קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אכיפת פסק דין בהליכי ביזיון בית המשפט: א. מהות הבקשה זו בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, שעניינה אכיפת הסכם פשרה שנחתם ביום 20.10.09 בין המבקשים לבין המשיבים 1 ו-2, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 3.11.09. ב. עובדות רלבנטיות ביום 4.8.08 הגישו המבקשים לבית משפט זה את התביעה שבכותרת, כנגד המשיבה 1 (להלן: "ואקוטק"), המשיב 2 שהינו מנכ"ל ואקוטק, וכנגד אדם נוסף בשם אלי אטיאס, בטענה שהללו מפרים זכויות קניין רוחני במיכלי אריזה חד פעמיים למוצרי מזון, פרי ייצורה של המבקשת 1. בתום דיוני ההוכחות שהתקיימו בתיק, ניתן ביום 15.7.09 צו לסיכומים, ברם טרם הגשתם הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הם מנהלים משא ומתן לסיום התיק בפשרה, וביום 2.11.09 הגישו הצדדים הסכם פשרה בו נקבע, בין היתר, כדלקמן: המשיבה 1 (להלן גם: "ואקוטק") תחדל באופן מיידי לייצר ולשווק את מוצריה הידועים כדגמי "רותם" ו-"קקטוס", ותמכור למבקשת 1 (להלן גם: "פלסטו-ווק"), את מלאי המוצרים הללו שבחזקתה; ואקוטק מתחייבת שלא לייצר ולשווק מוצרים הדומים עד כדי הטעיה למוצרי פלסטו-ווק הידועים כדגמי "בר" ו-"אולימפוס", כאשר המונח "דומים" הוגדר בהסכם הפשרה, בין היתר, כשינוי במספר צלעות החיזוק ("ריפים"), עיצוב שונה של לשוניות הפתיחה, שינוי בטקסטורה המוטבעת בלשוניות ו/או בתחתית, זוויות שיפוע וכיו"ב; ואקוטק מתחייבת להימנע מלייצר מוצרים חדשים הדומים עד כדי הטעיה למוצרים שיוצרו ו/או ישווקו ע"י פלסטו-ווק לאחר תאריך ההסכם; ואקוטק תחדל לעשות שימוש בסיסמא "עושים בשבילך הרבה יותר" ותימנע משימוש בסיסמאות דומות לאלה של פלסטו-ווק; ואקוטק תסיר מדף הבית שלה באינטרנט צילומים של מוצרי פלסטו-ווק; ההתחייבויות של ואקוטק יחולו על יחידיה ו/או על כל מי שפועל במקומה ו/או באישורה ו/או מכוחה, במישרין ו/או בעקיפין. כאמור, הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ביום 3.11.09. הבקשה נשוא הליך זה הוגשה לבית המשפט ביום 20.1.10, ובה טוענים המבקשים כדלקמן: המשיבים, או מי מהם, החלו לשווק ולמכור מיכלים חדשים בשם "רוקו", הדומים, במשמעות הסכם הפשרה, למוצרי פלסטו-ווק הידועים כמיכלי "בר"; במהלך המשא ומתן לפשרה שהתנהל בין הצדדים, בוצעו שינויים בבעלות ואקוטק ובהרכב בעלי מניותיה, כך שביום 4.9.09 הפכה המשיבה 3 לבעלת רוב הון המניות בואקוטק, כאשר המשיב 4 ששימש כמנכ"ל המשיבה 3, הפך להיות מנהל וחבר דירקטוריון בואקוטק. המשיב 4 אף נטל חלק בישיבות אשר התנהלו בין הצדדים במסגרת המשא ומתן להסכם פשרה, ובנסיבות אלה, גורסים המבקשים, יש להתייחס למשיבים 3 ו-4 כחלק בלתי נפרד מואקוטק; לעמדת המבקשים, מתקיימים התנאים הנדרשים על-פי ההלכה הפסוקה לקבלת סעד מכוח פקודת הבזיון, ויש לאכוף על המשיבים את צו המניעה שנקבע בהסכם הפשרה, באמצעות קנס ו/או מאסר. המשיבים מצידם כופרים בכל טענות המבקשים וגורסים, בתמצית, שמיכלי "רוקו" אינם דומים עד כדי הטעיה למיכלי "בר" ועל כן לא הופר הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. כמו כן לטענתם, השינויים בהרכב בעלי המניות בוצעו מתוך שיקולים מסחריים גרידא, ולא מתוך רצון להעתיק או לחקות את מוצרי פלסטו-ווק. ביום 24.5.10 התקיים דיון הוכחות בבקשה, בסיומו ניתן צו לסיכומי הצדדים; ביום 9.7.10 הוגשו לבית המשפט הסיכומים האחרונים בתיק. ג. היש לחייב את המשיבים בבזיון בית המשפט? סעיף 6 (1) לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: "פקודת הבזיון") קובע בזו הלשון: "(1) בית המשפט העליון, בית המשפט לפשעים חמורים, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922, בית המשפט המחוזי, בית המשפט לקרקעות ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". ב-רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, (פ"ד נט (4) 49) קבע ביהמ"ש העליון:  "הליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש הינו הליך בעל אופי מיוחד המצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי "רגיל" להליך פלילי. אין הוא עונשי במהותו ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד. עניינו של ההליך הוא במישור היחסים שבין הצדדים המתדיינים ואין הוא מיועד להטיל דופי או לפגוע במפר הצו. זהו הליך אכיפה קיצוני שמקובל לראות בו הליך שיורי, ואין להיזקק לו כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית. עם זאת, למרות הזהירות והאיפוק בהפעלת מנגנון הבזיון, מיהותו של ההליך השיפוטי, חשיבותו וכבודו מחייבים קיום החלטות וצווים שיפוטיים". הנה כי כן, מטרתה של הוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון אינה עונשית, אלא אכיפתית. תכליתה היא להביא לידי כך שצווי בית המשפט יבוצעו ויוצאו מהכוח אל הפועל כאשר הסנקציה המוטלת בצידה נועדה לסייע לנפגע לאכוף ביצוע החלטה שיפוטית, בה זכה כדין. חרף דברים אלה, יודגש, כי לא בכל מקרה הליך הבזיון הוא ההליך האפשרי, וגם במקרים בהם הוא אפשרי, לא תמיד הוא ההליך ההולם את נסיבות המקרה. ב-רע"א 9182/08 פאנדנגו איסוף ומיחזור בע"מ נ' דהן, [ (12.4.09)], התייחס בית המשפט העליון לשימוש בהליך לפי פקודת הבזיון, לאכיפת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בקובעו: "כידוע, פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים כולל בתוכו הן מרכיבים של הסכם והן מרכיבים של פסק דין (ראו: רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלניאק, פ"ד נג (3) 337, 344 (1999) (להלן - עניין עזרא)). פסק דין שכזה, לעניין סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, ניתן - כעיקרון - לאכיפה בהליכי ביזיון (ראו: ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ נ' בן צבי פ"ד לח (1) 136 (1984)). לא בכל מצב יהיה הליך הביזיון ההליך הראוי". כך למשל נקבע בפסיקה, שכאשר הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של הסכם פשרה שאומץ בפסק דין, אין מקום בדרך כלל לנקוט הליכים לפי פקודת הבזיון [רע"א 5112/07 סיבוני נ' יזרעאלי, (28.1.08)]. בענייננו, הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים, אשר קיבל תוקף של פסק דין, הוא אופרטיבי וקובע בבירור את התחייבויותיהם. מטיעוני הצדדים בבקשה נשוא ההליך דנן עולה, כי המחלוקת ביניהם אינה לגבי פרשנותו הראויה של ההסכם, אלא מחלוקת עובדתית בשאלה האם בוצעה הפרה אם לאו. אף המשיבים אינם טוענים כנגד עצם השימוש בהליך לפי פקודת הבזיון ועל כן המסקנה המתבקשת היא שהליך זה הוא אכן ההליך המתאים והנכון לענייננו, וכך אני קובעת. בשלב הבא אפנה לבחון האם הפרו המשיבים את צו המניעה שנקבע בהסכם הפשרה, בכך שמכרו ו/או שיווקו מיכלים מדגם "רוקו"? בפתח הדברים יובהר, כי מקובלת עלי טענת המבקשים לפיה הסכם הפשרה מחייב גם את המשיבים 4-3, לאור הוראת סעיף 1.9 להסכם הפשרה, המחילה את ההתחייבויות על-פי ההסכם על יחידי ואקוטק בעצמם ועל כל מי שפועל במקומם ו/או באישורם ו/או מכוחם, במישרין ו/או בעקיפין. המשיבים 4-3 נכנסים לגדר הוראת הסעיף הנ"ל, משהוכח כי המשיבה 3 הינה בעלת מניות הרוב במשיבה 1, והמשיב 4 הינו מנהל במשיבה 1 (נספח ו' לבקשה). כמו כן, המשיב 2 אישר בחקירתו בבית המשפט, שהמשיב 4 היה מעורב אישית במשא ומתן לפשרה ונטל חלק בשתי פגישות שהתקיימו עם נציגי המבקשים (עמ' 3 שורות 19-17). לפיכך, ועל יסוד הוראת סעיף 1.9 להסכם הפשרה, אני דוחה את טענת המשיבים למחיקת המשיבים 4-3 מהבקשה, שכן אין הם צד "זר" לפסק הדין שאכיפתו מתבקשת בבקשה. מטעם המבקשים הוגש תצהירו של אחד ממנהלי פלסטו-ווק, מר אלי וסטרייך, אשר העיד בתצהירו ובחקירתו בבית המשפט כי המיכל מדגם "רוקו" דומה בתכלית ומהווה העתקה מלאה של המיכל מדגם "בר" (סע' 2.3 לתצהירו; עמ' 2 שורה 20 לפרוטוקול הדיון). המשיבים הגישו את חוות דעתו של מר שוקי אביטל (נ/2), אשר קבע כי המיכל מדגם "רוקו" שונה מדגם "בר" ומדגם "רותם" (יצוין כי דגם "רותם" היה מוצר של ואקוטק, המקביל לדגם "בר" של פלסטו-ווק, אשר ואקוטק התחייבה בהסכם הפשרה להפסיק לייצרו ולשווקו). מר אביטל התייחס להבדל בין המוצרים מבחינת צורה, גודל, תמיכה וחוזק, כדלקמן: מיכל "רותם" נכנס לתוך מיכל "רוקו", כלומר, מיכל ה"רוקו" גדול יותר; צורת מיכל "רותם" היא אובלית - כל פיאותיה עגולות, ואילו צורת מיכל "רוקו" הינה מלבנית יותר ובעלת שתי פאות צדדיות ישרות; מכסה מיכל ה"רותם" כולל שתי מדרגות אחת על גבי השניה, ואילו למכסה ה"רוקו" אין מדרגה והוא שטוח לחלוטין; למיכל ה"רותם" 19 פסי חיזוק בהיקף המוצר ועוד ארבעה בתחתית המוצר, ואילו ל"רוקו" 17 פסי חיזוק בהיקף המוצר וללא פסים בתחתיתו; לשונית הפתיחה של ה"רותם" מחוספסת, ואילו לשונית הפתיחה של ה"רוקו" חלקה; מידות ה"רותם" וה"רוקו" הן שונות; הכיתוב בתחתית המוצרים שונה לחלוטין בתוכן ובצורה. בחקירתו בבית המשפט העיד מר אביטל, שהוא הבעלים של חברת "קשת", העוסקת בייצור אריזות בשיטת הואקום פורמינג, שזו אותה שיטת ייצור של אריזות חברת ואקוטק (עמ' 5 שורות 7-5). לשאלת בית המשפט, השיב מר אביטל (עמ' 5 שורות 30-29): "כשמראים לי קופסא ושואלים אותי אם אני יודע לאבחן מה זה, אני אומר שאני לא זוכר את השמות, זה או "רוקו" או "בר"". המשיב 2, מר משה חנינוביץ העיד בתצהירו שדגם "רוקו" אינו דומה עד כדי הטעיה, לא לדגם "רותם", ולא לדגם "בר" (סע' 15 ל-נ/1). בחקירתו בבית המשפט העיד מר חנינוביץ שמיכל ה"רוקו" היה בפיתוח אצל ואקוטק כ-6 חודשים לפני שנחתם הסכם הפשרה (עמ' 4 שורות 2-1), וכשנשאל על משמעות הסכם הפשרה, השיב (עמ' 3 שורות 29-28): "ת: ההסכם אומר שאסור לנו לייצר את המוצר "אולימפוס" שאצלנו זה מכונה "קקטוס" ואסור לנו לייצר את המוצר "רותם" שהמקביל שלו אצלם זה "בר"". דא עקא, שהוראת סעיף 1.5 להסכם, הרלבנטית לעניין ההפרה הנטענת, קובעת לאמור: "ואקוטק מתחייבת שלא לייצר ולשווק מוצרים הדומים עד כדי הטעיה (ההדגשה שלי - ד.פ.) למוצרי פלסטו-ווק הידועים כדגמי "בר" ו-"אולימפוס". מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, "דומים" פירושו, בין השאר, שינוי במספר צלעות החיזוק ("ריפים"); עיצוב שונה של לשוניות הפתיחה; שינוי בטקסטורה המוטבעת בלשוניות ו/או בתחתית; זויות שיפוע, ועוד". המשמעות הברורה של הוראת הסעיף הנ"ל היא, שמוצר של ואקוטק, השונה ממוצר פלסטו-ווק במאפיינים כגון מספר צלעות החיזוק ו/או עיצוב לשונית הפתיחה ו/או הטקסטורה המוטבעת בלשונית ו/או בתחתית, ו/או זוויות השיפוע, - ייחשב כמוצר הדומה עד כדי הטעיה למוצר פלסטו-ווק, אשר ייצורו ושיווקו על ידי ואקוטק מהווים הפרת התחייבותה. בהשוואת מכלול חזות המיכלים מדגם "רוקו" ומדגם "בר" שהוגשו לבית המשפט (ת/2), ניכר כי קיים דמיון משמעותי רב בין שני המוצרים, בהיבט העיצובי, כאשר חלק מהשינויים אותם מנה מומחה המשיבים, מר אביטל, מתייחסים לאותם מאפיינים אשר גם שוני בהם ייחשב כמוצר דומה על-פי הוראת סעיף 1.5 להסכם. על מאפיינים אלה נמנים שוני במספר פסי החיזוק; בטקסטורה של לשונית הפתיחה; ובכיתוב בתחתית המוצר. מכאן, לאור נוסח ההתחייבות המפורשת שנטלה על עצמה ואקוטק בסעיף 1.5 להסכם הפשרה, אין מנוס אלא לקבוע, שקיים דמיון משמעותי בין מיכל "רוקו" למיכל "בר", עד כדי הטעיה, ואף מומחה המשיבים, מר אביטל, התקשה בעדותו לקבוע איזה מיכל הוצג בפניו. טענת המשיבים בהקשר זה בסיכומיהם (סע' 8), שאין להסיק מעדותו שהוא אינו יודע להבחין בין המוצרים, אלא שהוא אינו זוכר את שמותיהם, - אינה מקובלת עלי, שכן הוא אמנם העיד שאינו זוכר את השמות, אך המשיך ואמר: "זה או "רוקו" או "בר". כפועל יוצא מהאמור לעיל אני קובעת, שצו המניעה שנקבע בהסכם הפשרה הופר על ידי ואקוטק, בכך שהיא מייצרת ומשווקת מיכל מדגם "רוקו", הדומה עד כדי הטעיה למיכל מדגם "בר" של פלסטו-ווק. אשר ליסוד הנפשי הנדרש לצורך ביסוס טענת הבזיון, קבע בית המשפט העליון שאין צורך בהוכחת כוונה להפרת הצו, וכדברי כב' השופט מ' חשין בע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ נ' שמעוני, (פ"ד נא (1) 661): "דעתנו נוטה אפוא למסקנה זו, שלעניין חיובו של נתבע בהליכי ביזיון בית-משפט שנועדו לאכיפת צווי בית-משפט, אין הכרח כי בלב הנתבע תשכון "מחשבה פלילית" ספציפית של "כוונת הפרה" או של מצב נפשי בדומה לה. די בכך שהנתבע מודע למעשיו או למחדליו ו"בזיון בית המשפט" קם ונהיה". לאור כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת. המשיבים טוענים, שבמידה וייקבע כי פסק הדין הופר, יש להטיל עליהם סנקציה "על תנאי" ולא בפועל. בפסק הדין שניתן ב-ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר-משק פרחים "דן", [ (4.4.04)], נקבע ברוב דעות של כב' הנשיא א' ברק והשופטת א' חיות, כי הקנס אותו ניתן להטיל מכוח סעיף 6 (1) לפקודת הבזיון, אינו מוגבל לקנס מותנה בלבד ובמקרים מתאימים ניתן להטיל במסגרת הליכי בזיון, גם קנס בפועל לתשלום מיידי, על מי שנמצא כי הפר צו של בית משפט. ובמילותיו של בית המשפט, מפי כב' הנשיא א ברק: "תכליתה של הוראה זו (סע' 6 לפקודת הבזיון - ד.פ.) היא לכפות ציות בעתיד להוראות בית-המשפט המופרות, ולא לענוש על מה שאירע בעבר. ההוראה צופה פני עתיד ולא פני עבר. היא נועדה לכוון התנהגות בעתיד ולא לענוש על התנהגות בעבר. [...] לדעתי, האפשרות להטיל סנקציה של קנס שתוקפו מיידי עולה בקנה אחד עם תכליתו (האזרחית) של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, הנוגעת לאכיפה יעילה של צווי בית-המשפט. יש לשמור על פקודת בזיון בית המשפט כמכשיר משפטי יעיל ומרתיע [...]. אין בעובדה כי קיים בקנס המוטל על אתר אלמנט עונשי מסוים כדי לשלול ממנו את תכליתו האכיפתית - לגרום לצד המפר את הוראות בית-המשפט לחזור ולמלא אחריהן". עם זאת, נקבע כי: "סמכות לחוד ושיקול-דעת לחוד. גם אם רשאי בית-המשפט להטיל סנקציה מיידית, אין זאת אומרת שתמיד ראוי להטיל אותה. הסנקציה המוטלת מכוחה של פקודת בזיון בית המשפט הינה סנקציה שתכליתה לכפות ציות להוראות בית-המשפט. סנקציה חריפה מדי עלולה להפוך לסנקציה עונשית במהותה, ועל-כן היא עלולה להחטיא את תכליתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (פרשת ויטקו [5], בעמ' 107). יש "לתפור" את הסנקציה בזהירות הראויה בהתחשב בנסיבות שעל הפרק. כמו כל החלטה שיפוטית אחרת, גם בעניין התגובה השיפוטית במסגרת הליכי ביזיון הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית (ראו גולדשטיין, במאמרו הנ"ל [13], בעמ' 183). על בית-המשפט לבחון אם הטלת סנקציה "על-תנאי" די יהיה בה, בנסיבות העניין, להשיג את מטרות האכיפה. עליו לציית להוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולעמוד על המשמר מפני פגיעה לא נאותה בקניינו של מפר פסק-הדין לצד שמירה נאותה על זכויותיו של הנהנה ממנו (השוו ד' שורץ "מגמות התפתחות בסדר-הדין האזרחי" [14])". בנסיבות המקרה דנן, סבורתני כי על מנת להרתיע את המשיבים מפני הפרה נוספת בעתיד של צו המניעה, יש להפעיל את הסעיף מיידית ועל כן אני מורה כדלקמן: המשיבים 4-1, ביחד ולחוד, יחויבו בקנס בסך של 10,000 ₪ לכל יום נוסף של הפרה, קרי ייצור ו/או שיווק של מיכל מדגם "רוקו", החל מ-10 ימים ממועד החלטה זו. כמו כן ישלמו המשיבים 1-4, ביחד ולחוד, למבקשים, את הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ + מע"מ. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן ההחלטה ועד לתשלום בפועל. ביזיון בית המשפטאכיפת פסק דין