קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה למתן צו פירוק חברה בגין חובות: 1. זוהי בקשה למתן צו פירוק כנגד משיבה 1 (להלן: "החברה") שהוגשה על ידי המבקש בגין חובות מס בסכומים נכבדים הנאמדים בסך של 38,000,000 ₪, הכוללים חובות בגין מס הכנסה, מס שבח ומס רכוש. 2. המבקש ציין כי טרם קביעת השומות הוא שלח אל החברה ואל רואה החשבון המייצג שלה הזמנות לדיון ובירור, אך הם לא שיתפו עמו פעולה. משכך, קבע פקיד השומה את השומות לשנים 1998-1994 לפי מיטב השפיטה בין היתר בהסתמך על גזר דין פלילי מיום 29.06.98 שניתן כנגד החברה וכנגד מר מרדכי קניג מנהלה בגין ניכוי תשומות שלא כדין ובגין הוצאת חשבוניות מס פיקטיביות. החברה לא הגישה ערר ו/או השגה על חיובי המס שהוטלו עליה וכיום החובות חלוטים וסופיים. 3. החברה התנגדה לבקשה והכחישה את חובהּ לרשויות המס. היא ציינה כי מהמסמכים שצורפו לבקשה לא ניתן לדעת מה מקור החובות למס רכוש ובגין אלו מקרקעין הוא נקבע. באשר לחובות למס שבח נטען כי רשויות מס שבח סרבו לקבל את הטפסים שהוגשו להן לפי סעיף 50 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963, הקובע כי מכירת זכות במקרקעין או פעולה באיגוד שהריווח מהן נתון לשומה על פי הפרק הראשון לחלק ב' לפקודת מס הכנסה, תהא פטורה ממס (להלן: "סעיף 50") בשל החוב למס הכנסה, חוב שלטענתה כלל אינו קיים. כל ההכנסות ממכירת המקרקעין שלא מאושרות לצרכי מס שבח, הוכנסו לדוחות מס ההכנסה ולחברה יש עדיין הפסדים. החברה הוסיפה כי היא אמנם אחרה בהגשת הדוחות לשנים הראשונות של שנות האלפיים, אך בסופו של יום לאחר מגעים עם רשויות המס, הוגשו על ידה כל הדוחות לשנים 2006-2000 אשר אושרו על ידי רשויות המס, ומהם עלה כי לחברה היה הפסד של עשרות מליוני שקלים והיא אינה חייבת דבר למבקש. גם דוחות לשנות התשעים שהוגשו על ידה לרשויות מלמדים כי לחברה היו הפסדים. בכל מקרה, גם אם קיים חוב עבור שנה כלשהי, הוא מתקזז מול ההפסדים המוכחים שבשנים האחרות. 4. בתגובה שהגיש המבקש להתנגדות צומצם החוב הנטען למס הכנסה והועמד על סך כולל של 5,714,847 ₪ לשנים 1998-1994, ובנוסף נטען כי לחברה חוב למס שבח ולמס רכוש. המבקש ציין כי בניגוד לטענת החברה, פקיד השומה לא אישר את ההפסדים לשנים שלפני שנת 2000 להם טענה החברה בדוחותיה, ומשלא נענתה להזמנת פקיד השומה להתייצב לבירור טרם הוצאת השומה, אין לה להלין אלא על עצמה. גם אין מקום לקבל את טענתה בדבר קיזוז חובות החברה אל מול ההפסדים כפי שבאו לידי ביטוי בדוחות, שכן בהתאם לסעיף 28 לפקודת מס הכנסה אין נישום זכאי לקזז הפסדים אל מול חיובי מס משנים עברו. כן שב המבקש על טענתו כי לא ניתן "לאפס" את החוב למס שבח באמצעות הגשת טופס לפי סעיף 50 מפני שהגורם המאשר את הטפסים לפי סעיף 50 הוא פקיד השומה והוא זכאי לסרב ליתן את האישור כל עוד קיימים חובות מס של הנישום כבמקרה זה. 5. בתשובה לתגובה הביע ב"כ החברה תרעומת על כך שבבקשת הפירוק המקורית נטען לחוב של 38,000,000 אשר צומצם עד לכדי סך של 5,714,847 ₪ בלבד במסגרת תגובת המבקש להתנגדות החברה. לגופו של עניין נטען כי לחובות הנטענים ביחס לשנים 1998-1994 לא צורפו שומות אלא אך תקצירי שומה שאינם מפרטים דבר אודות החיובים. מה גם שחובות אלו ככל שהם קיימים התיישנו זה מכבר. גם לא צורפו ההודעות שנשלחו לחברה על השומות שנערכה לה לשנים אלו, אלא אך פירוט נימוקים לשומות אשר נשלחו לרחוב צייטלין 22 בבני ברק כשכתובת זו אינה כתובתה של החברה אשר משכנה הוא בירושלים. בין כך ובין כך נטען, מדובר בשומות מופרכות ושגויות כשנימוקי השומות מתייחסים למספרים שונים לחלוטין מאלו שבמסמכי תמציות השומות והחברה מנהלת כיום הליכי השגה באשר לשומות אלו. החברה הוסיפה כי על פי מסמך נימוקי השומה אין לה חוב מס בגין שנת 1995, שכן מדובר בשנה בה היו לחברה הפסדים, ועל אף שהפסדים אלו הוכרו על ידי רשויות המס, הם לא באו לידי ביטוי בשומות שערך פקיד השומה לשנים 1997-1996. בשל כל אלו נתבקש בית המשפט לדחות את בקשת הפירוק. 6. בדיון שהתקיים ביום 5.10.10 שב ב"כ החברה והלין על כך שלבקשה המקורית צורף תצהיר בו נטען כי חוב החברה עומד על סך של 38,000,0000 מיליון ₪ וכיום ירד גובה החוב על ידי המבקש והועמד על סך של 6,000,000 ₪ בלבד. הוא ציין כי חרף בקשותיו לקבל את הנתונים על פיהם נקבעו השומות, מהתרשומות שנמסרו לו לא ניתן ללמוד דבר על השומות. הוא הוסיף כי החובות הנטענים הם משנות ה-90, כשיתרות הסיום של שנים אלו, היוו את יתרות הפתיחה של הדוחות של שנת 2000 והשנים שלאחר מכן. דוחות אלו אושרו על ידי פקיד השומה מבלי שנטענה כנגדם כל טענה. בנסיבות אלו בהן המבקש אישר את דוחות שנת 2000 שיתרות הפתיחה שלהן מבוססות על יתרות הסיום של שנות ה-90, כאמור, אין הוא יכול לטעון לחוב בגין שנים אלו. ייתכן אמנם שבשנת 2002 המבקש שינה בדיעבד את האישור שנתן לדוחות הנוגעים לשנות ה-90, אך הדבר לא הובא לידיעת החברה, בין היתר בשל משלוח מסמכים לכתובת שאינה כתובת החברה, ועד היום אין הוא יודע דבר על שינויים אלו. מנגד, ב"כ המבקש ציין כי אין אמת בטענה כי המבקש טען לחוב של 38,000,000 ₪ וציין כי הכתובת אליה נשלחו המסמכים אמנם אינה כותבתה של החברה אך זו כתובתו של מייצגהּ.   7. ב"כ הכנ"ר לא הביע בדיון עמדה לכאן או לכאן, שכן לטענתו הכנ"ר אינו מתערב בשלב זה של הדיון בו הויכוח בין הצדדים מתמקד בעילת הפירוק.   8. כדי להורות על פירוק חברה על ידי בית המשפט שלא מרצון, צריכה להיות עילת פירוק לפי סעיף 257 לפקודה החברות (נוסח חדש), תשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"). במקרה זה עילת הפירוק מבוססת על סעיף 257(4) כשהטענה היא שהחברה היא חדלת פירעון. נדמה גם כי אין מחלוקת כי אם הנטען בבקשה נכון והחברה חייבת סכומי מס משמעותיים כפי שפורטו, הרי שאין ביכולתה לפרוע את החובות הנטענים לרשויות המס, אף לפי הגרסה המצמצמת שבתגובת המבקש להתנגדות החברה. מכל מקום, לא נטען אחרת. כמו כן, לפי סעיף 257(5) לפקודה בית המשפט יכול לצוות על פירוק חברה אם הוא סבור שמן הצדק והיושר שהחברה תפורק (וראו דיון נרחב בסוגיה זו, צ' כהן, פירוק חברות, תש"ס-2000, עמ' 138-117). ברם, מנגד אין הוראה דומה בפקודה הקובעת שכאשר יש עילת פירוק, אין לפרק חברה מטעמי צדק ויושר. אלא מאי, לטענת החברה אין היא חייבת למבקש מאומה. 9. ואכן, ההלכה היא כי אם החברה חולקת על עצם קיומו של החוב בכנות ובתום לב, המבקש את הפירוק בגין אותו חוב אינו נחשב "נושה" הזכאי לקבל צו פירוק בשל קיומו של החוב השנוי במחלוקת. כפי שנקבע עוד מקדמת דנא, הדרך הרגילה לכפות קיום של חיוב כספי הינה זו של הגשת תובענה, ואילו הדרך של הגשת פירוק יפה במקום שאין מחלוקת כנה לגבי החבות או שיעורה (ע"א 13/73 ריבק נ' חברת חלקה 708 בגוש 6199 בע"מ, פ"ד כח(1) 179; ע"א 312/07 ערבות פיתוח הנגד והשפלה (1995) בע"מ נ' מנור, פורסם במאגרים [2.2.09]). מספר טעמים להלכה זו. הראשון, כי בתביעתו של המבקש בנסיבות המתוארות יש מעין "פגם" המערער את ההצדקה לאפשר לו ליזום את ההליך נגד חברה המיועד למעשה לעצור לחלוטין את ניהול עסקיה. הטעם השני הוא בכך שמתן האפשרות למבקש להגיש את בקשתו תעניק לו יתרון דיוני משמעותי בכך שבירור תביעתו ייעשה אגב בקשת הפירוק באופן מזורז ויחסוך ממנו בירור ארוך בהליכי בירור תובענות ותביעות רגיל. פתיחת הליך של פירוק, המהווה הליך קצר ללא הבאת ראיות, אינה האכסניה המתאימה לבירור קיומם של חובות. הטעם השלישי הוא החשש של הגשת בקשות סרק והפיכת פתיחת הליך פירוק למכשיר המיועד אך להפעיל על החברה לחץ לפרוע את החוב השנוי בעיניה במחלוקת כנה, ולוּ כדי להסיר מעליה את החרב המתהפכת של פירוק החברה (וראו דיון נרחב בעניין, ד' האן, דיני חדלות פירעון, תשס"ט-2009, עמ' 233 והלאה). 10. אכן שעה שרשויות המס הן אלו המגישות בקשת פירוק בשל חוב כלפיהן, לא כל הטעמים האמורים למניעת הגשת בקשת פירוק כשעצם החוב שנוי במחלוקת, תקפים ורלוונטיים. ברם, יש מקום לסברה שהדברים נכונים על דרך קל וחומר דווקא לגבי רשויות המס אשר בידיהן מנגנוני אכיפה רבים וטובים יותר מנושים אחרים ועל כן יש טעם של ממש שבמקרה שבו קיימת מחלוקת כנה באשר לקיומו של החוב, תבורנה להן רשויות המס דרך חילופית לברר את החבות ולגבות את החובות שלא בדרך של הגשת בקשת פירוק. 11. במקרה זה, די נהיר שבירור טענותיהם של הצדדים יכלה זמן שיפוטי ניכר כבר בשלב הזה. הנה כי כן, המבקש טוען לקיומו של חוב חלוט וסופי מה שברגיל יכול להוות עילה לפירוק. ואולם, במקרה זה לחברה טענות משמעותיות כנגד החוב ואף כנגד היותו סופי וחלוט. לטענתה, השומות החדשות לשנות ה-90 הוצאו לה לאחר ההליך הפלילי שננקט כנגדה בנוגע לשנים 2005-2002 בעקבותיו היא הגישה בתחילת שנת 2008 את הדוחות החל משנת 2000, שהתבססו בין היתר על יתרות הסיום של שנות ה-90. הכתובת אליה נשלחו שומות אלו כמו גם ההודעות השונות מטעם המבקש לא הייתה כתובתה והיא לא הייתה מודעת לקיומן של השומות. רק עתה לכשנודע לה, לטענתה, על קיומן, היא השיגה עליהן בדרך הקבועה בחוק. העובדה כי השומות ניתנו, כפי שצויין בהן במפורש בשל העדר שיתוף פעולה יש בהן כדי לחזק במידת מה את טענת החברה בעניין קבלת השומות. אכן ייתכן כי טענות החברה בעניין זה אינן נכונות, וייתכן גם כי יש ממש בטענות המבקש שאין לתת לגיטימציה להתנהלות לא נורמטיבית בקרב החברה ונציגיה. ברם, המקום לבירור קיומו של החוב אינו במסגרת זו. 12. במקרה זה גם, מסתבר כי למעט השלד של החברה, אין בה נכסים זולת המוניטין שצברה במשך שנות קיומה. לחברה אין פרוייקטים תלויים ועומדים, אין לה כיום עבודות ולא עובדים וזולת החובות לרשויות המס, אין לה גם חובות. בנסיבות אלו פירוק החברה לא יצמיח תועלת כלשהי למבקש, שכן הוא לא יגבה מאומה במסגרתו. 13. השתכנעתי, אפוא, כי המחלוקת שמעלה החברה באשר לקיומו של החוב, היא מחלוקת כנה ובתום לב שהאכסניה המתאימה לבירורה אינה במסגרת זו, ומשכך, אני דוחה את בקשת הפירוק. צוויםפירוק חברהחוב