קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לחיוב חברה בהפקדת ערבות: א. מהות הבקשות לפני בקשתן של הנתבעות 2-4 בתובענה (להלן: הנתבעות 2-4) לחייב את התובעת (להלן: התובעת) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעות למקרה בו תחוייבנה התובעת בתשלום הוצאות לטובתן במסגרת ההליכים בתובענה, לרבות במקרה בו התובענה תידחה או תימחק. בקשה נוספת לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להוצאות הוגשה מטעם הנתבעת 1 בתובענה (להלן: הנתבעת 1) ובמסגרתה אף מתבקש עיכוב ההליכים המתנהלים במסגרת התובענה עד להפקדת הערובה כאמור. ב. רקע עובדתי התובעת הינה חברה קפריסאית לעבודות ימיות הרשומה אצל רשם החברות בקפריסין ואינה רשומה אצל רשם החברות בישראל. הנתבעת 1 הינה המבטחת של פרוייקט שהוצע למכרז על-ידי ממשלת ישראל לבנייה ותפעול של מפעל התפלת מי ים בחדרה (להלן: הפרוייקט). על-פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעת 1 ביטחה את העבודה הקבלנית שבוצעה בפרוייקט, הן היבשתית והן הימית, בפוליסת ביטוח מסוג All Risks Policy "CAR Insurance" בנוסף לפוליסת ביטוח צד שלישי. הנתבעת 2 הינה חברה הרשומה אצל רשם החברות בישראל אשר זכתה במכרז שפורסם לצורך הפרוייקט. לאחר זכייתה שכרה הנתבעת 2 את שירותיה של הנתבעת 3 לשם ביצוע עבודות התכנון והביצוע של העבודות היבשתיות והימיות. הנתבעת 3 שכרה את שירותיה של הנתבעת 4 לביצוע העבודות היבשתיות והימיות, ובין הנתבעת 4 לנתבעת 5 נחתם הסכם לביצוע העבודות בכפוף לתוכנית עבודה מוסכמת. הנתבעת 5 שכרה את שירותיה של התובעת לביצוע חלק מן העבודות הימיות, בין היתר, לאחסון הצינורות בטרם ביצוע עבודות ההרכבה של אוכפי (משקלות) הבטון, גרירה ושיקוע של הצינורות הימיים באתר הפרוייקט בחדרה. התובעת על-פי גירסתה, שימשה כקבלן לביצוע העבודות הקבלניות בצינורות הימיים של המפעל להתפלת מי ים בחדרה. על-פי המתואר בכתב התביעה, בלילה שבין 24.8.08 לבין 25.8.08 ארעה סערה לא צפויה באזור נמל לימסול שבקפריסין אשר פגעה בצינורות המורכבים שהיו מאוחסנים אותה העת במי שטח השיפוט של הנמל. למחרת אירוע הסערה הודיעה התובעת לנתבעת 5 על הנזקים שנגרמו לציוד לצינורות ולצד שלישי, והנתבעת 5 הודיעה על כך לשאר הנתבעות. התובעת טוענת כי בהתאם להוראותיהן והנחיותיהן של הנתבעות היא החלה בביצוע עבודות חילוץ ותיקון של הצינורות. עוד טוענת התובעת כי במקביל החלו הנתבעות להפעיל עליה "מסע לחצים" לתקן את הצינורות תוך שהן מבטיחות לה הבטחות ומתחייבות לשפות את התובעת בגין ההוצאות הכספיות שתשולמנה על-ידה. התובעת מפרטת בכתב תביעתה את פעולות החילוץ והתיקון של הנזקים אשר ביצעה, לטענתה, על חשבונה ובטרם הגיעה להסכמה עם הנתבעות על גובה התשלום בגין אותם תיקונים. בהקשר זה מתארת התובעת בכתב תביעתה את תהליך פירוק ותיקון האוכפים הסדוקים אשר נפלו למים, גרירת הצינורות לישראל וכן משייה ופינוי של אוכפי הבטון הטבועים מקרקעית הים וסילוקם משטח הנמל לאתר מורשה, הכוללים בין היתר גם סקרים ימיים לאיתור האוכפים וחיוב בגוררת נוספת. על-פי טענתה של התובעת, כל הנתבעות יצרו כלפיה מצגי שווא לפיהם היא תפוצה על ההוצאות הכספיות שנשאה בהן בגין תיקון הצינורות, וזאת בכדי שהנתבעות תוכלנה לעמוד בלוח הזמנים ולהימנע מקבלת קנסות כבדים בגין איחור העשוי להיגרם להן. בנסיבות אלה עותרת התובעת לחיוב כל הנתבעות בתשלום סך של 16,827,749 ₪. ג. טענות הנתבעות 2-4 על-פי טענת הנתבעות 2-4, התובעת הינה חברה זרה אשר מקום מושבה בקפריסין. למיטב ידיעתן של הנתבעות 2-4, לתובעת אין נכסים בישראל אשר יהיה ניתן לממשם על מנת לגבות את ההוצאות, ככל שתפסקנה לחובת התובעת, במסגרת ניהול התובענה. הנתבעות 2-4 סבורות כי המקרה דנן עונה על הגדרת "המקרה הקלאסי" הנזכר בכללים שנתגבשו בפסיקה לעניין תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) דהיינו: "כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותם, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא מענו כנדרש לפי תקנה 9(2)". כללים אלה, כך מציינות הנתבעות 2-4, יפים גם לעניין סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות). לטענת הנתבעות 2-4 תביעתה של התובעת נעדרת על פניה כל בסיס שבדין לנוכח העובדה כי התובעת אינה מפרטת כנדרש את עילת תביעתה כנגד הנתבעות 2-4, המבוססת, כביכול, על הבטחות אשר נטען כי ניתנו על-ידי הנתבעות 2-4 לשם פיצוי התובעת על הוצאות שנגרמו לה. בנוסף לכך טוענות הנתבעות 2-4 כי התובעת לא צירפה לכתב תביעתה כל מסמך המעיד על קיומן של הבטחות כלשהן מצד הנתבעות 2-4 כלפי התובעת לתשלום סכומי העתק אותם תובעת התובעת. ד. טענות הנתבעת 1 בבקשתה חוזרת הנתבעת 1 על מרבית טיעוניהן של הנתבעות 2-4 ומוסיפה מספר טעמים נוספים לתמיכת טענתה בדבר חיובה של התובעת בהפקדת ערובה להוצאות. לטענת הנתבעת 1, הדין מתווה את הנתיב לבחינת בקשה להפקדת ערובה להוצאות באותם מקרים בהם מוגשת בישראל תובענה על-ידי תובע זר אשר אין לו נכסים בישראל, וכאשר מתעורר חשש כי הנתבע לא יוכל לגבות ממנו את הוצאותיו במקרה בו תביעתו של התובע הזר תידחה. לדידה, בהתחשב במספר הנתבעים בתובענה, בהיקף ההתדיינויות הצפוי המשליך ישירות על הוצאותיהם של כל הצדדים, ולנוכח הסכום הגבוה אשר נתבע במסגרת התובענה, הרי שיש לחייב את התובעת שמקום מושבה ועסקיה מחוץ לישראל - בהפקדת ערובה משמעותית. הנתבעת 1 אף מפנה לכתב הגנתה של הנתבעת 5, שם נטען, לגירסתה, כי התובעת רכשה את הנתבעת 5 באמצעות חברה בשם "צוקים". לטענתה, גם מכך ניתן להסיק כי לנתבעת 5 אין נכסים בישראל מהם ניתן יהיה להיפרע במידה והתובעת תחוייב בתשלום הוצאות במסגרת התובענה. שכן, על-פי המידע המצוי אצל רשם החברות הנתבעת 5 הינה חברה אשר הונה הנפרע עומד על 10 אגורות בלבד ואין מידע לגבי מצבה הפיננסי, רכושה, חובותיה והתחייבויותיה. טענה זו הועלתה גם מצד הנתבעות 2-4 במסגרת כתב תשובתן לתגובת התובעת ולשם ביסוסה צירפו הנתבעות 2-4 תדפיס עדכני של הרישום אצל רשם החברות המתייחס לנתבעת 5 אשר ממנו אף עולה, לגישתן, כי התובעת אינה נמנית כלל, ולו מהאופן הפורמלי, על בעלי מניותיה של הנתבעת 5. ה. טענות התובעת התובעת מתנגדת לבקשותיהן של הנתבעות. לטענתה, בשל היותה חברה פרטית אשר מקום מושבה הרשום הינו בקפריסין ולנוכח העובדה כי קפריסין אישררה בשנת 1984 את אמנת האג (פרוצדורה אזרחית) משנת 1905 (CONVENTION ON CIVIL PROCEDURE ) עליה חתומה אף מדינת ישראל - הרי שהיא נמנית על אותן המדינות אשר תושביהן פטורים מהפקדת ערובה להוצאות בתביעות המוגשות בישראל. מעבר לכך טוענת התובעת כי הינה חברה בעלת נכסים רבים המצויים גם בישראל כדוגמת כלי שיט, ציוד רב, וחוזי תפעול רב-שנתיים בהיקף של עשרות מיליוני שקלים עם חברת החשמל, חברת נמלי ישראלי וגופים נוספים. ו. תשובת הנתבעות 2-4 הנתבעות 2-4 השיבו לטענות אלה של התובעת במסגרת כתב תשובתן. על-פי עמדתן, קפריסין לא הצטרפה לאמנת האג בדבר הפרוצדורה האזרחית ואף לא לאמנת האג בדבר סדרי הדין האזרחי שנחתמה לאחריה. כפועל יוצא מכך, טוענות הנתבעות 2-4, קפריסין אינה נמנית על אותן המדינות אשר תושביהן פטורים מהמצאת ערובה להוצאות בתביעות המוגשות על ידם במדינת ישראל. בהקשר זה טוענות הנתבעות 2-4 כי התובעת סומכת את גירסתה בדבר הצטרפותה של קפריסין לאמנת האג (פרוצדורה אזרחית) על "דף אינטרנט" עלום אשר לא ניתן ללמוד ממנו על מקורו או על טיבו. בהעדר מידע מהותי שכזה, לטענתן, לא ניתן להסתמך על תוכנו. בנוסף לכך סבורות הנתבעות 2-4 כי הוראת סעיף 353א' לחוק החברות מייתרת את הדיון בתחולת תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי על המקרה הנדון. סעיף 353א' לחוק החברות הינו דבר חקיקה ראשית המהווה חוק ספציפי ומאוחר לעומת תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי המהווה חקיקת משנה מוקדמת יותר. לטענת הנתבעות 2-4 משלא הרימה התובעת את נטל ההוכחה כי במקרה דנן חלה אחת החלופות הקבועות בסעיף 353א' לחוק החברות והראתה כי בעניינינו מתקיימות נסיבות מיוחדות שיש בהן כדי להצדיק את אי חיובה בהפקדת ערובה, או לחילופין כי יש בידיה נכסים הניתנים למימוש במקרה של חיובה בהוצאות במסגרת התובענה - הרי שיש לחייבה בהפקדת הערובה. ז. דיון והכרעה בקשתן של המבקשות חוסה תחת שתי הוראות חקיקה המקנות לבית המשפט סמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות - קרי: תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי וסעיף 353א'' לחוק החברות. תקנה 519(א) בתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כהאי לישנא: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". תקנה זו מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב בעת שקילת הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, ובמניין השיקולים יהיה על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא נפסד באם תידחה התביעה כנגדו או אם תפסקנה לטובתו הוצאות אשר יקשה עליו לגבותן. הפסיקה התוותה מספר כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי והגישה המקובלת בה קובעת כי ראוי להביא בחשבון, במסגרת שיקולים אלה, את סיכויי ההליך ומורכבותו, שיהוי ככל שהיה בהגשת התובענה, ומידת תום הלב הכרוך בנקיטת ההליך. שיקול משמעותי נוסף אשר יש לקחתו בחשבון הוא הפגיעה בזכות הקניין של התובע במסגרת חיובו בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע (ראו: רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 11.2.09), פסקה 9).   הוראת סעיף 353א' בחוק החברות קובעת כדלקמן: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". אין חולק כי הוראות חוק אלה נועדו למנוע מצב בו נתבע לא יוכל לגבות ההוצאות אשר תפסקנה לזכותו במקרה בו התובענה כנגדו תידחה. מן הראוי לאזן בין אינטרס זה לבין האינטרס הציבורי שעיקרו לא להכביד יתר על המידה על תובע באופן העלול לגרום להגבלת הגישה לערכאות ולצמצומה לבעלי ממון בלבד. לפיכך מקובלת ההלכה הקובעת כי על בית המשפט לפעול בנושא זה במתינות, תוך הפעלת שיקול דעת זהיר לגבי אופן הבטחת הוצאות המשפט. התובעת מיקדה את השגותיה בטענה כי במקרה הנוכחי אין מקום להשית עליה הפקדת ערובה בשל היותה חברה זרה הרשומה במדינת קפריסין אשר אישררה את אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית). לכך השיבו המבקשות, כאמור, כי עובדה זו לא הוכחה כדבעי על-ידי התובעת. מדינת ישראל הצטרפה לאמנת האג (הפרוצדורה האזרחית) ביום 21.6.68 ובעקבות אישרור האמנה הותקנו תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (הפרוצדורה האזרחית), תשי"ד - 1954 (להלן: תקנות לביצוע אמנת האג 1954). לשם הדיון אצא מנקודת הנחה כי התובעת הינה חברת חוץ אשר מקום מושבה באחת הארצות אשר אישררו את אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית) - וזאת, בין היתר, בהסתמך על המידע המצוי באתר משרד החוץ של מדינת ישראל בנוגע לסטטוס המדינות החתומות על אמנת האג. סעיף 17 של אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית) קובע כדלקמן: Article: 17 “No security, bond or deposit of any kind, may be imposed by reason of their foreign nationality, or of lack of domicile or residence in the country, upon nationals of one of the Contracting States, having their domicile in one of these States, who are plaintiffs or parties intervening before the courts of another of those States. The same rule shall apply to any payment required of plaintiffs or intervening parties as security for court fees. All conventions under which Contracting States have agreed that their nationals will be exempt from providing security for costs or for payment of court fees regardless of domicile shall continue to apply”. בספרו של ד"ר יואל זוסמן "סדר הדין האזרחי" (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 902 , נאמר כי "רעיון האמנה הנ"ל, שלביצועה הותקנו התקנות, הוא לפטור את אזרחי המדינות שהצטרפו לאמנה ואף מתגוררים באחת המדינות האלה - בין במדינה שאזרחיה הם ובין במדינה אחרת בעלת האמנה - ממתן ערובה להוצאות של משפט שהגישו במדינה בעלת האמנה, ותמורת הפטור האמור נקבעו סידורים המאפשרים ביצוע פסק דין המחייב תובע כזה בתשלום הוצאות המשפט בכל אתר ואתר". סעיף 29 לתקנות ביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית) מאמץ הוראה זו של האמנה, בזו הלשון: "תובע או מתערב, שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום מושבו באחת מהן, לא יצווה עליו בית משפט, שופט או רשם, מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים, ליתן בטחון או ערבות לפירעון הוצאות משפט שנתבע עלול להוציאן ושהתובע או המתערב עלולים להתחייב בהן כלפיו במשפט". נוסחו של סעיף 29 לתקנות, המצוטט דלעיל, אינו מותיר לטעמי כל מקום לספקות. אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית) והתקנות אשר הותקנו לשם ביצועה לא נועדו ליצור מעמד עדיף לחברת חוץ על פני חברה ישראלית. תכלית האמנה נועדה לגרום לכך שמצבה של חברת חוץ לא יהיה מעמד נחות ממעמדה של חברה שהתאגדה בישראל, ולמנוע מבית המשפט להטיל על חברה תובעת זרה חיובים או ערבויות אשר אינם נדרשים מחברה ישראלית רק "מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים". ככל הנוגע לתובעת אשר מקום מושבה באחת הארצות החברות באמנה, הרי שעובדת היותה חברת חוץ אינה יכולה לשמש כשיקול המחזק את המסקנה כי יש לחייבה בהפקדת ערובה עקב היותה תובעת זרה, וגם במקרה כזה יש לפנות לכל יתר השיקולים המפורטים בפסיקה, ולבחון האם יש בכוחם להשפיע על חיובה של אותה תובעת, הן לגבי עצם הפקדת הערובה והן לגבי סכומה (ראו לעניין זה: החלטת כב' השופטת א' אפעל-גבאי בע"א 6466/94 יורשי המנוח ד"ר חביב לוי נ' PAUL SCHEFFER (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 2.8.95). בנסיבות אלה אינני מוצא כל אחיזה לגישתה של התובעת כי כל אימת אשר מדובר בתושב אחת הארצות אשר אישררו את אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית) בית המשפט לא יחייב את התובע הזר בהפקדת ערובה. השקפה זו מצאה ביטוי גם בפסק-דינו של כב' הנשיא אדלר בע"ע 1155/00 אניקה ג'ונג'נו נ' אם.אי.סי.אס כוח אדם ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 20.12.00), פסקה 9, בציינו כי "תקנה 29 לתקנות, אמנם שוללת מבית המשפט את האפשרות להטלת ערובה על תושב אחת המדינות הנמנות על האמנה מחמת היותו אזרח זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים. אולם, אין בקיומה של התקנה, כדי לשלול מבית המשפט את האפשרות להטיל ערובה על תושב שכזה, שלא מחמת היותו תושב זר, אלא מטעמים אחרים המצדיקים הטלת ערובה. ... מטרתה של תקנה 29 לתקנות הנ"ל, הינה השוואת מעמדו של התובע, אזרח מדינת האמנה, למעמדו של מתדיין ישראלי לעניין הטלת ערובה, ואין בה כוונה להעניק לו זכויות יתר. על-כן, ואף שעצם היותו של אדם תושב זר אינו מהווה כשלעצמו טעם להטלת ערובה, הרי שיכולות להיות נסיבות קונקרטיות אחרות שיצדיקו זאת, ממין אלה שיש בהן כדי להצדיק הטלת ערובה על אזרח ישראלי, מכח תקנה 519 לתקנות" (ההדגשות אינן במקור - ב.א.). כן ראו החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי כב' הנשיאה גילאור, בבש"א (חיפה) 6191/04 POLSKA ZEGLUGA MORSKA ואח' נ' החברה לנאמנות של בנק אגוד בע"מ ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 17.1.06), פסקה 16, אשר סברה גם כן כי בנסיבות העניין שהובא לפניה אין בתחולת אמנת האג על התובעות כדי לפטור אותן מלכתחילה מהחובה להפקיד ערובה. יפים לכאן דבריה של כב' הנשיאה גילאור ההולמים אף את עניינינו: "כל שבאה אמנת האג לעשות הוא לקבוע מנגנון לגביית הוצאות מתושבי מדינות האמנה ואזרחיה. אין האמנה באה לקבוע פטור גורף מחיוב בהוצאות לכל מי שבא בשעריה, אלא מטרתה היא לנטרל את השיקול בדבר היות בעל הדין תושב של מדינה זרה. מצבה של חברה זרה המאוגדת באחת ממדינות האמנה אינו יכול להיות טוב יותר משל חברה המאוגדת בישראל" (ההדגשה אינה במקור - ב.א.). בנסיבות אלה יש לשוב ולבדוק האם קיימים שיקולים אחרים, זולת היותה של התובעת חברה זרה, התומכים בקבלת בקשתן של הנתבעות לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להוצאות המשפט. בפרשת ל.נ. הנדסה ממוחשבת (ראו לעיל) נדרש בית המשפט העליון לשאלת היחס הראוי שבין סעיף 353א'' לבין תקנה 519 ושם נקבע על-ידי כב' השופט ח' מלצר כי סעיף 353א'' לחוק החברות הינו חלק מדבר חקיקה ראשית המהווה חוק ספציפי ומאוחר לעומת תקנה 519 שהיא בגדר חקיקת משנה ומוקדמת יותר, ומשכך "גובר" סעיף 353א'' על תקנה 519, ככל שהדברים מתייחסים לחברה תובעת בנבדל מתובע פרטי "בשר ודם". על פסיקה זו חזר בית המשפט העליון ברע"א 1067/08 CME Devices LLC נ' קיסריה אלקטרוניקה רפואית בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 2.3.09). על-פי ההלכה שהשתרשה בפסיקת בתי המשפט מקים סעיף 353א'' לחוק החברות חזקה לפיה יש מקום לחייב חברה תובעת במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים בנסיבות הענין טעמים לסתירת החזקה. חזקה זו נקבעה על-ידי בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ש' לוין, ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד(1), 647, עמ' 652, והיא אכן נועדה להכביד על חברות בהגשת תביעות בכדי למנוע שימוש בלתי נאות במסך ההתאגדות. כלשונו של כב' השופט ש' לוין בפסק-הדין אויקל תעשיות, עמ' 650: "בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה שבה התובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות". אומנם חשוב להעיר כי הלכת אויקל תעשיות התבססה על סעיף 232 לפקודת החברות אשר עמדה בתוקפה עד לכניסתו לתוקף של חוק החברות ביום 1.2.00, ורק בתיקון 3 לחוק החברות שנכנס לתוקף ביום 17.3.05, הוסף סעיף 353א' לחוק החברות. פסיקת בתי המשפט במהלך השנים שחלפו מאז חקיקתו של סעיף 353א' פורשה הוראת חוק זה כ"ממשיכת דרכו" של סעיף 232 לפקודת החברות, אולם ההלכה בעניין זה הוגמשה מעט. כך נקבע כי לנוכח התנאים הקבועים בסעיף 353א' ומלשון "הרשאי" המופיעה ברישא של הסעיף ניתן ללמוד כי אותה חזקה הניתנת לסתירה, אשר נקבעה בפסק-דין אויקל תעשיות בהתבסס על סעיף 232 לפקודה, ניתנת להמרה בשתי החלופות אשר בהתקיים אחת מהן בית המשפט לא יורה על הפקדת ערובה: (א) אם החברה הוכיחה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין; (ב) אם בית המשפט סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה (ראו: פרשת ל.נ. הנדסה ממוחשבת, שם, פסקה 12; רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 13.7.2008), פסקה 6). הנטל להוכיח כי החברה תוכל לשאת בתשלום הוצאות המשפט בהסתמך על אחת משתי הדרכים החלופיות המוסדרות במסגרת סעיף 353א' לחוק החברות מוטל על שכמה של החברה-התובעת. מסקנה זו מתחייבת הן מלשון הסעיף, הן מתוך פרשנותו התכליתית, והן בהתחשב גם בכך שהמידע הרלוונטי מצוי ברשותה. במסגרת בדיקת הנסיבות הכרוכות בהרמת נטל זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזכויות החוקתיות של הצדדים, את ההנחה שחיוב החברה בהפקדת ערובה מבטא את הכלל, והפטור הוא החריג (דבר הנלמד מהתיבה "אלא אם כן"), וכן את שאלת סיכויי התביעה תוך הערכה מקדמית לכאורית האם סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים (השוו: פרשת ל.נ. הנדסה ממוחשבת, שם, פסקה 13). בנסיבות המקרה דנא אני סבור כי התובעת לא הרימה את הנטל הנדרש לשם הוכחת טיעונה כי יעלה בידה לשלם את הוצאות הנתבעים אם יזכו בדין והיא תחוייב בתשלום תוצאות ההתדיינות. לא מצאתי כל פירוט בתגובתה של התובעת המבהיר מהם אותם "כלי שייט וציוד רב" השייכים לה והנמצאים לדבריה בישראל, וממילא שאף לא צורף לתגובתה של התובעת כל מסמך המלמד על טיבם של נכסים אלה או על עובדת הימצאותם בישראל. למעט אמירות סתמיות בדבר קיומם של "נכסים למכביר" וקיומם של "חוזי תפעול ארוכי טווח" לא טרחה התובעת להניח תשתית עובדתית כלשהי להנחת דעתו של בית המשפט באשר לחוסנה הכלכלי, היקף פעילותה בישראל, פירוט נכסיה וכדומה, ומקום בו נותרו כפות המאזניים מאוזנות - ייטה בית המשפט לחייב את החברה-התובעת במתן ערובה, אלא אם יסבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת (ראו: פרשת POLSKA ZEGLUGA MORSKA, שם, פסקה 12). באשר לסיכויי התביעה אפנה לרקע העובדתי המפורט דלעיל ואוסיף כי לאחר שעיינתי בכתב התביעה על כל נספחיו אני סבור כי בשלב זה אין באפשרותי לקבוע כי סיכויי התובעת לזכות בתביעתה עולים על סיכויי הנתבעות לזכות בהגנתן. אכן, כטענת הנתבעות, מדובר בתובענה הנסמכת על הבטחות שניתנו, על-פי הנטען, על-ידי הנתבעות לפצותה בגין הוצאות שנגרמו לה. זאת, שעה שהתובעת איננה מפרטת בכתב תביעתה כיצד ניתנו ההבטחות הנטענות ועל-ידי מי מטעם הנתבעות, ואף לא צורפו לכתב התביעה מסמכים כלשהם המעידים על קיומן של הבטחות כאלה על מלוא סכום התביעה. לא נעלם מעיני כתב ההודאה והסילוק על סך של 500,000$ שנשלח לטענת התובעת לחתימתה על-ידי הנתבעת 1, אשר נחתם לדבריה על-ידי הנתבעות 2-4, ואשר צורף לתגובתה של התובעת כנספח ד' לשם ביסוס טענתה כי סיכויי התביעה גבוהים. אין בידי לקבל טענה זו של התובעת. מסמך זה אין בו כדי להעיד על כך שסיכויי התביעה שהוגשה על-ידי התובעת גבוהים, שכן הוא נערך במסגרת משא ומתן לפשרה. ח. סיכום ומסקנות בנסיבות אלה, בהתחשב בעובדת היותה של התובעת חברה בע"מ אשר אחריות בעלי מניותיה מוגבלת, משלא הוכיחה התובעת יכולת כלכלית או קיום נסיבות המצדיקות שלא לחייבה בהפקדת ערובה, ולאחר ששקלתי את מאזן האינטרסים והנזקים העשויים להיגרם לכל אחד מהצדדים לתובענה - הגעתי למסקנה כי ראוי לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להוצאות לטובת הנתבעות.   כעת נותרה לפתחי שאלת גובה הערובה ההולם בנסיבות העניין. בית המשפט העליון ברע"א 3686/05 גאלי אחזקות בע"מ ואח' נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 26.7.05) דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב אשר קבע את סכום הערובה כנגזרת של 5% מסכום התביעה. בפסק-הדין ל.נ הנדסה ממוחשבת הפחית בית המשפט העליון את סכום הערובה מסך של 400,000 ₪ שנקבע על-פי שיעור של 5% מסכום התביעה והעמידו על סך של 100,000 ₪ (המהווה כ- 2.5% מסכום התביעה). סכום ערובה בשיעור של 2.5% מסכום התביעה שכנגד אושר על-ידי בית המשפט העליון גם בפרשת CME Devices LLC. לנוכח פסיקה זו של בית המשפט העליון, בשים לב לסכום התביעה העומד על סך של 16,827,749 ₪, בהתחשב בשיעור ההוצאות ההולם את נסיבות העניין ובין היתר את סכום התביעה, מספר הנתבעות והיקף ההתדיינות הצפוי בתיק זה - אני קובע כי התובעת תפקיד סכום של 420,000 ₪ (המהווה סך של כ- 2.5% מסכום התובענה) כערובה להוצאות הנתבעות, או תמציא ערבות בנקאית צמודת מדד בסכום זה, בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו. בהתחשב בכך שהתיק קבוע להמשך קדם משפט ליום 16.2.10 אינני מוצא לנכון להיעתר לבקשת הנתבעת 1 לעכב ההליכים בתובענה עד להפקדת הערובה על-ידי התובעת. אשר לפסיקת ההוצאות בגין בקשות אלה, נושא זה יילקח בחשבון במידת הצורך בעת מתן פסק-הדין. ערבות