בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד תחנות דלק

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד תחנות דלק:

א. רקע עובדתי וגדר המחלוקת

1. המבקשים הגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבות 1-9, שהן חברות המנהלות תחנות דלק, בטענה שהן גובות מלקוחותיהן, ובהם המבקשים, סכומים העולים על המחיר המירבי שנקבע בצו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירים מרביים בתחנות תדלוק), תשס"ב-2002 (להלן: "הצו"). הצו קובע מחירים מירביים לבנזין 95 או 96 אוקטן, כאשר על פי סעיף 2(ב) לצו מותר לתחנת תדלוק לגבות תוספת מעבר למחיר המירבי בעד שירות מלא (קרי: תדלוק על ידי עובדי התחנה – להלן: "תוספת שירות מלא"), וכך גם רשאית היא לגבות תוספת בגין תדלוק בשעות הלילה ובימי מנוחה (להלן: "תוספת תדלוק בלילה או בימי מנוחה"; שתי התוספות תיקראנה להלן: "התוספות"). אולם, סעיף 3(ג) לצו קובע כי תחנת תדלוק איננה רשאית לגבות תוספות אלו אם אין בתחנה מספר מינימום של משאבות לתדלוק עצמי, דהיינו: אם שיעורן הינו "פחות משליש או שמספרן פחות מ-2, הגבוה מביניהם, ובתחנה שבה 4 משאבות או פחות – מספרן פחות מ-1". המבקשים טוענים כי המשיבות גבו מהם ומשאר הלקוחות את התוספות שמעבר למחיר המירבי, כאשר תדלקו את רכבם בשירות מלא, אף שמספר המשאבות בתחנות הדלק שלהן לא עמד בקריטריון הקבוע בסעיף 3(ג) לצו.

2. אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית לגבי העובדה שהמבקשים תדלקו את רכביהם בשירות מלא בתחנות הדלק של המשיבות (כולן תחנות של חברת "דלק"), ושילמו את התוספות, או אחת מהן, מעבר למחיר המירבי, וזאת בחודשים דצמבר 2006 עד יוני 2007 (תצהירי המבקשים וחשבוניות הרכישה מצורפים לבקשה). המחלוקת נוגעת לקיום הקריטריון הקבוע בסעיף 3(ג) לצו, המאפשר למשיבות לגבות את התוספות בתדלוק בשירות מלא. אך גם בשאלה זו אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים בנוגע למצבת משאבות התדלוק שבכל אחת מתחנות הדלק נשוא התביעה. הצדדים הגישו הודעה משותפת, המפרטת את מספר המשאבות וסוגן בכל אחת מתחנות התדלוק של המשיבות במועד הגשת התביעה. המחלוקת בין הצדדים היא משפטית טהורה, ומתמקדת בשתי נקודות הנוגעות לפירוש סעיף 3(ג) לצו. ואלו הנקודות שבמחלוקת:

א. המשיבות טוענות כי המונח "משאבה" בסעיף 3(ג) לצו מתייחס למתקן הכולל כמה פיות תדלוק, בדרך כלל משני צידיו. לטענתן, כל פיות התדלוק – שמשני צידי המתקן – נחשבות כ"משאבה" אחת. המבקשים, לעומת זאת, טוענים כי המונח "משאבה" שבצו מתייחס לעמדת תדלוק אשר אינה יכולה לשרת יותר מרכב אחד בו זמנית. לכן, לגישת המבקשים, יש להחשיב מתקן תדלוק דו-צדדי, המאפשר תדלוק שני רכבים בו זמנית – כשתי משאבות, ולא כמשאבה אחת. לכך יש כמובן השלכה על יישומו של הקריטריון הקבוע בסעיף 3(ג) לצו, המתייחס למספר משאבות מינימאלי לתדלוק עצמי שחייב להיות בתחנה על מנת שתהיה רשאית לגבות את התוספות.

ב. המבקשים טוענים כי יש לפרש את סעיף 3(ג) כלשונו, באופן שהמילים "פחות משליש" מתייחסות לכל מקרה שבו מספר המשאבות לתדלוק עצמי איננו מגיע בדיוק לשליש. המשיבות, לעומת זאת, טוענות כי כאשר מספר המשאבות לתדלוק עצמי איננו מספר שלם, יש לעגלו כלפי המספר השלם הקרוב אליו ביותר, שכן לא ניתן להציב, למשל, 4.3 משאבות בשירות עצמי.

להלן דוגמה שתמחיש את משמעות המחלוקת הפרשנית שבין הצדדים. בתחנת דלק "הכפר הירוק" שבניהול המשיבה 1 קיימות 13 משאבות תדלוק דו-צדדיות, מהן 4 בתדלוק עצמי (ראה הנתונים בהודעה המשותפת של הצדדים). לפי גישת המבקשים, יש בתחנה 26 משאבות סך הכל, שמתוכן רק 8 הן לתדלוק עצמי, שכן משאבה דו-צידית כוללת שתי משאבות. לכן, התחנה איננה רשאית לגבות תוספות מעבר למחיר המירבי, משום שמספר תחנות התדלוק העצמי נופל משליש (שליש מ- 26 הוא 8.66; לו היו בתחנה 24 משאבות היה מספר המשאבות לתדלוק עצמי (8) בדיוק שליש, אך כיוון שיש בה 26 משאבות – מספר המשאבות לתדלוק עצמי קטן משליש). לפי גישת המשיבות, יש בתחנה 13 משאבות, שמתוכן 4 הן לתדלוק עצמי, שכן יש להחשיב משאבה דו-צידית כמשאבה אחת. אמנם 4 משאבות הן קצת פחות משליש (4 משאבות הן שליש מ-12), אך כאן נכנסת לתמונה הטענה הנוספת של המשיבות, לפיה יש לעגל את השליש כלפי המספר השלם הקרוב ביותר, באופן ש-4 משאבות ייחשבו כשליש מ-13 (שליש מ-13 הוא 4.33). מכאן שעל מנת לעמוד בקריטריון הקבוע בצו, צריכות שתי הטענות של המשיבות להתקבל באופן מצטבר: הן הטענה לפיה משאבה דו-צדדית נחשבת כמשאבה אחת, והן הטענה כי יש לעגל את מספר המשאבות לתדלוק עצמי כלפי המספר השלם הקרוב ביותר.

3. אין מחלוקת כי אם נדחות טענותיהן של המשיבות לגבי פרשנותו הנכונה של סעיף 3(ג) לצו, כי אז מסתבר שתחנות הדלק של המשיבות לא עמדו בקריטריון המאפשר להם לגבות את התוספות, או אחת מהן, אף שבפועל הן גבו תוספות אלו מלקוחותיהן, ובהם המבקשים. אך המשיבות טוענות כי גם אם יסתבר כי גבו מהמבקשים ומלקוחות אחרים תוספות שלא כדין (בשל "טעות טכנית" – להשקפתן), אין למבקשים עילה בדין לדרוש את השבתן, שכן הם בחרו לתדלק רכביהם בשירות מלא ולשלם עבור התוספות. בכל מקרה, אין מקום לאשר את התובענה הייצוגית, משום שלא נתקיימו התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006.

הואיל והמחלוקת בין הצדדים היא משפטית בלבד, ויתרו הצדדים על חקירה נגדית של המצהירים מטעם הצדדים, והסתפקו בהגשת סיכומים בכתב, בהם התייחסו גם לכתב העמדה שהגיש ב"כ היועץ המשפטי לממשלה. נציג היועמ"ש הגיש את עמדת מנהל הדלק, שהיא גם דעתו, ובה הוא תומך בעמדה הפרשנית שמציגים המבקשים בשתי הנקודות המפורטות לעיל.

ב. פרשנותו של סעיף 3(ג) לצו

4. סעיף 2(א) לצו קובע את המחירים המירביים לבנזין 95 ו- 96 אוקטן בתחנות התדלוק. סעיף 2(ב) מתיר לתחנות הדלק לגבות, בבנזין הנמכר בשירות מלא, תוספת תשלום בעד שירות מלא, וכן תוספת תשלום עבור מכירת בנזין בשעות הלילה או בימי מנוחה, וזאת בנוסף על המחיר המירבי. סעיף 1 לצו מגדיר "שירות מלא" – "תדלוק כלי רכב בבנזין במשאבה המיועדת לתדלוק על ידי עובדי תחנת התדלוק". סעיף 3(ג) לצו מתנה את הרשות שניתנה לתחנות התדלוק לגבות את התוספות הנ"ל בקיום מספר מינימאלי של משאבות לתדלוק עצמי, וזו לשונו:

"על אף האמור בסעיף 2(ב) ובסעיף קטן (ב)(2), החל ביום ד' בניסן התשס"ו (2 באפריל 2006), תחנת תדלוק, ששיעור המשאבות בתדלוק עצמי בה פחות משליש או שמספרן פחות מ-2, הגבוה מביניהם, ובתחנה שבה 4 משאבות או פחות – מספרן פחות מ-1, לא תגבה כל תשלום כאמור בסעיף 2(ב), בעד בנזין הנמכר בה, אף אם הוא בשירות מלא."

5. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, המביא את תגובת מנהל הדלק, מבהיר בכתב העמדה שהגיש את התכלית החקיקתית העומדת מאחורי הוראה זו. הואיל ונקבע מחיר מירבי לדלק, היה צורך להבטיח שצרכן המעוניין בכך יוכל לרכוש את הדלק במחיר המירבי, ללא תוספת כלשהי, אם זה רצונו. לכן חויבו תחנות התדלוק להעמיד לרשות הצרכנים אפשרות סבירה לרכוש את הדלק בתדלוק עצמי, קרי: במחיר המירבי ללא תוספות. לשם כך נקבע שיעור מינימאלי של עמדות תדלוק בשירות עצמי, אשר יעמדו לרשות הצרכנים שאינם מעונינים לשלם מעבר למחיר המלא. ב"כ היועמ"ש מבהיר כי אלמלא הוראה זו, היה ניתן לסכל את מטרת המחוקק אם תחנת תדלוק, שבה עמדות תדלוק רבות בשירות מלא, הייתה מעמידה לרשות הצרכנים רק עמדת תדלוק אחת בשירות עצמי. במקרה שכזה, הצרכנים היו מעדיפים לשלם את התוספת הנדרשת עבור שירות מלא על מנת לא לעמוד זמן ממושך בתור לתדלוק בשירות עצמי (מדובר בתוספת של שקלים בודדים: סעיף 3(א) לצו).

במילים אחרות: מטרת הצו היא לאפשר רמת שירות סבירה בתדלוק עצמי, על מנת לא לאלץ את הלקוחות להיזקק לתדלוק בשירות מלא. הרעיון הוא שהלקוח ישלם תוספת עבור שירות מלא משום שהוא מעוניין בשירות מלא, ולא משום שהוא נאלץ להיזקק לו בשל העומס הנוצר בעמדות התדלוק העצמי לאור מיעוטן. לכן קבע המחוקק בצו שיעור מינימאלי של תחנות תדלוק עצמי, שיבטיחו שרמת השירות בסוג תדלוק זה לא תיפול מרמת השירות בעמדת תדלוק בשירות מלא, זולת כך שבעמדה האחרונה עובד התחנה ממלא את הדלק. זאת ועוד, כפי שמציינות המשיבות בתשובתן, מטרת הצו הייתה ליצור תמריץ לתדלוק בשירות עצמי, כך שיהיה זמין ונוח, כפי שהודיע מנכ"ל משרד התשתיות הלאומיות בהודעה שליוותה את הצו (נספח א' לתשובה).

לאור תכלית זו של הצו, סבור היועץ המשפטי לממשלה כי:

"הפרשנות המגשימה את תכלית הצו הינה זו הרואה בכל עמדת תדלוק, אשר יכולה לשרת לקוח אחד בכל עת, כ"משאבה". פרשנות זו שמה את הדגש על היחס בין מספר העמדות בשירות עצמי למספר העמדות בשירות מלא להגשמת המטרה של קיום מספר מינימלי של עמדות בשירות עצמי על מנת שלצרכנים תינתן אפשרות ממשית לבחור בין דרכי התדלוק השונות."

לפיכך, דוחה היועץ המשפטי לממשלה את הפרשנות שמציעות המשיבות, לפיה "משאבה" עשויה לשרת יותר מלקוח אחד בו-זמנית, ודי בכך שבאחד מצידיה ניתן לקבל דלק בשירות עצמי, כאשר בצידה האחר מסופק דלק בשירות מלא. פרשנות זו איננה מגשימה את מטרת הצו, לפיה "'משאבה היא עמדת תדלוק המשרתת לקוח אחד בכל פעם" (סעיף 12 לכתב העמדה של היועמ"ש). ב"כ היועמ"ש מדגיש כי המאפיין הרלוונטי לצו של "משאבה" הוא זמינותה לצרכן, ומאפיין זה איננו קיים בהגדרה המוצעת על ידי המשיבות. לפי הפירוש של המשיבות, למשל, בתחנה בה 6 משאבות, מתוכן 4 דו-צידיות ושתיים חד-צידיות המאפשרות שירות עצמי, מתקיים התנאי לפיו שליש מן המשאבות הן בשירות עצמי. זאת למרות שבדוגמה זו רק חמישית מכלל עמדות התדלוק בתחנה (10 בסך הכל: 4 דו-צידיות ו-2 חד-צידיות) משרתות בפועל את הלקוחות המעונינים לשלם תשלום נוסף בגין שירות מלא. כך יוצא, לפי דרך הפירוש של המשיבות, שבמקום הקריטריון הקבוע בצו, המחייב מינימום של לפחות שליש מן העמדות המוקצות לתדלוק עצמי, יאלצו הלקוחות המעונינים בתדלוק עצמי להסתפק בחמישית מן העמדות בתחנה.

זאת ועוד, דרך הפרשנות שמציעות המשיבות מביאה להבחנה לא מוצדקת בין תחנות המעניקות רמת שירות זהה לצרכן, על בסיס הרכב שונה של המשאבות, כפי שמציין בצדק ב"כ היועמ"ש. תחנה מן הסוג האמור בדוגמה דלעיל תהיה רשאית לגבות את התוספות, אליבא דגרסת המשיבות, בעוד שתחנה המציעה שירות זהה באמצעות 8 משאבות חד-צידיות בשירות מלא ועוד 2 חד-צידיות בשירות עצמי – לא תוכל לגבות את התוספות.

6. מקובלת עלי עמדת היועץ המשפטי לממשלה כי הפירוש לצו שמציעות המשיבות איננו מתיישב עם כוונת מחוקק המשנה והתכלית שביקש להשיג (אשר לחשיבותה של פרשנות חיקוק בהתאם לתכליתו ראה: א' ברק, פרשנות תכליתית במשפט, תשס"ג, עמ' 400). המשיבות עצמן טוענות כי תכליתו של הצו היתה להפוך את התדלוק העצמי לאופציה זמינה ונוחה. לכן, יש לפרש את הקריטריון הקבוע בצו, הקובע את מספר המשאבות המינימאלי לתדלוק עצמי, כמתייחס למספר עמדות התדלוק, שכן מה שחשוב הוא האפשרות המעשית לתדלק בתוך זמן קצר. לצורך כך אין להתייחס למשאבה דו-צידית כאל משאבה אחת, כאשר היא מאפשרת תדלוק לשני כלי רכב בעת ובעונה אחת.

לפי הפירוש שמציעות המשיבות משאבה דו-צדדית נחשבת כמשאבה אחת, ואילו משאבה חד-צדדית נחשבת אף היא כמשאבה אחת. כך יוצא, למשל לגבי התחנה שברחוב לבונטין שבחיפה (בניהול המשיבה 5), כי לטענת המשיבות התחנה רשאית לגבות תוספות מעבר למחיר המירבי, כאשר יש בה 4 משאבות דו-צדדיות בשירות מלא ומשאבה אחת חד-צדדית בתדלוק עצמי. בתחנה מעין זו יש 9 עמדות תדלוק, שרק אחת מהן מוקצית לתדלוק עצמי (הרבה פחות מן השליש הנדרש); ובכל זאת, לדעת המשיבות הן זכאיות לדרוש תוספת בעד שירות מלא.

קבלת דרך הפרשנות המוצעת על ידי המשיבות תאפשר להן לנהוג בדרך בה נהגו שתי תחנות נשוא תובענה זו (רחוב לבונטין ושד' הנשיא): הן הקצו לתדלוק בשירות מלא משאבות דו-צידיות, ואילו לתדלוק עצמי הקצו משאבה חד-צידית אחת בלבד, והן מחשיבות את שני סוגי המשאבות כאילו היו זהות. הפרשנות של המשיבות מאפשרת לתחנות הדלק להקטין בחצי, מבחינה מעשית, את אפשרות התדלוק העצמי. לא זו היתה כוונת הצו, שביקש לקדם את נושא התדלוק עצמי, למול שאיפתן של חברות הדלק למקסם את רווחיהן מתדלוק בשירות מלא, המאפשר להן לגבות את התוספות ואף להציע ללקוחות, באותה הזדמנות, מוצרים נלווים. יש לבחור אותה פרשנות לצו שתגשים את מטרתו להגדיל את זמינותה של אפשרות התדלוק העצמי ונגישותה, בעוד שהדרך אשר מציעות המשיבות מקטינה את הזמינות והנגישות של המשאבות לתדלוק עצמי.

מעל ומעבר לכל אלו, מתברר כי חלק מן התחנות נשוא התביעה (מבואות חיפה, הכפר הירוק, רמת אביב וגבעת שמואל) מחשיבות כל צד של המשאבה כמשאבה נפרדת, בהתאם למספרי המשאבות שהן רושמות על כל צד – מספר המופיע גם על החשבונית (תמונות צורפו לתגובת המבקשים והחשבוניות צורפו לבקשה). כך, למשל, טוענות המשיבות כי בתחנת מבואות חיפה יש רק 7 משאבות (דו-צידיות), בעוד שהחשבונית שנמסרה למבקשת 1 היא של משאבה מס' 9 (וראה דוגמאות נוספות בסעיף 9 לתשובת המבקשים). מכאן שהמשיבות, לפחות חלקן, אינן נוהגות "בשטח" בהתאם לפרשנות המוצעת על ידן.

7. אשר למשמעות הביטוי "פחות משליש", מצדד היועץ המשפטי לממשלה בעמדת המבקשים, באומרו: "רק תחנות בהן שיעור המשאבות בשירות עצמי הינו שליש ממספר המשאבות הכללי או יותר מכך, רשאיות לגבות את התוספת בגין שירות מלא, ואילו תחנות אחרות, בהן שיעור המשאבות בתדלוק עצמי קטן משליש, אינן רשאיות לעשות כן". ב"כ היועמ"ש דוחה את פרשנות המשיבות, לפיה יש לעגל כלפי מטה את מספר המשאבות בתדלוק עצמי, במקרים בהם שליש ממספר המשאבות הכולל איננו מספר שלם. לפי גרסה זו, תוכל תחנת דלק לגבות תשלום מעבר למחיר המירבי, הגם שהיא איננה מעמידה לרשות הצרכנים מספר עמדות תדלוק עצמי העולות כדי שליש מסך עמדות התדלוק שבשטחה. למשל, בתחנה שבה 10 משאבות שמתוכן 3 בשירות עצמי – שליש מכלל המשאבות הינו 3.33, ועל כן אין די בהעמדת 3 משאבות לתדלוק עצמי.

לטענת המשיבות יש לעגל את המספר 3.33 ל-3, אך לטענה זו אין כל אחיזה בלשון סעיף 3(ג) לצו הדורש כי בכל תחנה יהיו "לפחות שליש" מן המשאבות בתדלוק עצמי. לו היה הצו דורש כמות משאבות לתדלוק עצמי שהיא "שליש" מכלל המשאבות בתחנה, היה מקום לעגל את מספרן, במקרה בו לא ניתן להגיע למספר שלם. אך הצו דורש כמות משאבות לתדלוק עצמי שהיא "לפחות שליש". לכך יש חריג אחד שנקבע במפורש בסעיף 3(ג): תחנה קטנה שבה ארבע משאבות תוכל להסתפק במשאבה אחת לתדלוק עצמי. מכאן שלפי הוראות סעיף 3(ג) לצו יש להציב משאבות לתדלוק עצמי בכמות העולה על שליש (שליש + 1), כאשר חלוקת מספר המשאבות בתחנה בשלוש איננה מביאה למספר שלם (לדוגמא: אם מספר המשאבות בתחנה הוא 13, ושליש מ- 13 הוא 4.33, יש להציב בתחנה 5 משאבות לתדלוק עצמי, ולא 4). זו עמדת היועץ המשפטי לממשלה, והיא מקובלת עלי. אין כל סיבה לפרש את הצו בניגוד ללשונו הפשוטה, באופן שיכביד על הלקוחות המעונינים להימנע מתשלום תוספת כלשהי מעבר למחיר המירבי, ומבקשים לתדלק את רכבם בעצמם.

8. ויודגש: לגבי רוב התחנות נשוא התביעה, עיגול השליש כלפי המספר הקרוב ביותר לא יסייע למשיבות, אם תדחה טענתן שיש להחשיב משאבה דו-צידית כאחת. במקרה זה שליש מ-14 משאבות הוא 4.66, שליש מ- 26 הוא 8.66 ושליש מ- 20 הוא 6.66 (ראה תחנות הכפר הירוק, מבואות חיפה, אזור, דרך נמיר, הרצליה וגבעת שמואל של המשיבות 1, 7, 8 ו- 9). במקרים אלו יש לעגל כלפי מעלה (המספר הקרוב ביותר), ולא כלפי מטה, כך שמספר המשאבות לתדלוק עצמי ברוב התחנות של המשיבות לא יעמוד בתנאי סעיף 3(ג) לצו (ראה הטבלה המוסכמת שהגישו הצדדים לגבי מצב המשאבות בתחנות נשוא התביעה ביום הגשת התביעה).

יתר על כן, גם אם תתקבלנה כל טענות המשיבות, הן לגבי עיגול השליש והן לגבי החשבת משאבה דו-צידית כמשאבה אחת – טענות אלו לא תסייענה לתחנת גבעת שאול (של המשיבה 6), שממילא אינה עומדת בדרישות הצו (משאבה אחת מתוך חמש דו-צידיות מיועדת לתדלוק עצמי). גם לגבי תחנת מגשימים של המשיבה 5 אין רלבנטיות לטענות המשיבות. לשיטתן יש בתחנה זו 8 משאבות דו-צידיות ששתיים מתוכן לתדלוק עצמי. אך שליש מ- 8 הוא 2.66, ולכן יש לעגל כלפי מעלה. שתי תחנות משמונה הן רבע – לא שליש, ובוודאי לא "לפחות שליש". מכאן ששלוש תחנות נשוא התביעה מתעלמות מדרישות הצו, מבלי שתהיה בפיהן טענת הגנה כלשהי.

9. המשיבות טוענות כי מטרת הצו הושגה בתחנות של המשיבות בדרך בה הן מפרשות אותו, שכן בתחנות אלו "אין כמעט אף פעם תור במשאבות השירות העצמי, ואם יש תור קצר, הוא תמיד קצר משמעותית מהתור במשאבות השירות המלא" (טענה זו נתמכת בתצהירים מטעם המשיבות). לטענתן, משך הזמן שאורך תדלוק עצמי קצר, בדרך כלל, ממשך הזמן של תדלוק בשירות מלא, ולכן התור בתדלוק העצמי תמיד יהיה קצר יותר. עוד טוענות המשיבות כי המבקשים לא טענו שקיים עומס במשאבות השירות העצמי, וכי לפי הפרשנות שמציעים המבקשים היתה חסרה, אם בכלל, רק משאבה אחת לתדלוק עצמי בכל תחנה של המשיבות. הוספת משאבות נוספות לשירות עצמי לא תשפר את המצב, כאשר ממילא אין צורך בכך משום שרוב הלקוחות מעדיפים לתדלק בשירות מלא. לו היו התחנות מקצות יותר משאבות לתדלוק עצמי, על חשבון המשאבות לתדלוק בשירות מלא, היו המעונינים לתדלק בשירות מלא, ובהם המבקשים, נאלצים להמתין זמן רב יותר בתור.

טענות אלו הועלו בלא כל ביסוס ראייתי, כגון סקר צרכנים, נתונים סטטיסטיים וכו'. בכל מקרה, הן אינן יכולות להביא לקבלת דרך פרשנות של הצו המנוגדת ללשונו הפשוטה, כאשר אין טענה נגד תוקפו של הצו או חוקיותו. המחוקק קבע קריטריון אחיד וברור המחייב כי לפחות שליש מן המשאבות בתחנה יהיו לתדלוק עצמי, ויש למלא אחר קריטריון זה כפשוטו – בלא כל קשר למידת העומס הקיימת במשאבות השירות העצמי בתחנה זו או אחרת. קביעת קריטריון אחיד זו נועדה למנוע את הצורך לבחון בכל תחנה ותחנה כיצד מושגת מטרת הצו לאפשר ללקוחות המעונינים בתדלוק עצמי לקבל שירות זמין ונוח. לכן אוסר סעיף 3(ב)(2) לצו על כל תחנות התדלוק של חברת דלק לגבות את התוספות, אם 40% מן התחנות של אותה חברת דלק איננו עומד בדרישות אלו. המחוקק איננו מתעניין בנתוני עומס הלקוחות בתחנה זו או אחרת. מחוקק המשנה קובע בסעיף 3(ג) לצו חזקה חלוטה, לפי תחנה שאיננה עומדת בדרישות הצו בנוגע למספר הנדרש של משאבות לתדלוק עצמי איננה מעניקה לכלל לקוחותיה שירות הולם, ולכן אינה זכאית לגבות את התוספות מלקוח כלשהו. יש לדחות כל טענה שמטרתה לקעקע את דרישות המחוקק, או "להתמקח" עם דרישות הצו, באמצעות טענות הבאות להוכיח כי מטרת הצו מושגת גם עם מספר קטן יותר של משאבות לתדלוק עצמי.

10. המשיבות טוענות לגבי תחנת הרצליה (המנוהלת על ידי המשיבה 8), כי אחת המשאבות הדו-צידיות לתדלוק בשירות מלא סגורה בשעות הלילה וימי המנוחה, ועל-כן אין להחשיבה במניין המשאבות לצורכי סעיף 3(ג) לצו. אינני רואה את הרלוונטיות של טענה זו, שאיננה קשורה לקריטריון כלשהו הקבוע בסעיף 3(ג) לצו. בסעיף 3(ד)(1) לצו נקבע כי אין להתחשב במשאבה לתדלוק עצמי ש"אינה פועלת, או שמסיבה כלשהי לא ניתן לתדלק באמצעותה". לא נקבעה הוראה דומה לגבי משאבות שאינן לתדלוק עצמי, או לגבי משאבה הפעילה רק בשעות היום. מכל מקום, בשעות בהן המשאבה פתוחה יש למנות אותה כאחת מן המשאבות לצורך בחינת עמידתה של התחנה בתנאים שקובע סעיף 3(ג) לצו לעניין גביית התוספות.

11. המסקנה העולה מן הדברים האמורים לעיל הינה כי יש בסיס משפטי לטענת המבקשים כי המשיבות גובות שלא כדין מהם, ומיתר לקוחותיהם המתדלקים רכבם בשירות מלא, תוספת שירות מלא ותוספת בגין תדלוק לילה וימי מנוחה. לכאורה, גביית תוספות אלו אסורה בצו הפיקוח על מחירי הדלק, לאור מספר המשאבות לתדלוק עצמי הקיימות בתחנות של המשיבות. נראה שגם המשיבות הבינו שדרך הפרשנות המוצעת על ידן אינה מבוססת דיה. לאחר הגשת התביעה בתיק זה, הוסיפו חלק מן התחנות נשוא תביעה זו משאבות דלק לתדלוק עצמי, באופן התואם את דרישת סעיף 3(ג) לצו (סעיפים 37-58 לתשובת המבקשים לתגובת המשיבות וסעיף 40 לסיכומי המשיבות). אין בכך כדי להשליך על גורלה של תביעה ייצוגית זו, שעילתה מבוססת על המצב המשפטי שהיה קיים עובר ליום הגשתה. לפיכך יש מקום לבחון האם מתקיימים התנאים הדרושים לאישורה של התובענה הייצוגית.

ג. קיומם של התנאים הדרושים לאישור התובענה הייצוגית

1. התנאים לאישור תובענה ייצוגית לאור חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006

12. על תובענה זו חל חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). לצורך פירוש החוק ניתן להסתייע בהלכות שנפסקו לפני כניסתו לתוקף, ככל שהן עדיין ישימות. מטרת החוק מובהרת בסעיף 1 לאמור:

"מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לענין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ובכך לקדם בפרט את אלה:
(1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים;
(2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו;
(3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין;
(4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות;

בטרם נחקק חוק תובענות ייצוגיות, הבהיר בית המשפט העליון כי תובענה ייצוגית נועדה להגן על אינטרס היחיד שנפגע, דווקא באותם המקרים בהם הוא איננו טורח להגיש תביעה, אך קיים אינטרס ציבורי לאכיפת הוראות החוק שבגדרו באה התובענה הייצוגית, על מנת להרתיע מפני הפרת החוק, ולמנוע שימוש לרעה בכוח הנתון בידי גופים בעלי עוצמה כלכלית מרובה (ראה: רע"א 8332/96 משה שמש נ' דן רייכרט, פ"ד נה(5) 276, פסקה 8; רע"א 4556/94 טצת ואח' נ' זילברשץ ואח', פ"ד מט(5) 774, פסקה 7).

התכליות העומדות בבסיס התובענה הייצוגית הובהרו לאחר כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "החוק") על ידי כב' הנשיאה ד' ביניש בע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל, תק-על 2007(2) 3367, פסקה 8, תוך הדגשת שני השיקולים המרכזיים: הגנה על אינטרס הפרט והגנה על אינטרס הציבור. אינטרס הפרט מחייב מתן סעד יעיל. סעיף 1(3) לחוק מבהיר כי אחת ממטרות החוק "מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין". אין הכוונה לפסיקת פיצויים עונשיים ("פיצויים לדוגמה") שסעיף 20(ה) לחוק שולל, אלא לפיצוי ממשי בנסיבות העניין, אשר הולם את חומרת ההפרה. כך גם מאפשרת התובענה הייצוגית מימוש זכות הגישה לבית המשפט לנפגעים שהיו מתקשים, או לא היו טורחים כלל, להתמודד עם גוף ציבורי גדול - בעיקר כאשר מדובר בנזק קטן יחסית. לכן מציין סעיף 1(1) לחוק, כמטרה נוספת של החוק, "מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים".

האינטרס הציבורי העומד בבסיס התובענה הציבורית, בא לידי ביטוי בחוק בשתי דרכים. ראשית, מכשיר דיוני זה מאפשר ניהול יעיל וחסכוני של מספר רב של תביעות בהליך אחד. סעיף 1(4) לחוק מציין זאת כאחת ממטרות החוק, קרי: "ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות". שנית, וחשוב מכך: לתובענה הייצוגית ערך מרתיע, המשרת את המטרה של פיקוח ואכיפה של נורמות התנהגות הקבועות בחוק (ראה: דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, פ"ד נז(6) 385, דברי כב' השופט א. מצא פסקה 3; ע"א 1338/97 תנובה נ' ראבי, תק-על 2003(2) 1522, פסקה 2 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה, והאסמכתאות המצוטטות שם). כך קובע סעיף 1(3) לחוק, כי אחת ממטרות החוק היא "אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו". במבוא להצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ה-2005, נאמר כי: "מכשיר התובענה הייצוגית משרת לא רק את האינטרס הפרטי של הנפגעים, אלא גם את האינטרס הציבורי בכך שהוא מרתיע מזיקים פוטנציאליים מפני הפרת הוראות החוק, גם כאשר מדובר בהפרות חוק קטנות" (ה"ח 93 תשס"ה עמ' 232).

13. תכלית דואלית זו של התובענה הייצוגית - הגנה על אינטרס הפרט והגנה על אינטרס הציבור - הובהרה בפסיקת בית המשפט העליון עוד לפני חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות, וקיבלה עתה תוקף בסעיף 1 לחוק, ובפסק הדין בעניין רייכרט הנ"ל (לפסיקה הקודמת ראה: עניין טצת הנ"ל, בעמ' 783; ע"א 8430/99 אנליסט נ' ערד השקעות, פ"ד נו(2) 247, 257; ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 324). אשר ליחס בין אינטרס הפרט בתובענה ייצוגית בקבלת תרופה לנזקו, לבין אינטרס הציבור באכיפת נורמות חוקיות, הבהירה כב' הנשיאה ד' ביניש בעניין רייכרט הנ"ל (פסקה 9):

"התובענה הייצוגית נועדה לשרת את אינטרס הפרט על-ידי מתן תרופה לנזקו. היא נועדה להקנות סעד לחברי הקבוצה התובעת. הפיצוי הכספי נועד, בין השאר, למנוע התעשרות בלתי מוצדקת של גופים כלכליים גדולים על חשבון היחידים, שאלמלא מכשיר התובענה הייצוגית אינם טורחים לתבוע את זכויותיהם. יחד עם זאת, יש לזכור כי כלי התובענה הייצוגית נועד בראש ובראשונה לאותם מקרים בהם הנזק שנגרם לפרט אינו מצדיק מבחינה כלכלית פניה לבית המשפט בהליך אינדיבידואלי לשם קבלת סעד (י' גרוס, חוק החברות החדש (מהדורה שלישית, 2003) 256; להלן - גרוס). מדובר לרוב במצב שבו נזקו של כל תובע יחיד קטן יחסית, ולכן ככלל לא הייתה כדאיות בהגשת תביעה אינדיבידואלית, בשל הטרחה וההוצאות הכרוכות בכך. במצבים אלה, מנקודת מבטו של התובע היחיד המיוצג בהליך, הסעד אינו משמעותי בהכרח. במצב דברים זה, משקלו של אינטרס הפרט בפיצוי על נזקו עשוי להיות נמוך בהשוואה למשקלו של אינטרס זה בתביעות אינדיבידואליות. מרכז הכובד הוא באינטרס הציבורי החותר להרתיע גופים כלכליים מפני הפרת החוק והמבקש לקדם אכיפתן של נורמות התנהגות ראויות."

בדברים אלו באה לידי ביטוי מטרה שלישית ונוספת של התובענה הייצוגית - לצד מטרות הפיצוי וההרתעה – והיא מודגשת היטב בפסיקת בתי המשפט בארה"ב: נטילת הרווחים הלא-חוקיים מידיו של הנתבע (disgorgement of ill-gotten gains) ומניעת התעשרות שלא כדין (ראה ס. דויטש, "עשור לתובענה הייצוגית הצרכנית – סיכום ביניים ומבט לעתיד", שערי משפט ד(1) התשס"ה 9, 21, 32). פרופ' דויטש מדגיש במאמרו הנ"ל, כי המטרות של הרתעה והשבת הרווח הבלתי-חוקי הן העיקר בתובענות ייצוגיות, ולא הפיצוי האישי. דברים דומים נאמרו במאמרו של:
S. Goldstein, Class Actions in Israel, 13 Int. Cong. Law 45, 65 (1990).
הם צוטטו בהסכמה על ידי כב' הנשיא א' ברק בפרשת טצת הנ"ל (פסקה 7) (ראה גם: ס' גולדשטיין, י' עפרון, "התפתחות התובענה הייצוגית בישראל", עלי משפט א' תש"ס 27, 31; ת.א. (ת"א) 2019/01 בש"א 14205/01 אבירם ואח' נ. טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, , תק-מח 2003(3) 16761, פסקה 4; ת.א. (ב"ש) 3237/97 הלוי נ. בזק בינלאומי בע"מ, , תק-מח 2001(2) 41129; ת.א. (ת"א) 1613/03 בש"א 10489/03 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ. בנק הפועלים בע"מ, , תק-מח 2005(3) 6279; ת.א. (ת"א) 2563/99 בש"א 58066/99 שלומוביץ נ. סקאל דיוטי פרי בע"מ, , תק-מח 2002(1) 23, פסקה 9).

תכליותיו של חוק תובענות ייצוגיות, כפי שבוארו בסעיף 1 לחוק ובפסיקה דלעיל, ידריכו אותנו בפרשנות הוראות החוק וביישומן.

14. "תובענה ייצוגית" מוגדרת בסעיף 2 לחוק כ"תובענה המנוהלת בשם קבוצת בני אדם, שלא ייפו את כוחו של התובע המייצג לכך, ואשר מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה". על פי סעיף 4(א)(1) לחוק, ניתן להגיש תובענה ייצוגית "בעניין כאמור בסעיף 3(א) לחוק", אשר קובע כי: "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית; ...". ההוראה הרלבנטית לתובענה שבפני היא זו שבסעיף 1 לתוספת השניה, הקובעת כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית "נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו".

ויודגש: על פי סעיפים 3(א) ו- 4(א)(1) לחוק, ועל-פי סעיף 1 לתוספת השניה לחוק, כאשר מוגשת תובענה ייצוגית נגד "עוסק", ניתן להסתמך גם על עילות וסעדים שמחוץ לחוק הגנת הצרכן, ובלבד שמדובר בתובענה שהיא "ביחס לעניין" שבין "לקוח" לבין "עוסק" (ראה: ע"א 4696/08 עו"ד אילן גפני נ' עמותת בעלי מוניות התחנה, , תק-על 2010(3) 2003, כב' השופט נ' הנדל, פסקה 6). כך מובהר במבוא לדברי ההסבר להצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ה-2005, כי:

"בתוספת המוצעת נכללו כל התחומים המוכרים כיום, תוך הסרת המגבלות על היקף העילות באותו תחום במקרים המתאימים. בכך, למשל, לא יהיה עוד צורך בניהול התדיינות סביב הסיווג של העילה הצרכנית המועלית...".

זאת ועוד: סעיף 1 לתוספת השניה לחוק איננו מגביל את עילת התובענה הייצוגית ל"צרכן" בלבד, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, אלא חל על כל תביעה שבין "עוסק", כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, לבין "לקוח". המונח "לקוח" איננו מוגדר בחוק הגנת הצרכן, ויש לפרשו כפשוטו, כך שיחול על כל מי שרכש נכס או קיבל שירות מ"עוסק" במהלך עיסוקו (השווה הגדרת "לקוח" בסעיף 1 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981). "צרכן", לעומת זאת, מוגדר בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן כ"מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". לכן נפסק בעבר, לפני כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, כי כאשר התובענה הייצוגית מבוססת על עילה מכח חוק הגנת הצרכן, הקבוצה התובעת כוללת רק את רוכש הנכס, ולא כל מי שמשתמש בו. כמו-כן, הגדרת "צרכן" הוציאה מתחולתה כל מי שרכש נכס לצרכים שאינם אישיים, ביתיים או משפחתיים, והכוונה ללקוחות מוסדיים או עיסקיים (ראה החלטתי בת.א. 1372/95, בש"א 5604/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי, , תק-מח 2005(1) 5896 (17.3.05)). אולם כיום, אין חלות עוד מגבלות אלו בתובענה ייצוגית, שכן היא איננה חייבת להיות מוגבלת לעילה שמכוח חוק הגנת הצרכן, והיא גם אינה מוגבלת למי שמוגדר כ"צרכן" (ראה גם: א' קלמנט, "קוים מנחים לפרשנות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מ"ט תשס"ז 131, 134-135, ות.א. (ת"א) 1325/04, בש"א (ת"א) 5588/04 דויטש נ' ישראכרט בע"מ, לא פורסם (13.07.06), פסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ברון).

לאור האמור לעיל, אין הבקשה שבפני מצומצמת רק לעילות מכוח חוק הגנת הצרכן, אלא כוללת עילות נוספות שיפורטו לקמן. כמו כן, הקבוצה התובעת עשויה לכלול לא רק מי שנחשבים כצרכן" לפי החוק, אלא גם "לקוחות" של המשיבות אשר רכשו מהן דלק לרכבים המשמשים לצורכי עסק.

15. התנאים לאישור תובענה ייצוגית קבועים בסעיף 4 ובסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות (לניתוח התנאים בחוק החדש לאור הפסיקה שקדמה לו ראה החלטתי בבש"א (ת"א) 1895/05 אמיר שהי שאול נ' תדיראן מוצרי צריכה בע"מ , תק-מח 2008 (1), 7156, וכן החלטתי בת.א. (ת"א) 2537/06 בש"א 24655/06 פרחן נ' מולטילוק בע"מ, , תק-מח 2009(1) 5772)). סעיף 4(א)(1) לחוק קובע כדלקמן:

"(א) אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן:
(1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה;

סעיף 8 לחוק קובע כדלקמן:

"(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:
(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין;
(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בעניין זה;
(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.
(ב) ...
(ג) (1) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית אף אם לא התקיימו התנאים האמורים בסעיף קטן (א)(3) או (4), אם מצא כי ניתן להבטיח את קיומם של תנאים אלה בדרך של צירוף תובע מייצג או בא כוח מייצג או החלפתם, או בדרך אחרת;...
(2) מצא בית המשפט כי התקיימו כל התנאים האמורים בסעיף קטן (א), ואולם לא מתקיימים לגבי המבקש התנאים שבסעיף (4)(א)(1) עד (3), לפי הענין, יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית אך יורה בהחלטתו על החלפת התובע המייצג.
(ד) ...".

סעיף 13 לחוק קובע כי:

"בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית בכל שינוי שיחליט עליו ביחס לבקשה לאישור, והכל כפי שייראה לו ראוי לשם הבטחת ניהול הוגן ויעיל של התובענה הייצוגית".

16. לאור האמור לעיל, התנאים לאישורה של תובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות הינם כדלקמן:

(1) למבקש עילת תביעה אישית באחד מן העניינים הכלולים בתוספת השניה לחוק, או בהוראת חוק מפורשת;
(2) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה;
(3) יש אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות דלעיל תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה;
(4) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין;
(5) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב.

תובע מייצג חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה כי הוא ממלא אחר דרישות החוק המפורטות לעיל, הנוגעות לאישור התובענה הייצוגית (ראה: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פ"ד נא(2) 312, בעמ' 329). על בית המשפט להשתכנע כי קיים סיכוי סביר שבמהלך המשפט יוכיח התובע הייצוגי את כל התנאים הדרושים לשם קבלת התביעה הייצוגית (רע"א 8332/96 הנ"ל בעניין רייכרט, פסקה 11; ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ ואח' נ' טוביה אבן ואח', פ"ד נג(1) 115, בעמ' 118; רע"א 6567/97 בזק נ' עזבון המנוח אליהו גת ז"ל, , תק-על 98(2) 1627, פסקה 5).

2. קיומה של עילת תביעה אישית

(א) כללי

17. לפי סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית רק מי "שיש לו עילה בתביעה" באחד הענינים המפורטים בתוספת השניה לחוק. אך בניגוד לדין הישן, מורה סעיף 8(ג)(2) לחוק, כי בית המשפט יאשר תובענה ייצוגית גם כאשר לא הוכחה עילה אישית לכאורה של המבקש; אלא שבמקרה זה יורה בית המשפט על החלפת התובע המייצג. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר לגבי סעיף זה כי הוא מבטא את התפיסה שהתובענה הייצוגית היא כלי לקידום אינטרסים ציבוריים. כאשר אחד מיסודות העילה הוא נזק, "די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם לו נזק" (סעיף 4(ב)(1) לחוק). לאור נוסח סעיף 7(א)(1) להצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ה-2005 (ה"ח 93 תשס"ה עמ' 232), נראה כי הכוונה היתה שבשלב אישור התובענה לא ידרש המבקש להוכיח לכאורה אלא את נזקו הוא ("מקום שיסוד מיסודות העילה הוא נזק, די בכך שהתובע יראה לכאורה, לענין הנזק, את נזקו הוא"). עם זאת, מבקש אישור התובענה בהחלט נדרש להראות כי נזק בשיעור זה או אחר, מן הסוג שנגרם לו, נגרם גם ליתר חברי הקבוצה, שכן אחרת אין לומר כי "התובענה מעוררת שאלות משותפות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה", כדרישת סעיף 8(א)(1) לחוק. זאת ועוד, התובע המייצג צריך להראות כבר בשלב אישור הבקשה כי תובענה שכזו היא הדרך היעילה להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין (סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות). לשם כך עליו להציע – כבר בשלב הבקשה לאישור – הצעות מעשיות ומשביעות רצון למנגנון על פיו ניתן יהיה להוכיח אילו צרכנים, חברי הקבוצה התובעת, נפגעו ממעשי הנתבע וכיצד יוכח שיעור נזקם (ראה סעיף 29 לקמן).

18. המבקש להגיש תובענה ייצוגית נדרש להוכיח את עילת תביעתו רק באופן לכאורי (רע"א 8332/96 הנ"ל בעניין רייכרט, פסקה 11; ע"א 6343/95 הנ"ל בענין אבנר נפט וגז, בעמ' 118; רע"א 6567/97 הנ"ל בענין בזק, פסקה 5). דרישה זו מעוגנת כיום בסעיף 8(א)(2) לחוק, הדורש מן המבקש להוכיח כי "יש אפשרות סבירה" שאותן שאלות מהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה, וברור כי הדבר כולל, בראש ובראשונה, את עילת התביעה האישית. הוכחת סיכויי התביעה להתקבל היא התנאי הראשון שבודק בית המשפט, בטרם יפנה לבירור התנאים האחרים.

בת.א. (ת"א) 2170/01 דוד עובדיה נ' סלקום ישראל בע"מ, , תק-מח 2004(1) 3750, 3753 (2004), פסקה כב' השופט א' חיות (פסקה 7):

"תנאי מרכזי וראשון במעלה שעל בית-המשפט לבחון בדונו בבקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא התנאי הנוגע לקיומה של עילה לכאורה בידי המבקש ובמילים אחרות, על המבקש להראות כי טובים סיכוייה של התביעה להצליח, בטרם תאושר תביעתו כתובענה ייצוגית... כבר נפסק כי סיכויי התביעה מהווים תנאי סף לאישור תובענה ייצוגית גם על-פי חוק הגנת הצרכן, וזאת במסגרת בדיקת ההוגנות של ההליך. בדיקה זו נועדה לוודא את רצינותה של התביעה ואת סיכוייה על-מנת שלא תאושר כתובענה ייצוגית תביעה הנדונה לכישלון, ובכך תחסם דרכם שלל תובעים פוטנציאליים אחרים מלתבוע בגין אותה עילה, וחשוב לא פחות, היא נועדה לוודא שהנתבע לא ייחשף, שלא לצורך, להליך של תובענה ייצוגית, הכרוך לא אחת בהשלכות כלכליות דרמטיות (ראו: רע"א 6567/97 בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עזבון המנוח אליהו גת ז"ל (טרם פורסם) ). משמעות הדברים היא כי על המבקש לשמש תובע ייצוגי מוטל הנטל לשכנע במידת הסבירות הראויה שיש לו עילת תביעה מבוססת לכאורה. אשר להיקף הבדיקה שמקיים בית-המשפט בהקשר זה בשלב הבקשה לאישורו כבר נפסק כי מדובר בנטל נוסף, המחמיר עם התובע המבקש רשות להגיש תובענה ייצוגית, לעומת הנטל שמחויב בו תובע בתביעה רגילה, בעומדו בפני סילוק התביעה על הסף (ראו: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיית ואח', פ"ד נא(2) 327 ; רע"א 4474/97 רמי טצת ואח' נ' אביהם זילברשץ ואח', פ"ד נד(2) 577, 591 וכן רע"א 2701/97 מדינת ישראל ואח' נ' דניאל צ'רטוק ואח', פ"ד נו(2) 876, 882). בדיקה זו מתבצעת בשני מישורים מצטברים, המישור הטיעוני והמישור הראייתי, ובמהלכה בוחן בית-המשפט, אם כי ברמה הלכאורית, לא רק את האמור בכתב התביעה אלא גם את חומר הראיות שבאמתחתו של התובע-המבקש, וכן הוא בוחן את טענות ההגנה המועלות מטעם הנתבע-המשיב. אם בתום בדיקה זו, ונוכח מה שהוצג בפניו, מגיע בית-המשפט למסקנה כי סיכוייה של התביעה האישית להתקבל מוטלים בספק ואינם גבוהים, כי אז דין הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית להידחות (ראו ; דברי השופט חשין בדנ"א 5712/01 יוסף ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ (טרם פורסם), פסקה 22)".

הצורך לשקול את סיכויי התביעה להצליח נקבע בפסיקה לאור החשיבות הציבורית של מכשיר התובענה הייצוגית – מחד, והסכנות שהשימוש במכשיר זה מעורר - מאידך (דברי המשנה לנשיא כב' השופט ש. לוין ברע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק, פ"ד נו(2) 876, פסקה 4). בית המשפט העליון הדגיש לא פעם את הסכנות הטמונות במכשיר התובענה הייצוגית, שהוא כלי רב עוצמה, המנוצל לעתים לרעה (ראה: רע"א 4556/94 רמי טצת ואח' נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 785; ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו, פ"ד נא(2) 312, 323; דברי כב' השופט מ. חשין בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, פ"ד נז(6) 385). עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש כי אין להעמיד דרישות מחמירות מדי לענין מידת השכנוע בקיומה של עילה לכאורה, על מנת שלא לגרום להתמשכות השלב המקדמי, וכדי לא להרתיע תובעים ייצוגיים פוטנציאליים (ע"א 2967/95 הנ"ל בענין מגן וקשת, בעמ' 329-330 לפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן). אכן, סעיף 8(א)(2) לחוק מסתפק בכך שבית המשפט ישתכנע כי "יש אפשרות סבירה" שאותן שאלות מהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה. אין להציב רף גבוה מזה.

(ב) עילות התביעה במקרה דנא

19. המבקשים מבססים את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית על כמה עילות. הראשונה שבהן היא העוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968, המתייחסת להפרת סעיף 3(ג) לצו וסעיף 11(א)(1) לחוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק הפיקוח"). סעיף 1 לחוק הפיקוח מגדיר את המונח "המחיר הקובע" כמתייחס למחיר מירבי שנקבע לפי חוק הפיקוח או חיקוקים שהוצאו מכוחו, והצו דעסקינן הוצא מכוח סעיף 12 לחוק הפיקוח. סעיף 11(א)(1) קובע: "לא ימכור אדם במהלך עסקו מצרך... במחיר העולה על המחיר הקובע". סעיף 39 לחוק הפיקוח קובע כי "דין מעשה בניגוד לסעיף 11 כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] והוראות סעיף 31(ב) ו-(ג) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 יחולו עליו". העוולה של הפרת חובה חקוקה תידון בהמשך. אך הפרת סעיף 11(א)(1) לחוק הפיקוח מהווה עוולה נזיקית, שהיא עילת תביעה עצמאית ביחסי "לקוח" ו"עוסק", כמשמעותם בסעיף 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. עילה זו מתקיימת בנסיבות המקרה דנא, משהוכח, לכאורה, שהמשיבות גבו מן המבקשים שלא כדין תוספות מעבר ל"מחיר הקובע".

20. טענה נוספת של המבקשים היא כי חוזה רכישת הדלק שבינם לבין המשיבות כולל תניה מכללא האוסרת על המשיבות לגבות תשלומים בניגוד לדין, וכי מכירת בנזין בסכום העולה על הסכום שמתיר החוק מהווה קיום חוזה שלא בדרך מקובלת ובתום לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. התנהגות שכזו מהווה הפרה יסודית של ההסכם, וסכום הנזק בגין הפרה זו הינו הסכום שנגבה ביתר. מקבל אני את טענת המבקשים כי אף זו עשויה להיות עילת תביעה במקרה זה, חרף העובדה - אותה מדגישות המשיבות - שהמבקשים היו מעונינים בתדלוק בשירות מלא. יש לראות את הוראות הצו וחוק הפיקוח כמוכללות אל תוך חוזה המכר שבין הלקוח ותחנת הדלק. החוזה יפורש בדרך שאינה מנוגדת לחוק ואינה כוללת תשלום שהחוק אוסר לגבותו. לכאורה, גביית סכומים מעבר למותר מהווה קיום חוזה שלא בדרך מקובלת ובתום לב, ועל כן הפרה יסודית של החוזה.

21. עילה נוספת שהמבקשים סומכים עליה היא התעשרות של המשיבות שלא כדין, לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. גם עילה זו נראית לכאורה מבוססת. אם יוכח כי המשיבות גבו מן המבקשים סכומים שלא היו רשאיות לגבות על פי דין, קיימת לכאורה קבלת טובת הנאה, שבאה למשיבות מן המבקשים, "שלא על פי זכות שבדין", כמובנה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר, ואשר קמה חובה להשיבה. המשיבות אינן זכאיות להמשיך ולהחזיק בסכומי התוספת שגבו שלא כדיןד. גישה זו ניתן להסיק גם מהוראת סעיף 11(ב) לחוק הפיקוח, הקובעת: "שילם אדם בעד מצרך או בעד שירות את המחיר הקובע, אף אם הוסכם בחוזה על מחיר גבוה יותר, לא יהווה הדבר הפרת החוזה ולא ישמש עילה לבטלותו או לביטולו, או לתביעת ההפרש או כל פיצוי, שיפוי או השבה". המשיבות טוענות כי אין זה צודק להשיב למבקשים את התוספת ששילמו בעד שירות מלא, שכן הם בחרו לקבל שירות זה ולשלם עבורו. סעיף 2 לחוק עשיית עושר מאפשר לבית המשפט לפטור את הזוכה מחובת השבה כאשר היא בלתי צודקת בנסיבות העניין, אך הנטל הוא על המשיבות להוכיח טענה זו, שתתברר בתובענה עצמה.

22. המבקשים מסתמכים גם על עילה של עושק לפי סעיף 3(ב) לחוק הגנת הצרכן: ניצול בורותו של הצרכן לשם קבלת תמורה העולה על התמורה המקובלת. אך תנאי סעיף זה אינם הולמים את המקרה הנדון, גם אם נניח שהצרכן הסביר איננו מודע להוראות הצו. אין די באי-ידיעה זו כדי לבסס טענת עושק על סמך "בורות". ההלכה שנפסקה לגבי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, היא כי לצורך קיומה של עילת עושק אין די בכך שצד אחד נחות לעומת השני מבחינת ההבנה, ההשכלה או הידע; נדרש להוכיח חוסר ניסיון כללי, שהוא "איכות טבועה" במתקשר הטוען לעושק (ראה: ע"א 395/83 שלום נ' יכין-חק"ל, פ"ד לט(2) 737; ע"א 620/89 חושנג'י נ' אמגר, פ"ד מו(1) 588; ע"א 11/84 רבינוביץ נ' "שלב", פ"ד מ(4) 533). העדר ידיעה על קיומו של הצו איננה נחשבת כ"בורות" בכלל, ולצורך עילת העושק בפרט. כך גם אין צורך לפנות לעוולת הרשלנות הכללית, לנוכח קיומן של עילות ספציפיות הולמות.

המשיבות מתייחסות גם לעילת הטעיה לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, אף שעילה זו לא נטענה על ידי המבקשים. מכל מקום, אין להיזקק לעילה זו במקרה בו פעל הנתבע בניגוד להוראה שבחיקוק ולא גילה זאת לצרכן. כך נפסק כי: "כאשר ידוע כי פעולה מסוימת אינה כדין חובת הגילוי מתייתרת ואת מקומה תופסת החובה לנהוג כדין. משכך, יש לתקוף את הפעולה בדרך המלך - לפי הדין האוסר את הפעולה - ולא על-פי עילה עקיפה של הטעיה" (דברי השופט א' ריבלין בע"א 2505/06 בקר נ' סלקום בע"מ, לא פורסם (9.12.08), עליהם חזר בע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2008(4) 2450, פסקה 6).

23. המשיבות טוענות כי אין בידי המבקשים עילת תביעה ראויה נגדן, משום שהם לא נפגעו כלל ממעשי המשיבות – גם אם יסתבר שהמשיבות לא עמדו בקריטריון שקובע סעיף 3(ג) לצו בעניין מספר המשאבות לתדלוק עצמי. הטעם לכך הוא שהמבקשים הם מסוג הלקוחות שבחרו לתדלק את רכבם בשירות מלא, מתוך ידיעה ברורה שהם יידרשו לשלם תוספת עבור שירות זה, והם עשו זאת מרצונם החופשי ומתוך בחירה להימנע מתדלוק עצמי. לטענת המשיבות, הצו לא נועד להגן על לקוחות אלו: מטרתו הייתה לאפשר תדלוק עצמי, ולהגן על לקוחות המבקשים לתדלק את רכבם בעצמם ולהימנע מתוספת תשלום עבור השירות המלא. לכן, לא ניתן לומר, בלשונו של סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כי קיימת הפרה של חיקוק, אשר "לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק" (ראה: ע"א 610/02 לוטונט מועדון חברים בע"מ נ' מפעל הפיס, פ"ד נז(5) 7). המשיבות טוענות כי המבקשים תובעים את ההפרש במחיר השירות המלא לבין מחיר השירות העצמי, אף שהם בחרו לקבל שירות מלא ולשלם עבורו. אין הם זכאים ליהנות מן הסנקציה שנקבעה בצו, ואשר נועדה להגן על אותם לקוחות המעונינים לתדלק את רכבם בעצמם – לא על לקוחות מסוג המבקשים. לא לשם כך נועדו מכשיר התובענה הייצוגית והעוולה של הפרת חובה חקוקה.

טענה זו מושכת את הלב במבט ראשון, ככל שהיא נוגעת לעוולה של הפרת חובה חקוקה. אך אין בה כדי למנוע מן המבקשים לדרוש השבה של כל סכום שגבו מהן המשיבות שלא כדין, קרי: בניגוד לאיסור מפורש שנקבע בצו. בידי המשיבות נתקבל רווח שהושג שלא כדין, שבא להן מהמבקשים, מה שמבסס את העילה של עשיית עושר. כך גם אין לומר כי למבקשים לא נגרם נזק כספי כתוצאה ממעשי המשיבות, כנדרש לשם קיומה של עוולה נזיקית לפי סעיף 11 לחוק הפיקוח, או הפרה לפי דיני החוזים. הנזק הכספי שנגרם לאותם לקוחות מסוגם של המבקשים, הוא שהם שילמו למשיבות תוספת עבור שירות מלא, למרות שהמשיבות לא היו רשאיות לגבותו מהם. אין נפקא מינא שאותם לקוחות בחרו בשירות מלא, והיו מוכנים לשלם עבורו תוספת תשלום. השאלה היא האם היו הם חייבים לשלם למשיבות תוספת זו, והאם המשיבות היו זכאיות לגבותה. אם מסתבר כי התשובה על שאלה כפולה זו היא שלילית, המסקנה היא שהמבקשים שילמו למשיבות, והמשיבות גבו מהמבקשים, סכום העולה על המחיר המירבי שהיה צריך לשלם עבור התדלוק. ההפרש שנגבה שלא כדין הוא סכום נזקם של המבקשים.

אשר לעוולה של הפרת חובה חקוקה, הרי שמטרתו העיקרית של סעיף 3(ג) לצו הייתה לאפשר תדלוק עצמי זמין ונוח, באמצעות קביעת קריטריון שיחייב התקנה של מספר משאבות מינימאלי לתדלוק עצמי בכל תחנה. אכן, המטרה לא היתה להגן על אותם לקוחות המעונינים להמשיך בשיטה של תדלוק בשירות מלא, אלא על הלקוחות הבוחרים בתדלוק עצמי. אולם, סעיף 3(ג) לצו אוסר על תחנות הדלק לגבות את התוספות מן הלקוחות בשירות מלא אם אינן עומדות בדרישות הסעיף, וסעיף זה נועד לחול, מן הסתם, רק על מי שנזקק לשירות מלא. הבוחרים בתדלוק עצמי אינם משלמים את התוספות, ועל כן אינם זקוקים להגנת סעיף 3(ג) לצו. רק לקוח המתדלק רכבו בשירות מלא ומשלם את התוספות סובל נזק מן הסוג אליו התכוון סעיף 3(ג) לצו. הוא זכאי לתדלוק בשירות מלא ללא תשלום התוספות, אם התחנה אינה עומדת בדרישות סעיף 3(ג) לצו, והוא זה שניזוק אם גובים ממנו את התוספות בניגוד להוראת סעיף 3(ג) לצו. בעקיפין ייהנו מהוראה זו גם המתדלקים בשירות עצמי, שכן האיסור לגבות תוספות במקרה של אי-קיום דרישות הסעיף יהווה תמריץ לקיימן. זאת ועוד, הצורך להגן על המתדלקים בשירות מלא נובע גם מכך שמחוקק המשנה יצא מהנחה שבהעדר מספר מספק של משאבות לתדלוק עצמי - יאלצו לקוחות שמלכתחילה רצו בתדלוק עצמי לתדלק רכבם בשירות מלא. לכן נאסר על תחנות הדלק לגבות מהם תוספת כלשהי, אם לא עמדו בדרישות סעיף 3(ג) לצו ולא העניקו ללקוחות הזדמנות נאותה לתדלק רכבם בעצמם. לפיכך יש לאשר את התובענה גם בעילה של הפרת חובה חקוקה.

24. קבלת הטענה של המשיבות כי אין ללקוחות שבחרו בשירות מלא עילת תביעה נגדן, תביא לתוצאה בלתי-סבירה: איש לא יוכל לתבוע אותן בגין הפרת האיסור לגבות תוספות מעבר למחיר המירבי, כקבוע בסעיף 3(ג) לצו. לקוחות שבחרו בתדלוק עצמי לא שילמו כל תוספת, וממילא אין להם עילת תביעה. לקוחות שבחרו בשירות מלא – כך טוענות המשיבות – אינן זכאיות לדרוש החזר של התוספת ששילמו עבור השירות המלא. התוצאה תהיה שסעיף 3(ג) לצו, הקובע שהמשיבות אינן רשאיות לגבות תוספת תשלום עבור שירות מלא אם לא עמדו בתנאי הסעיף, יוותר "אות מתה"; לא יהיה אדם שיוכל לדרוש מהמשיבות להשיב את הסכום שגבו שלא כחוק. תוצאה משפטית שכזו, אשר תסכל את אכיפת סעיף 3(ג) לצו, אין לקבל. כפי שבואר לעיל, אחת ממטרותיה החשובות של התובענה הייצוגית היא אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו. מטרה אחרת היא הוצאת הרווחים שנתקבלו שלא כדין מידי המעוול. שתי מטרות אלו לא יושגו אם תתקבל טענת המשיבות.

זאת ועוד, הטענה שלמבקשים לא נגרם כל נזק משום שהם היו מעוניינים בשירות מלא ובחרו לשלם עבורו - חותרת תחת תכליתו העיקרית של הצו. הצו נועד למנוע מצב שבו לקוחות המעוניינים בתדלוק עצמי ייאלצו לבחור בתדלוק בשירות מלא בשל מספרן המועט של המשאבות לתדלוק עצמי. בסעיף 3(ג) לצו גלומה הנחה של מחוקק המשנה כי תחנה שאיננה מעמידה לרשות לקוחותיה את המספר הנדרש של משאבות לתדלוק עצמי מאלצת אותם להיזקק למשאבות בשירות מלא, ועל כן היא איננה זכאית לגבות מהם תוספת עבור שירות זה. המבקשים שבפני אמנם לא טענו כי תדלקו את רכבם בשירות מלא בשל היעדר זמינות משאבות בתדלוק עצמי. אך עסקינן בתובענה ייצוגית ובין חברי הקבוצה התובעת עשויים להיות לקוחות שנאלצו להיזקק לשירות מלא בשל כך שהמשיבות לא קיימו אחר הקריטריון הקבוע בצו. הצו נועד להגן לא רק על לקוחות המתדלקים את רכבם בעצמם, אלא גם על אלו שמתדלקים את רכבם בשירות מלא בשל היעדר זמינות נאותה של משאבות לתדלוק עצמי.

3. שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה

(א) כללי

25. לאחר שהשתכנעתי כי בידי המבקשים עילת תביעה אישית לכאורה באחד מן העניינים בהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית, יש צורך לבחון את התנאי השני לאישורה של תובענה ייצוגית, דהיינו: האם התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה (סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות). כלל זה, הנוגע להומוגניות של הקבוצה התובעת, מרוכך בסעיף 10(ג) לחוק הקובע:

"בית המשפט רשאי להגדיר תת-קבוצה, אם מצא שלגבי חלק מחברי הקבוצה מתעוררות שאלות של עובדה או משפט, אשר אינן משותפות לכלל חברי הקבוצה;...".

בעניין זה פסק כב' הנשיא א. ברק ברע"א 4556/94 הנ"ל בעניין טצת, בעמ' 789, כי: "אין כל צורך שכל השאלות המתעוררות ביחס לקבוצה תהיינה משותפות. די בכך שהיסוד המשותף מהווה מרכיב מהותי בהתדיינות" (ראה גם דברי כב' השופטת ט' שטרסברגכהן ברע"א 8332/96 הנ"ל בעניין רייכרט, פסקה 15).

(ב) הגדרת הקבוצה

26. השאלה הראשונה המתעוררת בהקשר להוכחת התנאי הנוגע לקיומן של שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, הינה כיצד יש להגדיר את הקבוצה התובעת. הגדרה זו צריכה לכלול רק את מי שלכאורה יש לו עילת תביעה דומה לזו של המבקש. במקרה דנא, הקבוצה התובעת כוללת את כל לקוחות המשיבות שתדלקו את רכביהם בדלק 95 או 96 אוקטן בשירות מלא באחת מן התחנות נשוא התביעה (כמפורט בסעיפים 23-40 לבקשת האישור, ולמעט תחנת מסובים כפי שיובהר לקמן), ואשר שילמו תוספת שירות מלא, או תוספת בגין תדלוק בשעות הלילה או בימי מנוחה, או שתיהן גם יחד, החל ממועד כניסתו של הצו לתוקף (2.4.06) ועד יום הגשת התביעה והבקשה לאישורה (4.7.07). בכל מקרה - כך מסכימים המבקשים (ראה סעיף 28 לקמן) - חברי הקבוצה התובעת יהיו רק אלו ששילמו למשיבות או מי מהן סכומים העולים על המחירים המירביים לבנזין אוקטן 95 ו- 96 שנקבעו מכוח הצו. קבוצה זו איננה מצומצמת ל"צרכן" הרוכש את המוצר לצרכים אישיים, והיא כוללת גם בעלי רכב המשמשים לעסקים (ראה סעיף 14 לעיל). ללקוחות אלו כולם עילת תביעה זהה לזו של המבקשים, ולכן יש לומר כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה.

המבקשים כללו בתביעתם גם את תחנת מסובים שבניהול המשיבה 9, אף שאיש מן המבקשים לא תדלק בתחנה זו. לפיכך לאיש מהם אין עילה אישית בנוגע לתחנה זו, ואין מקום לאשר את הגשת התביעה בנוגע אליה, הגם שהוכח כי יש בה רק 4 תחנות תדלוק עצמי מתוך סך כל 20 המשאבות בתחנה, קרי: פחות משליש. אך אין כל ראיה לגבי גביית התוספות בתחנה זו, שכן איש מן המבקשים לא תדלק שם. סביר להניח כי התוספות נגבו באותה תחנה, אך בית משפט איננו פועל על סמך הנחות גרידא. לכן הקבוצה התובעת אינה כוללת לקוחות שתדלקו בתחנת מסובים, אך כוללת את משיבה 9 שבניהולה גם התחנה בגבעת שמואל בה תדלק המבקש 8.

אשר לתחנה ברחוב לבונטין בחיפה (מנוהלת על ידי המשיבה 5), נטען בסעיף 28 לתצהירו של צדיק מטעם המשיבות כי המבקשים כללו במניין גם משאבה אחת לתדלוק בבנזין 98 אוקטן וסולר (טענה זו לא נסתרה, שכן צדיק לא נחקר). על-פי סעיף 2 לצו לא נקבע "מחיר מירבי" לסולר ובנזין 98 אוקטן, אלא רק לבנזין 95 ו- 96 אוקטן, והאיסור לגבות תוספות שבסעיף 3(ג) לא חל על בנזין 98 אוקטן או על סולר. לכן הגדירו המבקשים את הקבוצה התובעת ככוללת רק לקוחות שרכשו בנזין 95 או 96 אוקטן. מכאן נובע כי יש צדק בטענת המשיבות שצריך לפרש את סעיף 3(ג) לצו כמתייחס רק למשאבות לתדלוק בנזין שלגביו נקבע מחיר מירבי, ושלגביו חל האיסור לגבות תוספות בהעדר מספר משאבות מספק. יש להתעלם ממשאבה דו-צידית אחת בתחנת לבונטין, שמספקת סוגי דלק שהצו איננו חל עליהם. עדיין, לפי דרך הפרשנות המוצעת על ידי המבקשים והיועמ"ש, ואשר נראית על פניה נכונה, יש בתחנה זו 7 משאבות תדלוק (שלוש דו-צידיות ואחת לתדלוק עצמי), שמתוכן רק אחת מיועדת לתדלוק עצמי. מצב זה איננו עונה, לכאורה, לדרישה שלפחות שליש מן המשאבות בתחנה יהיו לתדלוק עצמי. לכן גם תחנת לבונטין כלולה בתביעה.


27. בשלב זה אין מקום להיכנס לנתונים לגבי גודלה של הקבוצה. המבקשים מסרו נתונים הלקוחים מאתר האינטרנט של חברת "דלק", לפיהן בכל תחנה מתדלקים בממוצע 431 רכבים מדי יום (התובענה בתיק זה כוללת 10 תחנות דלק, ללא מסובים). מדובר, אם כן, בקבוצה הכוללת על פי ההערכה עשרות אלפי לקוחות, אם לא למעלה מכך (סביר להניח שחלק ניכר מחברי הקבוצה הם לקוחות חוזרים).

(ג) ההומוגניות של הקבוצה: נסיבות אישיות למול המכנה המשותף

28. המשיבות טוענות כי קיימת שונות בין חברי הקבוצה, ושהתביעה עלולה לגרום נזק לחלק מחבריה. הסיבה לכך היא שחלק גדול מלקוחות התחנות נשוא התביעה זכה להנחה משמעותית מגובה מחיר הבנזין המירבי לצרכן – הנחה העולה על סכום התוספת שנגבתה מהם. הכוונה ללקוחות שמילאו באמצעות התקן תדלוק אוטומטי ("דלקן"), המיועד לציי רכב שהגיעו להסכם עם התחנה, או לקוחות המכונים "כרטיסי בעל תחנה" שאף הם שילמו מחיר הנמוך ממחיר השירות העצמי. בנוסף, חלק מהתחנות קיימו מבצעי הנחות שונים בתקופות שונות, באופן שהלקוחות שילמו עבור שירות מלא מחיר נמוך ממחיר השירות העצמי (ראה תצהיר צדיק סעיפים 51-55). המשיבות סבורות כי לקוחות אלו אינם זכאים כלל להחזר, משום שהם לא שילמו על הדלק מחיר העולה על המחיר המירבי הקבוע בצו. עוד הן טוענות כי אין דרך מעשית לערוך בדיקה פרטנית לגבי כל לקוח שקיבל הנחה, ושלטענתן איננו יכול להיכלל בקבוצה התובעת.

ספק אם היה מקום לקבל טענה זו בשלב זה, כאשר היא מועלית בצורה כוללנית וסתמית, ללא כל מסמכים או תשתית ראייתית בנוגע למהות ההתקשרות בין המשיבות לבין אותם לקוחות שזכו להנחה. זאת ועוד, העובדה שקבוצת לקוחות מסוימת קיבלה הנחה, ובסופו של דבר לא שילמה סכום העולה על המחיר המירבי, איננה בהכרח רלוונטית. יש לבחון האם המשיבות גבו מאותם לקוחות תוספת בגין שירות מלא, או תוספת בגין תדלוק לילה או בימי מנוחה, אף שלא היו זכאיות לעשות כן לפי סעיף 3(ג) לצו. לכאורה, ההנחה הניתנת ללקוחות אלו איננה צריכה לבוא על חשבון גביית תוספת מאותם לקוחות, שאסור היה למשיבות לגבותה על-פי דין. אולם המבקשים מדגישים בתגובתם לתשובת המשיבות (סעיף 146), כי הם לא דרשו, מלכתחילה, להכליל בקבוצה התובעת אלא לקוחות ששילמו למשיבות סכומים העולים על המחירים המירביים לבנזין אוקטן 95 ו- 96 שנקבעו מכוח הצו (כך נאמר בסעיף א' לרישא לבקשה). כך יש להגדיר את הקבוצה התובעת, ואז גם לא תתעורר בעיה של הומוגניות.

29. המשיבות גם טוענות כי לא תהיה דרך לברר מי מבין לקוחותיהן קיבל הנחה, ולא שילם מחיר העולה על המחיר המירבי. למעשה, לא תהיה דרך מעשית לברר באופן פרטני מיהם חברי הקבוצה התובעת ואלו סכומים שילמו. המבקשים טוענים כי כל מכירת בנזין מתועדת אצל המשיבות, לרבות מועד התדלוק, מספר הרכב המתדלק והסכום ששולם. טענה זו נכונה מבחינה עובדתית. אך מבחינה מעשית יהיה קשה ביותר לאתר את פרטיהם של עשרות אלפי לקוחות שתדלקו בתחנות של המשיבות בשירות מלא, ושילמו את התוספות אשר נטען כי נגבו שלא כדין בתקופה של למעלה משנה. כך גם ברור כי סכום ההחזר המגיע לכל לקוח משתנה בהתאם למספר הפעמים שתדלק אצל המשיבות בשירות מלא. המבקשים מתעלמים מבעיות אלו בבקשה שהגישו לאישור התביעה. הם מסתפקים בטענה שיש להחזיר לחברי הקבוצה התובעת את הסכום שנגבה ביתר.

בע"א 458/06 שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ, תק-על 2009(2) 1297, נפסק מפי כב' השופט ס' ג'ובראן כי על המבקש לאשר תובענה ייצוגית להראות כי תובענה שכזו היא הדרך היעילה להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין (סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות). לשם כך עליו להציע – כבר בשלב הבקשה לאישור – הצעות מעשיות ומשביעות רצון למנגנון על פיו ניתן יהיה להוכיח אילו צרכנים, חברי הקבוצה התובעת, נפגעו ממעשי הנתבע וכיצד יוכח שיעור נזקם. בית המשפט צריך להשתכנע בשלב אישור הבקשה, כי ניתן לדון בתובענה הייצוגית בכלים יעילים והוגנים (ראה גם פסק דינה של כב' השופטת ר' רונן בת.א (ת"א) 2687/06 נתנאל נ' רדיוס שידורים בע"מ, לא פורסם (21.5.09), פסקאות 53-58).

30. המבקשים לא התייחסו בבקשה או בתגובה לתשובה לשאלת הסעד לקבוצה (או לציבור) ודרך הוכחת הזכאות לו – סוגיה הנוגעת גם לתנאי הדורש כי בית המשפט ישתכנע שתובענה ייצוגית הינה הדרך היעילה וההוגנת להכריע בסכסוך. גם המשיבים לא התייחסו לשאלה זו. אך עובדה זו אינה צריכה, לדעתי, להכשיל את אישור התביעה, כאשר הפתרון מצוי בחוק ובפסיקה. חוק תובענות ייצוגיות הלך בעקבות הדין האמריקאי, והקנה לבית המשפט בסעיף 20 סמכויות שונות שנועדו להתגבר על בעיית הצורך בבירור פרטני לגבי כל אחד מחברי הקבוצה בנוגע להוכחת הזכאות לסעד ודרך קביעת שיעורו, כמו גם בעיות הנובעות מהיעדר יכולת לאתר או לזהות את חברי הקבוצה התובעת. כך, למשל, קובע סעיף 20(ג) כי ניתן לפסוק סעד לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, ואפילו לטובת הציבור בכללותו, כאשר פיצוי כספי לחברי הקבוצה איננו מעשי בנסיבות העניין. במידה ולא ניתן יהיה לזהות את כל חברי הקבוצה, או חלק ניכר מהם, תישקל האפשרות לפסוק סעד לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור (ראה ההלכה שנפסקה בעניין זה בע"א 1338/97 הנ"ל בעניין תנובה, ויישומה בפועל בפסק הדין שניתן בת.א. 1372/95 ראבי נ' תנובה, תק-מח 2008(4) 531, פרק ו' לפסק הדין; דנ"א 5712/01 הנ"ל בענין ברזני, דברי כב' השופט מ. חשין פסקה 55, ודברי כב' השופט א' מצא פסקה 16; ע"א 1977/97 הנ"ל בענין ברזני, דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בפסקה 25). אין בקושי זה כדי להכשיל את אישור התביעה הייצוגית, ואף לא את התביעה עצמה (ראה גם ת. א. (ת"א) 2036/01, בש"א 14571/01 מנלה אברהם נ' מפעל הפיס, , פדאור 02(5) 426, עמ' 9; ת.א. (ת"א) 2477/99, בש"א 57254/99 תמר סבו נ' רשות שדות התעופה בישראל, , תק-מח 2002(2) 11496).

סעיף 20(א) לחוק קובע את הכלל הבסיסי, לפיו הוראות בית המשפט בעניין דרך קבלת הסעד ינתנו באופן שלא יהיה בו "כדי להכביד במידה העולה על הנדרש על חברי הקבוצה או על בעלי הדין". סעיף 20 לחוק נדון בהרחבה בע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל, , תק-על 2007(2) 3367, ולאחרונה פורש והוחל בפסק הדין שניתן על ידי בת.א. 1372/95 הנ"ל בענין תנובה (פרק ו'). התובענה הייצוגית בענין תנובה אושרה ברב דעות על ידי בית המשפט העליון בע"א 1338/97 תנובה נ' ראבי, , תקעל 2003(2) 1522 (2003, מפי כב' השופטת מ' נאור (אליה הצטרף כב' המשנה לנשיא ש' לוין), למרות שהיה ברור כי לא ניתן יהיה לאתר את חברי הקבוצה התובעת, ולערוך בירור פרטני בשאלה מה ידע כל צרכן ומה מידת הנזק שנגרמה לו. כך גם הבהיר כב' השופט י' עדיאל בענין רייכרט הנ"ל, כי פסיקת פיצוי אינדיבידואלי אינה מחייבת בהכרח קיום הליך הוכחות פרטני, שבו כל חבר מבין חברי הקבוצה מוכיח את זכאותו לסעד הכספי בנפרד (פסקה 59), וכי לצד השיטה של הוכחת נזק באופן אינדיווידואלי מאפשר החוק החדש לקבוע את הנזק באופן כולל עובר הקבוצה בכללותה. כב' השופט עדיאל אמר בפסקאות 63-64, כדלקמן:

"לשיטה זו של קביעת הנזק הכולל עבור הקבוצה כולה יתרון מובהק במקרים בהם לא ניתן לחשב בפשטות את נזקו של כל אחד מיחידי הקבוצה, והיא נועדה להתגבר על קשיים הכרוכים בשיטת החישוב האינדיבידואלי: ראשית, קיימים מקרים בהם קיים קושי ניכר לאתר את כל חברי הקבוצה. שנית, גם משאותרו חברי הקבוצה, לעתים יקשה להוכיח את נזקו של כל אחד מיחידי הקבוצה, למשל, בשל היעדר מסמכים (כמו קבלות) או נתונים אחרים הנדרשים לחישוב הנזק. שלישית, יישום שיטת חישוב אינדיבידואלית כרוכה בהשקעת זמן שיפוטי רב ומשאבים יקרים אחרים, מה שעשוי להקשות עד מאוד על ישומה. רביעית, לפעמים, נזקו האישי של כל חבר בקבוצה הנו נמוך מאוד ואינו מצדיק את המאמץ הכרוך בהוכחתו. במקרים כאלו, דרישה קפדנית להוכחת הנזק על-ידי כל אחד מחברי הקבוצה בנפרד עלולה לסכל את תכלית החקיקה, שנועדה, בין היתר, לאפשר אכיפה יעילה במקרים בהם נזקו האינדיבידואלי של כל אחד מחברי הקבוצה נמוך...
קביעת הנזק המצרפי הכולל של הקבוצה מתבצעת במשפט האמריקאי בדרכי חישוב שונות ומגוונות, כגון, בדיקת רישומי הנתבע, שימוש בשיטות סטטיסטיות ובהן הוכחה באמצעות מדגמים (sampling techniques), שימוש במודלים מתמטיים ועוד...".

בנוסף על שתי דרכים אלו, קיימת דרך שלישית, שהיא קביעת הנזק על דרך האומדנה. כב' השופט עדיאל מבהיר בעניין רייכרט הנ"ל, כי בשיטה זו ניתן ללכת רק במקרים חריגים, בהם לא ניתן לחשב את הנזק בהליך קבוצתי כולל, ואף לא בהליך אינדיבידואלי (פסקה 65).

31. מן האמור לעיל עולה כי הטענה לפיה אין מתעוררות בעניינו שאלות משותפות לכל חברי הקבוצה, משום שנדרשת בחינה פרטנית של נסיבות הרכישה של כל מתדלק – איננה יכולה להתקבל. בחינה פרטנית שכזו איננה מתחייבת בהכרח מהוראות הדין והפסיקה בכל מקרה ומקרה, ונושא זה יידון במהלך בירור התובענה עצמה. בענין תנובה הנ"ל, אמרתי בהקשר זה בפסקה 116:

"כאשר בית המשפט מתלבט האם לאשר תובענה ייצוגית, שניהולה כרוך בקשיים לא מבוטלים בשל העדר אפשרות מעשית להוכיח את הנזק ולקבוע את שיעורו באופן אינדיבידואלי, עליו להביא בחשבון את האפשרות הגרועה יותר, קרי: שהנתבע יחלץ מן התביעה בלא מתן פיצוי לקבוצה, אף שביצע עוולה כלפיה...

השגת המטרות הציבוריות של מכשיר התובענה הייצוגית, קרי: אכיפת נורמות התנהגות ראויות, הרתעה ונטילת הרווחים הלא-חוקיים מדי המעוול, הביאו בתי משפט בארה"ב לא-פעם להדגיש כי יש לדבוק בהשגת מטרות אלו גם במקרים בהם קיימים קשיים בהוכחת הנזק האישי ומידת שיעורו".

כך גם בענייננו: אין לאפשר מצב בו תובענה ייצוגית מבוססת ומוצדקת תסוכל בגלל קשיים פרקטיים בהוכחה פרטנית של הזכאות לפיצוי, כאשר ניתן למצוא דרכים יעילות והוגנות להתגבר על קשיים אלו. בדרך זו הלך בית משפט השלום בחיפה בתובענה ייצוגית בנושא זהה לנושא הנדון כאן, כאשר נמצא שאין זה מעשי לאתר את חברי הקבוצה שתדלקו בתחנות הדלק של הנתבעת, ואשר שנגבתה מהם תוספת שירות מלא בניגוד לסעיף 3(ג) לצו. בית המשפט חישב את הנזק לחברי הקבוצה (באותו מקרה - כלל המתדלקים בתחנות הנתבעת) בהתאם לתוספת השירות המלא שנגבתה על כמות הדלק הכוללת שנמכרה בתחנות אלו, והסעד לקבוצה הוענק באמצעות מתן הטבה עתידית לציבור המתדלקים בתחנות, מכוח סעיף 20(ג) לחוק תובענות ייצוגיות (תל"א (חי') 8918/06 חנוך נ' הגליל חברת הדלק לישראל בע"מ, , תק-של 2009(4) 8466, כב' השופטת י' קראי-גירון).

(ד) הסעד המשותף לכלל חברי הקבוצה

32. הגדרת השאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה מצריכה בירור של הסעד המבוקש בבקשה לאישור התובענה הייצוגית. מגמת החוק החדש להעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב בעניין אישור התובענה הייצוגית ודרך ניהולה, מוצאת את ביטויה גם בנושא הסעדים שניתן לפסוק בתובענה ייצוגית. לכאורה, שאלת הסעדים נוגעת לשלב ניהול התובענה עצמה, ולא להכרעה בבקשה לאישורה (ראה: ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' ראבי, , תק-על 2003(2) 1522, פסקה 12 לפסק דינה של כב' השופטת מ. נאור). אולם לעיתים קשה לנתק את שאלת הסעד משאלת העילה האישית של המבקש, כמו למשל במקרה בו הסעד המבוקש הוא פיצוי כספי, שלא ניתן לקבלו ללא הוכחת נזק. כמו-כן, שאלת הסעד נוגעת לא פעם להוכחת התנאי הנוגע לקיומן של שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, כאשר הסעד המבוקש פוגע בהומוגניות הנדרשת לצורך אישור תובענה ייצוגית.

33. במקרה דנא, הסעד היחיד המבוקש הוא החזר הסכומים שנגבו מחברי הקבוצה התובעת על ידי המשיבות מעבר למחירים המירביים של בנזין 95 ו- 96 אוקטן שנקבעו על-פי הצו. במידה ולא ניתן יהיה לאתר את חברי הקבוצה, כפי שסביר להניח שיהיה, מוסמך יהיה בית המשפט לפעול על-פי אחת הדרכים המותוות בסעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות, כמפורט לעיל, כולל האפשרות של מתן סעד לטובת הקבוצה בכללותה, או לטובת הציבור, על-פי סעיף 20(ג) לחוק.

(ה) סיכום השאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה

34. המבקשים הוכיחו כי הבקשה מעלה סוגיות בעלות מכנה משותף מהותי להם ולחברי הקבוצה, ומדובר בשאלות של עובדה ומשפט גם יחד. השאלות המהותיות העיקריות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה הן: מהי דרך פרשנותו הנכונה של סעיף 3(ג) לצו, והאם היו המשיבות רשאיות לגבות מלקוחותיהן שרכשו בנזין 95 או 96 אוקטן תוספת שירות מלא, או תוספת בגין תדלוק בלילה או בימי מנוחה, לאור הוראת סעיף 3(ג) לצו, ובהתחשב במצב המשאבות בתחנותיהן במועד הרלבנטי לתביעה. במידה והתשובה על שאלה זו שלילית, מתעוררת שאלת זכאותם של חברי הקבוצה התובעת להשבת הכספים שנגבו שלא כדין, על-פי אחת מעילות התביעה שפורטו לעיל. לצורך כך יהיה צורך להחליט מהו סכום ההשבה או הנזק המגיע לחברי הקבוצה ומהי הדרך ההוגנת והיעילה להעניק את הסעד לקבוצה התובעת.

4. אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה

35. סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות דורש כי בית המשפט ישתכנע כי "יש אפשרות סבירה" שאותן שאלות מהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה. תנאי זה דורש כי גם אם הוכיח המבקש עילת תביעה אישית לכאורה, על בית המשפט לבחון האם אין מדובר בנסיבות מיוחדות המבססות את העילה האישית, ואשר אינן מתקיימות בהכרח לגבי כלל חברי הקבוצה שהמבקש מעוניין לייצג. הוכחת תנאי זה נגזרת מהוכחה מצטברת של שני התנאים הקודמים: עילה אישית לכאורה של המבקש והומוגניות של הקבוצה, קרי: קיומן של שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה. משהוכחה לכאורה עילת תביעה אישית של המבקש, ומשהוכח כי התובענה שהוא מבקש להגיש מבססת לכאורה עילת תביעה משותפת לכל חברי הקבוצה, או לחלק מהותי מהם, נסללה הדרך להוכחת התנאי בדבר קיומה של אפשרות סבירה ששאלות אלה תוכרענה לטובת הקבוצה.

36. בענייננו: הוכח לכאורה כי המשיבות גבו מן המבקשים ומכלל חברי הקבוצה התובעת תוספת שירות מלא, או תוספת בגין תדלוק לילה ובימי מנוחה, מעבר למחירים המירביים של בנזין 95 או 96 אוקטן שנקבעו בצו, בלא שהיו זכאיות לעשות כן על-פי סעיף 3(ג) לצו, וכי התנהגות זו מבססת, לכאורה אחת מעילות התביעה שפורטו לעיל. מה שהוכח לגבי המבקשים, נכון וישים לגבי כלל חברי הקבוצה התובעת, הכוללת אך ורק לקוחות מסוגם של המבקשים (ראה הגדרת הקבוצה התובעת בסעיף 26 לעיל). אם כך יוכח, הרי שהנזק שנגרם למבקשים, או הזכות להשבת הסכומים שנגבו ביתר, אינם שונים מאלו הנוגעים לשאר חברי הקבוצה. לאור כל אלה, יש לקבוע כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, כפי שפורטו לעיל, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה.

5. תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בעניינם של חברי הקבוצה

37. תנאי נוסף וחשוב לאישורה של תובענה כייצוגית קבוע בסעיף 8(א)(2) לחוק, ולפיו על בית המשפט להשתכנע כי "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין". המשיבות סבורות כי השונות המאפיינת את חברי הקבוצה, והעובדה שבתביעה ייצוגית קיים קושי לבירור פרטני של נסיבות רכישת הדלק על ידי כל אחד מחברי הקבוצה, מביאות למסקנה כי הליך של תובענה ייצוגית אינו ראוי במקרה דנא. טענות אלו נדונו לעיל ונדחו.

38. התכליות העומדות בבסיס התובענה הייצוגית הובהרו לעיל, תוך הדגשת שני השיקולים המרכזיים: הגנה על אינטרס הפרט והגנה על אינטרס הציבור (ראה סעיפים 12-13 לעיל). אינטרס הפרט מחייב מתן סעד יעיל נגד הגביה הבלתי חוקית שהוכחה לכאורה. כך גם מאפשרת התובענה הייצוגית מימוש זכות הגישה לבית המשפט ללקוחות של המשיבות שהיו מתקשים, או לא היו טורחים כלל, להתמודד עמן, בעיקר כאשר מדובר בסכום תביעה של כמה שקלים לכל לקוח (ראה סעיפים 43-61 לבקשה). ניהול תביעות פרטניות על ידי כל אחד מחברי הקבוצה, בנסיבות אלה, איננו ישים, ולא ישיג את תכליות החוק בדבר אכיפה והרתעה. האינטרס הציבורי העומד בבסיס התובענה הציבורית, בא לידי ביטוי בכך שמכשיר דיוני זה מאפשר ניהול יעיל וחסכוני של מספר רב של תביעות בהליך אחד, וחשוב מכך: לתובענה הייצוגית ערך מרתיע, המשרת את המטרה של פיקוח ואכיפה של נורמות התנהגות הקבועות בחוק. בנוסף, קיימת חשיבות לתכלית נוספת של התובענה הייצוגית: נטילת הרווחים הלא-חוקיים מידיו של הנתבע ומניעת התעשרות שלא כדין.

כל התכליות דלעיל מתקיימות במקרה זה, כמובן בהנחה שהתביעה תוכח. התובענה מעוררת שאלות חשובות של עובדה ומשפט, שהן משותפות לקבוצה גדולה של לקוחות המשיבות. מוטב להן לשאלות אלו להתברר כמקשה אחת, ולא בתביעות רבות ומפוזרות. הדבר יביא ליעילות ולחיסכון במשאבים, ימנע חוסר אחידות בפסיקה, ויאפשר לצרכני הדלק, בהיותם מאוחדים, לאכוף את הוראות הצו בצורה טובה יותר, מקום שלקוח בודד יתקשה לעמוד בעצמו מול תחנות הדלק. מדובר בעילה הנוגעת ללקוחות רבים, ולמצרך נפוץ וחיוני הנמצא בפיקוח מחירים. זאת ועוד, הדיון בתובענה הייצוגית יסייע בהבהרת פירושו הנכון של הצו, קרי: מספר המשאבות לתדלוק עצמי שצריכות להיות בכל תחנה, על מנת שתהא רשאית לגבות את התוספות בגין מתן שירות מלא.

התובענה שבפני היא בעלת חשיבות ציבורית, שכן היא נוגעת לדרך יישומה ואכיפתה של הרפורמה במשק הדלק, שנועדה לאפשר תדלוק עצמי זמין ונוח לכל צרכן. העובדה היא שמנהל הדלק לא אכף את הוראות צו הפיקוח כנגד המשיבות, אף שהוא בדעה כי הן לא קיימו את הוראותיו וגבו שלא כדין תוספות מעבר למחיר המרבי. מסתבר שוב ושוב, כי במקרים רבים אין תחליף יעיל לאכיפת החוק זולת הגשתה של תובענה ייצוגית. זו אכן אחת ממטרות התובענה הייצוגית, כפי שבואר לעיל. תובענה זו עשויה להיות בעלת חשיבות לא רק לגבי המשיבות, שחלקן כבר התאימו עצמן לאחר הגשת התביעה לדרישות צו הפיקוח - כפי שהוא מתפרש על ידי המבקשים והיועמ"ש - אלא גם לגבי תחנות דלק אחרות ברחבי הארץ המפרשות את דרישות הצו בדרך בה הלכו המשיבות. מן העובדה שכבר הוגשה תובענה ייצוגית קודמת באותו עניין, שאף התקבלה, ניתן ללמוד כי כנראה אין מדובר בבעיה נקודתית.

6. עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב

39. סעיפים 8(א)(3) ו-(4) לחוק תובענות ייצוגיות דורשים כי בית המשפט ישתכנע כי קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. אך בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית אף אם לא מתקיים תנאי זה, אם ניתן להבטיח את קיומו באמצעות צירוף תובע מייצג או בא כוח מייצג, או באמצעות החלפת המבקש או בא-כוחו (סעיף 8(ג)(1) לחוק). החוק החדש, כאמור לעיל, שם את הדגש על האינטרס של חברי הקבוצה.

המשיבות טוענות כי המבקשים אינם ראויים לייצג את הקבוצה, משום שהגישו את התביעה מבלי לפנות למשיבות קודם לכן, ושניים מהם תדלקו רכבם בשירות מלא לאחר שכבר ידעו שהתחנה איננה עומדת בדרישות הצו. המבקשים, לעומת זאת, מצהירים כי לא ידעו על האיסור לגבות תוספת שירות מלא בעת שתדלקו רכבם. אינני סבור שפניה למשיבות היתה משנה דבר לגבי אותם לקוחות שתדלקו רכבם בתקופה שקדמה להגשתה, וגם אינני סבור שקיימת חובה "למצות את ההליך" לפני הגשת תובענה ייצוגית - כאשר הדבר נראה חסר תוחלת מבחינת חברי הקבוצה כולה (ראה דברי המשנה לנשיאה כב' השופט א' ריבלין בע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, , תק-על 2008(4) 2450 פסקה 8, ודברי בת.א. (ת"א) 1065/05 הנ"ל בענין תדיראן, פסקה 69, והאסמכתאות המופיעות שם). אין די בכך שהמשיבות טוענות כיום (מה שאיננו ניתן לבדיקה) כי לו היו המבקשים פונים אליהן לפני הגשת התביעה, הן היו מוסיפות תחנות תדלוק (אין בפני ראיה כי המשיבות כולן עשו כן לאחר הגשת התביעה). אם צודקים המבקשים בטענתם, גבו המשיבות כספים שלא כדין מעשרות אלפי מתדלקים בתחנותיהם במשך תקופה לא קצרה, והן לא הציעו - וגם אינן מציעות כיום - להשיב כספים אלו, בדרך זו או אחרת. מכאן שמכתב התראה טרם הגשת התביעה לא היה משנה דבר. כך גם אין בעובדה שחלק מן התחנות התאימו את מספר המשאבות לנדרש בצו, לאחר הגשת התביעה, כדי למנוע את אישורה. לו היה זה נימוק תקף לדחיית בקשה לאישור תובענה ייצוגית, היה הדבר מהווה תמריץ להפר את החוק, ולא לקיימו (וראה דברי המשנה לנשיאה כב' השופט א' ריבלין בענין אביב הנ"ל, פסקה 8).

ד. סיכום

40. לסיכום כל האמור לעיל, הבקשה להגשת תובענה ייצוגית מאושרת בהתאם לעילות והסעד המפורטים בהחלטה זו. על-פי דרישת סעיף 14 לחוק תובענות ייצוגיות, נקבע כי:

א. הגדרת הקבוצה התובעת היא כאמור בסעיף 26 לעיל.
ב. זהות התובעים המייצגים ובאי-כוחם היא כמפורט בכותרת להחלטה זו.
ג. עילות התובענה הן כמפורט בסעיפים 19-24 לעיל.
ד. השאלות של עובדה ומשפט המשותפות לחברי הקבוצה הן כאמור בסעיף 34 לעיל.
ה. הסעד הנתבע הוא כאמור בסעיף 33 לעיל.

41. ב"כ המבקשים ידאג לפרסום הודעה על אישור התובענה הייצוגית, כאמור בסעיף 25 לחוק תובענות ייצוגיות. הודעה זו תכלול את הפרטים הנדרשים על פי סעיף 14(א) לחוק, בהתאם להחלטה זו. טיוטת ההודעה תוגש לבית המשפט לאישור בתוך 14 יום (כנדרש על פי סעיף 25(ד) לחוק). ההודעה תפורסם בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו-"מעריב", והמשיבות תישאנה בהוצאות הפרסום. עותק של ההודעה, לאחר פרסומה, יישלח למנהל בתי המשפט לשם רישומה בפנקס (סעיף 25(ז) לחוק).

42. המשיבות תגשנה כתב הגנה בתוך 45 יום.

43. המשיבות, ביחד ולחוד, תשלמנה למבקשים הוצאות בקשה זו בסך 15,000 ₪, וכן תשלמנה שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי תביעה ייצוגית ?

  2. ביטול תביעה ייצוגית

  3. תביעות סרק ייצוגיות

  4. תביעה ייצוגית בשטחים

  5. פסיקת שכר לתובע ייצוגי

  6. תביעה ייצוגית אומגה 3

  7. הסתלקות מתביעה ייצוגית

  8. התיישנות תביעה ייצוגית

  9. עורך דין תביעה ייצוגית

  10. הסתלקות מתובענה ייצוגית

  11. תביעה ייצוגית נגד תנובה

  12. מחיקת נתבע מתביעה ייצוגית

  13. תעריפי מים - תביעה ייצוגית

  14. העברת הדיון בתביעה ייצוגית

  15. תנאים לאישור תביעה ייצוגית

  16. תביעה ייצוגית נגד אולג'ובס

  17. תגובה לתשובה בתביעה ייצוגית

  18. בקשה לאישור תובענה ייצוגית

  19. תביעה ייצוגית נגד נושאי משרה

  20. מי יכול להגיש תביעה ייצוגית

  21. מי רשאי להגיש תביעה ייצוגית

  22. אישור תביעה ייצוגית נגד בזק

  23. החזר ארנונה - תביעה ייצוגית

  24. תביעה ייצוגית להחזר שכר לימוד

  25. פשרה לפני הגשת תביעה ייצוגית

  26. הפרת הסדר פשרה בתביעה ייצוגית

  27. בדיקת מונה גז - תביעה ייצוגית

  28. פשרה בתביעה ייצוגית נגד מנורה

  29. תביעה ייצוגיות חוק חניה לנכים

  30. תביעה ייצוגית של אגודת החרשים

  31. תשלום לעורך דין בתביעה ייצוגית

  32. פשרה בתביעה ייצוגית נגד שטראוס

  33. תביעה ייצוגית בבית הדין לעבודה

  34. שתי תביעות ייצוגיות באותו נושא

  35. אישור תביעה ייצוגית נגד שטראוס

  36. בקשות דומות לאישור תביעה ייצוגית

  37. על מה אפשר להגיש תביעה ייצוגית ?

  38. תביעה ייצוגית בנושא מגה גלופלקס

  39. חיוב על אס אמ אסים תביעה ייצוגית

  40. תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות

  41. אישור הסדר הסתלקות תביעה ייצוגית

  42. פסיקת הוצאות לתובע בתביעה ייצוגית

  43. הגשת ראיות נוספות בתביעה ייצוגית

  44. תנאים לאישור פשרה בתביעה ייצוגית

  45. פשרה בתביעה ייצוגית נגד פיצה האט

  46. בקשה לצירוף תובעים לתביעה ייצוגית

  47. דוגמא לבקשה לאישור תביעה ייצוגית

  48. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד בזק

  49. תביעה ייצוגית בנושא העלאת הארנונה

  50. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד כלל

  51. הסדר פשרה לפני אישור תביעה ייצוגית

  52. פשרה בתביעה ייצוגית נגד הדיוטי פרי

  53. אישור תביעה ייצוגית נגד חברת שמירה

  54. פשרה בתביעה ייצוגית נגד בנק דיסקונט

  55. בקשה לאישור הסדר פשרה בתביעה ייצוגית

  56. שתי בקשות דומות לאישור תביעה ייצוגית

  57. הגשת תביעה של עובדים כתביעה ייצוגית

  58. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד יטבתה

  59. עיכוב תביעה ייצוגית עד להכרעה בבג''צ

  60. מינוי בודק להסדר פשרה בתביעה ייצוגית

  61. בקשה לדחיית מועד בירור תביעה ייצוגית

  62. פשרה בתביעה ייצוגית בנושא חניית נכים

  63. פתיחת כרטיס סים נעול - תביעה ייצוגית

  64. הסדר פשרה צופה פני עתיד בתביעה ייצוגית

  65. תנאים לאישור הסדר פשרה בתביעה ייצוגית

  66. סילוק בקשה לאישור תביעה ייצוגית על הסף

  67. מחיקת בקשה לאישור תביעה ייצוגית על הסף

  68. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד סטימצקי

  69. תביעה ייצוגית בנושא גביית יתר על גרירה

  70. העברת הדיון בבקשה לאישור תביעה ייצוגית

  71. תביעה ייצוגית בנושא חישוב תגמולי ביטוח

  72. הפסקת גבייה על פי חוק תובענות ייצוגיות

  73. פשרה בתביעה ייצוגית לפני הגשת כתב הגנה

  74. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד סופר פארם

  75. פסיקת הוצאות לאחר הסתלקות מתביעה ייצוגית

  76. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד תחנות דלק

  77. בקשת הסתלקות מבקשה לאישור תביעה ייצוגית

  78. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד לאומי קארד

  79. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד דואר ישראל

  80. חובת פרסום בקשה להסדר פשרה בתביעה ייצוגית

  81. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד ביטוח לאומי

  82. הפסקת גבייה לאחר בקשת אישור תביעה ייצוגית

  83. בדיקת משכון רכב דואר ישראל: תביעה ייצוגית

  84. פליטת חומרים מזהמים - פשרה בתביעה ייצוגית

  85. תביעה ייצוגית בנושא גביית דמי חבר הסתדרות

  86. בקשה בהסכמה להסתלקות מאישור תביעה ייצוגית

  87. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד הולמס פלייס

  88. בקשה לאישור תביעה ייצוגית בבית הדין לעבודה

  89. אישור תביעה ייצוגית בנושא הסתרת תאריך תפוגה

  90. בקשה לאישור תביעה ייצוגית בנושא ביטוח דירה

  91. אין צורך לאשר תביעה ייצוגית נגד ביטוח לאומי

  92. פשרה בתביעה ייצוגית נגד בית חולים בילינסון

  93. הפיכת תביעה בבית הדין לעבודה לתביעה ייצוגית

  94. ביטול אישור תביעה ייצוגית בבית המשפט העליון

  95. אישור הסדר פשרה בתביעה ייצוגית בבית הדין לעבודה

  96. תביעה ייצוגית: שינוי גודל האריזות של דגני הבוקר

  97. הגשת בקשה לתביעה ייצוגית ללא "פניה מוקדמת" לנתבע

  98. תביעה ייצוגית: טעות בחישוב מע"מ בתשלום צריכת מים

  99. טוען כי פוטר מהעבודה בגלל שהגיש בקשה לתביעה ייצוגית

  100. תביעה ייצוגית: חוסר אפשרות להשתחרר מחוזה במשך שנה

  101. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד בנק לאומי למשכנתאות

  102. בקשה לאישור הסתלקות לפי סעיף 16 של חוק תובענות ייצוגיות

  103. זכות לגילוי ועיון במסמכים בשלב הגשת בקשה לאישור תביעה ייצוגית

  104. תביעה ייצוגית: חובות הדיווח החלות על בעלי עניין בחברה ציבורית

  105. תביעה ייצוגית - אי השבת יתרות זכות שנרשמות לטובת נישומים בגין תשלומי חובה

  106. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון