קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור תביעה ייצוגית נגד שטראוס: בקשה לאישור תובענה ייצוגית. רקע המבקשת טוענת כי היא רכשה בזמנים שונים מוצרים המיוצרים על ידי המשיבות והידועים כמוצרי יוגורט דנונה ("המוצרים"). לטענתה, שטראוס מציגה את מוצריה כמוצרים בעלי תו תקן ישראלי אף שאין הם עומדים בדרישות התקנים הנוגעים למוצריה והתנהגות זו עולה כדי הטעיה. לטענת המבקשת על סימון המוצרים חל תקן ישראלי רשמי מספר 285 ("התקן"), אשר סעיף 107.4 שלו קובע כי "התכולה תסומן ביחידות נפח", היינו מ"ל, וכי המשיבות סימנו את המוצרים ביחידות משקל של גרמים. טענה נוספת שהעלתה המבקשת היא שסעיף 202 לתקן קובע הוראות, שלפיהן יש לארוז ולשווק את המוצרים באריזות שתכולתן ביחידות נפח קבועות (כגון: 170 מ"ל, 250 מ"ל, 500 מ"ל וכדומה, וכפולותיהם), ואילו המשיבות שיווקו את המוצרים באריזות המכילות משקלים שונים בגרמים, אריזות שאינן תואמות את יחידות הנפח שעליהן מורה סעיף 202 האמור. ליתר פירוט ודיוק, הטענה היא שהמשיבות משווקות מוצרים בתכולה מופחתת ושונה לעומת התכולה הקבועה בתקן, ומאחר ומוצריה נמכרו במשקלים של 150 ו-200 גרם, נפח המוצרים באריזות אלה עומד על כ-142 מ"ל ו-189 מ"ל, בהתאמה, נפח שהוא קטן יותר לעומת זה שצריך היה להיות אם הן היו מוכרות את המוצרים באריזות שנפחן 150 ו-200 מ"ל, כמתחייב מסעיף 202 של התקן. על רקע אלה טענה המבקשת שיש בידה עילת תביעה אישית כלפי המשיבות, וכי מתקיימים בה גם שאר התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 ("החוק"), ולכן יש לאשר את תביעתה כייצוגית. שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בראיות שהובאו בגדר הדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית (ובכלל זה בתצהירים שהוגשו מטעם הצדדים, בחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבות ובעדויות שנשמעו), והגעתי למסקנה שיש מקום לקבל את הבקשה בחלקה. עד שאנמק את קבלת הבקשה, אציין כי אין מקום לאשר את התובענה ככל שעילתה היא הפרת חובה לפי סעיף 202 של התקן. הטעם לכך הוא שהמשיבות צודקות בטענתן שהוראת סעיף זו חדלה להיות תקן רשמי עוד בתאריך 3.11.98 (י"פ 4694, 3.11.98, בעמ' 337). משכך אין המבקשת יכולה להשתית על סעיף 202 כל טענה להפרה של חובה מכוח הוראות התקן, וממילא כאמור יש לדחות חלק זה של בקשתה. שונה המצב ביחס להוראת סעיף 107.4 של התקן ולעובדה, שאינה מוכחשת, שהמשיבות אכן הפרו אותה. המשיבות הסבירו את הדבר בכך שהוראת סעיף 107.4, המחייבת סימון תכולה ביחידות נפח, נקבעה בשנת 1987, ובאותה עת היה שוני מהותי בין אופיים של מוצרי היוגורט השונים, המרקם שלהם, שיטת האריזה והאריזות שבהם שווקו לבין המוצרים. בתמצית הקיצור יצוין כי עניינים אלה תוארו בהרחבה בתצהירו של מר מ' סגל ("סגל"), ומסקנתו היא שהוראת סעיף 107.4 האמורה היא הוראה ארכאית, וכי עוד קודם להגשת הבקשה החל מכון התקנים בהליך שינוי ההוראה, כך שייקבע שהסימון יהיה ביחידות משקל ולא ביחידות נפח. כאן המקום לציין כי ביום 25.2.09 הגישו המשיבות הודעה לבית המשפט, שנאמר בה כי שינויו של התקן צפוי להתרחש בזמן הקרוב וכן, וזה החשוב לענייננו, ש"במסגרת שינוי כללי שערכו המשיבות באריזות מוצרי היוגורט המיוצרים והמשווקים על ידם הוסף כיתוב ביחס לתכולת המוצרים ביחידות נפח (מ"ל)". המשיבות הסבירו צעד זה בכך שהוא נעשה במסגרת של שינוי מקיף, שהיה מתוכנן מראש, באריזות המוצרים ובמיתוגם. עוד יצוין כי ביום 6.4.09 תוקן סעיף 107.4, והוראתו הנוכחית היא ש"התכולה תסומן ביחידות מסה (גרם)" (י"פ 5939, 6.4.09, בעמ' 3246). עילת התביעה האישית סעיף 4 לחוק קובע כי: "(א) אלה רשאים להגיש לבית משפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני האדם, בשם אותה קבוצה; ... (ב) לעניין סעיף זה, כאשר אחד מיסודות העילה הוא נזק - בבקשה לאישור שהוגשה בידי אדם כאמור בסעיף קטן (א)(1) - די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם לו נזק; ..." המבקשת טוענת עילת תביעתה האישית היא הפרת הוראת התקן על ידי המשיבות, המהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה, שכתוצאה ממנה נמנעה מן המבקשת האפשרות להשוות את מחירי המוצרים למחירי מוצרים אחרים מאותו הסוג. החובה החקוקה שהופרה על ידי המשיבות היא, לטענת המבקשת, זו הקבועה בסעיף 107.4 של התקן, אשר נקבע כרשמי מכוחו של סעיף 8 לחוק התקנים תשי"ג-1953 ("חוק התקנים"). העוולה של הפרת חובה חקוקה קבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, וכדי לבססה יש צורך בקיומם של מספר תנאים: חיקוק המטיל חובה על המזיק (הנתבע); המזיק (הנתבע) הפר את החובה שהוטלה עליו; החיקוק נועד, לפי פירושו הנכון, לטובתו או להגנתו של הניזוק (התובע); ההפרה גרמה לתובע (הניזוק) נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק (ראו: עא 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ - עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי פרסום שיווק וקידום מכירות בע"מ - עיתון "משפחה טובה" , נה (3) 933 , 952 (2001)). סעיף 8(א) לחוק התקנים קובע כי: "השר רשאי, לאחר התייעצות עם נציגי היצרנים והצרכנים, להכריז בהכרזה שפורסמה ברשומות על תקן מסוים, כולו או חלקו, כעל תקן ישראלי רשמי (להלן - תקן רשמי), אם נוכח כי הדבר דרוש להשגת אחת המטרות האלה: ... ... (5) הבטחת תאימות או חלופיות של מוצרים". מהוראת ס"ק (5) האמורה עולה שהיא מקיימת את התנאי הקבוע בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, שהחובה שטוענים להפרתה תהא "לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק". נראית לי טענת המבקשת שקביעתה של הוראת סימון תכולה בתקן רשמי מחייב נועדה, בין השאר, לאפשר לצרכנים לכלכל את מעשיהם ובכלל זה, ואולי בעיקר, גם להשוות את מחיר המוצר למחירו של מוצר אחר, בין שהוא דומה ובין שהוא חליפי. יכולתו של הצרכן להשוות מחירים היא נשמת אפה של צרכנות, וכל הגבלה או מניעה של יכולת זו כמוה כפגיעה ביכולתו לקבל החלטות צרכניות מושכלות. המשיבות טענו, ואני דוחה טענות אלה, כי הוראת התקן היא ארכאית, וכי הלכה למעשה מרביתם המכריעה של מוצרי היוגורט הדומים למוצרים סומנה בסימון משקל ולא בסימון נפח. לטענות אלה, שנתמכו בתצהירו של סגל, אין כל רלוונטיות לענייננו. ייתכן שצודקות המשיבות בטענתן שהוראת התקן היא ארכאית והתאימה לזמנים ולמוצרים בעת שהיא נקבעה ואינה מתאימה עוד היום, אלא שמשמדובר בתקן רשמי, שכמוהו כהוראת דין (ראו: בגץ 1934/95 תה ויסוצקי בע"מ נ' שר הבריאות, פ"ד מט(5) 625, 636 (1996)), אין להעלות על הדעת הפרה שלו בנימוק שהוא ארכאי ואיננו מתאים לימינו. זאת ועוד, תקפותה של הטענה מוטלת בספק נוכח העובדה, שעליה הצביעו המשיבות בהודעתן מיום 25.2.09, שלפיה הן החלו לסמן את המוצרים ביחידות נפח בנוסף ליחידות משקל. צעד זה של המשיבות, כשהוא נעשה לאחר שהוגשה הבקשה ובמועד שהוא לטענתן ערב שינוי הוראת התקן, מעמיד את הטענה באור שונה מזה שבו היא הוצגה על ידי המשיבות. גם את הטענה האחרת אין לקבל, מפני שאף אם ניתן היה לקבוע שיצרנים אחרים מסמנים את מוצריהם תוך הפרת הוראות התקן, לא היה בכך כדי לשנות מן המסקנה שהמשיבות הפרו את הוראת התקן ובכך גרמו לעוולה של הפרת חובה חקוקה. המבקשת טענה גם כי הפרת הוראת התקן על ידי המשיבות היא הטעיה, במובנו של מונח זה בחוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981 ("חוק הגנת הצרכן"). עיקר טענתה בקשר לכך יוחד להטעיה הנגרמת כתוצאה מהפרת הוראת סעיף 202 של התקן, בכך שהמוצרים שווקו כאשר הערך המספרי תואם במקרים מסוימים את הוראת סעיף 202, אך המידות היו של משקל ולא של נפח כנדרש בסעיף 107.4. טענה זו נכונה אולי מבחינה עובדתית (עדותו של סגל בעמ' 11 ו-12 לפרוטוקול, שם הוא אישר את הנתונים) אולם אינה רלוונטית, מפני שהוראת סעיף 202 איננה בבחינת תקן רשמי ולכן איננה מחייבת את המשיבות ואני בספק אם ניתן להשתית עליה טענה של הטעיה באופן שבו עושה זאת המבקשת. ההוראות הרלוונטיות בסעיף 2(א) בחוק הגנת הצרכן קובעות: "2.(א) לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה: (1)..... (2) המידה, המשקל, הצורה והמרכיבים של נכס; ..... (11) התאמתו של הנכס או השירות לתקן, למיפרט או לדגם; ........" אין מחלוקת כי הסימון על אריזות המוצרים נעשה באופן המפר את הוראת סעיף 107.4 של התקן, ולכן לכאורה קמה החזקה הקבועה בסעיף 2(א)(11) כי זהו "מעשה העלול להטעות את הצרכן", אלא שבנוסף להטעיה הנובעת מהפרת התקן הוסיפה המבקשת וטענה שהיא הוטעתה על ידי אופן סימון האריזות, כמוסבר לעיל. המבקשת העידה (בעמ' 6 לפרוטוקול) כי בעת שקנתה מוצר שהסימון עליו היה, למשל, 150 גרם היא הוטעתה לחשוב שמדובר ב-150 מ"ל מפני שבאותה עת היה לה עניין, הנעוץ בכללים ובהנחיות של חוג שומרי משקל, בנפח התכולה ולא במשקלו של המוצר. מנגד טענו המשיבות כי לא הייתה כל הטעיה בכך שהמוצרים סומנו ביחידות משקל, מפני שמשקל תכולת האריזות תאם במדויק את המשקל שצוין על פניהן. טענה זו אף אושרה על ידי המבקשת בעדותה (עמ' 7 לפרוטוקול). עילת ההטעיה המבוססת על סעיף 2(א)(2) לחוק הגנת הצרכן, כפי שנטענה על ידי המבקשת, נראית לי מעורפלת ועמומה למדי ואיני רואה לקבלה כעילה שניתן לאשרה כתביעה ייצוגית. דומני כי לאיסור ההטעיה בעניין "המידה, המשקל, הצורה והמרכיבים של נכס" יש לתת את המשמעות כפשוטן של המילים, היינו שההטעיה תהיה באחד (או יותר) מעניינים אלה ולא, כפי שטענה המבקשת, שציון משקל המוצר באריזה בערך מספרי הזהה לערך המספרי של נפח התכולה יכול היה לגרום לרוכש לטעות בנוגע למידה או למשקל, כאמור באותו סעיף. במילים אחרות, כשמשקל מוצר או נפחו שונים מן המשקל או הנפח המצוינים על האריזה הרי זוהי הטעיה בעניין מהותי, מפני שהסימון על פני האריזה הוא מידע המוחזק כמצג שעל פיו, ביחד עם נתונים ושיקולים אחרים, מקבל הצרכן את ההחלטה אם לרכוש את המוצר אם לאו. ההנחה שגם הוראת תקן שאינו רשמי (כגון סעיף 202 של תקן 285) היא מידע שהצרכן נזקק לו או שהוא משפיע על שיקולי הקנייה שלו, אינה מובנת מאליה והיא טעונה הוכחה, גם אם לכאורית בשלב זה של ההליך. ההסבר שנתנה המבקשת לחשיבות הציון על גבי האריזות ביחידות נפח הוא אולי נכון מבחינה עובדתית, אולם לדעתי אינו עולה כדי הטעיה במובן שאליו כיוון חוק הגנת הצרכן. סיכום הביניים הוא, אפוא, זה: סימון אריזות המוצרים ביחידות נפח ולא ביחידות משקל מהווה עוולה נזיקית של הפרת חובה חקוקה, וכן הפרה של איסור הטעיה בעניין מהותי בעסקה שהחזקה לגביו קבועה בסעיף 2(א)(11) לחוק הגנת הצרכן. טענה אחרת של המשיבות, שעליה הורחב הדיון, כוונה להראות שלא התמלא התנאי הקבוע בסעיף 4(ב)(1) לחוק המצריך שהתובע הייצוגי יראה שלכאורה נגרם לו נזק. בעניין זה טענו המשיבות שלא נגרם למבקשת, וגם לא לציבור רוכשי המוצרים, כל נזק כתוצאה מן האופן שבו סומנה התכולה על האריזות, וכי מכל מקום אין קשר סיבתי בין האופן שבו סומנה התכולה לבין הנזק שהמבקשת טענה לו. טענה זו, על שני חלקיה, אין ביכולתי לקבל. המבקשת טענה שהנזק שנגרם לה הוא העדר אפשרות להשוות את מחירי המוצרים למחירי מוצרים אחרים, דבר שהיה אפשרי אם המשיבות היו מסמנות את אריזות המוצרים כנדרש על פי התקן. נזק כזה אמנם אינו נזק ממוני או רכושי, אך הוכר בפסיקה כנזק שיש לפצות עליו. ומאז שנפסקה ההלכה בעניין ראבי (ראו: עא 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' תופיק ראבי , נז (4) 673 (2003)) אין עוד מניעה הלכתית להכיר בפגיעה שתיגרם לצרכן ביכולתו לקבל מידע, שיאפשר לו להשוות מחירים ולרכוש את המוצר שבו יחפוץ על יסוד שיקולי מחיר, איכות ושאר שיקולים שהם רלוונטיים להחלטה צרכנית, כנזק שהוא בר פיצוי בתובענה מעין זו שלפנינו (ראו למשל: בש"א (ת"א) 1877/06 (תא 1036/06) שרית טל נ' מרכז רפואי רבין (קמפוס בילינסון) (טרם פורסם, 31.5.10)). נזק כזה ניתן לראות כנובע הן מהפרת החובה החקוקה והן מהפרת איסור ההטעיה המיוחסות למשיבות ומשום כך אין מנוס מלדחות טענה זו של המשיבות. חלקה האחר של טענת המשיבות, שיש לדחות גם אותו, הוא שהמבקשת לא הראתה את הקשר הסיבתי בין הפרת הוראת התקן המיוחסת להן לבין הנזק שנגרם לה על פי טענתה. טענה זו השתיתו המשיבות על ההלכה שנפסקה בדנ"א 5712/01 יוסף ברזני נ' בזק, נז (6) 385 (2003)) ("עניין ברזני"), אלא שאני סבור שהדברים שנאמרו באותו עניין אינם יכולים לסייע למשיבות. זאת מפני שבעניין ברזני נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין הפרסום המטעה שפרסמה בזק לבין הנזק שלכאורה נגרם לעותר, מכיוון שנמצא שהמבקש לא עיין באותו פרסום, וממילא לא הושפע ממנו ולא הסתמך עליו. ואילו בענייננו אני סבור שהמבקשת עמדה בנטל הלכאורי הדרוש בשלב זה של ההליך, להראות את הפגיעה ביכולתה להשוות את מחירי המוצרים למחירים של מוצרים דומים או חלופיים (ראו עדותה בעמ' בעמ' 10 לפרוטוקול). נימוק אחר שאני רואה לציין הוא שלדעתי עוקצה של ההלכה שנפסקה בעניין ברזני קהה מעט לאור הוראות ס"ק (ג) ו-(ד) של סעיף 16 לחוק. הוראות אלה נועדו להגן על עניינו של הציבור, והן מאפשרות לבית המשפט להורות על המשך ניהולה של בקשה לאישור או של תובענה ייצוגית גם במקום שמבקש או תובע, לפי העניין, מסתלקים מן הבקשה או מן התובענה. במקרה כזה, במקום שלכאורה מתקיימת עילה שניתן בגינה לאשר תובענה ייצוגית, לא ייפגע ההליך אך בשל פגם שניתן לייחס למבקש או לתובע הייצוגי, כפי שטוענות המשיבות ביחס למבקשת. סיכומו של דבר, אני סבור שהמבקשת הראתה, במידה הדרושה להליך זה, כי בידה עילת תביעה אישית כנדרש בסעיף 4(א)(1) לחוק. התקיימות התנאים לאישור תובענה ייצוגית סעיף 8 לחוק מונה את התנאים הדרושים על מנת שבית משפט יאשר תובענה ייצוגית, לאמור: " (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב." התקיימותו של התנאי בס"ק (1) מובנת מאליה על רקע המסקנה שהגעתי אליה, שלמבקשת עילת תביעה לכאורית. ה"אפשרות הסבירה" של הכרעה לטובת הקבוצה מחייבת רק את זאת שהמבקש יראה את התקיימותן לכאורה של העובדות שעליהן מושתתת תביעתו ואת היותן משותפות לכל, או למרבית, חברי הקבוצה (ראו: עא 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, נא(2) 312, 329 (1997) ; רעא 6567/97 בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל, נב (2) 713 (1998); רעא 4474/97 רמי טצת נ' אברהם זילברשץ , נד (2) 577 (2000)). הלכה זו נפסקה אמנם בימים שלפני כניסת החוק לתוקפו, אולם אין בסעיף 4(א)(1) לחוק כדי לשנות מסקנה זו (ראו: רעא 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' טל פתאל (טרם פורסם, 6.5.10)) ("עניין סלקום"). העובדה שהוראת התקן הופרה על ידן לא הוכחשה על ידי המשיבות והנזק הבלתי רכושי הוא, בנסיבותיו של העניין, מסוג הנזקים שלא ניתן בשלב הזה של הדיון לכמתו, לא בתביעת היחיד ואף לא בתביעת הקבוצה. קיומו של הנזק הוא מסקנה המתחייבת מהגיונם של דברים, ודי בכל אלה כדי לקבוע את התקיימות התנאי שבס"ק (1) הנ"ל. גם התקיימות התנאי שנקבע בס"ק (2) נראית כמובנת מאליה. תכליתה של התובענה הייצוגית היא להתגבר על הכשל הנוצר בשל תופעת תת האכיפה ( ראו: רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220 (2003)), ואין כמו נסיבות המקרה שבפנינו כדי להמחיש את הצורך בתביעה לאכיפת הדין ולהרתעה מפני הפרתו. המשיבות טענו בקשר לכך כי הן החלו לסמן את המוצרים וכי מטרת התובענה הייצוגית אינה להעשיר את התובע אלא להביא לאכיפת הדין. טענה זו היא בבחינת "היא הנותנת", והעובדה שהמשיבות החלו לסמן את המוצרים כדין היא הראיה לנחיצותה של התביעה ולכך שהדין הופר על ידן. השאלה אם, באיזה אופן ועד כמה יש לחייבן בנזקי הצרכנים היא עניין למשפט עצמו, ואין צורך להתעכב עליו ולהכריע בו בשלב זה, שהוא אך שלב מקדמי של אישור התביעה הייצוגית. גם התנאים של עצם קיומה של קבוצה וקיומן של שאלות מהותיות המשותפות לחבריה מסתברים מאליהם. המשיבות טענו כי המבקשת לא דקת פורתא בהגדרת הקבוצה, כאשר היא טענה שהקבוצה כוללת את כל מי "שרכש במהלך שבע השנים האחרונות מוצר אחד או יותר מן המוצרים המפורטים ברשימת המוצרים". בטענות אלה אין כל ממש, ואני סבור שהגדרה הכוללת את מי שרכש את המוצרים היא הגדרה מתאימה ונכונה של חברי הקבוצה. אין כלום גם בטענה שהעלו המשיבות שאין שאלות מהותיות משותפות הנוגעות בחברי הקבוצה, מפני שנעדר מן התביעה מרכיב ההומוגניות והדמיון בין חברי הקבוצה. בקשר לכך הן טענו כי ציבור הצרכנים הרוכש את המוצרים אינו הומוגני, מפני שלפי סקר שנעשה על ידן (נספח טו לתצהיר תגובת המשיבות) רוב הצרכנים הבחינו בעובדה שהסימון הוא ביחידות משקל, רובם המכריע אינו מעוניין במידע נוסף מעבר לסימון זה, וכי בכל מקרה מי שהיה מבקש מידע נוסף יכול היה לקבלו. הפרת החובה מצדן של המשיבות וההשלכות הנובעות ממנה הן שאלות הנוגעות לכל אחד מחברי הקבוצה, וניסיונן של המשיבות להסיט את הדיון למחוזות של האינדיבידואליות של כל אחד ואחד מן הצרכנים אינו מפחית מנכונותה של מסקנה זו. דין דומה יחול לגבי טענת המשיבות שתובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. גם בעניין זה ביקשו המשיבות להסתמך על מאפיינים אינדיבידואליים של כל אחד ואחד מציבור הצרכנים, וטענו בין השאר כי זכותן לטעון להגנתן מול כל אחד מיחידי הקבוצה טענות בעלות גוון אישי דוגמת אשם תורם, ויתור, השתק ומניעות. גם בטענות אלה אין ולא כלום. המשיבות הן אלה שהפרו ביודעין ובכוונה תחילה את הוראת הדין בנוגע לסימון על גבי אריזות המוצרים, וקשה לראות אלו טענות יכולות המשיבות להעלות כלפי ציבור הצרכנים בכללותו או לגבי כל אחד מיחידיו בקשר להפרה זו של החוק על ידן. יתר על כן, גם אם ניתן היה להניח ששיקוליו של כל אחד ואחד מיחידי ציבור הצרכנים בעת רכישת המוצרים הם שיקולים המיוחדים לו, לא ניתן לקבל את הטענה כי משום כך נשללים מן התובענה מאפייניה הייצוגיים. שיקוליהם האינדיבידואליים של יחידי ציבור הצרכנים אינם שוללים את המסקנה שהתביעה הייצוגית היא הדרך ההולמת לבירור המחלוקת, שכן הכרעה בשאלות המשותפות של יחידי הקבוצה מאפילה על הבירור האינדיבידואלי בנוגע לכל אחד מהם. זאת ועוד, אם הייתה מתקבלת טענה ממין זה, כי אז צריך היה לקבוע שאין תוחלת למוסד התובענה הייצוגית הצרכנית, שהרי לעולם ניתן לטעון, ואולי גם להראות, שונות בין יחידי ציבור הצרכנים, שיקוליהם, העדפותיהם וכיוצא באלה. המשיבות טענו כי המבקשת ובא כוחה אינם מתאימים לייצג את כלל חברי הקבוצה ולנהל את התביעה בדרך הולמת ובתום לב. עיקר טענתן הוא כי המבקשת הרבתה להסתמך על דברים שמסר לה בא כוחה, וכי בחלק מן הטענות שהיא העלתה נפלו אי דיוקים רבים, המרוקנים טענות אלה מתוכן. אני רואה לדחות גם טענות אלה. כבר היו דברים מעולם שבקשה לאישור תובענה ייצוגית היא פרי מחשבתו של עורך דין, בעוד המבקש עצמו אינו בקי בכל הדקויות החוקיות הרלוונטיות לתביעה (ראו: תא (ת"א) 973/95 אביגיל גולדשטיין נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , תשנ (3) 427 (1995)). גם אם יהיה מי שימצא טעם לפגם בכך, יש לתת את הדעת לכך שתכליתה של התובענה הייצוגית היא בין השאר, כלשון סעיף 1 לחוק, לאכוף את הדין ולהרתיע מפני הפרתו. לכן בענייננו, אפילו היה זה בא כוחה של המבקשת ש"גילה" את הפרת החוק ויזם את ההליך, הרי שיש להעדיף את עניינו של הציבור בקיום ההליך על פני דחיית הבקשה רק מן הטעם שיוזם ההליך הוא בא כוח המבקשת. טענותיהן האחרות של המשיבות בעניין ייצוג הקבוצה על ידי המבקשת אינן מצדיקות את דחיית הבקשה, הן מפני שהן מתייחסות בעיקרן לטענות של המבקשת לגבי אותו חלק של הבקשה הנוגע לסעיף 202 של התקן, ואשר אותו דחיתי, והן מפני שאי הדיוקים שהן מייחסות למבקשת אינם כאלה המצדיקים את הקביעה שהמבקשת או בא כוחה לא יוכלו לנהל את ההליך, ואת עניינם של חברי הקבוצה, בתום לב וביעילות. בשאר טענות המשיבות בתשובתן לבקשה לא מצאתי יסוד מספיק ואני דוחה אותן. סיכומו של דבר, אני מאשר את התובענה הייצוגית שעילותיה הן הפרת החובה הקבועה בסעיף 107.4 של התקן ביחס למוצרים וכן הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, והמעשים המהווים את עילות התביעה הם סימון המוצרים ביחידות משקל ולא ביחידות נפח, בניגוד להוראת סעיף 107.4 של התקן. הסעד הנתבע בתובענה שאושרה יהיה נזק בלתי ממוני לתובעת ולקבוצה כתוצאה מן המעשים המיוחסים למשיבות. בהתאם להוראת סעיף 10(א) של החוק אני קובע כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה היא קבוצת הצרכנים שרכשו את המוצרים בתקופה של שבע השנים שקדמו ליום 9.12.07 (מועד הגשת התובענה). המשיבות ישלמו למבקשת שכר טרחת עורכי דין בסכום של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ. המבקשת תגיש כתב תביעה, שיתוקן בהתאם לאישור התובענה על פי החלטה זו, תוך ארבעים וחמישה יום, והמשיבות יוכלו להגיש כתב הגנה מתוקן תוך ארבעים וחמישה יום לאחר מכן. קדם משפט יתקיים ביום 16.3.11 בשעה 1200. סעיף 8(ד) של החוק נותן בידי את הסמכות להרשות למשיבות לערער על החלטה זו, אולם נקבע כי ראוי שאותיר את ההכרעה בעניין לבית המשפט העליון ( עניין סלקום הנ"ל) וכך אני רואה לנהוג.תביעה ייצוגית