קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד סטימצקי: בתובענה שלפני ובקשת אישורה כתובענה ייצוגית ("בקשת האישור" או "הבקשה") טוען המבקש כי הוטעה על ידי סטימצקי גרופ בע"מ ("המשיבה") להניח כי מחירי הטובין בחנויותיה שב"דיוטי פרי" נמוכים, לפחות בגובה שיעור המע"מ, ממחירי טובין אלו בחנויותיה שברחבי הארץ. מתוקף סמכותו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) (נוסח חדש), הודיע היועץ המשפטי לממשלה ("היועמ"ש") על התייצבותו בהליך זה, מאחר ולשיטתו "זכותה של מדינת ישראל או עניין ציבורי עלולים להיות מושפעים או כרוכים בהליך שלפני בית המשפט" (הודעת היועמ"ש מיום 28.2.2008). בהגינותה הדגישה ב"כ היועמ"ש כי האינטרס העומד לנגד עיני היועמ"ש הוא החשש מחיוב המדינה ורשות המסים בהשבת סכומים שהועברו בידי המשיבה למדינה ומכל מקום לא אינטרס צבור הצרכנים. לאור האמור, פנה בית המשפט לארגוני הצרכנים "למען יבדקו גופים אלו אם יש למי מהם עניין להגיש בקשה להצטרף כצד לתובענה" (החלטה מיום 30.1.2007). "לאחר עיון מעמיק בתיק" הודיעה המועצה הישראלית לצרכנות, באותה העת, כי אינה מוצאת לנכון להצטרף כצד בהליך הואיל ו"בשלב זה אינטרס הקבוצה לא עלול להיפגע" (הודעת המועצה הישראלית לצרכנות מיום 13.5.07). בטרם יפורטו ויוכרעו טענות הצדדים, תפרש התשתית הנורמטיבית ויוקדם הרקע העובדתי. התשתית הנורמטיבית סעיף 30(א) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 ("חוק מע"מ") קובע כי במספר סיטואציות תוענק הטבת מס לפיה יוטל על עסקה החייבת במע"מ, מס בשיעור אפס. בתוך כך נקבע: "30 (א) אלה עסקאות שהמס עליהן יהיה בשיעור אפס: [...]; (3) מכירת טובין לבעל מחסן רשוי כמשמעותו בפקודת המכס, שאישר לענין זה המנהל (להלן בסעיף זה - מחסן רשוי), לשם העברתם למחסן אם הטובין הועברו אליו. מכירת טובין במחסן רשוי ליוצאים מישראל וכן מכירה במחסן רשוי של אספקה שאישר המנהל, בטופס שקבע, לכלי שיט או לכלי טיס המשמשים להולכת נוסעים או הובלת מטענים בקווים בינלאומיים". בסעיף ההגדרות בפקודת המכס (נוסח חדש) מוגדר "מחסן רשוי" כ"מקום שהוא רשוי להפקיד בו טובין רשומים להחסנה ושבו מותר להניחם, להחזיקם ולהבטיחם עד לשחרורם מפיקוח רשות המכס כאמור בסעיף 14". הפרק השביעי בתקנות המכס, תשכ"ו-1965 ("תקנות המכס"), עוסק כפי שמעידה כותרת הפרק, ב"מחסנים רשויים". בתקנה 12 לתקנות המכס מוגדר: "'מחסן למכירה ליוצאים מישראל' - מחסן סגור במעבר יבשתי, בנמל ים או בנמל תעופה לשם החסנתם של טובין המיועדים למכירה ליוצאים מישראל ...". תקנה 17(א) לתקנות המכס מורה כי: "התנאים למתן רשיון או לחידושו יהיו כאמור בתקנות אלה, לרבות התנאים הנוספים שבתוספת השביעית ובהתאם להוראות המנהל". ובתקנה 18 לתקנות המכס צוין: "(א) לכל מחסן רשוי יינתן רשיון נפרד, אולם רשאי המנהל לראות בבנינים או חצרים צמודים מחסן רשוי אחד. (ב) המנהל רשאי לראות חנות באולם הנוסעים היוצאים מישראל השייכת למחסן מכירה ליוצאים מישראל, ואשר יעודה מכירת טובין ליוצאים מישראל, כחלק ממחסן המכירה האמור אף שאינם צמודים כאמור בתקנת משנה (א); הוראות התוספת השביעית לא יחולו על חנות כאמור, אולם המנהל רשאי להתנות תנאים לניהולה". הנצרך לדיוננו הינה האפשרות כי לאחר מילואם של תנאים שונים ובכללם תנאים אותם רשאי להתנות מנהל המכס, על עסקאות שיתבצעו בחנות, באולם הנוסעים היוצאים מישראל, יוטל מע"מ בשיעור אפס. רקע עובדתי המבקש, מר חן רונן, עו"ד, נוהג לצאת מפעם לפעם את הארץ דרך נמל התעופה בן גוריון ופוקד שם את המתחם שנהוג לכנותו מתחם "הדיוטי פרי" (Duty Free). המשיבה, חברת סטימצקי גרופ בע"מ, עוסקת, בין היתר, בהוצאה לאור ומכירת ספרים. המשיבה מפעילה כ-140 חנויות בפריסה ארצית ובתוכן הפעילה בתקופה הרלבנטית לבקשה שתי חנויות בשטח ה"דיוטי פרי" באולם היוצאים בטרמינל 1 (הטרמינל הישן) בנמל התעופה בן-גוריון ("החנויות"). ביום 8.9.2004, בטרם טיסתו לחו"ל, שם המבקש פעמיו לאחת מהחנויות ורכש בה עיתון יומי. לדבריו, רק במהלך הטיסה, שעה שעיין בעיתון, הבין בדיעבד כי למעשה שילם עבור העיתון מחיר מלא הכולל מע"מ. משחזר ארצה, הנחה המבקש את עורכי דינו לברר האם חויב בתשלום מע"מ שלא כדין. ביום 13.10.04, במענה לפניית ב"כ של המבקש, השיב מר שמוליק מייזליק, ממונה אזורי במשרדי מע"מ רמלה, כי: "סעיף 30(א)(4) לחוק מע"מ קובע כי יחול מע"מ בשיעור אפס על מכירות טובין ליוצאים לחו"ל" ("תשובת מייזליק", נספח ד' לבקשה). כבר כעת אעיר כי התשתית הנורמטיבית, כפי שנפרשה בקצרה לעיל, מורכבת מעט יותר מהנזכר בלאקוניות במכתבו של מייזליק. כשבוע לאחר שנתקבלה תשובת מייזליק, ביום 20.10.2004, טס המבקש פעם נוספת לחו"ל. גם בפעם זו ניגש הוא לחנות המשיבה ב"דיוטי פרי" ורכש בה עיתון יומי וספר קריאה. בקניה זו, שמר המבקש את תדפיס הקופה הרושמת ואף ביקש חשבונית מס. באותה העת שוב נוכח המבקש לגלות כי חויב בגין העיתון במחיר מלא הכולל מע"מ ובגין הספר חויב במחיר שהודפס על כריכתו כ"מחיר המומלץ לצרכן" (נספחי ה'-ו' לבקשה). כשברשותו ממצאים אלו פנה ב"כ המבקש למנכ"ל המשיבה באותו היום, וביקש כי ישיבו לו "על יסוד מה גובה חנותכם זו מע"מ על כל המוצרים הנמכרים בתחומה" (נספח ז' לבקשה). עוד באותו היום השיב חשב המשיבה, מר גלעד גולדברג כי: "חנויות סטימצקי באולם היוצאים אינן נכללות במסגרת חנויות דיוטי-פרי ואינן פטורות מתשלום מע"מ. עובדה זו קיימת משנים רבות וידועה לקהל הנוסעים ולרשות!" ("תשובת גולדברג", נספח ח' לבקשה). מספר ימים לאחר שנתקבלה תשובת החשב פנה ב"כ המבקש למר מייזליק, במטרה לעמתו עם דברי המשיבה (נספח ט' לבקשה). בתגובה לפנייתו השיב מר אורן בר, סגן ממונה מע"מ גוש-דן כי: "מס בשיעור אפס יחול על פי סעיף 30(א)(4) לחוק, אך ורק לחברות אשר קיבלו הרשאה כ-'מחסנים רשויים' לפי פקודת המכס. בהתאם לרשימת המחסנים הרשויים (המצורפת) - אין לחברת סטימצקי הרשאה לפעול כמחסן רישוי ליוצאים מישראל ולפיכך כדין חל מס בשיעור מלא על עסקאות אלה" ("תשובת בר", נספח י' לבקשה). בסתירה לתשובותיהם של חשב המשיבה ושל סגן ממונה מע"מ גוש-דן, נתברר למבקש, לאחר שניהל מאבק לחשיפת העובדות, כי חנויות המשיבה בדיוטי פרי הינן "מחסן רישוי" כהגדרתו בחוק המכס ובתקנותיו. בתוך כך הציג המבקש העתקים של ה"רישיונות להפעלת המחסן הרשוי לחברת סטימצקי גרופ בע"מ בין השנים 1995-2005" (נספחים כ/1-כ/11 לבקשה). יוער כי למעשה תוקפו של הרשיון האחרון שהוצג, לשנת 2004, פג ביום 31.12.2004 (נספח כ/1) והרשיון לשנת 2005 לא הוצג. בהקשר זה יודגש כי קיים הבדל בין הרשיון שניתן לשנת 1995 ובין הרשיונות שניתנו לשנים הבאות אחריה. ברשיון מחסן 7329 מיום 1.3.95 (נספח כ/11 לבקשה) צוין כי סוגי הטובין שיוחסנו במחסן הינם "טובין שונים בהתאם לרשימה המצורפת". ככל הנראה, לרשיון זה צורף מכתבו של מר אריה זייף, מנהל המכס ומע"מ ממרץ 95 בו נכתב: "הנדון: מחסן רשוי של חב' סטימצקי בע"מ מצ"ב רשיון מחסן רשוי של החברה שבנדון. מובהר בזה כי החברה תהיה רשאית למכור ללא מס לנוסעים בעלי כרטיס עליה למטוס טובין מן הסוגים המפורטים להלן: - ספרים - תקליטים ותקליטורים [...] - מוצרי נייר - תשמישי קדושה טובין אחרים כדוגמת עיתונים וכתבי עת (ישראלים וזרים), גלויות, סיגריות בחפיסות בודדות וכרטיסי טלפון יימכרו בתנאים המקובלים בחנויות רגילות שאינן מחסן רישוי [...] אבקש להכין רשימת הטובין המותרים למכירה בתנאי מחסן רשוי, כמפורט לעיל, ולצרף לרשיון המחסן". (מכתב זייף צורף כנספח לתצהיר מלצר, ההדגשות נוספו). ברשיונות המחסן שניתנו לשנים הבאות (החל משנת 1996) מצוין בגוף הרשיון כי סוגי הטובין שיוחסנו במחסן הינם "ספרים, תקליטים וקלטות, מזכרות ... מוצרי נייר ותשמישי קדושה, כתבי עת, עיתונים" זאת מבלי להבחין בין ספרים ועיתונים (נספחים כ/1-כ/10 לבקשה, ההדגשות נוספו). להשלמת הפרק העובדתי יוער כי התובענה ובקשת האישור מתייחסות לחנויות המשיבה באולם היוצאים לחו"ל בטרמינל הישן (טרמינל 1). ממילא גם התקופה אליה מתייחסת הבקשה נתחמה לתקופה שתחילתה ביום 7.7.98 (שבע שנים מיום הגשת התובענה) ועד ליום 2.11.04, המועד בו נפתח הטרמינל החדש (טרמינל 3). טענות המבקש לטענת המבקש, "ביסוד התקשרותו של כל לקוח ולקוח לרכישת טובין בחנות המשיבה - שנמצאה באולם היוצאים לחו"ל ... והתהדרה בתואר "חנות דיוטי פרי", עמדה ההנחה כי המחיר אותו הוא נדרש לשלם בגין כל מוצר הינו מחיר הנמוך לפחות בגובה שיעור המע"מ ... מהמחיר האחיד אותו היה נדרש לשלם בכל חנות אחרת ברשת החנויות של המשיבה (למעט אלו שבאילת שבה כאמור נמכרו הטובין ללא מע"מ)" (פסקה 40 לסיכומי המבקש). המבקש הדגיש כי הנחה זו איננה נחלתו בלבד אלא זוהי ההנחה הרווחת בציבור. כך למשל העיד מר דוד בן ארי, ששימש בין השאר כאחראי על הטמעת הקופות הממוחשבות של חברת ריטאליקס בחנויות המשיבה, כי המשמעות של דיוטי פרי הינה "ללא מע"מ. יותר נכון זה ללא מסים" ובהמשך העיר כי "אני אוהב לקנות בסקאל או בריצ'רדסון. אני לא צריך ללכת לדיוטי פרי בשביל סטימצקי. יש לי הנחות כעובד" (עמ' 30 לפרטיכל, שורות 6-7) ובמשתמע, כי המחירים לציבור במתחם הדיוטי פרי נמוכים מהמחירים לציבור בשאר חנויות הרשת. גם מנהל המשיבה העיד כי "יודעים שדיוטי פרי זה קומת העל. הנכדה שלי בת ה-4 יודעת שזה קומת הדיוטי פרי כי אמרנו לה שנקנה לה משם משהו" (עמ' 28 לפרטיכל, שורות 5-6). לטענת המבקש, "חובה היה על המשיבה לשלט ולהדגיש בפני כל הבאים בשעריה, כי הגם שהיא חנות 'דיוטי פרי' מחירי הטובין הנמכרים בה זהים למחירי שאר חנויותיה במדינת ישראל ... אי הצגת שילוט מתאים כאמור, בעוד מאידך המשיבה מפעילה חנויות במתחם ה'דיוטי פרי' ומציגה עצמה כחנות 'דיוטי פרי' כעולה מתדפיסי הקופה הרושמת בחנותה זו - היא מהות ההטעיה" (פסקה 44 לסיכומי המבקש). המבקש סבור כי גם בחידוש רשיון חנות המשיבה כ"מחסן רישוי" שנה אחר שנה, הכרוך בתשלום אגרה שנתית, יש כדי להעיד על אלמנט ההטעיה. קבלת הרשיון כאמור, מקנה לחנות המשיבה את הזכות למכור את הטובין המפורטים ברשיון במע"מ בשיעור אפס, היינו בפועל מבלי להעביר בגין מכירת טובין אלה מע"מ לקופת המדינה. יצוין כי מנהל המשיבה היה ער לכך ואף העיד כי "היה לנו פטור ממע"מ למוצרים מסוימים" (עמ' 21 לפרטיכל, שורה 5). המבקש הדגיש כי כאמור בתגובת המדינה וכפי שהעיד מר מלצר, סגן ראש מינהל המכס, הסדר המחסנים הרשויים נועד לעודד רכישת טובין בישראל והותרת מטבע חוץ בארץ וממילא תכלית ההסדר הינה טובת הצרכנים ולא גילגול שיעור המע"מ לכיסן של חנויות ה"דיוטי פרי" תוך הותרת המחיר על כנו (פסקה 47 לסכומי המבקש). לשיטת המבקש, כשהמדובר בלקוחות מוסדיים או עסקיים ההטעיה מצד המשיבה חמורה אף יותר שכן אלו יכולים היו לרכוש את אותם הטובין שרכשו בחנות המשיבה במקום אחר ברחבי הארץ תוך שהם זכאים לקבל החזר בגין רכיב המע"מ כמס תשומות, בעוד שבחנות המשיבה שילמו מחיר זהה אולם נמנעה מהם היכולת לקבל את החזר המע"מ, ככל ואותו חלק ממחיר המוצרים בגובה המע"מ כלל לא הועבר ונותר בכיסה של המשיבה. בהקשר זה יצוינו טענות המבקש בקשר עם ביסוס עמדת המשיבה שלפיה העבירה לרשויות המס, מע"מ רק בגין סיגריות בקופסאות בודדות, עיתונים וכרטיסי טלכרד שנמכרו בחנות. לדברי המבקש, לא הוגשה כל ראיה בתמיכה לטענת המשיבה זולת תצהירי מנהל המשיבה וחשב המשיבה. חוסר אמינותם של השניים, כך לטענת המבקש, שהפנה לסתירות שהתגלו בחקירתם "נחשפה ללא כל ספק, במסגרת חקירתם על דוכן העדים" (סעיף 23 לסיכומי המבקש). כך גם האיר המבקש את תגובת היועמ"ש ה"נוקט בלשון רפה ומתחכמת" ואינו טוען כי סכומי המע"מ הועברו למדינה בגין הפריטים הנזכרים בתשובת המשיבה: "בהתאם להנחיות שניתנו ע"י המכס מע"מ אמור היה להיגבות בחנויות סטימצקי בנתב"ג, שהוגדרו כמחסן רשוי ליוצאים לחו"ל, בגין מכירת עתונים, כרטיסי טלפון וסיגריות בחפיסות בודדות אך לא בגין ספרים ... וככל שנגבה מע"מ והועבר לרשויות המס, הרי שמדובר במע"מ בגין עתונים, כרטיסי טלכרד וסיגריות בחפיסות בודדות כאמור [...] מבלי לגרוע מעמדת היועמ"ש כמפורט לעיל לפיה ככל שהדבר נוגע לעתונים, סגריות בחפיסות בודדות וכרטיסי טלפון נגבה המע"מ כדין, הרי שמע"מ זה אף הועבר ככל שיוכח על ידי סטימצקי למדינה" (סעיפים 1 ו-11 לתשובת היועמ"ש, ההדגשות נוספו בפסקה 26 לסיכומי המבקש). למעלה מזו, היועמ"ש לא צירף לתגובתו כל תצהיר מטעם גורם מוסמך בעניין המצב העובדתי לאשורו וסגן ראש מינהל המכס אשר העיד מטעם היועמ"ש הדגיש כי "תחום העבודה שלי במשך כל ה-40 שנה זה בתחום המכס ולא בתחום המע"מ ... עניין המע"מ זה אגף אחר לגמרי ומעולם לא טיפלתי בזה" (עמ' 47 לפרטיכל, שורות 19-22). עוד הדגיש המבקש, כי בניגוד לטענת המשיבה שלפיה המע"מ הנגבה בגין העיתונים מועבר לרשות המסים, מלמד סרט הקופה כי הסכום שנגבה היה גלובלי, זאת בניגוד לסרטי קופה ביתר חנויותיה של המשיבה בה מופיע רכיב המע"מ בנפרד (ראה נספח כד' לבקשת האישור). בהתאם, גם בחשבונית המס שמילא נציג המשיב בעת הרכישה לא מופיע רכיב המס (נספח ה' לבקשה). לטענת המבקש, ידיעת המחיר עובר לתשלום בקופה אינה מאיינת את ההטעיה, שכן זו "אינה נוגעת למחיר אשר הופיע או לא הופיע על הטובין בחנויות" (פסקה 80 לסיכומיו) והדגיש כי עם כניסת חוק תובענות ייצוגיות לתוקף אין עילות התובענה מצומצמות עוד לגדרו של חוק הגנת הצרכן. אשר לגביית המע"מ בגין מכירת העיתונים, לדברי המבקש, מרשיונות המחסן הרשוי (נספחי כ' לבקשה) עולה בצורה ברורה כי החל משנת 1996 היו העיתונים וכתבי העת חלק מהטובין המפורטים ברשיון, לפיכך אין ולא היה אמור להיגבות מע"מ בגין עיתונים. עם זאת, לשיטת המבקש אף אם הועבר המע"מ בגין עסקאות אלו לרשות המסים כדין, הרי שעדיין התעשרה המשיבה מהצגתה כחנות "דיוטי פרי" ואף בתגובת היועמ"ש נטען כי אם יקבע בית המשפט שסטימצקי אכן הטעתה את הצרכנים "ראוי שבית המשפט ישקול כי התועלת במקרה זה שהפיקה סטימצקי איננה בגובה המס שגבתה והעבירה למדינה כדין, אלא בהיקף מכירותיה כחנות פטורה ממסים" (סעיף 13 לתגובת היועמ"ש). בחתימת סיכומיו טען המבקש כי תביעתו עומדת בתנאים הקבועים בחוק לאישורה כתובענה ייצוגית ודין בקשת האישור להתקבל. טענות המשיבה לשיטת המשיבה, במקרים אותם מגולל המבקש בתביעתו אין כל הטעיה, לא במעשה ולא במחדל. לדבריה אין מחלוקת כי מחיר הטובין הנזכרים בבקשה מודפס עליהם וממילא הסכמת המבקש לשלם את תמורתם בעת הרכישה שוללת טענה להטעיה כלשהי. המשיבה ציינה כי עדי המבקש אישרו שכצרכנים מעניין אותם מחיר המוצר (עמ' 3 לפרטיכל, שורות 10-11, עמ' 7 לפרטיכל, שורות 8-9) וכי לא ראו בחנות כל שילוט לפיו המוצרים נמכרים בפטור ממע"מ (עמ' 2 לפרטיכל, שורות 19-20, עמ' 4 לפרטיכל, שורות 5-6) או שילוט לפיו המחירים בחנות זולים ממחירי חנויות אחרות של המשיבה (עמ' 4 לפרטיכל, שורות 7-9). לטענת המשיבה, שעה שמחירי הטובין סומנו כנדרש ומחיר המוצר היה ידוע לצרכן לא הופרה "חובת הגילוי לצרכן". המשיבה הוסיפה כי מסעיף 16 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1976 הקובע כי במכר, החייב במס הינו המוכר, עולה כי "הקונה אמור להיות אדיש בשאלת החבות במע"מ שכן הוא אינו החייב במע"מ. כל מה שאמור לעניין את הקונה זה מחירו של המוצר והאם הוא יכול לרכוש מוצר כזה במקום אחר במחיר זול יותר ... מכאן שהמבקש אמור להיות אדיש לשאלות: האם סטימצקי משלמת מע"מ אם לאו והאם המע"מ הוא בשיעור כזה או אחר ... כל מה שצריך לעניין את המבקש הינו מה המחיר שהוא נדרש לשלם" (פסקאות 21-22 לסיכומי המשיבה). אשר לעניין גביית המע"מ בחנויות, הדגישה המשיבה כי אף שסעיף 30(א) לחוק מע"מ קובע כי על מכירת טובין במחסן רישוי ליוצאים מישראל יוטל מע"מ בשיעור אפס, קובעות התקנות כי תנאי להחלת שיעור זה הוא קיומן של הוראות פקודת המכס ותקנותיה. בעדותו הדגיש מר מלצר כי עפ"י מכתב מר זייף, מנהל המכס ומע"מ מחודש מרץ 1995, רשאית סטימצקי למכור ללא מע"מ "לנוסעים בעלי כרטיס עליה למטוס" טובין מהסוגים המפורטים במכתב כגון ספרים, תקליטים ותקליטורים, מזכרות, מכשירי כתיבה, מוצרי נייר, תשמישי קדושה ועוד, בעוד ש"טובין אחרים כדוגמת עיתונים וכתבי עת (ישראלים וזרים), גלויות, סיגריות בחפיסות בודדות וכרטיסי טלפון יימכרו בתנאים המקובלים בחנויות רגילות שאינן מחסן רישוי" (מכתב זייף צורף כנספח לתצהיר מלצר). ממילא, גביית המע"מ בגין מכר טובין מסוג הפריטים הנזכרים נעשה כדין ו"חזקה על שלטונות המכס ומע"מ שפעלו מתוך 'תקינות שלטונית' וחזקה שההנחיות שהם נתנו לסטימצקי היו בהתאם להנחיות אלו כפי שהיה מחובתה לפעול" (פסקה 32 לסכומי המשיבה). המשיבה הוסיפה וטענה כי גם אם גביית המע"מ לא היתה כדין, אין בכך כדי להקים למבקש עילה חוקית להשבתו. לשיטתה, המבקש הסכים למחיר ללא קשר לסוגיית המע"מ ולא הוטעה לגביו. המשיבה העבירה את הסכומים למדינה ואם למבקש תביעה כלשהי בעניין זה עליו להפנותה למדינה. עוד הפנתה המשיבה לדברים שנכתבו בפרשת אילן לפיהם גביית מחיר בלתי חוקית "אינה מצביעה כשלעצמה ובהכרח על הטעיית הצרכן" (בש"א (ת"א-יפו) 10486/00 גפני אילן, עו"ד נ' עמותת אגודת בעלי מוניות התחנה, תק-מח 2004(4) 6868 (2004)). בהקשר זה ציטטה המשיבה גם מפרשת בקר בה ציין המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין כי: "גם בטענה כי עצם גביית המע"מ מהווה הטעייה מצידה של המשיבה, המקימה עילה לפי חוק הגנת הצרכן, אין ממש. על הגיונה המפותל של טענה זו ניתן ללמוד אם נניח כי המשיבה היא אכן "מבטחת" כהגדרתו של חוק הפיקוח וכי גביית המע"מ נעשית שלא כדין. לכאורה, כדי להימנע מהטעיה, היה על המשיבה לגלות כי היא גובה מע"מ שלא כדין, אם כי לא היה עליה לחדול מכך. אלא שלא לתכלית זו נקבעו חובות הגילוי בחוק הגנת הצרכן. מקום שבו לא היה בגילוי כדי להכשיר פעולה מסוימת, לא ניתן לומר כי קמה עילה של הטעיה. כאשר ידוע כי פעולה מסוימת אינה כדין חובת הגילוי מתייתרת ואת מקומה תופסת החובה לנהוג כדין. משכך, יש לתקוף את הפעולה בדרך המלך - לפי הדין האוסר את הפעולה - ולא על-פי עילה עקיפה של הטעיה" (ע"א 2505/06 ענת בקר נ' סלקום ישראל בע"מ, תק-על 2008(4), 2368 (2008)). דבקה בגרסתה שלפיה יש לבחון את עילת ההטעיה מכוחו של חוק הגנת הצרכן, הדגישה המשיבה כי המבקש לא פעל כחוק שעה שלא הודיע על ביטול עסקת המכר "תוך שבועיים מיום עשיית העסקה או מיום מסירת הממכר, לכל המאוחר" וממילא, בהעדר הודעה אין הקונה רשאי להסתמך על "אי ההתאמה". כך גם הדגישה כי למבקש לא נגרם נזק וכי לא קיים קשר סיבתי בין ההטעיה והפגיעה. המשיבה עמדה גם על יתר התנאים הנדרשים לאישור התובענה כייצוגית ולטענתה אין המבקש עומד בהם. טענות היועמ"ש היועמ"ש הבהיר כי "אינו נוקט עמדה האם הטעתה סטימצקי את לקוחותיה לגבי זכותה לגבות מס בגין מכירת עיתונים מקומיים" (פסקה 15 לסיכומיו). בנוסף חזר היועמ"ש על עמדתו לפיה "האינטרס העומד לנגד עיני היועמ"ש, במקרה זה, הינו ההיבט הפיסקאלי" ולפיכך התמקדו סיכומיו בסקירת המצע החוקי לבקשת האישור. היועמ"ש הבהיר את מקור הסמכות והתכלית בהטלת מע"מ בשיעור מלא במכירת העיתונים בחנויות המשיבה. עם זאת ציין כי כיום מאשר מנהל המכס כי גם טובין אלו ימכרו ללא מע"מ. בדבריו העיר היועמ"ש כי לא ניתן לאתר את חברי הקבוצה וממילא לשיטתו "השבה לטובת הציבור כמוה כהותרת סכומי המס בידי המדינה אשר עושה בכסף שימוש לצרכי ציבור כחלק מתקציבה" (פסקה 14 לסיכומיו). דיון והכרעה בקשת האישור הוגשה במקורה לפי סעיף 35א לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981. משנחקק חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, הוראותיו הן המסדירות את אישורו וניהולו של הליך קבוצתי ויש להחילן אף על בקשות אישור אשר היו תלויות ועומדות לפני בית המשפט בעת כניסת החוק לתוקף. כמצוות המחוקק, תידון תחילה השאלה האם בידי המבקש עילת תביעה כנגד המשיבה ולאחריה ידונו יתר התנאים הנדרשים לאישורה של תובענה זו כייצוגית. בעסקאות אליהן מתייחסת בקשת האישור נרכשו שני עיתונים וספר. הואיל והתשתית הנורמטיבית המתייחסת לסוגי טובין אלו שונה, ידונו השניים בנפרד. ראשית תידון עסקת מכר הספר במחיר המוטבע על כריכתו כ"מחיר המומלץ לצרכן" ולאחריה ידונו עסקאות מכר העיתונים שבכותרתם מצוין הן מחיר הכולל מע"מ והן מחיר שאינו כולל מע"מ. חרף השוני בין סוגי הטובין השונים, במוקד בקשת האישור ניצבת טענת המבקש כי ההטעיה של המשיבה מושתת על הנחה, הרווחת לדבריו בציבור, העומדת "ביסוד התקשרותו של כל לקוח ולקוח לרכישת טובין בחנויות המשיבה" בדיוטי פרי. ההנחה גורסת, כך לשיטת המבקש, כי "המחיר אותו הוא נדרש לשלם בגין כל מוצר הינו מחיר הנמוך לפחות בגובה שיעור המע"מ ... מהמחיר האחיד אותו היה נדרש לשלם בכל חנות אחרת ברשת החנויות של המשיבה" (פסקה 40 לסיכומי המבקש). בבסיס ההנחה שני רכיבים עובדתיים שלטענת המבקש הציגה המשיבה: (1) בחנויות רשת המשיבה נמכרים הטובין במחיר אחיד. כך למשל ביחס לספרים, אלו נמכרים ב"מחיר המומלץ לצרכן". (2) עסקאות המכר המתבצעות בחנויות המשיבה המצויות במתחם הדיוטי פרי פטורות ממע"מ. עדות לכך ניתן למצוא בסרטי הקופה של המשיבה עליהן ציינה המשיבה "סטימצקי דיוטי פרי" היינו חנות סטימצקי ללא מסים. המסקנה העולה מצירופם של השניים, ההנחה בלשון המבקש, הינה כי המחיר לצרכן ב"חנויות הדיוטי פרי" של המשיבה יהא מחיר נמוך יותר מהמחיר ביתר חנויות המשיבה ברחבי הארץ. מסקנה שגויה זו, הינה לשיטת המבקש, תולדת הטעיה של המשיבה. ברוח זו מדגיש המבקש בסיכומיו כי ההטעיה נעוצה בעובדה כי המחירים בחנויות "אשר התהדרו בשם 'סטימצקי דיוטי פרי' כאמור ונמצאו במתחם היוצאים לחו"ל לאחר מעבר ביקורת הדרכונים - היו מחירים זהים לחלוטין למחירים אשר נגבו בכל יתר חנויותיה של המשיבה בישראל" (פסקה 80 לסיכומי המבקש). שני רכיבים אלו, שהוצגו לטענת המבקש על ידי המשיבה וגרמו להטעייתו, ייבחנו להלן בראי רכישת הטובין השונים בשתי העסקאות שביצע המבקש. רכישת הספר במחיר המומלץ לצרכן המופיע על כריכת הספר באשר לרכישת הספר - על המדיניות לפיה "המשיבה שומרת, ככל שניתן, על אחידות במחיריה בכל חנויותיה" הצהיר מנכ"ל המשיבה (סעיף 6 לתצהיר מצליח), ובחקירתו הבהיר כי המחיר המומלץ המוטבע בגב הספר אותו רכש המבקש הוא המחיר שנגבה "גם בקניון רמת אביב וגם בחנות בדימונה" (עמ' 20 לפרטיכל, שורה 17). לדברי מצליח "את הספר מכרתי באותו מחיר והעיתון נמכר על פי מחירו. אנחנו דאגנו לשמור על מחירים אחידים" (שם בשורה 9). עם זאת, הדגיש מר מצליח כי "אנחנו החלטנו שבשדה התעופה המחיר הזה (המחיר המומלץ לצרכן המוטבע על כריכת הספר - מ.א.) הוא ללא מע"מ. אני רשאי בתור עסק לקבוע מחירים שונים בחנויות שונות" (עמ' 26 לפרטיכל, שורות 19-20). מהאמור עולה אפוא כי אף שככלל נשמרת מדיניות המחיר האחיד לצרכן, ברחבי הארץ מגלם המחיר לצרכן גם את סכום המע"מ המועבר לרשות המסים, בעוד שבחנויות המשיבה באולם היוצאים מלוא המחיר לצרכן משתלשל בסופו של יום לכיסה של המשיבה. גביית מלוא "המחיר המומלץ לצרכן" גם כשמחיר זה אינו מגלם מע"מ, שעה שמדובר בעסקה הנהנית ממע"מ בשיעור אפס, מחטיא אולי את כוונתו של המחוקק מעניק ההטבה כפי שטען המבקש וכפי שאישר זאת מר מלצר סגן ראש מינהל המכס. אך עם זאת הדגיש מלצר כי: "המכס כרשות שלטונית לא יכולה להיכנס לנושא באיזה מחיר מוכרת חנות דיוטי פרי, כי זה היה מביא אותנו לפיקוח על מחירים ולעודף רגולציה שהמדינה לא מעוניינת ... כאן המדינה איפשרה למכור את הטובין ללא מס. האם המוכר סופג את זה, או מגלגל את הפטור ללקוחות, זה כבר עניין של תנאי שוק" (עמ' 48 לפרטיכל, שורה 19 ואילך). בהתאמה טוענת המשיבה בסיכומיה כי "קורה לא אחת כי גם בעסקאות בשיעור מע"מ אפס, מחיר המוצרים הנמכרים עולה על מחירם בתוך ישראל והיו על כך הרבה פרסומים בעיתונות" (פסקה 22 לסיכומי המשיבה). המשיבה לא צירפה ראיות בתמיכה לטענה זו, אך לא מן הנמנע כי לפחות בכל האמור ביחס למשיבה כפי שהצהיר מנכ"ל המשיבה, מחירי הטובין בחנויותיה שבדיוטי פרי אינם אטרקטיביים יותר מהמחירים ביתר חנויותיה ובלשון ב"כ המשיבה "נכון שזו אוירת חו"ל אבל זה לא אומר מחירים זולים יותר" (עמ' 3 לפרטיכל הדיון מיום 29.1.07, שורה 7). בהקשר זה אוסיף כי בפרשת בארי בה נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בעניין התנהלות הוצאת עיתון הארץ אשר במקביל להפחתת שיעור המע"מ העלתה את מחיר המנוי, באופן בו נותר המחיר לצרכן על כנו, כתב בית המשפט: "כאשר חלה הפחתה בשיעור המע"מ, כפי שאירע במקרה דנן, או לחילופין כאשר חלה העלאה בשיעור המע"מ, קמה חובה ישירה על ציבור העוסקים להפחית או להעלות את שיעור המע"מ אותו הם גובים מהצרכן, אשר בהתאם משפיע ישירות על המחיר לצרכן. אולם, יודגש ויובהר כי אין בחוק המע"מ לכשעצמו כל הוראה האוסרת על שינוי מחיר העסקה בנסיבות של שינוי שיעור המע"מ. במילים אחרות, אין לצד קיומה של החובה להפחית את שיעור המע"מ, עם הפחתתו, כדי למנוע או לאסור על ציבור העוסקים להעלות את מחיר העסקה, בין אם בשיעור הפחתת המע"מ על דרך של אי שינוי המחיר לצרכן, ובין אם בשיעור אחר. המדובר בתחרות חופשית והציבור הוא זה שיקבע אם ימשיך לצרוך את המוצר, על אף העלאת מחיר העסקה אם לאו, והכול כל עוד כמובן שאין מדובר במוצר הנמצא בפיקוח שחל לגביו צו פיקוח מחירים. כך בדומה עת הועלה שיעור המע"מ נמצאו לא מעט עוסקים אשר "ספגו" את שיעור עליית המע"מ, דהיינו הפחיתו את מחיר העסקה לתקופה מסוימת, משיקולים כלכליים ושיווקיים. אילו ביקש המחוקק להבטיח קטגורית כי העוסקים לא ינצלו "הזדמנות" זו, של הפחתת שיעור המע"מ, לצורך העלאת מחיר העסקה באופן שבפועל לא שונה המחיר לצרכן, כפי שקרה במקרה הנדון, היה עליו לתת את הדעת לכך מפורשות, אך זה בחר במודע שלא לעשות כן ולהותיר זאת בידי "כוחות השוק". זאת נלמד מעיון בפרוטוקול ישיבת וועדת הכספים של הכנסת מיום 25.2.04 (נספח א' לסיכומי המשיבה) שם מתייחס מר איתן רוב, מנהל המכס והמע"מ לשאלות חברי הוועדה ואומר: "חבר הכנסת רצאבי שאל איך נוכל לוודא שההנחה תגיע לצרכן. הממשלה לא יכולה להיות מעורבת בדברים כאלה. ... הצרכנות תקבע את זה השוק יקבע את זה. יש מקרים שבטווח הקצר זה לא מגולגל... אנחנו מדברים על מדיניות ארוכת טווח, שהשימוש בהחלטות האלה על הפחתת נטל המס יגיע לצרכן בוודאות. באיזה שיעור? זה תלוי בגמישות הביקוש בכל אחד מהמוצרים ובמה שיקרה בשוק".   כאמור, המחוקק נתן דעתו לכך ולא ראה לנכון להתערב במחיר לצרכן, על אף הפחתת המע"מ, מאחר וראה בכוחות השוק כאלו אשר יקבעו את ההשפעה של הפחתת שיעור המע"מ, בבירור בטווח הארוך של הדברים" (בשא (ב"ש) 4309/05 ‏שמעון בארי נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (ניתן ביום 26.5.09)). גם במקרה דנן לא שוכנעתי כי הענקת ההטבה בדבר הטלת מע"מ בשיעור אפס כאמור בסעיף 30(א)(4) לחוק מע"מ מחייבת את "גלגולה" של ההטבה כלפי הצרכן הרוכש טובין באולם הנוסעים היוצאים מישראל. במצב דברים זה, ייתכן שעל המחוקק לשקול פעם נוספת את ההטבות שעניינן עידוד ביצוע עסקאות הנערכות במתחם ה'דיוטי פרי' ו"הותרת מטבע חוץ בארץ" (ראה בהרחבה דבריו של כב' השופט חשין אשר נותרה כדעת מיעוט בבג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 49 (1999)). עם זאת, ב"ניצולן" של ההטבות מצד המשיבה, כשלדבר ניתן גילוי מלא בסימון המחיר לצרכן על גבי הטובין כדין, אין כדי להוות הטעיה. בהקשר זה סבור המבקש כי בסימון המחיר על גבי הטובין בחנויות המשיבה ב"דיוטי פרי" יש כדי להטעות. את החלטת המשיבה לקבוע כי "המחיר המומלץ" המופיע על גבי הספרים בחנויות אלו אינו כולל מע"מ, מעמת המבקש עם התנהלותה של המשיבה בחנותה באילת בה מציינת המשיבה בהבלטה כי "המחירים המופיעים ע"ג הספרים כוללים מע"מ. המע"מ יופחת בקופה בעת התשלום" (נספחים ב/1-ב/6 לתגובת המבקש). כך גם את הצבת השלטים בטרמינל 3 (הטרמינל החדש) יש לראות לשיטת המבקש כהודאת בעל דין (פסקה 62 לסיכומי המבקש). לשאלת בית המשפט בעניין ההבחנה בין מכירת הספרים בחנות הדיוטי פרי ובין מכירת הספרים באילת השיב מנכ"ל המשיבה: "אפשר להגיד שזה דומה לשיקול של מחיר גבוה שמתבטא בבית קפה למעלה באולם היוצאים לעומת חנות אחרת של בית קפה בעיר. המחיר היה נוח כדי לא להדביק מחיר על כל ספר. תנועת הספרים מאוד גדולה, של החזרות. היה הכי נוח להשאיר מחיר ולשלם עבור המחיר המומלץ לצרכן" (עמ' 26 לפרטיכל, שורות 13-16). מנהל המשיבה אף הבהיר כי עלויות החזקת החנות במתחם גבוהות במיוחד לרבות בשל דמי השכירות הגבוהים משכך. בהתחשב בכל אילו, קובעת המשיבה את מחיר המוצרים הנמכרים בחנויות המתחם. קבלת תביעת המבקש משמעותה כי על המוכר להציג לצרכן לא רק את "מחיר התמורה החוזי" אלא גם ליידעו האם התמורה אותה יעביר למוכר כוללת תשלומי מע"מ אשר יגיעו בסופו של יום לרשות המסים אם לאו. דומני כי דרישה זו חורגת מחובת הגילוי המוטלת על העוסק ואינה עולה כדי הטעיה. יודגש כי המבקש ובני משפחתו שנלוו אליו בראשונה מבין העסקאות הנזכרות בבקשתו, העידו כי בחנות המשיבה לא הוצג כל שילוט לפיו המחירים בחנות זולים יותר מחנויות אחרות של המשיבה במקומות אחרים (עמ' 3 לפרטיכל, שורות 1-4, עמ' 4 לפרטיכל, שורות 7-9). כאמור, הצגת המחיר הנדרש מהצרכן כשמחיר זה אינו כולל מע"מ, במקום בו עסקת המכר תהנה ממע"מ בשיעור אפס עולה בקנה אחד עם זיהוי חנויות המשיבה באולם היוצאים כחנויות "דיוטי פרי". זאת, אף אם לטענת המשיבה אין בזיהוי זה כי אם זיהוי מקום גיאוגרפי גרידא. משכך, איני נזקק להכרעה בעניין הדגשת מיקומה של החנות כמצויה במתחם הדיוטי פרי על גבי סרטי הקופה. שכן בסופו של יום כאמור, רכישת הספר אכן נהנתה מהקלת מס וחויבה במע"מ בשיעור אפס. מחיר המכירה התגלה כלא נמוך יותר ממחיר המוצר ברחבי הארץ שלא במתחם 'הדיוטי פרי'. במילים אחרות, הגם שבחנויות המשיבה ב"דיוטי פרי" ובחנויותיה ברחבי הארץ נמכרים הספרים במחיר זהה, אין בשוני שבין החנויות במחיר כשהוא ללא מע"מ, כדי להוות הטעיה, כל עוד גולה "המחיר לצרכן" כדין, מבלי להטעותו בעניין העברת או אי העברת המע"מ לרשות בגין ביצוע העסקה. "יזהר הקונה" ויערוך השוואת מחירים כדבעי כשהוא מבקש לרכוש מוצרים בחנויות המצויות במתחם הדיוטי פרי. כינויו של המתחם אינו ערובה כי המוצרים הנמכרים בן נמכרים במחיר נמוך ממחירם מחוץ למתחם והדברים ידועים. ככל שלא היו ידועים למבקש, הרי ש 'טעות' זו אינה תולדה של מעשה או מחדל של המשיבה, כטענת המבקש. רכישת העיתון במחיר הכולל מע"מ שונה הדבר באשר לרכישת העיתונים בחנויות המשיבה. אין חולק כי בכותרת העיתונים מודפסים שני מחירים לצרכן: מחיר הכולל מע"מ ומחיר שאינו כולל מע"מ ואין חולק כי בחנויות המשיבה נגבה המחיר כשהוא כולל מע"מ. לטענת המשיבה והיועמ"ש, סכומי המע"מ בגין מכירת העיתונים נגבו מכוח הוראתו של מנהל המכס במכתבו ממרץ 1995 אשר הנחה את המשיבה כי: "טובין אחרים כדוגמת עיתונים וכתבי עת (ישראלים וזרים), גלויות, סיגריות בחפיסות בודדות וכרטיסי טלפון יימכרו בתנאים המקובלים בחנויות רגילות שאינן מחסן רישוי". נציג המכס צירף לתצהירו מכתב המוכיח לדבריו כי בתקופה הרלבנטית כדבר שבשגרה לא נמכרו העיתונים באולם היוצאים במע"מ בשיעור אפס. במכתבו משיב מר מלצר לתלונה שהופנתה למשרד התיירות בעניין "מכירת עיתונים בחנות סטימצקי בנמל תעופה בן-גוריון". ובו מסביר מלצר כי: "מכירת טובין בחנויות 'דיוטי פרי' בנמל תעופה בן-גוריון זכאית לשיעור מע"מ אפס מכח חוק מע"מ, אך ורק לגבי סוגי הטובין שנקבעו ע"י מנהל המכס ברשיון החנות. במסגרת זאת, אין אפשרות למכור ללא מס בחנות דיוטי פרי בנתב"ג טובין כדוגמת עתונים, סיגריות בחפיסות בודדות וכרטיסי טלפון" (מכתב מיום 11.2.96 צורף לתצהיר מלצר). בסיכומיו הסביר היועמ"ש, תוך שהוא מפנה לפרשת סופרפארם שנזכרה לעיל, כי תכלית ההטבה הינה עידוד הישראלים היוצאים מישראל לקנות טובין בישראל לפני היציאה מן הארץ ולא לקנות אותם בחנויות פטור במדינות אחרות. ממילא, "רכישת עיתון מקומי בעת ההמתנה לטיסה כמוה כרכישת דברי מאכל במזנונים הקיימים במתחם היוצאים מישראל, אשר אף היא נעשית תוך תשלום מסים מלאים. רכישת העיתון בארץ, אינה מהווה כל תחליף לרכישה בחו"ל" (פסקאות 7-8 לסיכומי היועמ"ש). עם זאת, יודגש כי כיום, ובניגוד לתכלית החקיקה: "מאז הפעלת טרמינל 3, בשלהי 2004, עקב שיקולי יעילות ופשטות, אישר המנהל במסגרת הטובין המאוחסנים במחסני המכירה ליוצאים לישראל, כי גם העיתונים המקומיים ימכרו ללא מע"מ" (פסקה 9 לתגובת היועמ"ש). על כל פנים, גביית המס בגין מכירת העיתונים נעשתה בהתאם להוראת מנהל המכס משנת 1995, זאת אף שהנחייתו לא קיבלה ביטוי ברור ברשיונות המחסן משנת 1996 ואילך. עם זאת ממכתבו של מלצר עולה כי הן הרשות והן המשיבה ראו עין בעין את סוגיית העברת המע"מ בגין מכירת העיתונים. אשר לנוסחי הרשיונות העיד מלצר כי: "מחסנים רשויים פועלים לא רק לפי הדף שנקרא רשיון, אלא פועלים לפי נהלים והוראות שהנהלת המכס מפרסמת. המכתב של מר זייף זו היתה הוראה מחייבת לפתיחת המחסן. הנוסח הרצוי לדעתי היה הנוסח הראשון (נוסח הרשיון לשנת 1995 - מ.א.). זה לא אומר שהעיתונים שנכנסו לרשיון, הם חייבים להימכר בשיעור אפס מע"מ, כי ההוראה היא מחייבת" (עמ' 51 לפרטיכל, שורה 26 ואילך). ובהמשך לשאלות ב"כ המבקש השיב: "ש. אז ב-96 הרשיון טועה ומטעה. מה לגבי 97? ת. את מי? רשיונות כאלה לא עומדים לרשות הצבור. סטימצקי קיבלה רשיון שהסביר איפה ניתן למכור בשיעור אפס ואיפה לא. האזרח שמגיע לכל אחת מחנויות דיוטי פרי לא רואה בשום מקום את הרשיון הזה. הוא יודע שנכנס לחנות דיוטי פרי וזה הכל. הרשיון נמצא בחב' סטימצקי שאני מניח שהיא ידעה איך צריך לעבוד. ש. מה אמור להניח הצרכן שנכנס לחנות דיוטי פרי. ת. התכוונתי שאזרח שנכנס לחנות דיוטי פרי, הוא לא רואה את הרשיון. ש. הוא מניח שהוא נכנס לחנות דיוטי פרי, היינו פטור ממסים. ת. איני יודע כמה הצרכן יודע. אדם שמגיע לאזור הדיוטי פרי, יכול לגשת לשתות קפה באחת החנויות, ויכול להיות שמישהו חושב שזה פטור ממע"מ אבל זה לא פטור ממע"מ. עובדה שיש בתי קפה באזור של הדיוטי פרי שמשלמים מע"מ. היה סוג אחר של אלקטרוניקה שמוכרים מוצרי חשמל והם נמכרו במס מלא, ורק ניצלו את מקום התצוגה המפתה של הדיוטי פרי, לגבי מוצרים שאינם פטורים ממע"מ, כגון מקרר ומכונות כביסה. העובדה שחנות כזו או אחרת נמצאת באזור הדיוטי פרי, אולי נותנת סבירות מסויימת אבל לא ודאות מוחלטת. מה חושב האזרח כשנכנס אני לא יודע" (עמ' 52 לפרטיכל, שורות 8-17, ההדגשות נוספו). אשר לטענת המבקש כי על המשיבה היה ליידע את הצרכן כי המחיר אותו היא גובה הינו מחיר הכולל מע"מ אף שהמדובר ברכישה במתחם ה"דיוטי פרי", דומני כי אין לקבלה. המשיבה לא הטעתה את צרכניה כי אינה גובה מע"מ כאשר בכותרות העיתונים צוינו בצורה ברורה שני מחירים אחד הכולל מע"מ והשני כשאינו כולל מע"מ. אף שהמבקש סבר כי רכישת העיתון תזכה להטבת המס רק מעצם מיקום ביצוע העסקה לרכישתו, אין לתלות את טעותו במשיבה אשר נהגה כמצוות מנהל המכס. לאור האמור אני סבור כי המשיבה לא הטעתה את המבקש וממילא לא שוכנעתי כי בידי המבקש עילת תביעה כנגד המשיבה. באשר לחשבוניות המס שרשמה בעבר המשיבה, על פי הודאתה, בטעות, ואשר ניתן היה לכאורה לעשות בהן שימוש לצורך מס תשומות כאשר מדובר ברכישות לצרכי עיסקו של עוסק, הרי שהמבקש לא טען ולא הוכיח כי מדובר ברכישה מזכה בניכוי מס תשומות או כי נדחתה דרישת ניכוי התשומות בנוגע אליה על ידי רשויות מע"מ. אני דוחה אפוא את הבקשה שלפני. משזו הכרעתי איני נצרך לשאר טענות הצדדים. בחתימת הדברים, ואף שאין בכך כדי לשנות ממסקנת הדברים, איני יכול שלא להתייחס להתנהלותם של המשיבים בקשר עם הבירור העובדתי בעניין חבותה של המשיבה במס והעברת תשלומי המס בפועל לרשות. בהתייחס למכתבו מיום 20.10.2004 בו השיב חשב המשיבה לב"כ המבקש כי "חנויות סטימצקי באולם היוצאים אינן נכללות במסגרת חנויות דיוטי-פרי ואינן פטורות מתשלום מע"מ. עובדה זו קיימת משנים רבות וידועה לקהל הנוסעים ולרשות!", הצהיר החשב בראשית שנת 2006 כי: "תשובתי זו אינה מדויקת שכן עקב טעות שבהיסח הדעת לא היתה בה התיחסות מדויקת ונכונה למצב המשפטי המורכב של מכירת מוצרים בחנויות סטימצקי, שעליהם חל סעיף 30(4)(א) לחוק מס ערך מוסף - שהובהר לי רק לאחרונה ע"י היועצים המשפטיים של סטימצקי" (סעיף 2.3 לתצהיר גולדברג, ההדגשות נוספו). בעדותו הבהיר גולדברג כי תשובתו נוסחה על ידי מחלקת שירות הלקוחות והועברה לעיונו "במכתבי נפלה טעות. לא ירדתי לפרטים כשחתמתי על המכתב. לא ירדתי לעומקו של המצב המשפטי". החשב הוסיף והבהיר כי בעת כתיבת התשובה ידע שהיקף תשלומי המע"מ שהעבירה המשיבה מחנויותיה בדיוטי פרי לרשות, קטן מהשכיח ביחס להיקף מחזורי המכירה של חנויות אלו (ראה עמ' 32 לפרטיכל, שורה 3 ואילך), ועם זאת ביקש שלא לחזור בו מתצהירו. לדברי החשב לכל אורך הדרך נפלו טעויות כך במכתבו, כך בתשובתו של מר אורן בר, סגן הממונה במע"מ בה נפלה "טעות כפולה" (עמ' 35 לפרטיכל, שורות 19-21) וכך גם בחשבונית שמילא נציג המשיבה בחנות - "בחשבונית הזו נפלה טעות" (עמ' 40 לפרטיכל, שורה 2). בהמשך עדותו עומת החשב עם עדותו של מנהל המשיבה: "ש. העיד מר מצליח שהוא נכח לגלות את המכתב יומיים לאחר הוצאתו והוא אמר לך להוציא מכתב מתקן. או שמר מצליח לא דייק או שאתה לא מדייק. ת. לא זכורה לי פניה מצידו של מר מצליח עם בקשה להוציא מכתב מתקן או כל פניה אחרת בנושא הזה" (עמ' 34 לפרטיכל, שורה 26 ואילך). לשאלת בית המשפט האם יש דרך פרקטית להסתכל בספרים ולדעת כמה מע"מ הועבר מחנויות הדיוטי פרי השיב העד כי "אפשר לקחת את דו"חות המע"מ לאותה תקופה, לבדוק בניירות העבודה ולראות מה סכום המע"מ שהועבר מהחנות הזו" (עמ' 37 לפרטיכל, שורות 1-2). חשב המשיבה אף הדגיש כי יש באפשרותו לחלץ את הסכום שאותו יש להעביר כמע"מ מתוך סך תקבולי ה"דיוטי פרי" ו"אם נלך לדו"חות המע"מ, לדו"ח שהרכיב, אפשר למצוא בו את הנתונים" (עמ' 38 לפרטיכל, שורה 26). חרף האמור סירבה המשיבה לתמוך את טענותיה בעניין העברת רכיב המע"מ רק בגין מכירות הפריטים שנזכרו בתשובתה במסמכים. אף היועמ"ש החריש בעניין זה וסירב לאשר או להכחיש כי המע"מ שהועבר לידי הקופה הציבורית הועבר רק בגין פריטים אלו. המצהיר מטעם היועמ"ש כלל לא היה בקיא בתחום המע"מ והדגיש כי "עניין המע"מ זה אגף אחר לגמרי ומעולם לא טיפלתי בזה". כך, גם בסופו של יום, לא נודע מהו היקף הסכומים שהועברו, אם בכלל, מהמשיבה לרשות. בנסיבותיה הייחודיות של הבקשה שבפני תמים דעים אני עם טענת המבקש עצמו כי "אין בעצם העברת הכספים לשלטונות מע"מ להעלות ו/או להוריד לעניין עילות התביעה של המבקש" כנגד המשיבה (פסקה 37 לסיכומי המבקש). עם זאת, סבורני כי התנהלות זהירה יותר מכל הנוגעים בדבר, הן נציגי המשיבה והן נציגי הרשות, היתה יכולה למנוע את אי ההבנה שנפלה בבסיס בקשה זו ולמצער היתה יכולה לצמצם את חזית המחלוקת שבין הצדדים. בהקשר זה יצוינו גם הקשיים שהוערמו על גבו של המבקש בקשר עם השגת רשיונות המחסן הרשוי שהוענקו למשיבה. אני סבור כי יש להביא בחשבון דברים אלו בפסיקת הוצאות הליך זה. אשר על כן אני קובע כי כמפורט לעיל בידי המבקש אין עילת תביעה כנגד המשיבה ומשכך אין מקום בקבלת בקשת האישור ואני מורה על דחייתה. כפועל יוצא מקביעותי התביעה האישית נדחית אף היא. בנסיבות שתוארו איני מוצא כי יש לקבוע צו להוצאות. המזכירות תעביר העתק מפסק הדין למנהל בתי המשפט כקבוע בחוק. תביעה ייצוגית