בוררות בנושא שיוך דירות בקיבוץ

במרכזה של התובענה עומדת השאלה האם רשאי הקיבוץ, במסגרת הליכי שיוך מגרשי המגורים המתנהלים בו, להפלות לרעה חברי קיבוץ פרודים, ולשלול מהם את הזכויות הניתנות לחברי קיבוץ גרושים, רווקים או אלמנים. בית המשפט פסק כי המחלוקת הנדונה בין התובעים לקיבוץ בעניין שיוך דירות מגורים לחברי קיבוץ פרודים, שאינם גרושים, אינה ראויה להידון בבוררות, וזאת מכמה סיבות שיפורטו להלן. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות בנושא שיוך דירות בקיבוץ: הקדמה: לפני בקשה שהגיש הנתבע בתיק העיקרי, הגושרים אגודה שיתופית (להלן: "הקיבוץ"), כנגד המשיבים, יורשיהם של שני חברי קיבוץ שהלכו לעולמם (להלן: "התובעים"), להורות על סילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, והעדר התאמה של הסעד המבוקש לתביעה, ולחילופין להורות על עיכוב ההליכים בתובענה לנוכח קיומה של תניית בוררות בין הצדדים. ביום 17/2/10 הגישו התובעים כנגד הקיבוץ תובענה לצו הצהרתי ולצו עשה קבוע, אשר עניינה שיוך דירת מגורים להוריהם המנוחים של התובעים בהתאם להחלטות מנהל מקרקעי ישראל, תוך התמקדות בשאלה האם רשאי הקיבוץ, במסגרת הליך שיוך מגרשי המגורים, להפלות לרעה חברי קיבוץ פרודים ולשלול מהם את הזכויות הניתנות לחברי קיבוץ גרושים, רווקים או אלמנים. על פי הנטען בתובענה, התובעים הינם יורשיהם של חברי קיבוץ פרודים, אשר נפרדו בראשית שנות ה- 80 ואשר במשך עשרות שנים ניהלו משק בית נפרד וקיבלו מהקיבוץ זכויות בנפרד, שלטענת הקיבוץ היו זכאים בחייהם לשיוך דירת מגורים אחת בלבד על שמם כיוון שלא התגרשו כהלכה, בעוד שאילו היו מתגרשים כהלכה, היו זכאים לשיוך שתי דירות נפרדות על שמם. הבקשה והתגובה: לטענת הקיבוץ, יש להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, שכן הוגשה למעלה מ- 7 שנים לאחר קבלת החלטה באסיפה הכללית של הקיבוץ ביום 18/8/00, בדבר שיוך דירות, ואף למעלה מ- 7 שנים לאחר ה- 10/10/02, הוא המועד בו יושמה החלטת האסיפה הכללית והוגשה לוועדת הפרוגראמות רשימת חברי הקיבוץ הזכאים לשיוך. הקיבוץ ממשיך וטוען כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף גם מחמת שיהוי, לנוכח העובדה שכבר ביום 8/12/03 קיבלו התובעים מכתב הסבר מהקיבוץ אודות החלטת האסיפה הכללית ומשמעות ההחלטה בעניינם, ואולם לא עשו דבר בנדון והגישו את תביעתם בשיהוי ניכר, וכן לנוכח העובדה שהקיבוץ הסתמך בתום לב על המצג שיצרו התובעים והקצה את הדירה בה התגורר בעבר אביהם המנוח, לחבר קיבוץ אחר, לשם שיוכה. עוד מוסיף הקיבוץ וטוען כי יש למחוק את תביעת התובעים על הסף ככל שעניינה הסעד ההצהרתי המבוקש, כיוון שהתביעה אינה מתאימה במהותה לסעד הצהרתי מקום בו בידי התובעים לעתור לסעד אופרטיבי של צו עשה, בייחוד לנוכח התנהלות התובעים והשיהוי בהגשת תביעתם, שיש בה כדי לשלול את זכותם לקבלת סעד מן היושר, ולנוכח הסתמכות הקיבוץ על מצגם של התובעים במשך שנים כה רבות. לחילופין, לטענת הקיבוץ, יש להורות על מחיקת התביעה על הסף או עיכוב ההליכים בתיק והעברתו לבוררות, מחמת קיומה של חובת בוררות בין הצדדים, בהתאם לתקנות הקיבוץ ולהחלטה על מינוי בוררים, שאושרה על ידי רשם האגודות השיתופיות. הקיבוץ מוסיף וטוען, כי הינו נכון לברר את הסכסוך בין הצדדים במסגרת בוררות, ומדגיש כי התובעים הבהירו את עמדתם כלפיו בעניין החלטות השיוך, לראשונה, במסגרת כתב התביעה. מאידך, לטענת התובעים, דין הבקשה להידחות, על כל ראשיה וחלקיה. בנוגע לטענת ההתיישנות, טוענים התובעים כי המועד בו התגבשה עילת התובענה והחל מירוץ ההתיישנות אינו כנטען על ידי הקיבוץ. לחילופין, יש לראות את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות כנדחה מכוח הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). לחילופי חילופין, יש לראות את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות כנדחה גם מכוח הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות. עוד טוענים התובעים כי דיון בטענת ההתיישנות כרוך בעריכת בירור עובדתי, כך שמכל מקום, אין להורות על מחיקת התובענה על הסף מחמת התיישנות כבר בשלב זה, ולכל היותר יש להידרש לטענה לאחר בירור התובענה לגופה. באשר לטענת השיהוי שהעלה הקיבוץ, טוענים התובעים כי טענה זו הועלתה בעלמא וללא ביסוס, שכן הקיבוץ לא הצביע על נזק כלשהו שנגרם לו כתוצאה מהשיהוי הנטען, ואף לא נגרם לו כל נזק בפועל, שכן הליך השיוך עודנו מתנהל וטרם הסתיים. בנוסף, על פי הנטען, החל משנת 2003 התובעים מקיימים מגעים עם נציגי הקיבוץ בעניינם וממתינים להכרעה במחלוקת דומה שהועלתה על ידי חבר קיבוץ אחר ואשר היתה אמורה להביא גם לסיום המחלוקת דנא, כך שאין לראות בהם כמי שוויתרו על זכותם. לבסוף טוענים התובעים כי גם שאלת השיהוי ראוי לה שתוכרע לאחר שמיעת הראיות ועריכת הבירור העובדתי הנדרש, וגם מטעם זה דין טענת השיהוי להידחות בשלב זה של הדיון. בעניין הטענה כי התובענה אינה מתאימה במהותה לסעד הצהרתי טוענים התובעים כי אין בידם בשלב זה לתבוע סעד אופרטיבי אשר יורה לקיבוץ לשייך להם מגרשים ספציפיים בהינתן העובדה כי הליך השיוך טרם הושלם, כאמור לעיל. באשר לבקשה לעיכוב הליכים בשל חובת בוררות, טוענים התובעים, כי המחלוקת הנדונה אינה ראויה להידון בבוררות, בהיותה עניין קונסטיטוציוני שאינו כשיר להתברר בבוררות בין הצדדים, כפי שנקבע על ידי בתי משפט שונים בשני מקרים אחרים. כמו כן, לטענת התובעים כי קיים טעם ציבורי וכן קיימים טעמים מיוחדים שהמחלוקת דנא לא תידון בבוררות, בהתחשב באופי המחלוקת ובכך שהשאלות המועלות במסגרתה משותפות למקרים רבים אחרים. עוד טוענים התובעים כי סעיף הבוררות שבתקנון הקיבוץ בטל בהיותו תנאי מקפח בחוזה אחיד, ולפיכך אין הקיבוץ יכול להסתמך עליו. לבסוף, טוענים התובעים כי הקיבוץ מעולם לא הביע נכונות או רצון לקיים הליך של בוררות, והואיל ואין כל ראיה פוזיטיבית ביחס לנכונותו להעביר את הדיון בסכסוך דנא, לידי בורר, לא מתקיים התנאי בסעיף 5(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), ודי בכך כדי לדחות את טענת הקיבוץ בעניין עיכוב הליכים בשל חובת בוררות. טענות ההתיישנות והשיהוי: לאחר שעיינתי לעומק בטענות הצדדים סבורני כי דיון בטענת ההתיישנות דורש שמיעת עדים וראיות, בין היתר לעניין מועד המצאת רשימת החברים הזכאים לשיוך דירות, המועד בו הוחלט לשייך דירה אחת בלבד להורי התובעים, האופן בו התנהל הליך שיוך הדירות והתיקונים שבוצעו במודל שיוך הדירות המקורי. כל אלה ועניינים עובדתיים נוספים שמסיכום טענות הצדדים עולה כי הם טעונים בדיקה, טרם הובררו והם נחוצים להכרעה עניינית בשאלת ההתיישנות. בטרם ייערך בירור עובדתי מקיף בשאלות אלה ואחרות שבמחלוקת, הנחוצות להכרעה בבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, אין מקום לסעד הדרסטי של סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות. בשאלת השיהוי, טענת המבקשת כי התובעים נמנעו במשך שנים מלהתנגד להחלטות הקיבוץ וכי הסתמכה על מצגם של התובעים - אף היא טעונה בירור עובדתי בטרם תוכרע לגופה, בייחוד לאור טענת התובעים לפיה החל משנת 2003 הינם מנהלים דין ודברים (בין פומבי ובין שלא) עם הקיבוץ, תוך שהם עומדים כל העת על טענותיהם (סעיף 103 לתגובת המשיבים לבקשה). בנסיבות אלה, אינני סבור כי ניתן לראות בהתנהגותם של התובעים משום מצג ברור מצדם אודות ויתור או מחילה על זכות התביעה הנתונה להם (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית, פ"דנז(5) 433 (2003)), ואף אם עבר פרק זמן ניכר עד להגשת התביעה, הרי שאין בנתון זה, כשלעצמו, כדי לבסס טענת שיהוי, לפחות לא בשלב זה של הדיון, בטרם הוכח דבר. אי לכך, גם שאלת השיהוי ראוי לה כי תוכרע לאחר שמיעת הראיות בתיק. הטענה כי התביעה אינה מתאימה לסעד הצהרתי: לעניין הטענה לפיה התביעה במהותה אינה מתאימה לסעד הצהרתי, שכן על התובעים לעתור לסעד אופרטיבי של צו עשה, מקובלת עלי טענת המשיבים לפיה הואיל והליך השיוך טרם הושלם, אין הם יכולים לעתור לסעד של צו עשה אשר יורה לקיבוץ לשייך להם דירות אלה ואחרות, אלא רק לעתור בתביעה לסעד הצהרתי לפיה עם סיום הליך השיוך, יהיו זכאים לשיוך שני מגרשים - וכך אכן עשו. דיון והכרעה בטענה לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות: לעניין הבקשה לעיכוב הליכים בשל קיומה של חובת בוררות, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי את מכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים. התובעים אינם חולקים, למעשה, על עצם קיומה של חובת בוררות על פי החלטת מוסדות הקיבוץ בדבר הקמת ועדת בוררים לנושא שיוך הדירות בקיבוץ, אשר אושרה על ידי רשם האגודות השיתופיות. עם זאת, לשיטתם, המחלוקת הנדונה אינה ראויה להידון בבוררות, בהיותה עניין קונסטיטוציוני שאינו כשיר להתברר בבוררות בין הצדדים. מקובלת עליי טענת התובעים, לפיה השאלות העולות במקרה דנא הינן שאלות בעלות אופי חוקתי וחשיבות ציבורית, החורג מעניינם הפרטי של הצדדים דנא, אשר יש בפתרונן כדי להשפיע על ציבור רחב של חברי קיבוץ. אי לכך, קיים טעם ציבורי כי התובענה תתנהל בין כותלי בית המשפט. הפסיקה הבחינה בין סכסוכים פנימיים באגודה, שהם סכסוכים הנובעים מהפעילות העסקית היומיומית של האגודה, היכולים להימסר לבוררות, לבין סכסוכים חוקתיים, קרי, סכסוכים הנוגעים לשאלות חוקיות פעולות האגודה, חוקיות מוסדותיה או תוקפם של מינויים שנעשו בה (ע"א 55/59 עולש מושב עובדים בע"מ נ' אריה פיין, פ"ד יג 856).   במסגרת אותם סכסוכים חוקתיים נכללים סכסוכים אשר מבחינת אופיים החוקתי, יש הצדקה כי יתבררו בפני בית משפט דווקא, ולכן, לא יימסרו לבוררות (רע"א 1139/99 כפר מחולה - מושב עובדים של הפועל המזרחי נ' בית שאן חרוד - אגודה שיתופית של משקי עובדים לתובלה בע"מ, פ"ד נד(4) 262 (2000)). במרכזה של התובענה שלפני עומדת השאלה האם רשאי הקיבוץ, במסגרת הליכי שיוך מגרשי המגורים המתנהלים בו, להפלות לרעה חברי קיבוץ פרודים, ולשלול מהם את הזכויות הניתנות לחברי קיבוץ גרושים, רווקים או אלמנים. לדידי, המחלוקת הנדונה בין התובעים לקיבוץ בעניין שיוך דירות מגורים לחברי קיבוץ פרודים, שאינם גרושים, אינה ראויה להידון בבוררות, וזאת מכמה סיבות: ראשית, סוגיית שיוך דירות מגורים לחברי קיבוץ איננה עניין רגיל של עסקיו השוטפים והיום-יומיים של הקיבוץ. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט סולברג במסגרת תא (י-ם) 9006/07 מתתיהו מושב שיתופי להתיישבות חקלאית של פועלי אגודת ישראל בע"מ נ' נעמה ג'ייקובס (טרם פורסם, החלטה מיום 16/9/07) (להלן: "עניין ג'ייקובס"): "זהו מהלך חריג, ייחודי, ניתן לומר אף היסטורי - בקנה מידה של חיי המושב - שבו משתנה מערך הזכויות בנכסים שבשטח המושב, והחברים זוכים להפוך לבעלי הזכויות של הנכסים שבהם הם מתגוררים". שנית, אופיה של השאלה המתעוררת הוא עקרוני ומהותי - האם ובאלו תנאים ניתן להפלות, במסגרת הליך שיוך דירות, בין חברי קיבוץ בעלי מאפיינים אישיים שונים ומצב משפחתי שונה, בדגש לחברי קיבוץ גרושים ופרודים? האם יש בכך פגיעה בשוויון? האם נפגע בכך קניינו של חבר הקיבוץ? אלו שאלות קלאסיות מתחום מעמדן של זכויות הפרט, וראוי, על-פי הדרך שהתוותה הפסיקה, כי הן תוכרענה בבית משפט ולא בהליך של בוררות (ראה גם עניין ג'ייקובס הנ"ל). שלישית, במקרה שלפני קיבלה האגודה החלטה שלטענת התובעים מקפחת אותם ומפלה אותם. לצורך דיון בשאלה זו ובהמשך ישיר לשאלות שהוזכרו לעיל, יש לבחון את חוקיות הליך שיוך הדירות, תוך בחינת השאלה האם ההחלטה שנתקבלה על-ידי האסיפה הכללית היא בת תוקף, אם לאו - שאלה המצויה בתחום חוקתי מובהק, אשר הסמכות לדון בו מסורה לבית המשפט. יתירה מכך, מדובר למעשה בסכסוך לו קיימת השפעה על זכויות ציבור רחב של אנשים, החורג מעניינם הפרטי של הצדדים דנא, וגם מטעם זה יש לקבוע כי מדובר בעניין בעל חשיבות מיוחדת שאינו ראוי להתברר בבוררות, כי אם בדרך של הכרעה מנומקת ומחייבת של בית המשפט. ראה ביחס למקרים דומים אחרים, בהם נקבע כי סכסוכים שעניינם שיוך דירות מגורים לחברי קיבוץ אינם מתאימים להידון בבוררות: עניין ג'ייקובס הנזכר לעיל; ה"פ 211/02 משואות יצחק מושב שיתופי להתיישבות של הפועל המזרחי בע"מ נ' ברטפלד איתמר (לא פורסם, פסק דין מיום 20/12/04); ת"א (שלום נצרת) 6313-07 להבות הבשן נ' ביאטריס קוסו (לא פורסם, החלטה מיום 18/12/08); ת"א 3530/07 (בש"א 4065/07) בחרך אלון נ' קיבוץ שדה נחמיה - אגודה שיתופית בע"מ (לא פורסם, החלטה מיום 30/10/07)).   לאור כל האמור לעיל, הסמכות לדון בסכסוך בין הקיבוץ למבקשים מסורה לבית המשפט, ואין מקום להורות על העברת הסכסוך לבוררות. בנסיבות אלה, דין הבקשה לעיכוב הליכים להידחות, ואינני נדרש ליתר טענות הצדדים בהיבט זה של הבקשה. לסיכום: בנסיבות התיק שלפני ולאור האמור בכתבי הטענות וטענות הצדדים, איני רואה מקום לסלק את התביעה על הסף בשלב זה של הדיון, וכן אינני רואה לנכון להורות על עיכוב הליכים בשל קיומה של תניית בוררות. אשר על כן, אני דוחה את בקשת ביחס לכל הסוגיות והטענות המועלות במסגרתה. הוצאות הבקשה תובאנה בחשבון במסגרת פסק הדין הסופי. יישוב סכסוכיםשיוך דירותמקרקעיןקיבוץבוררות