/07 הכשירה המשיבה עובדים נוספים מלבד מנהלי תחנות להפעלת מתקן ההרמה, באופן שהתביעה בעילה זו נותרה תיאורטית תוך שלא תוגשם כל מטרת הרתעה בקבלתה. הקושי בתיאום נסיעות בשעות עומס הינו קושי אמיתי שאינו מהווה הפרה של החוק והתקנות, שכן המשיבה מוכנה לתאם נסיעות בשעות העומס, אלא שעל הנוסע המוגבל לקחת בחשבון, ככל נוסע אחר, כי יתכן ונסיעתו לא תצא אל הפועל עקב העומס. המשיבה, כפי שהצהירה, אינה מוכרת כרטיסים למקומות שמורים בשעות העומס וברכבות עמוסות, ואין בכרטיס שהוצג, ת/1, כדי לסתור זאת, לאור העובדה כי המדובר בכרטיס ליום ה' בשעות אחה"צ אך לנסיעה ברכבת מת"א לב"ש, שאיננה רכבת עמוסה. אמנם, המשיבה מודה כי לעיתים, עקב טעות, מתרחשות תקלות בהורדת נוסעים מוגבלים בתחנת היעד, אולם, אין המדובר בתופעה גורפת, כי אם בתקלות העלולות להתרחש בכל מערך יחסי ספק-לקוח. גודל הקבוצה הרלוונטית עומד על כמה עשרות בודדות של נוסעים, בהתאם לנתוני המשיבה המציגים את מספר המוגבלים שעשו שימוש ברכבת בשנים הרלוונטיות. המבקשים אינם מייצגים נאמנה את הקבוצה, מאחר ומספר נסיעותיהם עולה באופן חריג על מספר נסיעות ממוצע של נוסע מוגבל. בנוסף, התנהגותה הפרובוקטיבית של המבקשת 2, לרבות בדרך של סיכון חייה, מעמידה בספק את התאמתה לשמש כתובעת ייצוגית. בנסיבות העניין, לא עולות שאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה ואף לא קיימת אפשרות סבירה שהתביעה תוכרע לטובתם. מכל מקום, לאור כל האמור תובענה ייצוגית איננה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בעניין. הפיצוי הנתבע איננו סביר, בהעדר פרופורציה בין עלות השירות למידת אחריותה של המשיבה לנזקים תוצאת שיבוש במתן השירות, ובהעדר פרופורציה בין הנזק בפועל לשיעור הפיצוי הנתבע. לאור השיפור המשמעותי בשירות שניתן ע"י המשיבה, מתייתרת למעשה העתירה למתן צו עשה. התחיקה הרלוונטית, הרציונל והמטרה 7. המבקשים מבססים כאמור את עילת תביעתם האישית, כמו גם את הרלוונטיות שלה לכלל חברי קבוצת המוגבלים בתנועה, על הוראות תקנות הסדרת נגישות, הקובעות הוראות יישומיות בדבר התאמה בפועל של כלל שירותי התחבורה הציבורית בישראל לאוכלוסיית האנשים עם מוגבלות, ואשר שואבות את כוחן ואת הרציונל הטמון בהן מתוך חוק השוויון. לא יכול להיות ספק בדבר זכותה הבסיסית של האוכלוסייה המוגבלת לעשות שימוש בתחבורה ציבורית ככל האדם, והיא מעוגנת כעיקרון יסוד בהוראות חוק השוויון, שמפאת חשיבות הדברים אביאן להלן כלשונן: עקרון יסוד 1. זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות. מטרה 2. חוק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו. בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק השוויון, יש ליישם את עיקרון העל המצוין לעיל על כל הנוגע לשירותי התחבורה הציבורית בישראל, אשר הוראותיו הרלוונטיות לעניין הנדון הינן אלה: שירותי תחבורה ציבורית 19. (א) אדם עם מוגבלות זכאי לשירותי תחבורה ציבורית נגישים ומתאימים לשימושו, בתדירות סבירה, לרבות אפשרות גישה לתחנות ולנמלים שבמסגרתם פועלים שירותי תחבורה ציבורית; בסעיף זה, "שירותי תחבורה ציבורית" - אוטובוסים בקווים עירוניים, רכבות, תובלה אווירית ואניות, המיועדים לציבור. (ב) מפעיל שירות תחבורה ציבורית ורשות מקומית יסדירו נגישות כאמור בסעיף קטן (א), כל אחד בתחום אחריותו. (ג) שר התחבורה ושר האוצר, בהתייעצות עם השרים הנוגעים בדבר, עם הנציבות, עם נציגויות של מפעילי תחבורה ציבורית ועם ארגונים העוסקים בקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, בהתאם לעקרונות היסוד של חוק זה, ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, יתקינו תקנות להסדרת נגישות לפי סעיף זה, לרבות הדרכים והמועדים להסדרתה; תקנות לפי סעיף זה יוגשו לאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת תוך שנה מיום פרסומו של חוק זה. 8. הוראות החיקוק הרלבנטיות בתקנות הסדרת נגישות, קבועות בפרק ה' המתייחס לרכבות, ובפרק ו' המתייחס למתקן מרכזי לנוסעים (הכולל בהגדרתו גם תחנת רכבת), ועניינן מתן הוראות פעולה קונקרטיות להנגשה בפועל של תחנות הרכבת בישראל. תקנה 20 קובעת חובת קיום קרון נגיש אחד לפחות בכל רכבת, ולשונה כדלקמן: הפעלת רכבות נגישות 20. (א) בכל רכבת יהיה קרון נגיש אחד לפחות. (ב) ברכבת שיש בה קרונות שנכנסו לשימוש לראשונה לאחר תחילתן של תקנות אלה, יהיה קרון אחד לפחות שמותקנים בו שירותים נגישים כמפורט בפרק 2.5 בתקן U.I.C. תקנות 21-23 מתייחסות לנדרש בנוגע לקיומו של קרון נגיש, לרבות מפרט טכני, והפירוט המופיע בהן אינו נדרש למחלוקת הנדונה. תקנה 27 (א) בשילוב עם התוספת התשיעית לתקנות קובעות את החובות והתנאים לנגישותה של תחנת רכבת, לרבות נגישות המבנה וסביבתו החיצונית (כניסה ודרך נגישות, רוחב רציף ושיפועו וכו'), וכן את החובה להצבת מתקן הרמה לגישור בין הרציף לקרון. תקנה 30 קובעת מדרג תחולה בנוגע לתחנות רכבת "ישנות", דהיינו, התקנות מאפשרות היערכות והתאמה הדרגתית של תחנות רכבת שבנייתן נסתיימה לפני תחילתן של התקנות, בפרקי זמנים הקבועים בתקנה, הן בנוגע לנגישותה של התחנה (מתקן מרכזי לנוסעים - תקנה 27) והן בנוגע לקיום קרון נגיש (תקנה 20) וכדלקמן: (ז) הוראות תקנה 20(א) יחולו על - (1) מחצית מרכבות הנוסעים - שלושה חודשים מיום התחילה; (2) שני שליש מרכבות הנוסעים - לא יאוחר משנתיים מיום התחילה; (3) כל רכבות הנוסעים - לא יאוחר מעשר שנים מיום התחילה. (ח) תחילתן של תקנות 27 ו-28 - (1) לענין מיתקן תחבורתי שבנייתו הסתיימה לפני תחילתן של תקנות אלה, לפי התכנית האמורה בתקנה 7 ולא יאוחר מ-10 שנים מיום התחילה; (2) לענין בית נתיבות בנמל תעופה או בנמל שבנייתם הסתיימה לפני תחילתן של תקנות אלה, חמש שנים מיום התחילה; (3) לענין תחנות רכבת שבנייתן הסתיימה לפני תחילתן של תקנות אלה: (א) ארבע שנים מיום התחילה - על מחצית מתחנות הרכבת; (ב) לא יאוחר משש שנים מיום התחילה - על 80% מתחנות הרכבת; (ג) לא יאוחר משמונה שנים מיום התחילה - על כל תחנות הרכבת. תקנות 24 ו-25 מסדירות כשלב אחרון את אפשרותם של הנוסעים המוגבלים לעשות שימוש ברכבת בפועל, באמצעות סיוע אנושי הנדרש לשם הפעלת מתקן ההרמה עבור המוגבל הנע באמצעות כסא גלגלים וע"י שריון מקום עבורו בקרון נגיש. מפאת מרכזיותן של תקנות אלה במחלוקת בין הצדדים יובא נוסחן כלשונן: סיוע לאנשים עם מוגבלות 24. (א) בתחנת רכבת שנתקיימו בה הדרישות האמורות בתוספת תשיעית (להלן - תחנת רכבת נגישה), יופעל מיתקן ההרמה בידי עובד הרכבת, לבקשת אדם עם מוגבלות הנע בכיסא גלגלים, לאחר שהוא הודיע למוקד השירות של הרכבת (להלן - מוקד השירות), על מועד נסיעתו ויעדה - (1) עד ארבע שנים מיום תחילתן של תקנות אלה - 24 שעות מראש; (2) לאחר ארבע שנים מיום התחילה - 12 שעות מראש. (ב) ... הזמנת מקום ישיבה 25. לאדם עם מוגבלות הנע בכיסא גלגלים ולאדם עיוור יישמר מקום ישיבה בקרון נגיש, אם הודיע על מועד נסיעתו כאמור בתקנה 24(א), ומוקד השירות אישר כי יש מקום פנוי בקרון. 9. לתובענה הייצוגית מטרות החורגות ממטרתו הרגילה של הליך תובענה סטנדרטי המוגש לבית המשפט על מנת לזכות בסעד בצידו, ומכאן אף התנאים הנדרשים לאישורה של תובענה כתובענה ייצוגית. עוד קודם לחקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות נעשה שימוש בכלי התובענה הייצוגית, תוך שהפסיקה התייחסה להליך זה על משמעויותיו ופניו השונים. על מהות ההליך אופיו ומטרותיו ראוי לעיון האמור בפסק דינה של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 3126/00 מדינת ישראל נ. א.ש.ת ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז (3) 220, כדלהלן: "החיים המודרניים מזמנים לנו חדשות לבקרים התפתחויות חברתיות וכלכליות שבמהלכן צמחו גופים כלכליים רבי עוצמה וכוח המרכזים בידם ייצור, תעשייה ושירותים לצריכה המונית. "האדם הקטן" מפתח תלות באותם גופים, שאת מוצריהם או שירותיהם הוא צורך, ונחשף לאפשרות להיפגע ישירות מפעילותם. נוצר חוסר שוויון בין מעטים - שהשליטה במשאבים מרוכזת בידיהם - לבין מי שנתון לשליטה זו ללא יכולת של ממש להגן על עצמו ועל האינטרסים שלו. תיקון חלקי של מצב זה ניתן לעשות על-ידי הכרת המשפט בכלי התובענה הייצוגית. התובענה הייצוגית מביאה בכנפיה גישה חדשה וחדשנית למהותה של התדיינות. היא מהווה אתגר לשיטה האדברסרית. במרכזה עומד סכסוך כלכלי, נטול צביון אישי, כאשר במקומו של העיקרון המבטיח לכל בעל-דין את יומו בבית-המשפט, בא עקרון הייצוג, שנועד להבטיח כי עניינם של חברי הקבוצה שלא נטלו חלק פעיל בהליך בפני בית-המשפט, ייוצג באופן הולם. ניהול ההליך המשפטי יוצא מידיהם של הצדדים ונשלט על-ידי אנשי המשפט: עורכי-דין ושופטים. במסגרת התובענה הייצוגית מתחלף ההליך האדברסרי המתנהל תוך עימות חזיתי בין גירסאות שונות של צדדים מסוימים, ובו נעשה צדק אישי, בהליך של צדק קואופרטיבי קבוצתי... לתובענה הייצוגית השלכות כלכליות וחברתיות משמעויות. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. בכך מגנה היא על אינטרס היחיד שנפגע ושאיננו מגיש תביעה בשל הטרחה וההוצאות הכרוכות בכך... תכליתה של התובענה הייצוגית היא למנוע עשיית עושר ולא במשפט על-ידי אותם גופים המתעשרים שלא כדין על חשבון היחידים, המצטרפים לציבור גדול. כמו כן היא אמצעי לאכיפת החוק במישור האזרחי מקום שבו הסנקציה הפלילית-עונשית וסנקציות הרשויות המפקחות אינן מספיקות... התובענה הייצוגית שואפת להשגת שוויון במאזן הכוחות בין המתדיינים. היא משרתת אינטרס ציבורי שהוא יעילות וחיסכון במשאבים הן של הצדדים הן של בית-המשפט, ומונעת חוסר אחידות בפסיקת בתי-המשפט בתביעות אישיות דומות...". 10. התנאים לאישורה של תובענה כייצוגית, והרלוונטיים לענייננו, קבועים בסעיף 8 (א) לחוק תובענות ייצוגיות המורה כדלקמן: "בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב." בשילוב עם התנאים האמורים לעיל נדרש תנאי נוסף ועניינו קיומה של עילת תביעה אישית, כקבוע בסעיף 4 (א) לחוק: "אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: (1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה" דיון עילת התביעה 11. בענייננו ובראשיתם של דברים, יש לבחון את עילת התביעה, דהיינו האם עומדת עילת תביעה אישית למבקשים. לשם כך, יש לבחון בחינה מהותית של עילות התביעה, כבר בשלב זה של הדיון בבקשה לאישור התביעה כייצוגית. על המבקשים לשכנע כי קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה. יש לבחון אם כן, האם מתגלה עילה טובה והאם ישנו סיכוי סביר להכרעה לטובת המבקשים. (לעניין זה ר' גם פס"ד רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, (מיום 26.4.2010)). 12. מחלוקת בסיסית הנטושה בין הצדדים נוגעת לשאלת פרשנות הוראות התקנות 24 ו-25 לתקנות הסדרת נגישות, האם כפופות הן לתחולה ההדרגתית, אם לאו. פרשנותו של דבר חקיקה נעשית ככלל עפ"י לשונו ותכליתו, בהתאם לנסיבותיו. ר' למשל את הנאמר בעניין זה בפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל בבג"צ 10980/04 איגוד הממונים על בטיחות ברשויות המקומיות נ' שרת החינוך (מיום 23.1.07): "תכליתו של דבר חקיקה מורכבת מתכליתו הסובייקטיבית ומתכליתו האובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית היא התכלית שעמדה לנגד עיניו של יוצר החוק בעת חקיקתו. זוהי "כוונת המחוקק" (בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז(1) 749, 763 (1993)), עליה ניתן ללמוד הן מלשון החוק, והן מנסיבות חיצוניות (א' ברק פרשנות תכליתית במשפט (תשס"ג) 400). תכליתו האובייקטיבית של החוק עניינה במטרות שנועד החוק להגשים בחברה דמוקרטית (בג"צ 693/91, שם). לשון החוק היא האמצעי הראשון והמרכזי באמצעותו ניתן לתהות על תכלית החקיקה." מלבד העובדה שאינה ניתנת לעוררין והיא כי לפי לשונן אין התקנות 24 ו-25 נכללות כלל במדרג התחולה, ומלבד לשונן הברורה של התקנות המורות בלשון של ציווי על הפעלתו של מתקן הרמה - "יופעל מתקן ההרמה" (מקום שהתחנה נגישה - תק' 24) ועל שמירת מקום ישיבה - "יישמר מקום ישיבה בקרון נגיש" (מקום שקיים קרון נגיש - תקנה 25), הרי שאף פרשנות של הוראות התקנות, אשר יהא בה כדי לקיים את תכליתן, מחייבת את המסקנה כי להוראות אלה אין תחולה הדרגתית. תכליתן של התקנות הינה הגשמתו של עיקרון היסוד הקבוע בחוק השוויון לעיגון זכויותיהם של בעלי המוגבלות לשירותי תחבורה ציבורית מתוך הכרה בעיקרון כבוד הבריות והשוויון ביניהן. 13. ודוק, המשיבה איננה טוענת להעדר מתקן ההרמה והקרון הנגיש, ולמעשה כלל אין מחלוקת כי מתקן הרמה וקרון נגיש הוצבו בפועל. לאור העובדה, אשר אף היא אינה נתונה במחלוקת, כי המבקשים (נכים המתניידים בכסאות גלגלים) פוקדים בפועל את תחנות המשיבה, נשוא התובענה, לא יכולה להיות מחלוקת כי אף מדובר בתחנות נגישות (ומכל מקום, המשיבה אינה טוענת במפורש אחרת). אלא, טוענת המשיבה כי כלל אין לדון בשאלת הפרה מצידה, שכן מאחר ועצם הנגשת התחנה, לרבות הצבת מתקן הרמה וקרון נגיש, הינה חובה הדרגתית, והיות ובמועדים הרלוונטים עמדה המשיבה במכסת אחוזי התחנות המונגשות שהוטלה עליה בחוק, אין לומר כלל כי הוטלה עליה חובה אוטומטית גם להפעלת המתקן והקרון, רק משום שאלה הוצבו על ידה בשלב כזה או אחר (בתוך פרק הזמן שנקצב להנגשה ההדרגתית). למעשה, מתמקדת פרשנותה של המשיבה בטענה, כי אף אם הוצב על ידה מתקן הרמה, בתחנה שהיא נגישה, אין בכך ולא כלום שיהא בו כדי לחייבה להפעילו, ומתקן כאמור, אף אם הוא קיים ואף אם כל התחנה כולה כבר נגישה עשוי לפי פרשנותה לעמוד מיותם, ללא שימוש, היות ולשיטת המשיבה זכותה על פי התקנות שלא להפעילו לאור הזמן שנותר לה בהתאם למדרג התחולה להנגשת כל תחנותיה כולן. אני מתקשה לקבל פרשנות זו, החורגת מגדר לשון החוק ומטרתו, איננה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר ואשר מביאה לתוצאה אבסורדית, כפי שמוצע ע"י המשיבה, כאמור לעיל. לא בכדי מצא לנכון מתקין התקנות שלא לכלול במדרג התחולה הקבוע בתקנה 30 את התקנות 24 ו-25, בעוד התקנות האחרות, המתייחסות לנגישות המבנה גופו, סביבתו וההצבה גופא של מתקני העזר, הינן בנות תחולה מדורגת וכלולות בתקנה 30. זאת נעשה על מנת לאפשר למשיבה להיערך להתאמת תחנותיה הישנות בפריסת זמן שתאפשר עמידתה בו. ואולם מרגע שהונגשה תחנה מסויימת, מורה לשון התקנות כמו גם הגשמת תכליתן למשיבה, להעמיד לרשות הנוסעים המוגבלים עובד שיפעיל עבורם את מתקן ההרמה ומחייבת אותה לשמור מקום לאדם עם מוגבלות הנע בכיסא גלגלים בקרון נגיש, ללא התחשבות במועד הנסיעה. יש לשים לב כי בתחנות "חדשות" חלה חובת הנגשה מיידית, ללא מדרג, ואם כך הוא הדבר, האם יתכן לסבור כי אף לגביהן טרם חלה חובת ההפעלה, כל עוד עומדת המשיבה במכסת אחוז התחנות המונגשות, בהתאם למדרג התקנות?! אין זאת אלא שהצבת המתקנים פירושה הפעלתם למעשה, ובחינת המטרה לשמה לכתחילה נחקק חוק השוויון והותקנו התקנות מכוחו מלמדת, כי ההצבה כשלעצמה הינה שולית לתוצר הסופי הרצוי, הוא מתן אפשרות לנוסע המוגבל לעשות שימוש ברכבת, באמצעות הפעלת המתקן בידי עובד המשיבה ושריון מקום עבורו בקרון נגיש. דברים ברוח דומה נדונו ונאמרו בהחלטתו של עמיתי, כב' השופט יצחק ענבר, שניתנה אך לפני ימים ספורים, בת"צ (י-ם) 9177/07 ראובן ברון ומישל לוסטיגמן נ' "אגד" ו-"דן" (מיום 18/7/2010), במסגרתה נדונה ואושרה בקשה לאישור תובענה כייצוגית המבוססת אף היא על הפרת הוראות חוק השוויון ותקנות הסדרת נגישות בנוגע לאוטובוסים של חברות שירותי התחבורה הציבורית "אגד" ו"דן". בהחלטתו, התייחס כב' הש' ענבר לטענה כי מפעילי קווי התחבורה יצאו ידי חובתם עפ"י חוק בהתקנת מערכות כריזה (לטובת ציבור כבדי הראיה), אך אין הם חייבים גם להפעילן, באומרו כך: "המסקנה כי מפעילי הקווים וביניהם המשיבות אינם יוצאים כדי חובתם בהתקנת מערכות הכריזה אלא הם גם חייבים להפעילן, מתחייבת בראש ובראשונה מתכליתם של דיני ההנגשה לשמור על כבוד האדם של העיוורים ושל לקויי הראייה ולקדם שוויון בינם לבין הבריאים בגופם (שובו ועיינו בסעיף 2 לחוק ההנגשה). עמדה פרשנית שלפיה אין המשיבות חייבות להפעיל את מערכות הכריזה שהותקנו על ידיהן מסכלת תכלית זו. אוטובוס לא יהפוך לנגיש יותר אם הותקנה בו מערכת כריזה שאינה מופעלת. החובה להתקין מערכת כריזה כוללת אפוא מניה וביה גם חובה להפעילה... ...עמדה פרשנית, שלפיה מפעילי הקווים או (לפי העניין) בעלי המיתקנים המרכזיים אינם חייבים להפעיל עזרים אלו, שכן הם יצאו כדי חובתם בהתקנתם, תעקר תקנות אלו ואחרות כדוגמתן מכל תוכן ותסכל את תכליתן." (ההדגשות כולן במקור - י.ש.) 14. נוכח קביעתי כי מוטלת על המשיבה החובה הפוזיטיבית להפעיל את מתקן ההרמה מקום שהוא הותקן ולשריין מקום למוגבל הנע בכסא גלגלים בקרון נגיש, מקום שהוא קיים, ובבחינת הראיות שהובאו, הגעתי לכלל מסקנה כי המשיבים הוכיחו עובדתית שהמשיבה הפרה את הוראות החוק והתקנות שמכוחו. על אף ניסיונה של המשיבה לטעון כי "נוהל מנהל תחנה" לא הוכח, יש בראיות שהובאו מטעם המבקשים (ושלא נסתרו) כדי להצביע פוזיטיבית על התנהלות פסולה וקלוקלת מצד המשיבה, הנוטלת לעצמה את החירות לפעול כראות עיניה, בהתעלם מחובותיה החקוקות, והכל מתוך שיקוליה שלה, וביניהם שיקולים כלכליים טהורים. גם האמור בפרקים ג' ו-ד' לסיכומי המשיבה, אינו יכול לשכון זה לצד זה. בפרק ג' מכחישה המשיבה קיומו של נוהל כאמור, בהעדר אינדיקציה לשיטתה לקיומו, ואולם מייד לאחר מכן, בפרק העוקב - פרק ד', טוענת המשיבה לשינוי שחל בהתנהלותה, ולפיו "הכשירה הרכבת עובדים נוספים מלבד מנהלי התחנות אשר מוסמכים להפעיל את מתקן ההרמה". המדובר בהודאה מובהקת כי המשיבה הנהיגה במועד הרלוונטי בפועל נוהל, לפיו מוכשרים על ידה להפעלת מתקן ההרמה אך ורק מנהלי תחנות, וכפועל יוצא רק הם היו רשאים ויכולים בפועל להפעילו, ולא כל עובד אחר, זאת, אף אם לא הוציאה על כך נוהל כתוב. הדברים ברורים מאליהם ואינם טעונים הבהרה, ופירושם חד הוא - כל זמן שאין מנהל תחנה בנמצא (בין אם סיים הוא את יום עבודתו, או טרם החל בו, ובין אם נעדר הוא מפאת מחלה, חופשה או כל סיבה אחרת) לא מאושרת נסיעת מוגבלים הנצרכים לעשות שימוש במתקן ההרמה לשם הנסיעה. תמונה עגומה זו מצטיירת כאמור מכלל הראיות, הן מתוך עדויות המבקשים הברורות שלא נסתרו ואשר הותירו בי רושם מהימן, הן מתמלילי ההקלטות שתוכנן אינו משתמע לשני פנים ואף מהן עולה כי "נוהל מנהל תחנה" היה שגור בפי עובדי המשיבה, עד לדרגיה הגבוהים יותר, וכן מתצהיר העדה מריאלה יאבו, שלא נחקרה. לא זו אף זו: הדברים מתבקשים אף מעדות עד המשיבה בעצמו, מר אמסלם המודה למעשה בסעיף 41 לתצהירו בהתקיימותו של הנוהל בהצהירו כדלקמן: "41. בתקופה הרלוונטית לתובענה האדם היחיד שהיה רשאי להפעיל מתקנים אלה היה מנהל התחנה. שאר אנשי הצוות אשר מונים המבקשים, כגון הפקח הנמצא על הרכבת עצמה ואנשי הביטחון הנמצאים בתחנה אינם יכולים למלא תפקיד זה, שכן הם עסוקים במילוי תפקידם, אשר דורש מהם ערנות רבה ואינו מאפשר להם לעשות דברים נוספים במקביל." (ההדגשות אינן במקור - י.ש.) בעדותו בחקירתו הנגדית שב ומחזק מר אמסלם את הודאתו בקיומו של נוהל, עת הוא שב ומדגיש כי רק מנהל התחנה היה מוסמך להפעיל את המתקן (עמ' 8 לפרוט' ש' 21-24): "ש. בסעיף 41 לתצהירך, בתקופה הרלוונטית אתה אומר שהיה נוהל כזה. ת. אני לא אמרתי שהיה נוהל כזה, אמרתי שבתקופה הרלוונטית מי שהיה מוסמך להרים ולהוריד את מתקן ההרמה, ועבר הדרכה, הוא מנהל התחנה. זה נושא ששינינו אותו, מזמן." 15. אף בנוגע להפרת תקנה 25, הוכח די הצורך כי המשיבה מפרה ברגל גסה את זכותם החוקית של המוגבלים הנעים בכסא גלגלים לשיריון מקום ישיבה בקרון נגיש. כעולה מן הראיות, ואף כפי הודאתה המפורשת, מסרבת המשיבה לתאם נסיעות למוגבלים כאמור בשעות העומס. לזכותה, טוענת המשיבה, כי הדבר נובע מקושי אמיתי שאינו מאפשר באופן מעשי להוביל את הנוסעים הנכים אל הקרון הנגיש, לאור הנוסעים הרבים הממלאים את קרונות הרכבת ומסדרונותיה. המשיבה טוענת כי מסיבה זו אף לא נמכרים כרטיסי נסיעה עבור מקומות שמורים ברכבות העמוסות, והכרטיס ת/1 שהוצג ע"י המבקשים אינו כרטיס לנסיעה ברכבת עמוסה. לא אוכל לקבל טענה זו. ראשית, לא טרחה המשיבה מבחינה ראייתית לפרט ולהציג אסמכתא בדבר הרכבות והזמנים העמוסים, וטענותיה בעניין נותרו בעלמא. מלבד האמור, וזה העיקר, אינני יכול לקבל את טענת המשיבה כי המדובר בקושי אמיתי שאינו מהווה הפרה של החוק והתקנות. הוראות החוק והתקנות ברורות ולא נועדו לביצוע או אי ביצוע בהתאם לשיקול דעתה של המשיבה, כל אימת שנתקלת היא (או אף עשויה להיתקל בעתיד) בקשיים כאלה או אחרים. חובתה של המשיבה קבועה בחיקוק, אולם היא, בהתנהלותה הפסולה, שבה ובוחרת לנהוג כפי מידת נוחיותה, וככל שהדבר מתאפשר לה, בעוד שעליה לקיים את הוראות החוק כלשונן, במיוחד מקום שעסקינן בזכויותיהם של צרכני שירות מוגבלים בתנועתם, שהפגיעה בכח ובפועל בהם, בתחום בו עסקינן - תחום הנגישות, גבוהה מטבע הדברים ביחס לאחרים שאינם מוגבלים והיכולים להזדקק ביתר קלות לאמצעים חליפיים. המשיבה אף לא טרחה להבהיר די הצורך האם ומה היא עושה על מנת לפתור את אותם הקשיים, ובחרה אילו מבין הוראות החוק יכובדו על ידה ואילו לא. לא זו אף זו, מגדילה המשיבה וטוענת כי שריון מקומות למוגבלים בקרון הנגיש, כמתחייב מהוראות התקנות, בזמנים של עומס, ובשעה שנוסעים רבים שאינם מוגבלים כלל אינם מצליחים לעלות על הרכבת, עלולה להוות אפליה פסולה לטובת ציבור המוגבלים. טענה זו טוב לה אילו לא היתה נטענת כלל, בהיותה מנוגדת כליל לרוח חוק השוויון, מטרותיו ואופן פעולתו היוצר במקרים רבים "אפליה" מסוג כזה או אחר לטובת ציבור המוגבלים, בבחינת "אפליה מתקנת", שאם לא כן תסוכל הוצאתו לפועל של החוק. רציונל זה של אפליה מתקנת מעוגן בחוק השוויון באופן מפורש, בסעיף 3 אשר זו לשונו: העדפה מתקנת 3. אין רואים כהפליה פסולה פעולה שנועדה לתקן הפליה קודמת או קיימת של אנשים עם מוגבלות או שנועדה לקדם את השוויון של אנשים עם מוגבלות. במובן זה, אין כל השקה בין סוגיית המקומות השמורים תמורת תשלום לבין שריון מקום למוגבל הנע בכסא גלגלים בקרון נגיש, עפ"י החוק. מטרתו המובהקת של השריון הינה קידום השוויון, אך מאחר ובשל מוגבלותם לא תאפשר כלל נסיעתם של המוגבלים אלמלא השריון, הרי שתתקבל תוצאה המפרה הפרה בוטה את השוויון המונח ביסוד תכלית החקיקה האמורה. 16. אף טענת המבקשים להתנהלותה הלקויה של המשיבה הנוטה חדשות לבקרים "לשכוח" נוסעים מוגבלים בקרון הרכבת מבלי שתדאג להורדתו בתחנת היעד, זאת חרף תיאום הנסיעה מראש, הוכחה בשלב זה די הצורך. למעשה מודה המשיבה בעצמה בהתרחשויות מסוג זה, אלא שטוענת היא, כי המדובר בטעויות בתיאום שאינן שונות מכל תקלה אחרת העשויה להתרחש בין כתליה. למרבה הצער, הראיות שהובאו בעניין, תומכות דווקא בגרסת המבקשים כי המדובר אכן באירועים חוזרים, בעלי אופי דומה, ואשר לא הובאה כל ראיה מטעם המשיבה שאינם נמשכים עד כה. המדובר בהתרשלות מצד המשיבה ובהפרת החובות המוטלות עליה בחיקוק, אשר הוכחו בעדויות שהוצגו מטעם המבקשים, לרבות עדויותיהם שלהם ושתי עדויות נוספות (תצהיר הגב' ינקוביצי ותצהיר הגב' יאבו), עדויות שלא הופרכו. 17. נוכח האמור ולאחר שבחנתי את יתר התנאים הנדרשים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לאשר את התובענה הנדונה כתובענה ייצוגית. השאלות המהותיות העומדות להכרעה הינן בוודאי שאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה, וכמובהר בפירוט לעיל, ישנה אפשרות סבירה כי הן תוכרענה לטובת הקבוצה. המסקנה הנלמדת מכל האמור לעיל הינה, כי המשיבה מפרה בבירור את הוראות החוק והתקנות, ובכך פוגעת היא בזכויות האוכלוסייה המוגבלת, המוגנות בחוק כעיקרון יסוד. השוני העובדתי הנוגע להיקף השימוש ברכבת בין חברי הקבוצה ולנזק הקונקרטי שנגרם לכל אחד מהם, רלוונטי לשלב הוכחת הזכאות לסעד ולתשלום הפיצוי הכספי, כפי שנקבע בסעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות. אף מתוך הוראות החוק (ס' 20) הקובעות דרכים שונות להערכת גובה הנזק לכל חבר מחברי הקבוצה (לאחר הוכחת התובענה), נלמדת המסקנה, כי אין בכך כדי למנוע אישורה של תובענה כייצוגית, ובענייננו כאמור עומדות להכרעה שאלות של משפט המשותפות לחברי הקבוצה שהינן ללא ספק בעלות חשיבות ציבורית. אמנם, טוענת המשיבה כי "נוהל מנהל תחנה" בוטל עוד בחודש 9/07 (הצדדים חלוקים בשאלת מועד ביטול הנוהל והיקפו), אלא, שלא מצאתי בכך נימוק מספק לדחיית הבקשה, על יתר רכיביה. מלבד נזקי העבר השרירים וקיימים, הרי שהתנהלותה הכוללת של המשיבה בעניינים הנדונים, בדרך של התבצרות בעמדה פרשנית הנוחה לה והיתלות בצידוקים כאלה ואחרים להפרתה את הוראות החוק והתקנות, יש בה כדי להעיד על קיומו של פוטנציאל לכאורה להפרות עתידיות נוספות, ולפיכך להצדיק על פני הדברים את העתירה למתן צווי עשה, על מנת למנוע ולהרתיע מפני הותרת זכויותיה של האוכלוסייה המוגבלת לחסדי הנהלת המשיבה. 18. לא יכולה להיות מחלוקת כי כל אוכלוסיית המוגבלים בישראל הזכאים לניידות זכאים לעשות שימוש בשירותי המשיבה, ולפיכך בכל הנוגע לסעד של צווי העשה כך תוגדר הקבוצה. יחד עם זאת, ובאשר לסעדים הכספיים יש לקבוע את הגדרת הקבוצה ככזו הכוללת את אותם המוגבלים הזכאים לניידות ואשר השתמשו בשירותי המשיבה ממועד תחילת תוקפן של תקנות הסדרת נגישות. סבורני כי בהגדרות הנ"ל יש כדי להציב באופן ברור את גבולותיה של הקבוצה, מבלי לנקוב במספר חבריה המדויק, לרבות מהטעם שלא הוצגו נתונים חד משמעיים (ר' הסתירה בין עמדות הצדדים בעניין, המתבטאת ברישום שנערך ע"י המשיבה לבין תצהירה של הגב' יאבו). יש לזכור כי מטרת החוק היא לאפשר שוויוניות והעובדה האפשרית כי המבקשים, כאנשים בעלי מוגבלות, הינם חריגים בתדירות בה הם משתמשים ברכבת, אינה נובעת אלא מהעדר נגישותה בפועל, כמובהר ומפורט בהרחבה לעיל, ולכך אכן מכוונת תובענה ייצוגית זו. יחד עם זאת, ברי, כאמור לעיל, כי ככל שתתקבל התובענה, יובאו בחשבון במסגרת התוצאה הסופית, נתונים קונקרטיים אשר להם השפעה על גובה הפיצוי. 19. נראה לי איפוא כי תובענה ייצוגית, היא אכן הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקות נשוא התובענה, אשר נושאן הינו בעל חשיבות ציבורית - הגנה על זכות יסוד של בעלי מוגבלות ומימושה. כלי התובענה הייצוגית במקרה זה עונה בהחלט על צרכיהם של היחידים הנמנים על קבוצת המוגבלים בניידות, לאור העובדה הברורה כי כל אחד מהם בנפרד הינו יחיד חלש, פעמים רבות גם חסר יכולת כלכלית אשר אפשר כי נרתע ו/או נמנע מהגשת תביעה שעה ששיעור הנזק יכול והינו נמוך עד כדי הפיכתה של תביעת היחיד לבלתי כדאית. 20. כן נחה דעתי שיש בידי המבקשים לייצג את הקבוצה נאמנה וכי טענותיהם הובאו בתום לב, ובעניין זה אין לי אלא לסבור כי האירועים המוזכרים ע"י המשיבה בהם נהגה המבקשת 2 באופן פרובוקטיבי ותוך סיכון חייה, אף כי אין ליתן להם הצדק, אינם נובעים אלא מתוך המצוקה אליה נקלעה בגין התנהגותה של המשיבה, והפגיעה הקשה בזכויותיה של המבקשת 2. סוף דבר 21. הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית מאושרת, בהתאם לעילות, הפלוגתאות והסעדים המפורטים לעיל. הקבוצה תוגדר כאמור בסעיף 18 להחלטה זו וייצגו אותה המבקשים באמצעות בא כוחם, כמפורט בכותרת החלטה זו. 22. ב"כ המבקשים ידאג לפרסום הודעה על אישור התובענה הייצוגית בהתאם להחלטה זו, במסגרתה יפורסמו הפרטים הנדרשים בהתאם לסעיף 14 (א) לחוק תובענות ייצוגיות. בהוצאות הפרסום תישא המשיבה. ההודעה תפורסם בעיתונים: "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו-"הארץ", ובהתאם להוראת סעיף 25 (ד) לחוק תוגש טיוטת ההודעה בטרם פרסומה לאישור בית המשפט. טיוטה כאמור תוגש לאישור בתוך 14 יום מהמצאת החלטה זו. בהתאם להוראת סעיף 25 (ז) לחוק יישלח עותק ההודעה, לאחר פרסומה, למנהל בתי המשפט, לשם רישומה בפנקס. 23. המשיבה תשלם למבקשים הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. 24. קובע לקדם משפט בתובענה הייצוגית, במסגרתו יידון גם אופי המשך ההליך, ליום 29.11.10 בשעה 12:00 , בפני. מומלץ לצדדים, בנסיבות העניין ונוכח האמור לעיל, לבוא ביניהם בדברים על מנת לבוא לידי הסדר מוסכם וראוי שיהא בו כדי לייתר את המשך ההליכים. הסדר כאמור, ככל שיושג, יובא לאישור בית המשפט בהתאם להוראות סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות. 25. מזכירות בית המשפט מתבקשת להמציא הודעה על החלטה זו, בצירוף ההחלטה לב"כ הצדדים וכן, בהתאם להוראת סעיף 14 (ב) לחוק תובענות ייצוגיות, למנהל בתי המשפט, לצורך רישומה בפנקס.רכבתתביעה ייצוגית