קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בזיון בית המשפט נגד המדינה: האם וכיצד ניתן לכוף את המדינה לציות על פי פקודת בזיון בית המשפט בגין אי תשלום סכום שנפסק נגדה וטרם שולם? האם ניתן לכוף במאסר או בקנס עובד מדינה ומי שעסק בנושא, או שמא את פרקליט המחוז וחשב המשרד הנוגע בדבר, לאור חובותיו על פי התקנות לביצוע פסק דין שניתן נגד המדינה? אלה השאלות העיקריות בבקשה זו. הבקשה לבזיון בית המשפט חובת המדינה על פי פקודת בזיון בית המשפט 1. הבקשה והתשובה לנושא מעלות, אף בבקשה זו, את השאלות המסורתיות שנשאלות שעה שהמדינה הינה נתבעת שחויבה בתשלום לתובע, ואינה מכבדת את פסק הדין. הבקשה הוגשה על ידי התובעת (להלן: "התובעת" או "המבקשת") כנגד מדינת ישראל-משרד השיכון, ונגד עו"ד חנה גבאי היועצת המשפטית של המשרד (להלן: "הנתבעת" או: "המשיבות", לפי העניין) סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט קובע את סמכותו של בית המשפט "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו". מדובר בסנקציה בעלת אופי מעין פלילי, או כפי שהגדירה זאת כב' השופטת ע' ארבל (בהסכמת כב' המשנה לנשיא א' מצא וכב' השופטת א' פרוקציה) ברע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, (פ"ד נט(4) 49), בציינה: "הליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש הינו הליך בעל אופי מיוחד המצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי "רגיל" להליך פלילי. אין הוא עונשי במהותו ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד" (שם, פסקה 8). שימוש בסעד של בזיון בית משפט הוא צעד קיצוני שיש להפעילו במשורה, ומיועד למקרים קיצוניים. כבר נפסק בעבר "כי אין להזקק להליכי בזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית". (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, תק-על 99 (2) 1276,1271), ומכאן שיש לנקוט ב"דרך החמורה פחות". המבקשת טוענת כי הואיל ומדובר בפסק דין כספי, ולא בעשיית מעשה, הרי שהדרך לתשלום קצרה ועל הפרקליט להעביר לחשב את פסק הדין לביצוע מיידי, ומשלא נעשה הדבר יש לכפות על אותם גורמים מאסר או קנס. גישת המדינה הינה כי כלל לא ניתן לנקוט בהליך של בזיון בית משפט נגד המדינה, והיא מפנה להוראת סעיף 42 לחוק הפרשנות הקובע: "אין חיקוק בא לגרוע מכל זכות של המדינה, או להטיל עליה חובה אלא אם נאמר בו במפורש". לפיכך טוענת היא, כי בפקודת בזיון בית המשפט אין כל הוראה המחילה את הפקודה על המדינה. עמדה זו מובעת מטיבו של ההליך. בהיותו, כאמור, הליך מעין פלילי. בהתאם להוראות הפקודה מוסמך בית המשפט להטיל על המבזה סנקציה פלילית של מאסר - שאינה ישימה כאשר מדובר במדינה, וכן בחיוב בתשלום קנס לאוצר המדינה - סנקציה נעדרת כל משמעות כאשר מדובר במדינה. המשיבה מפנה לעת"מ (חיפה 1551-06-09 ג'ואהר נמאר נ' משרד הפנים תק-מח 2010(1), 2302, שם נקבע מפי השופט ר' שפירא: לא ניתן לאכוף את המדינה במאסר או בקנס". אולם ציטוט קטע קצר אין בו כדי לשקף את מלוא האמור שם. בסופו של יום בפרשה הנ"ל, נקבע כי ההוראה האופרטיבית בפסק הדין נשוא הבקשה נכתבה באופן המאפשר את הפרשנות שנתן המשיב לצו, ואולם לא ניתן לומר כי מדובר בפרשנות מוטעית. בקטע המלא נאמר שם: "מעבר לכך, ככל שניתן לאכוף את המדינה בהתאם לפקודת בזיון בית משפט הרי שהסעד, לענין זה, הוא בחיובה להעניק לעותר היתר סוחר, וזאת עד לקבלת ההחלטה בעניינו לאחר השימוע. לא ניתן לאכוף את המדינה במאסר או בקנס" (שם, 7). אלה הן גישות הצדדים בקליפת אגוז, ולהלן, לאחר סקירת העובדות אפנה להכריע בבקשה לגופה. המועד לתשלום שנפסק והעילות לדחייתו 2. פסק הדין נשוא הבקשה שלפני לביזיון בית המשפט (בקשה מס' 16) ניתן ביום 29.10.09, ולפיו חוייבה המדינה לשלם לתובעת סכום שחושב על ידי התובעת, כמפורט במכתב הדרישה מיום 2.3.10, על סך 6,431,601 ₪. 3. רק ביום 26.4.10 העבירה המדינה לתובעת סכום של 3,457,243 ₪ בלבד, דהיינו כמחצית מן הסכום שנדרש. בנוסף, נדרשה המדינה להחזיר לתובעת את החלק היחסי של האגרה ששילמה, כפי שחוייבה בפסק הדין (ראו להלן). בשל "גילו" של תיק זה (ראה התייחסות לעניין זה בפתיח פסק הדין) יצאה שגגה מנהלתית במשלוח הודעה על תשלום המחצית השניה והתובעת לא שילמה אותה, חרף שהיתה אמורה לעשות כן עם קביעת שלב ההוכחות, לפני כעשור שנים, אלא רק ביום 4.3.10. אני דוחה טענה זו של הנתבעת שכן אם לא משולמת אגרה הרי שבית המשפט לא ייזקק להליך כאמור בתקנות האגרות, ואולם משניתן פסק דין, אין הצד שכנגד יכול ליטול את סמכויות בית המשפט, אלא עליו לפנות לבית המשפט ולבקש לחייב התובע בתשלום האגרה, או לא לדון בבקשה לפי הפקודה טרם תשלום האגרה. מכל מקום, התובעת שילמה האגרה לכשהתבררה העובדה כי הדבר לא נעשה בזמנו. ביני לביני עסקו הצדדים בהתדיינות בנושא נוסח הפסיקתה, ולאור זאת התובעת טוענת כי המועד המאוחר ביותר לשלם הסך שנפסק לזכותה היה 4.4.10. גם אם ישנה מחלוקת חישובית בין הצדדים, אין הדבר גורע מחובת הנתבעת לשלם, שכן בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, מס' הנחיה 6.1003 (60.113), מיום 15.6.03 (תאריך עדכון 18.5.08), בעניין הוצאה לפועל של פסק דין נגד המדינה, נקבע כדלהלן: "יודגש, כי ברור המחלוקת לא יהווה עילה לדחיית תשלום. משחויבה המדינה בפסק דין לשלם סכום פלוני לזוכה, אין התשלום או מועד ביצועו מסורים לשיקול דעתו של המשרד הנוגע בדבר. החובה לכבד פסק דין של ערכאה מוסמכת, החלה על כל אדם, חלה ביתר שאת על רשויות השלטון". (שם, סעיף 4). בתקנה 2(ה) לתקנות הוצאה לפועל של פסקי-דין נגד המדינה התשל"ז-1976 (להלן: "התקנות"), נקבע כי: "נקבעו בפסקי-הדין ריבית, הוצאות או תשלומים אחרים לזכותו של הזוכה ושיעורם המדויק לא נקבע בפסק-הדין, יפנה הפרקליט למזכיר הראשי של בית-המשפט או בית-הדין בבקשה לפרט את שיעורם של אלה לפי החומר שבתיק בית-המשפט; מזכיר ראשי של בית-המשפט או בית-דין אשר קיבל בקשה לפי תקנת משנה זו יערוך הודעה לפי הטופס שבתוספת תוך ציון הסכומים כאמור וימסור את ההודעה לפרקליט; עם קבלת ההודעה ינהג הפרקליט בהתאם לאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב)". בהמשך המסלול לתשלום שנקבע לגבי פסק דין נגד המדינה, נאמר בתקנה 3(א) לתקנות כדלקמן: "(א) קיבל החשב בקשתו של הפרקליט, יעביר לזוכה את הסכום שהוא זכאי לו כאמור בתקנה 2(ב). (ב) על אף האמור בתקנת משנה(א), אם יש להקטין את הסכום העומד לתשלום בשל כך ששולמו לזוכה מקדמות או מסיבה אחרת או אם הוטל עיקול על הסכום או קיימת עילה אחרת על פי דין לעיכוב התשלום יודיע על כך החשב לזוכה תוך ציון הסכום והמניעה לגביו". התנהלות הצדדים 4. לפיכך נבדוק אם הנתבעת עמדה בהנחיות ובהוראות שנקבעו בתקנות. ביום 2.3.10 פנה ב"כ התובעת אל הנתבעת בדרישה לביצוע פסק הדין ולתשלום סך של 6,431,601 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד, ופעם נוספת ביום 22.4.10. ביום 26.4.10, כאמור, שולם סך של 3,457,243 ₪ בלבד. פניות נוספת לנתבעת נעשו ביום 28.4.10 אז פנה ב"כ המבקשת אל ב"כ היועץ המשפטי של משרד השיכון עו"ד חנה גבאי, בדרישה להעביר את מלוא התשלום, וכן גם ביום 3.5.10, וקיבל את תשובתה ביום 4.5.10 לפיה הפניה הועברה לבדיקת "הגורמים הרלוונטיים". ביום 17.5.10 פנה ב"כ התובעת אל חשבת משרד השיכון וכן לאחראית ביצוע תשלומי פס"ד, בדרישה להעביר את מלוא התשלום. ביום 25.5.10 השיבה עו"ד חנה גבאי לעניין אופן החישוב של הסכומים ששולמו, ולראשונה נטען כי על יתרת הסכומים מוגשת בקשה לעיכוב ביצוע. בסוגיה זו אכן נקבע בע"פ 67/53 א.צ. ברנוביץ בע"מ נ' צימרמן, פ"ד ז 700 (1953) (להלן: "פרשת ברנוביץ"), כי אין לראות את הנתבעים כמבזים את החלטת בית המשפט, כל עוד תלויה ועומדת בקשה לעיכוב ביצוע החלטת הביניים. בע"פ 6807/06 יהודה קוגלר נ' אשר קוגלר (אתר נבו) (25.9.07) התייחס בית המשפט (כב' השופט ע' פוגלמן בהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטת א' פרוקצ'יה) לפרשת ברנוביץ ולקושי המתעורר במצב שלצד החובה לבצע החלטה שיפוטית אין סנקציה לאכיפתה. (ראו אליהו הרנון בזיון בית המשפט על ידי אי ציות 305-306 (1965), ומוסיף כב' השופט ע' פוגלמן: "הלכת ברנוביץ מביאה אפוא לכך כי לפרק זמן מסוים, אין בידי בעל דין שקיבל החלטה שיפוטית לזכותו לנקוט בהליך משפטי לאכיפתה, למרות שעל בעל הדין כנגד מוטלת החובה לבצעה. תיחומה של הלכת ברנוביץ, במסגרת עליה עמדנו לעיל, מצמצם את פרק הזמן בו לא ניתן יהיה לנקוט בהליכים לפי הפקודה, ומפחית מן הקושי עליו עמדנו. בעל דין אשר לחובתו ניתנה החלטה, רשאי לפנות ללא דיחוי (ועל מימד הזמן נעמוד בהמשך הדברים) לבית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע החלטה, מבלי שיהיה כפוף לסנקציות החמורות שניתן להטיל לפי הפקודה; זאת עד להחלטה ראשונה של בית המשפט בבקשה".(שם, פסקה 7). ובהמשך: "הגשת בקשה לעיכוב ביצוע - כשלעצמה - אינה מביאה להחלת הלכת ברנוביץ. על מנת שיוכל בעל דין לטעון לתחולת ההלכה, מחויב הוא להגיש את בקשתו לעיכוב ביצוע ללא דיחוי. כך עולה מפסק הדין בעניין ברנוביץ, אשר מדגיש כי מצד המערערים לא היה כאן כל איחור שהוא, ואם טרם ניתנה תשובה לבקשתם לא בהם הוא הנאשם" (עמ' 701). תנאי זה מתחייב מהקושי שיוצרת הלכת ברנוביץ, עליו עמדנו לעיל. תנאי זה מתחייב גם מחובת תום הלב המוטלת על צד להליך (השוו: עניין בנק דיסקונט, פסקות 4 ו-5). בעל דין שאינו מבצע החלטה שיפוטית שניתנה לחובתו, בהסתמך על כוונתו להגיש בקשה לעיכוב ביצועה, מחויב להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע ללא דיחוי. הקביעה מהו פרק הזמן המרבי להגשת בקשה לעיכוב ביצוע, אשר תעמוד בסייג שנקבע בהלכת ברנוביץ, הינה פרי הכרעה קונקרטית. היא תיגזר - בין היתר - מנסיבות המקרה, ממידת הדחיפות בביצוע ההחלטה, ומן המועד שנקבע לביצועה" (שם, פסקה 8). בפרשת קוגלר היה מדובר בהשתהות של ימים, ומוסיף בית המשפט: "נמצא כי הבקשה לעיכוב ביצוע לא הוגשה במהירות הראויה: החלטת הביניים ניתנה ביום 31.7.06. על המערערים הוטל לבצע את החלטת הביניים עד ליום 5.8.06 (חמישה ימים מיום מתן ההחלטה). המערערים הגישו את הבקשה לעיכוב ביצוע רק חמישה ימים לאחר מועד זה, ביום 10.8.06. לא ניתן כל הסבר להשתהות זו, ויש ממש בטענת המשיבים כי הבקשה הוגשה רק כמענה לבקשה לביזיון בית המשפט, שהוגשה יומיים לפני כן. משהוגשה בקשת המערערים לעיכוב ביצוע באיחור, אין היא יכולה להיכנס בגדרה של הלכת ברנוביץ" (שם, פסקה 8). 5. התובעת טוענת כי מענה זה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, ובפרט עם האמור בתקנה 3(ב) הנ"ל, המחייבת כי דווקא חשב המשרד הוא זה אשר יודיע לזוכה מהי העילה שמכוחה הוא מעכב התשלום, תוך ציון הסכום והמניעה לגביו. ביום 9.6.10 פנה ב"כ התובעת אל עו"ד גבאי בדרישה נוספת לביצוע מלוא התשלום, והתראה על ביזיון בית משפט, וטען: א. לא התקבלה אצל הנתבעת כל החלטה בכל פורום מוסמך על פי דין אשר החליט על עיכוב ביצוע פסק הדין. ב. גורמים מוסמכים אצל הנתבעת לא ידעו להשיב, והפנו את התובעת אל עו"ד חנה גבאי. ג. הסיבה היחידה לאי-ביצוע פסק-הדין במלואו, הנה החלטתה האישית שלא כדין של עו"ד חנה גבאי להימנע מתשלום פסק-הדין. ד. החלטתה זו נעשתה ונעשית בחוסר סמכות, לרבות עפ"י תקנה 3(ב) הנ"ל, שלא על פי דין, ותוך ביזוי פסק-דינו של בית המשפט. עוד מציין ב"כ התובעת כי תשובה לפניה זו לא התקבלה עד עצם היום הזה. ביום 20.5.10 הגישה הנתבעת בקשה לעיכוב ביצוע חלק מפסק הדין, כאמור לעיל. סבורני, כי יש לקבל את טיעוני התובעת בסוגיה זו. הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה באיחור ניכר, ואין בה כדי למנוע אכיפת פסק הדין. 6. התובעת טוענת כי על פי תקנה 2(ה) לתקנות הנ"ל כאשר המדינה חולקת על שיעורם המדויק של הסכומים שנקבעו בפסק הדין, הרי שהיה על פרקליט המחוז להגיש בקשה למזכיר הראשי של בית המשפט, על מנת לפרט את שיעורם. פרקליט המחוז נמנע מלהגיש בקשה מעין זו, ולפיכך המדינה מנועה ומושתקת מלטעון כנגד שיעורם של הסכומים. למעשה המדינה עצמה מודה כי נותר חוב של לפחות 2,952,918 ₪, נכון ליום 21.4.10. כאמור, על פי תקנה 3(א) לתקנות היה על חשב המשרד להעביר את החוב הפסוק, מיד עם קבלת בקשתו של פרקליט המחוז כאמור בתקנה 2(א). אף אם היה מקום לעכב את מתן הפסיקתה עד לאחר שתשולם מלוא האגרה, הרי מששולמה מחצית האגרה עוד ביום 4.3.10, הרי שהיה לשלם את מלוא החוב הפסוק מיד בסמוך לכך, ולמצער, לכל המאוחר עד ליום 4.4.10. 7. כן טוענת התובעת כי אין מניעה לפעול כנגד אורגנים הפועלים מטעם המדינה וכדבריו: ו/או פקיד מפקידיה ו/או עושי דבריה, אשר ניתן להצביע עליהם אישית, ולעתור כנגדם לסנקציות הקבועות בפקודת ביזיון בית משפט. לפיכך טוענת היא כי מקום בו ניתן לאתר את זהות מפירי הצו השיפוטי, לא יהסס בית המשפט ליישם את הוראות פקודת בזיון בית משפט, בנסיבות המתאימות, אף על אורגנים ופקידים של המדינה. כמו כן פקודת ביזיון בית המשפט איננה מונעת את האפשרות להטיל עיצומים גם כנגד מי שאיננו בעל דין עצמו. בבג"צ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרך החינוך [אתר נבו) (17.5.10) (בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט) נקבע (מפי כב' השופטים א' א' לוי, ע' ארבל, ח' מלצר), כדלקמן: "כאן המקום להוסיף, מבחינת האפשרות להפעיל את פקודת הבזיון כנגד מי שאיננו בעל דין: בפסיקת בית משפט זה נקבע כבר בעבר כי אין מניע להטיל עיצומים על "זר" לפסק הדין, הער לקיומו, לתוכנו ולהפרתו של הצו השיפוטי - ככל שהוא מסייע לחייב בכיבוד ההחלטה השיפוטית - להפר את הצו (ראו: הלכת מוניות לוד, שם בעמ' 242). ואכן סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט מסמיך את בתי המשפט הנזכרים בסעיף: "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם...' (ההדגשה הוספה). 'אדם' נאמר, ולאו דווקא 'בעל דין', ומכאן שאף אדם זר נוגע בדבר - במשמע. דברים אלה ודאי נכונים לגבי הורי התלמידות ב'מגמה החסידית' כאן, אשר בפעולתם המתואמת פעלו (וזאת אף לאחר החזרת התלמידות לבית הספר) לשימור מסגרת 'המגמה החסידית' הנפרדת. בכך הם הביאו, וממשיכים לגרום לסיכולו של פסק הדין - כעולה מהודעת משיב 3 עצמו" (שם, פסקה 17). נראה בעיני, כי גם אילו היה מקום בשלב זה להטיל סנקציה כנגד הנתבעת, הרי שאין לעשות כן כלפי משיבה 2 - עו"ד חנה גבאי, שכן היא אינה בתפקיד אופרטיבי במשרד השיכון, אלא בתפקיד ייעוצי ולא ביצועי, ולא היה כלל מקום לצרפה כצד, כשם (בהשלכה) שאין מקום להגיש בקשה לבזיון אף נגד עו"ד שייצג נתבע! תכלית הפקודה לביזיון בית המשפט: 8. סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט (להלן: "הפקודה") קובע כי: "6. המסרב לציית לצווי בית המשפט. (1) בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועד על ארץ-ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי, בית המשפט לקרקעות ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו בניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשר או האוסר לעשות כל מעשה." בע"פ 5177/03 שמואל מור נ' דנציגר-משק פרחים "דן" פ"ד נח (4) 184, נדונה שאלת תכליתו של סעיף 6 לפקודה (להלן: "פרשת מור"). נקבע שם כי תכליתו של סעיף 6 לפקודה איננה עונשית, אלא להבטיח את מימושם וקיומם של צווי בתי המשפט, כלומר מדובר בהוראת חקיקה הצופה פני עתיד. עוד קבע בית המשפט בדעת הרוב, לעניין זה כי בסמכותו של בית המשפט להטיל סנקציה מיידית בשל הפרת צו בית משפט, ולא רק הטלת סנקציה על תנאי. בית המשפט ציין בהקשר זה כי יש לאפשר את הטלת הקנס המיידית כדי לשמר את המשמעות והאפקטיביות של פקודת ביזיון בית משפט, שאם לא כן יתרוקן אמצעי זה להבטחת קיומם של צווי בתי המשפט מכל תוכן ממשי. הנשיא א' ברק קבע בפרשת מור, כדלקמן: "לדעתי, האפשרות להטיל סנקציה של קנס שתוקפו מיידי עולה בקנה אחד עם תכליתו (האזרחית) של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, הנוגעת לאכיפה יעילה של צווי בית המשפט. יש לשמור על פקודת בזיון בית המשפט כמכשיר משפטי יעיל ומרתיע...אכן, סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כפי שתוקן לאחרונה, קובע כי הפרת הוראה של בית המשפט, ככזו, הינה עבירה פלילית. אולם אין די במכשיר הפלילי. העובדה כי מפר צו בית משפט ידע כי אין להטיל עליו סנקציה מיידית תפגע קשות בהיותו של כלי הביזיון מרתיע, ותפגע באפקטיביות האכיפתית שלו. היא יכולה לעודד זלזול בצווי בית המשפט. חשש זה אינו חשש ערטילאי או חדש למרבה הצער...על רקע זה אין להבין את הליכי הביזיון האזרחי כמי שנוגעים רק לצדדים המתדיינים אלא כי גם לחב רה כולה יש אינטרס מהותי ביותר בכיבוד הוראותיו...על כן, הטלת קנס על אתר יכולה לשכנע את מפר הוראות בית המשפט כי המשך אי הציות להוראה השיפוטית אינה כדאית (שם, פסקה 4). כב' השופטת א' חיות הוסיפה לעניין זה כך: "....ניתן בהחלט להעלות על הדעת מקרים שבהם הפרת הצו בעבר הייתה כה קשה ובוטה עד כי ניסיון העבר מצדיק נקיטת אמצעים מידיים נגד המפר, על מנת להמריצו באופן יעיל שלא להמשיך בהפרת הצו." (שם, פסקה 1). 9. המבקשת טוענת כי גם בענייננו, לאור חומרת מעשיה של המשיבה, המעכבת את תשלום מלוא החוב הפסוק שלא כדין ובחוסר סמכות, תוך המשכת אי הציות להוראה שיפוטית, מן הראוי להטיל על המשיבה סנקציה של קנס שתוקפו מיידי, ושאינו מותנה. כן טוענת היא כי מן הראוי להטיל על המשיבות קנס משמעותי בהתחשב בסכום "החוב הפסוק", בסך שאינו פוחת מ-100,000 ₪ לכל יום של אי ביצוע פסק הדין, החל מחלוף 30 הימים מיום מתן פסק הדין ועד לביצועו המלא בפועל, וזאת על כל אחת מן המשיבות ביחד ולחוד, תוך הפנייה לפסק הדין בעניין קוגלר (ע"פ 6807/06 יהודה קוגלר נ' אשר קוגלר (אתר נבו) (25.9.07)), שם בסופו של יום בית המשפט העליון העמיד את הקנס על סך של 50,000 ₪ ליום). מהות החיוב בפסק הדין וההשלכות לכך 10. נראה בעיני כי יש להבחין בין פסק דין המכיל חיוב כספי לבין פסק דין המחייב את המדינה לפעול לעשיית מעשה, או אז הביצוע מורכב יותר. בבג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל (אתר נבו) (23.11.08), מציינת כב' הנשיאה ד' ביניש, כדלקמן: "לאחר שמיעת הטענות וההבהרות לא נותר לנו אלא לציין כי העניין שלפנינו הוא ביטוי חמור לחרות שנוטלים לעצמם המשיבים שלא לקיים את פסק דינו של בית משפט זה. במידה מסוימת התחשבנו בבקשות המשיבים למתן שהות כדי להיערך לביצוע פסק הדין, אולם המשיבים, שהיה עליהם ליישם את ההכרעה שנתקבלה בבית המשפט, נהגו בה כהמלצה אשר תכובד לפי סדרי העדיפויות שלהם ובמועד שייקבע על ידם. בפסק דיננו לא הורינו על האמצעים שיינקטו כדי לקיים את עקרון השוויון, אלא עמדנו על חובתה של המדינה לפעול בשוויון". (שם, פסקה 5). בהתייחס לפרשת "נוער כהלכה", המובא לעיל, לעניין החלת הפקודה על מי שאינו בעל דין, מפנה ב"כ התובעת, בתשובתו לתגובת הנתבעת מיום 25.8.10 לבש"א (י-ם) 251/08 (עת"מ 146/07) אבנים מור בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (אתר נבו) (6/8/08), (להלן: "פרשת אבנים"), שם ניתנה החלטה ליתן למבקשת הרשאה לחציבה בפטור ממכרז. משלא קוימה ההחלטה, נתבקש בית המשפט לכפות על המשיבים לנקוט בסנקציות לפי פקודת בזיון בית המשפט. כב' הנשיאה מ' ארד דחתה את טענת המשיבים כי הפקודה אינה חלה על המדינה אלא רק על בני אדם, בציינה: "בסיפא לתגובת המשיבים לעתירה, נטען על ידם כי פקודת בזיון בית משפט איננה חלה על המדינה אלא רק על בני אדם. אין בידי לקבל גישה זו. בעניין זה די אם אפנה לפסק דינה של השופטת שטרנברג-אליעז בעת"מ (תל-אביב-יפו) 1293/04 דומברובסקי נ' שר הפנים (החלטה מיום 1.6.04) ולנימוקים שפורטו שם אשר מקובלים גם עלי. החלטה זו אוזכרה בהסכמה על ידי בית משפט לעניינים מינהליים בחיפה בבש"א 596/08 מוטפא נ' שר הפנים ועל ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק עב' 1596/03 עזבון המנוח יעקב אברהם ז"ל נ' לשכת הקשר נתיב. גם מהחלטת כב' הנשיאה ביניש בבג"צ 1748/06 ראש עיריית דאהריה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית עולה כי אין מניעה עקרונית להחיל את פקודת בזיון בית המשפט על המדינה. יתרה מזו, אך מובן הוא כי במקרה הנוכחי, שבו נמנעו המשיבים מלקיים את פסק הדין אף לאחר הגשת בקשה זו, יש לדחות את טענת המשיבים לפיה היה על המבקשת לפנות בבקשה מתאימה לפרקליטות ולא לבית משפט זה. דומה כי הדוגמה שלפנינו מלמדת כי אין כל מקום לדבוק בגישה המיושנת לפיה זה. דומה כי הדוגמה שלפנינו מלמדת כי אין כל מקום לדבוק בגישה המיושנת לפיה ""the king can do no wor ng", גישה אשר איננה מקובלת כיום גם על מדינת מוצאה" (שם, 3). ולפיכך קבעה הנשיאה ארד כדלקמן: "אני מקבלת את הבקשה ומורה למשיבים ליתן למבקשת מיד ולא יאוחר מעשרה ימים מהיום הרשאה לחציבה במחצבה בפטור ממכרז ובכלל זה ליתן למבקשת את האישורים הנדרשים לרשויות השונות וזאת מבלי להתנות את הדבר בתשלום החוב הנטען או בתנאי חדש אחר. אין באמור לעיל כדי לקבוע דבר לעניין קיומו של חוב או לעניין גובה החוב. היה והחלטתי זו לא תבוצע במועד, אכוף את המשיבים בקנס לקיימה" (שם, שם). יחד עם זאת, ב'פרשת אבנים' הבקשה הוגשה נגד המינהל וכן נגד המנכ"ל, היועצת המשפטית של המינהל ועוד מספר עובדי ביצוע במינהל, ולפיכך אילו היה צורך לממש את החלטת הנשיאה ארד כאמור לעיל, הרי שניתן היה לעשות כן לגבי בעלי תפקיד ביצועי שהיו צד להליכים, אשר ניתן להם יומם בבית המשפט. אכן התנהלותה של המשיבה בנושא תשלום פסק הדין אינה עולה בקנה אחד עם הוראות ההנחיות והתקנות, ואף אם ניתן להחיל הפקודה גם על מי שאינו בעל דין, כפי שמוצע על ידי המבקשת, אינני מוצא מקום לאור מכלול נסיבות העניין לעשות כן, זאת ללא שניתנה הזדמנות לאותם אנשים שניתן לכפות עליהם את ביצוע פסק הדין להתנגד . במקרה שלפני, אמנם פרקליט המחוז לא פנה לחשב המינהל, והיועצת המשפטית עו"ד חנה גבאי לא פעלה, כנטען, להחיש התשלום (ששולם רק מחציתו), אולם עו"ד גבאי בלבד צורפה כצד לבקשה לבזיון בית המשפט ויתר בעלי תפקידי ביצוע לא צורפו ויומם בבית המשפט לא ניתן להם. כמו כן, שני הצדדים החליפו ביניהם מכתבים ודרישות ובקשות לפסיקתה, תיקונים חישוביים וכיו"ב, וכך הגענו מבחינת הזמן עד הלום. המבקשת עצמה איחרה בהגשת הבקשה (שהוגשה רק ביום 11.7.10), חרף שלטענתה המועד האחרון לתשלום היה בחודש אפריל, וההתכתבויות היו בחודש מאי, לפיכך ניתן היה להגשה בשלהי חודש מאי. יחד עם זאת, בנסיבות אלו יש לצפות מהמדינה שהיא תשלם את היתרה המגיעה לתובעת תוך 7 ימי עבודה, או אז התובעת לא תזקק להגיש בקשה נוספת בנדון. דיון בבקשות נוספות סוגיית אגרת בית המשפט 11. הבקשה נוגעת לענין תחשיב סכום האגרה שיש לחייב בה את התובעת, וזאת בשלושה היבטים (נומינלי, הצמדה, ריבית והצמדה). בסוגיה זו שמעתי את דברי הצדדים וקראתי את הכתובים. על פי החלטתי מיום 15.7.10 הגישה ב"כ המדינה את התחשיב ביום 21.7.10 והתובעת הגיבה ביום 25.7.10. 12. לאור כל אלה אני קובע בסוגיה זו כדלקמן: א. התחשיב הראוי אמור להתבסס על סכום התביעה ביום הגשתה. אין ספק כי התביעה הוגשה בשלהי שנת 1993 ולא בשנת 1992, לפיכך אם בחישוב שנעשה על ידי הנתבעת נפלה טעות קולמוס ברישום "8/92", ולמעשה חישוב ההצמדה הינו מיום הגשת התביעה בפועל, כי אז החישוב יישאר על כנו, ואם נעשתה ההצמדה בפועל מיום 8/92, כי אז יש לשנות התחשיב בהתאם. בהנחה זו, שסכום התביעה נכון ליום 24.12.09 הינו 34.5 מיליון ש"ח. בפועל נפסק לתובעת (ללא הוצאות ושכר טרחה) ליום 24.12.09 סך של 6.08 מיליון ש"ח (גם בתאריך מתן פסק הדין ייתכן שנפלה טעות בחישובי הנתבעת. מכל מקום פסק הדין ניתן ביום 29.10.09). לפי פרמטרים אלה החלק היחסי בין מה שנתבע למה שנפסק שווה ל- 18%. ב. הואיל והמחצית הראשונה של האגרה שולמה בעת הגשת התביעה, בסך 93,156 ₪, הרי החלק היחסי עומד ע"ס 16,768 ₪. ג. בפסק הדין קבעתי כי הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה כדין עד לתשלום המלא בפועל. לפיכך נראה בעיני כי החזרים או קיזוזים ייעשו אף הם בדרך זו הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. לפי תחשיב הנתבעת, החזר בגין תשלום החלק היחסי בתוספת הצמדה וריבית מיום התשלום, עומד ע"ס 66,272 ₪, ובכפוף למועדי החישוב, כאמור לעיל, כך אני מורה. ד. אשר להחזר בגין תשלום המחצית השנייה של האגרה, בכפוף לתאריכי החישוב, הסכום היחסי בתוספת הצמדה וריבית עומד ע"ס 18,005 ₪. עיכוב ביצוע פסק הדין 13. במחלוקת בין הצדדים אם ניתן לבקש עיכוב ביצוע פסק דין "בהזדמנות הראשונה", הרי שהתשובה לכך מצויה בתקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת: "עיכוב ביצוע על פי בית המשפט שנתן החלטה. בית המשפט או הרשם שנתן החלטה רשאי להורות על עיכוב ביצוע החלטתו עד להכרעה בערעור, או לתקופה קצרה מזו, אם הוגשה לו על כך בקשה בכל עת שלאחר ההחלטה ועד לגמר הדיון בערעור או בבקשת הרשות לערער, או עד תום המועד להגשתם, הכל לפי התאריך המאוחר יותר; הוגשה הבקשה מיד לאחר שימוע ההחלטה, ידון בה בית המשפט או הרשם אף בלי שניתנה הודעה עליה". נראה בעיני, כי בכפוף לאמור בדיון זה לעיל, מתייתר הדיון בשאלה דלעיל ועתה השאלה העיקרית לענין זה הינה האם ניתן יהא לקבל חזרה את הסכומים שישולמו, אם וכאשר יתקבל הערעור, כולו או חלקו, אם הוגש, שכן מדובר בסכום לא פעוט, והתובעת הינה חברה בע"מ. אמנם, כדברי התובעת מדובר בחברה פעילה, אולם מדובר בחברה אחת מתוך אשל חברות שבשליטת מר שיינפלד, ולפיכך עד שיינתן פסק דין בערעור יכולה פעילות הקבוצה להתבצע באמצעות חברות אחרות בה, דבר שיצור קושי בהחזר, אם חו"ח קופתה תהא ריקה. 14. בהינתן שאכן חלפו שנים רבות מאז הגשת התביעה נראה בעיני כי יש לאפשר לתובעת ליהנות מפרי פסק הדין, תוך קביעת תנאים שלא יפגעו בנתבעת. לפיכך אני קובע שהתובעת רשאית לבחור חלופה מבין האפשרויות כדלקמן: א. אפשרות ראשונה - תשלום מיידי של מלוא יתרת הסכומים שנפסקו על פי פסק הדין וטרם שולמו, או כל חלק מהם, שלגביו תינתן ערבות בנקאית אוטונומית עד למתן פסק דין חלוט. ב. אפשרות שנייה - תשלום היתרה כנגד מתן ערבות אישית של מר שיינפלד, רעייתו ובנו להחזר כל סכום שייקבע בפסק הדין בערעור שיוגש על ידי הנתבעת, וככל שיוגש, עד לגובה הסכום ששולם לפי פסקה זו. לאור האמור לעיל, וכן התוצאה בשלושת הבקשות, אין צו להוצאות. ביזיון בית המשפטתביעות נגד המדינה