ככלל, נקודת המוצא היא כי בעל דין שזכה בתביעתו, זכאי להשבת מלוא ההוצאות שהוצאו על ידו לשם ניהול ההליך המשפטי, על מנת שלא יצא, לאחר ניהול ההליך המשפטי, בחיסרון כיס. יחד עם זאת, נקבע לא אחת בפסיקה, שההוצאות שהוצאו על ידי בעל הדין העותר להשבתן, הן נתון רלוונטי אך לא בלעדי לקביעת שומת ההוצאות. על בעל הדין להראות לבית המשפט כי ההוצאות להשבתן הוא עותר, היו הכרחיות, סבירות ומידתיות ביחס להליך שנוהל וכן עליו להוכיח את שיעורן של אותן ההוצאות, על ידי הצגת אסמכתאות התואמות לתשלומן בפועל. כמו כן מורה ההלכה הפסוקה כי בבוא בית המשפט לפסוק הוצאות, יביא הוא בחשבון בין היתר את סבירות ההוצאות, הצורך בהוצאתן, מורכבות ההליך כמו גם היקף העבודה שהושקעה. בהקשר זה ראה בג"צ 891/05 ע"א 2617/00 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח' נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא - משרד התעשייה והמסחר ואח' (החלטה מיום 30.6.05, לא פורסם ): "על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי (השוו ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק (טרם פורסם) . הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך (השוו Crainsהנ"ל, בעמ' 488). לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין (השוו Rechbergerהנ"ל, בעמ' 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (השוו Lownds v Home Office, [2002] 1 W.L.R. 2450, הלורד Woolf). פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו." קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לשומת הוצאות משפט: לפני בקשה לשומת הוצאות. המבקשים, הם התובעים בת.א 1145/97, הגישו תביעה כספית נגד המשיבה, חברת שיכון עובדים בע"מ (להלן: "המשיבה") בגין נזקים שנגרמו להם מרשלנותה של המשיבה אשר בנתה, בשנות השישים של המאה שעברה, את הבניין בו מתגוררים המבקשים. ביום 14.8.07 ניתן פסק דין על ידי כבוד השופטת, סגנית הנשיא ד. פלפל (להלן: "פסק הדין") ובו נקבע, בין היתר, כי התובעים זכאים להוצאות וכי רשימה מפורטת של ההוצאות תוגש לאישור הרשם. שני הצדדים ערערו על תוצאותיו של פסק הדין והערעורים נדונו במשותף לפני בית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע שאין עילה להתערב בפסק הדין, לא לכאן ולא לכאן, למעט בנושא שכר הטרחה ומשכך קבע שהמשיבה תישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 200,000 ₪. ביום 18.11.08 הוגשה על ידי המבקשים בקשה שכותרתה "בקשה לאשר את ההוצאות הכרוכות בניהול ההתדיינות". פרטי הבקשה: בבקשה, טענו המבקשים כי כל ההוצאות המפורטות בה, הוצאו לשם ניהול התובענה ושולמו על ידי המבקשים באמצעות עורך דינם, עו"ד משה גוטסמן, מתוך חשבון נאמנות מיוחד שניהל למען התובעים. ההוצאות שהשבתן (או תשלומן) מתבקשת על ידי המבקשים במסגרת הבקשה, הן הוצאות ששולמו או שהתחייבו לתשלום לגופים הבאים: מכון התקנים הישראלי סך 9,738.50 ₪. מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ סך 5,354.51 ₪. חברת מורקס 71 בע"מ סך 12,735 ₪. חברת רעות עבודות קידוח ושירותים הנדסיים סך 25,786.80 ₪. חברת ל.מ.נ - עבודות קידוח סך 1,755 ₪. השירות המטאורולוגי סך 436 ₪. מר ארי קטן - עבודות מחפרון סך 1,440 ₪. חברת עדי מדידות והנדסה בע"מ סך 83,070 ₪. מר דוד קראוס סך 3276 ₪. אינג' שמואל גפן סך 143,576 ₪. אינג' נפתלי אייזנברג סך 64,482 ₪. פרופסור צבי בן אברהם סך 8,000 ₪. אינג' משה קציר סך 11,325.50 ₪. אינג' עמי בוך סך 1,980 ₪. אינג' ירמיהו יעקבי סך 50,621 ₪. אינג' דן פריידלין סך 7,020 ₪. אינג' מילר סך 8,541 ₪. אגרות ותשלומים לבית המשפט - ביום 13.9.09, בהסכמת הצדדים, ניתנה על ידי החלטה לפיה תחזיר המשיבה למבקשים את מלוא סכום אגרת המשפט וכן את סכומי אגרות הפרוטוקול בהם נשאו, כשהסכומים כולם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם ועד ליום פסק דינה של סגנית הנשיא, כבוד השופטת פלפל ובצירוף הפרשי הצמדה בלבד מאותו מועד ועד לתשלום בפועל. חברת סטנוגרמה - עבור הקלטות ותמלולים סך 4,582 ₪. חברת אי טייפ - עבור הקלטות ותמלולים סך 1,536 ₪. המתווך הרצל חנגל סך 577.5 ₪. הצלם יוסף צבקר סך 6,075 ₪. הזמנת ומשלוח חומר הנדסי מספריית הטכניון בחיפה סך 580 ₪. חברת אחיד 84 עבור צילומים סך 371.20 ₪. חברת קויק קופי עבור כריכות ספירלה סך 728 ₪. רכישת נסחים סך 528 ₪. החוקר ניסן יעקובי סך 20,885 ₪. טענות המשיבה: המשיבה התנגדה ועודנה מתנגדת נחרצות לבקשה וטענה כי בפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופטת פלפל ביום 14.8.08, לא התקבלה טענת המבקשים לפיה מדובר בבניין מסוכן ובית המשפט לא הורה על פינויו, לא קבע כי המבקשים זכאים לפיצויים עקב כך ודחה את טענת המבקשים בדבר עמידות הבניין ברעידת אדמה. הפיצויים אותם קבע בית המשפט בפסק הדין, נמוכים משמעותית, מאלו שנתבעו על ידי המבקשים ומהווים כ 10% מהסכום שנתבע על ידם. כן טענה המשיבה, כי בקשתם של המבקשים הוגשה למעלה משנה ושלושה חודשים לאחר שניתן פסק הדין בתובענה, בחוסר תום לב ובשיהוי ניכר ומשכך, אין לפסוק לזכותם הפרשי הצמדה וריבית להם עתרו. עוד טענה המשיבה כי מדובר בבקשה מנופחת, במסגרתה עתרו התובעים לחייבה בתשלום סכום גבוה במיוחד השווה למחצית מסכום הפיצוי הכולל שנפסק לזכותם בפסק הדין. המשיבה עתרה לדחיית הבקשה בכללותה ולחילופין, לדחיית חלקים נכבדים מתוכה, להקטנת יתרת הסכומים ולקיזוז הסכומים אשר נפסק כי על המבקשים לשלם למשיבה במסגרת הליכים אחרים במהלך ניהול התובענה כהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. כמו כן טענה המשיבה כי אין לחייבה בתשלום שכרם של המומחים מטעם המבקשים, לאחר שהוכח כי חוות הדעת מטעמם היו מוטות ושגויות, מסקנותיהם נדחו על ידי המומחה מטעם בית המשפט וכולן, למעט אחת, נדחו אף על ידי בית המשפט ולא שימשו יסוד לקביעה כלשהי בפסק הדין. בעניין זה אף טענה המשיבה כי ההוצאות הנטענות שהוצאו על ידי המבקשים בהתייחס לחוות דעת אלה, הן הוצאות בלתי סבירות ולא מידתיות, בהן לא היה צורך ולא היה מקום להוציאן ומשכך אין לחייבה לשאת בתשלומן. טענה נוספת של המשיבה היא, כי אין מקום לחייבה בתשלום שכר המומחים אשר לא שולם בפועל על ידי המבקשים. לטענתה, מלשון פסק הדין עולה כי המבקשים זכאים להוצאות אשר הוצאו בפועל מכיסם ואשר קיימות ראיות קבילות ומהימנות המוכיחות את שיעורן. לשיטת המשיבה, אין כל קביעה בפסק הדין המחייבת אותה לשלם סכומים שלא הוצאו בפועל מכיסם של המבקשים (אף אם התחייבו לעשות כן, וגם בענין זה היו לה טענות למכביר). המשיבה הסבירה בתגובתה לבקשה את הטעם לטענתה בעניין זה, לפיו אם לא יחויב תובע לשלם מכיסו את ההוצאות שלשמן הוא עותר תוך הצגת ראיות מהימנות על עצם ביצוע התשלום מכיסו בפועל, אזי נפתח צוהר אשר באמצעותו יתאפשר לצדדים שלישיים לרקום מזימות וקנוניות ביחד עם תובעים, בניסיון להתעשר שלא כדין על חשבונו של הנתבע הרלוונטי. בענייננו פירט ב"כ המשיבה בתגובתו את התשלומים הנטענים אשר לא שולמו בפועל אך להשבתם עתרו המבקשים, בין היתר לאינג' שמואל גפן, אינג' נפתלי אייזנברג, פרופ' צבי בן אברהם, אינג' משה קציר ואינג' ירמיהו יעקבי. טענה נוספת של המשיבה בעניין זה הנה כי היא שילמה למבקשים את הסכומים שנפסקו לזכותם בפסק הדין וסכומים אלה, העולים על הסכומים הנתבעים בבקשה הנוכחית, היו יכולים לשמש את המבקשים לתשלום הוצאות המומחים מטעמם. משלא עשו כן, לטענת המשיבה, ניסו המבקשים להשלים את שהחסיר מהם בית המשפט בפסק הדין בתקווה לעשות עושר ולא במשפט. לעניין שכרו של אינג' נפתלי אייזנברג, טענה המשיבה כי ההסבר ההגיוני היחיד לעיכוב הממושך שחל בתשלום כל שכר טרחתו (להבדיל ממומחים אחרים להם שולם שכר טרחה כלשהו) ולעובדה שלא הוצג כל הסכם שכר טרחה בינו ובין המבקשים, הנו כי הסדר שכר הטרחה שנעשה עמו נגזר באחוזים מהסכום שנפסק בפסק הדין. הסכם שכזה, לטענת המשיבה, פסול מיסודו, מנוגד לתקנות הציבור ומשכך אין להטיל את תשלומו עליה. לטענת המשיבה, שיעורם של הסכומים הנתבעים בגין שכרם של המומחים מטעם המבקשים לא הוכחו בראיות קבילות ומספקות ומכל מקום הם מופרזים בצורה קיצונית, בלתי סבירים ולא מידתיים ומשכך, אין לחייב את המשיבה בתשלומם או לחילופין, יש להקטינם באופן משמעותי. בעניין זה טענה המשיבה כי המומחים מטעם המבקשים לא צירפו הסכם שכר טרחה שנחתם בינם לבין המבקשים וכי הפערים העצומים שבין שיעורי שכר הטרחה שנתבעו על ידי המומחים השונים, מעוררים תמיהות. כך גם הפער המשמעותי מול שכר הטרחה שנפסק למומחה שמונה על ידי בית המשפט. בין יתר הטענות בעניין זה, טענה המשיבה כי אינג' אייזנברג ערך חוות דעת נוספת בשנת 2005, אולם בית המשפט לא אישר הגשתה. למרות זאת נכללה העבודה שבוצעה לצורף חוות הדעת הזאת בדרישתו לתשלום שכר טרחה. כמו כן טענה כי אינג' בוך ואינג' קציר לא הגישו חוות דעת אלא תצהירים בלבד ובגין תצהירים הם אינם זכאים לקבל תשלום כלשהו וכי הסכומים הנתבעים בתור שכר טרחה עבור פרופסור בן אברהם כלל לא הוכחו. לטענת המשיבה, המבקשים עתרו בבקשתם לקבלת כפל תשלום בגין הוצאות המומחים מטעמם, לאחר שבבית המשפט, במהלך בירור התובענה, נפסק שכרו של אינג' קציר בסך 750 ₪, שכרו של אינג' בוך בסך 800 ₪ וכן שכרם של אינג' יעקובי ופרופסור בן אברהם בסך 1,000 ₪ עבור כל אחד מהם. משנפסק שכרם של המומחים, לשיטת המשיבה, אין כל מקום להגשת בקשה לשומת הוצאות בגינם. טענה נוספת של המשיבה היא כי אינג' מילר לא הגיש חוות דעת כלשהי במסגרת התובענה, לא הובא למתן עדות בבית המשפט ולא נחקר במהלך בירור התובענה ומשכך, אין לחייבה בתשלום שכר כלשהו ששולם לו. בנוסף לטענותיה של המשיבה לגבי הוצאות המבקשים למומחים מטעמם, טענה המשיבה כי המבקשים אף אינם זכאים לקבלת תשלום בגין מחצית שכרו של מומחה בית המשפט - אינג' פריידלין, וזאת מכיוון שמסקנות חוות דעתו לא סייעו למבקשים בהוכחת תביעתם אלא אף היה בהן כדי להביא לדחיית מלוא תביעתם. לעניין עתירת המבקשים לחייב את המשיבה בתשלום ששולם על ידם לחוקר ניסן יעקבי, טענה המשיבה כי מדובר בניסיון פסול להעביר לחובתה של המשיבה את ההוצאות הכרוכות בהעסקתו של חוקר שמטרתה, שלא צלחה, הייתה להביא לפסילת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. מדובר בהוצאה מיותרת, שעילתה בלתי ראויה ומשכך אין לחייבה לשאת בה. לחילופין, טענה המשיבה שמדובר בהוצאה ששיעורה גבוה ויש להורות על הקטנתו באופן משמעותי. לאחר שפירטה את טענותיה ביחס למומחים הספציפיים, לגביהם היא סבורה שאין לקבל את עתירת המבקשים, טענה המשיבה כי אין לקבל גם את עתירת המבקשים להשבת יתר ההוצאות שנדרשו במסגרת הבקשה. כך טענה, כי המבקשים לא הוכיחו, לגבי חלק מההוצאות הנטענות, כי הוצאות אלו אכן שולמו על ידם בפועל, לא צרפו אסמכתאות המעידות על ביצוע התשלום בפועל ולא הוכיחו את סבירות ואת מידתיות ההוצאות הנטענות. כן טענה המשיבה כי לגבי חלק מההוצאות הנטענות, לא הוכח שהוצאו בהתייחס לבניין נשוא התובענה. בסיכום טענותיה, שבה המשיבה וטענה כי ההוצאות הנטענות, אינן סבירות וקיים חוסר מתאם בולט בין גובהן לבין סכום הפיצויים שנפסק לזכות המבקשים בפסק הדין, מאחר ומדובר בסכום השווה לכדי מחצית מסכום הפיצוי הכולל שנפסק לזכותם בפסק הדין. טענתה זו של המשיבה אף הועלתה על ידה בערעור אותו הגישה לבית המשפט העליון ונדחתה. לטענת המשיבה, עתירותיהם של המבקשים בבקשתם, נעשו בחוסר תום לב וצל כבד מרחף כעננה מעל לבקשתם. המבקשים, לשיטת המשיבה, "ניפחו" את בקשתם לשומת הוצאות בצורה מוגזמת במיוחד ונהגו בחוסר תום לב של ממש ומשכך, יש לטענתה לנקוט משנה זהירות כלפי בקשתם ולפסול כל דרישה לקבלת תשלום אשר קיים ספק לגביה. תשובת המבקשים: בפתח תשובת המבקשים לתגובת המשיבה,ציינו המבקשים את ההוצאות עליהן לא חלקה המשיבה בתגובתה. כך הצביעו על התשלומים עבור הקלטת ותמלול פרוטוקולים ועל התשלומים הנוספים כפי שפורטו בסעיף 5 לבקשתם וכפי שמוספרו על ידי לעיל כסעיפים 21-26 לפירוט ההוצאות הנתבעות על ידי המבקשים. בהתייחסם לנושא התשלומים למומחים טענו המבקשים כי אין לקבל את טענתה הכללית של המשיבה, לפיה מדובר בשכר גבוה. השכר הראוי לכל מומחה ולכל עובד, נגזר מהיקף עבודתו ואין דין חוות דעת קצרה ושגרתית המתבססת על עיון במסמכים ובבדיקה קצרה, כדין חוות דעת המתבססת על עבודה רחבת היקף האורכת שנים והכרוכה בבדיקות שטח רבות ומורכבות כפי שביצעו אינג' אייזנברג ואינג' גפן. השפעה נוספת על גובה שכר המומחה יש גם למוניטין ולמעמדו של המומחה. כן טענו המבקשים כי אינג' אייזנברג ואינג' גפן ביססו את שכרם על שעות עבודתם תוך חישוב המגיע להם על פי מחירון ארגון האקדמאים העצמאיים במקצועות ההנדסה האדריכלות והטכנולוגיה בישראל, שהנו מחירון מקובל הן בעבודות המהנדסים והן על ידי בתי המשפט. כן טענו המבקשים בעניין זה כי כל המומחים בהליך זה, כולל מומחי המשיבה וכולל מומחה בית המשפט, הסיקו מסקנותיהם בהתבסס על הבדיקות שנערכו על ידי וביוזמת אינג' אייזנברג ואינג' גפן. בכל הקשור לנחיצות הבדיקות הרבות על ידי המומחים מטעמם, טענו המבקשים, כי מדובר בבדיקות חיוניות והכרחיות ולו בשל העובדה שהמשיבה שבה וטענה כי כל המסמכים ששמשו לבניית הבניין נשוא כתב התביעה - אבדו. בעניין התחייבותם של המבקשים כלפי המומחים לתשלום עתידי, טענו המבקשים כי אין לקבל את טענת המשיבה, לפיה אין לאשר החזר הוצאות במקרים בהם מדובר בהתחייבות לתשלום עתידי. לשיטת המבקשים, לא יעלה על הדעת למנוע מצד חסר אמצעים להעסיק מומחה ולהתחייב לשלם לו בשלב מאוחר יותר. המבקשים, דיירים מבוגרים ולא אמידים, נשאו בקשיים מרובים בתשלומים הגבוהים שכבר נעשו במקרים בהם התעקשו מומחים לקבל את שכרם מראש ולא נעתרו לבקשתו של ב"כ המבקשים להתחשב במצבם ולהמתין עד תום המשפט. דיון: תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") קובעת כדלהלן : הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט בלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת: (1) אגרות בית המשפט, הוצאות רישום של פרוטוקול בית המשפט, העתקתו או צילומו, מס בולים, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, דמי לינה ודמי נסיעה של אלה בישראל וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה - כפי שקבע המזכיר הראשי של בית המשפט לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין; שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט. בענייננו, כאמור, הטילה כבוד השופטת פלפל בפסק הדין, הוצאות משפט על המשיבה, מבלי לפרש את סכומן ומשכך יש לדון בבקשת המבקשים לאורה של תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי. ככלל, נקודת המוצא היא כי בעל דין שזכה בתביעתו, זכאי להשבת מלוא ההוצאות שהוצאו על ידו לשם ניהול ההליך המשפטי, על מנת שלא יצא, לאחר ניהול ההליך המשפטי, בחיסרון כיס. יחד עם זאת, נקבע לא אחת בפסיקה, שההוצאות שהוצאו על ידי בעל הדין העותר להשבתן, הן נתון רלוונטי אך לא בלעדי לקביעת שומת ההוצאות. על בעל הדין להראות לבית המשפט כי ההוצאות להשבתן הוא עותר, היו הכרחיות, סבירות ומידתיות ביחס להליך שנוהל וכן עליו להוכיח את שיעורן של אותן ההוצאות, על ידי הצגת אסמכתאות התואמות לתשלומן בפועל. כמו כן מורה ההלכה הפסוקה כי בבוא בית המשפט לפסוק הוצאות, יביא הוא בחשבון בין היתר את סבירות ההוצאות, הצורך בהוצאתן, מורכבות ההליך כמו גם היקף העבודה שהושקעה. בהקשר זה ראה בג"צ 891/05 ע"א 2617/00 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח' נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא - משרד התעשייה והמסחר ואח' (החלטה מיום 30.6.05, לא פורסם ): "על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי (השוו ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק (טרם פורסם) . הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך (השוו Crainsהנ"ל, בעמ' 488). לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין (השוו Rechbergerהנ"ל, בעמ' 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (השוו Lownds v Home Office, [2002] 1 W.L.R. 2450, הלורד Woolf). פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו." לאחר ששבתי וקראתי את טענות הצדדים (שהוגשו בכרכים עבי כרס) ולאחר שהצדדים התייצבו לפני, חקרו את מומחי המבקשים אינג' ירמיהו יעקבי ואינג' נפתלי אייזנברג ואת המצהיר מטעם המבקשים מר ישעיהו ז'ילונקה, אני סבור כי יש לקבל את עמדת המבקשים אם כי בשינויים מסוימים, עליהם אעמוד בהמשך. מצאתי לנכון לבחון תחילה את הטענות הכלליות כפי שהועלו על ידי המשיבה, לפיהן, בין היתר, אין לחייבה כלל בתשלום הוצאות המבקשים או לחילופין להקטין באופן משמעותי את יתרת הסכומים להם עתרו המבקשים, אין לחייבה בתשלומים שלא בוצעו בפועל על ידי המבקשים, אין לחייבה (במידה והבקשה תתקבל) בתשלום ריבית והצמדה וכן יש לקזז מכל סכום שיפסק, את סכום ההוצאות שנקבע בשלבים שונים של ניהול ההליך, כי על המבקשים לשלם למשיבה. לאחר מכן אתייחס, נקודתית, לסוגי ההוצאות הנטענות ולשיעורן. לעניין טענת המשיבה כי הסכומים להם עתרו המבקשים בבקשתם, הנם סכומים "מנופחים", אשר על בית המשפט, אם אמצא לנכון להיענות לבקשה, להקטינם באופן משמעותי, הרי שלא אחת נקבע בפסיקה כי אין זה מסמכותו של רשם להפחית מסכום ההוצאות הרגילות שהוצאו במהלך ניהול הליך משפטי. כך קבעה כבוד השופטת פרוקצ'יה ברע"א 2993/04 בנק מזרחי המאוחד בע"מ נ' יצחק לונדנר ואח', פ"ד נח(5), 49 : "הוראת בית המשפט בפסק דינו אינה מפרשת, כאמור, את סכום ההוצאות ואין בה גם "הוראה אחרת" מטעמו של בית המשפט כמשמעות הרישא של התקנה. לפיכך, יש לפעול על פי תקנות מישנה (1) ו-(2) - קרי: ההוצאות המנויות בתקנת מישנה(1) עומדות לחישוב טכני בידי מזכיר בית המשפט או בידי הרשם מכח סמכויותיו על פי סעיף 105(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בהעדר הוראה אחרת בפסק הדין של בית המשפט, לא נתונה למזכיר או לרשם סמכות שבשיקול דעת להפחית מהוצאות אלה. הוראה זו מתיישבת עם התפיסה לפיה בית המשפט הדן בענין הוא זה שבידיו נתונים הכלים להחליט האם ראוי בנסיבות ענין נתון להטיל על בעל דין שהפסיד במשפט את מלוא ההוצאות הרגילות שנצמחו עקב ניהול התביעה או שמא רק את חלקן, ואם מצא כי אין לסייג את זכות בעל הדין להוצאות אלה, אין שיקול דעת למזכיר או לרשם להפחיתן בשלב השומה. אשר להוצאות אחרות שאינן בגדר הוצאות רגילות, עליהן חלה תקנת מישנה (2), ואלה נתונות על פי לשון התקנה לשיקולו של הרשם, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, ועל פי אמות מידה שהותוו בלשון התקנה. בענייננו, פעלה הרשמת כדין בקובעה כי לאור הוראת פסק הדין אשר חייבה את המבקש לשלם הוצאות למשיבים בלא סייג, יש לזכות אותם במלוא ההוצאות הרגילות באופן שהוצאות האגרה והעדים ישולמו להם במלואם, בהיותן הוצאות רגילות הבאות בגידרה של תקנת מישנה (1), ולגבי שומתם אין בידיה שיקול דעת נוכח קביעות פסק הדין ולשון התקנה." משכך, בענייננו, אין לקבל את טענת המשיבה כי יש להפחית מסכום ההוצאות הרגילות, ומשהציג ב"כ המבקשים קבלות ואישורים על הסכומים ששולמו ותצהירים/בקשות/כתבי התחייבות לתשלומים אותם התחייבו המבקשים לשלם, הרי שאין מקום להתערב בשומת סכומים אלה. לעניין טענת המשיבה, לפיה אין לחייבה בתשלום הוצאות המבקשים אשר לא שולמו על ידם בפועל, הרי שגם דין טענה זו להדחות. משהתחייבו המבקשים לתשלום שכרו של מי מהמומחים, הרי שניתן לראות בהתחייבות זו, לצורך פסיקת הוצאות, כאילו שולם השכר בפועל. כך קבע בית המשפט העליון בע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (פסק דין מיום 16.6.05, לא פורסם ): "בין גורמים אלה יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו." (ההדגשה אינה במקור - ש.ב.). אני בהחלט מוכן לקבל גרסה פרשנית זהירה של תקנה 513, לפיה במקרים בהם עולה טענה לפיה הוסכם על שכר מסוים שישולם בסיום ההליך, נדרש בית המשפט לזהירות מסוימת בבחינת אותה הוצאה נטענת, אך מכאן ועד למסקנה הפרשנית אותה מבקשת המשיבה להסיק - ארוכה הדרך, וממילא עומדת מסקנה זו בניגוד לקביעתו המפורשת של בית המשפט העליון, בין היתר ב ע"א 9535/04 הנ"ל. לעניין הפרשי הצמדה וריבית, הרי שכאן דעתי היא שיש מקום לקבל את עמדתו של ב"כ המשיבה, לפיה משהוגשה העתירה לפסיקת הוצאות בעיכוב של 15 חודשים ומשההסבר שניתן על ידי המבקשים, לפיו התמהמהו מרשיו בהגשת הבקשה מפני שהמתינו לקבל אישורי תשלום וקבלות מידי אינג' אייזנברג, אינו הסבר אשר מצדיק עיכוב כה גדול בהגשת הבקשה, אין לחייבה בתשלום הפרשי הצמדה וריבית בגין תקופת העיכוב. על המבקשים היה להגיש בקשתם לאלתר. בפועל, כאמור, הוגשה הבקשה בחלוף 15 חודשים. המשיבה אינה צריכה לשאת בהוצאות הפרשי ההצמדה והריבית בגין תקופה זו, ואלה ישולמו מיום הגשת הבקשה ועד לתשלום המלא בפועל. בכל הקשור לטענת הקיזוז שהועלתה על ידי המשיבה, הרי שדין הטענה להתקבל. אני חייב לומר שטענה זו והדרך בה מתכתשים הצדדים ביחס אליה, רק ממחישה את דרך ניהול ההליך על ידם על פני שנים כה רבות, כשהם טעוני אמוציות (מיותרות בעליל, אך ניכרות לעין) איש כלפי רעהו. המבקשים חויבו בהוצאות, לא שילמו אותן, המשיבה תחויב בהליך זה בתשלום סכומים כאלה ואחרים. יש לקזז את סכום חיוב המבקשים במסגרת ההליכים השונים בהם חויבה בהוצאות, מסכומי חיובי המשיבה כפי שיפסק בהליך זה. לעניין טענת המשיבה, לפיה עתרו המבקשים בבקשתם לקבלת כפל תשלום בגין הוצאות המומחים מטעמם, לאחר שבבית המשפט, במהלך בירור התובענה, נפסק שכרם של אינג' קציר, אינג' בוך, אינג' יעקובי ופרופסור בן אברהם, הרי שיש לדחותה. הסכומים שנפסקו לטובת המומחים הנם שכר עדותם בבית המשפט כפי שנקבע בתקנה 187 לתקנות סדר הדין האזרחי. לעומת זאת, השכר, לו עתרו המבקשים בבקשתם, הנו שכר טרחה עבור הגשת חוות דעתם של המומחים. עסקינן בשני שירותים שונים הניתנים על ידי המומחים ומשכך הרי שאין מדובר בדרישה לכפל תשלום, אלא בדרישה, לגיטימית וברורה לתשלום עבור סוג שירות שונה מהסוג לגביו נפסק שכר בבית המשפט. לפיכך, דין הטענות הכלליות שהועלו על ידי המשיבה, להידחות, למעט טענותיה בעניין הפרשי ההצמדה והריבית ובעניין הקיזוז, הכל כמפורט לעיל. שיעור ההוצאות אגרות בית משפט - בהסכמת הצדדים, קבעתי ביום 13.9.09 כי המשיבה תחזיר למבקשים את מלוא סכום אגרת המשפט וכן את סכום אגרות הפרוטוקול בו נשאו, כשהסכומים כולם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום תשלומם ועד ליום פסק דינה של כבוד השופטת פלפל - 14.8.07, ובצירוף הפרשי הצמדה בלבד מאותו מועד ועד לתשלום בפועל. הוצאות שונות - הוצאות ששולמו על ידי המבקשים למכון התקנים הישראלי, למוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ,למוסד הטכניון בחיפה עבור הזמנת חומר הנדסי מספריית הטכניון, לחברת מורקס 71, לחברת רעות עבודות קידוח ושירותים הנדסיים, לחברת ל.מ.נ- עבודות קידוח, לשירות המטארולוגי, למר ארי קטן - עבודות מחפרון, לחברת עדי מדידות והנדסה בע"מ, למר דוד קראוס עבור חשיפת קירות, לחברות סטנוגרמה ואי טייפ, למתווך הרצל חנגל, לצלם יוסף צבקר, לחברת אחיד 84 עבור צילום מסמכים גדולים, לחברת קויק קופי עבור כריכות ספירלה וכן תשלומים ששולמו על ידי ב"כ המבקשים לצורך רכישת נסחים של הדירות הנדונות - ישולמו למבקשים במלואן על ידי המשיבה. הוצאות ששולמו על ידי המבקשים לאינג' שמואל גפן - משהוצגה על ידי המבקשים, רשימת פירוט השעות בהן עבד אינג' גפן לצורך הכנת 3 חוות הדעת אותן הגיש, משהוצג התעריף לפיו חושב שכר טרחתו של אינג' גפן, ומשטענותיה הכלליות של המשיבה, בין היתר לגבי שכר טרחתו של אינג' גפן, נדחו על ידי, אני קובע שההוצאות בגין שכר הטרחה הנטען ישולמו למבקשים במלואן. הוצאות ששולמו על ידי המבקשים לאינג' נפתלי אייזנברג - בכל הקשור לשכר טרחתו של אינג' אייזנברג הרחיבה המשיבה והסבירה מדוע יש לקבל את טענתה, לפיה אין לחייבה בתשלום שכר טרחתו. המשיבה טענה כי מדובר בשכר טרחה "מנופח", שלא הוצג כל הסכם שכר טרחה, שעסקינן בהסכם בעל-פה שהיה מותנה תוצאה, שחוות דעתו של אינג' אייזנברג נדחתה על ידי בית המשפט, שקיים פער בין מספר שעות העבודה שצוינו בתצהירו למספר השעות שציין בעדותו ושקיימת אי התאמה לא מוסברת בין הסכום שנדרש על ידו לשעת עבודה לבין התעריף של אגודת האינג' והארכיטקטים. המבקשים מנגד טענו, כי מדובר בשכר טרחה על עבודה שנעשתה במשך 10 שנים, ששכר הטרחה לא עוגן בהסכם כתוב אלא סוכם בע"פ עם אינג' אייזנברג ששכרו ישולם עם תום המשפט ללא קשר לתוצאותיו, שהטענה לפיה כל חוות דעתו נדחתה על ידי בית המשפט, אינה נכונה ושבית המשפט אף הסתמך על חלקים ממנה בפסק הדין, שמספר השעות אותו ציין אינג' אייזנברג בעדותו היה מספר משוער, גס ומעוגל ולא חישוב מדויק ושאי ההתאמה בין הסכום שנדרש על ידו לבין התעריף של אגודת האינג' והארכיטקטים נבע מהסכמתו להוזיל את שכר טרחתו תמורת קבלתו מראש, אולם משלא הסתייע הדבר בידי המבקשים והתברר ששכר טרחתו ישולם רק בתום המשפט, בחר, בטובו, להשאיר את חישוב שכר הטרחה לפי התעריף הנמוך. לכאורה, על פניו, משלא הוצג הסכם טרחה ומשלא הומצאו האסמכתאות הדרושות, יש לדחות את עתירת המבקשים לתשלום שכר טרחתו של אינג' אייזנברג, אולם דומני כי המקרה הנוכחי הוא המקרה הקלאסי בו על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו. במה דברים אמורים? אין חולק שאינג' אייזנברג עבד והשקיע שעות לא מעטות לצורך כתיבת חוות הדעת בעניין המבקשים. אין חולק שמדובר על פרק זמן ארוך. מקריאת תצהיריו של אינג' אייזנברג ולאחר שהאחרון נחקר לפני בחקירה נגדית מתישה -חרף גילו - על ידי ב"כ המשיבה, נחה דעתי שאין מדובר כאן, אפילו בריחוק, בקנוניה כפי שטען ב"כ המשיבה או בניסיון לעשיית עושר שלא במשפט, אלא על מומחה שאינו צעיר בגיל, שפרש מעבודתו לפני כ 5 שנים ומאז עבר שנים לא פשוטות מבחינה אישית ובריאותית. משכך, הסביר, התקשה למצוא את כל התיעוד שהתבקש להמציא להוכחת שעות עבודתו. יתרה מכך, מתצהירו של אינג' איייזנברג ומעדותו בבית המשפט עלה כי כל "חטאו" בכל הקשור לאי התאמת השכר שנדרש על ידו לתעריף אגודת האינג' והארכיטקטים, הסתכם בדרישת שכר נמוך משמעותית מהשכר הקבוע בתעריף, שנבע מרצונו לקבל את שכרו מוקדם משסוכם. לאור כל האמור לעיל, דעתי היא כי יש לחייב את המשיבה בתשלום מלוא שכר טרחתו של אינג' אייזנברג לפי החלופה הנמוכה בעתירת המבקשים, דהיינו בסך 64,482 ש"ח. הוצאות ששולמו על ידי המבקשים לפרופסור צבי בן אברהם - אין חולק שפרופסור בן אברהם הגיש חוות דעת לבית המשפט. בחשבון אותו הגיש צוין שהכנת חוות הדעת ארכה מספר ימים. אינני מקבל את טענותיה ה"טכניות" של המשיבה לעניין חוות דעתו ומשכך אני פוסק כי מלוא ההוצאות בגין שכר טרחתו של פרופסור בן אברהם ישולמו על ידי המשיבה. הוצאות ששולמו על ידי המבקשים לאינג' משה קציר ולאינג' עמי בוך - לא מצאתי בהתנגדות המשיבה לתשלום הוצאות אלה דבר וחצי דבר. שני המומחים הגישו תצהירים ולא חוות דעת, על כך אין חולק (למרות שבתגובתה של המשיבה לבקשה נטען בהזדמנות אחת כי מדובר בחוות דעת ובהזדמנות שנייה כי מדובר בתצהירים - וזאת לפי ראות עינה של המשיבה ולשם התאמת ההגדרה לטענותיה). התשלום ששולם בחלקו לאינג' קציר ובמלואו (למעט התשלום בעבור עדותו בבית המשפט) לאינג' בוך, הנו נמוך במידה רבה מהתשלומים להם עתרו המבקשים בגין הוצאותיהם כלפי המומחים אשר הגישו חוות דעת. פער זה בגובה התשלומים משקף את ההבדל בין היקף עבודתו של מומחה המגיש חוות דעת לבין היקף עבודתו של מומחה המגיש תצהיר בלבד. משלא נטען על ידי המבקשים כי אינג' קציר ואינג' בוך ביצעו עבודת שטח מעמיקה, לאורך תקופה ארוכה ומשלא נתבקשו על ידם סכומים המתקרבים לסכומים שנתבקשו בגין חוות דעתם של המומחים האחרים, הרי שדעתי היא שאין לראות בסכומים להם עתרו המבקשים במקרה זה, בגדר הפרזה או הגזמה שיש לסטות ממנה ומשכך, ישולמו למבקשים במלואן. הוצאות ששולמו על ידי המבקשים לאינג' ירמיהו יעקובי - גם בעניינו של אינג' יעקובי אינני מקבל את טענותיה של המשיבה, לפיהן אין לחייבה בתשלום הוצאותיו מפני שלא נטען בתצהירו כי קיים הסכם עבודה לפי שעות ומפני שלא ציין בחשבונית הראשונה שהוציא כי מדובר בסכום ראשוני בלבד. גם אינג' יעקובי התייצב למתן עדות על תצהירו לפני וגם בעניינו, נחה דעתי כי יש לשלם לו את יתרת שכר הטרחה המוסכמת. משכך, הוצאות המבקשים בגין יתרת שכר טרחתו של אינג' יעקובי תשולמנה במלואן על ידי המשיבה. הוצאות ששולמו על ידי המבקשים למומחה מטעם בית המשפט- אינג' פריידלין - בתקנה 131(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, נקבע כי: "בית המשפט רשאי לקבוע למומחה את שכרו והוצאותיו ואת אופן תשלומם, ובכפוף לאמור בתקנה 187(ב) - להטילם על בעלי הדין או על חלק מהם ולקבוע את מידת ההשתתפות של כל אחד מהם." סבורני כי ההגיון מחייב חלוקה שווה בין הצדדים בגין הוצאות מומחה זה ללא קשר לתוצאות בדיקתו ולהמלצותיו. יתרה מכך, כבוד השופטת פלפל קבעה מפורשות עם סיום עדותו של העד בבית המשפט כי הצדדים ישאו בהוצאותיו באופן משותף. משכך, אין לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות אלה. הוצאות ששולמו לאינג' מילר - מקובלת עלי עמדת המשיבה, לפיה אין לחייבה בתשלום הוצאות המבקשים לאינג' מילר אשר לא הגיש חוות דעת מטעמו במסגרת התובענה, לא הובא למתן עדות בבית המשפט ולא נחקר על ידי מי מהצדדים במהלך בירור התובענה ומשכך, משנראה כי אינג' מילר שימש כ"יועץ סתרים", שפועלו ותרומתו לניהול ההליך לא הוכחו על ידי המבקשים, בוודאי לא הוכחו כהכרחיים לניהול ההליך , הרי שאין לקבל את עתירת המבקשים לתשלום הוצאה זו. הוצאות ששולמו לחוקר ניסן יעקובי - גם בעניין זה מקובלת עלי עמדת המשיבה, לפיה אין מדובר בהוצאה הכרחית לניהול הדיון. המבקשים עתרו בבקשתם לחייב את המשיבה לשאת בשכר אותו שילמו לחוקר ניסן יעקובי, אשר בדק עבורם את קשרי העבודה בין המומחה מטעם בית המשפט למשיבה. המבקשים טענו שמדובר במידע חשוב מאין כמותו שעל המשיבה הייתה מוטלת החובה ליידעם לגביו, ומשלא עשתה כן והמידע הגיע לב"כ המבקשים בסמוך לעדותו של המומחה מטעם בית המשפט, הרי שלא נותרה בידם ברירה, אלא לשכור את שירותיו של החוקר ניסן יעקובי. המשיבה טענה מנגד כי מדובר בניסיון פסול של המבקשים ל"גלגל" עליה הוצאות שהוצאו מתוך מטרה בלתי ראויה להביא לפסילת חוות המומחה מטעם בית המשפט. לטענתה, בעדותו הבהיר המומחה מטעם בית המשפט כי הוא לא ביצע עבודות עבור המשיבה וכי אין לו קשר עם עו"ד גרוס שעבד במחלקה המשפטית שלה ונכח אף במספר דיונים. דומני כי מבלי שאדרש לשאלה הערכית (המטרידה מאוד בעיני) של שכירת חוקרים פרטיים להתחקות אחר עדים בכלל ומומחים מטעם בית המשפט בפרט (בהיותם ידו הארוכה של בית המשפט, לביצוע משימות או מטלות שלבית המשפט אין את המיומנות או הכלים לבצע), הרי משהוסבר על ידי המומחה מטעם בית המשפט כי במסגרת עבודתו בחברת לויט, ייתכן וביצע עבודות עבור המשיבה אך מבלי שהייתה לו הידיעה על כך ומשבקשת פסילתו של המומחה, אשר הוגשה לבית המשפט על ידי המבקשים, נדחתה, הרי שיש לראות בהוצאות המבקשים בגין שכרו של החוקר ניסן יעקובי, הוצאות שאינן הכרחיות לניהול ההליך ושכל יסודן הוא בזהירות יתר של המבקשים. משכך, אני קובע כי אין לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות אלה. סיכומו של דבר,לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלהלן: המשיבה תשא בסכומים המפורטים בסעיפים 1-15, ו 19-26, המופיעים בפרק פרטי הבקשה דלעיל, כשלסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתם ו/או ההתחייבות לשלמם ועד ליום פסק דינה של כבוד השופטת פלפל. בנוסף, ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת הבקשה דנא ועד לתשלום המלא בפועל. נותר עניין הוצאות בקשה זו. הליך החיוב בהוצאות, הנו אקורד הסיום (הצורם, כשאר הליכי תיק זה, ככל שהתרשמתי מדרך הילוכם של הצדדים לפני), של ההליך העיקרי ולמעשה, עם קצת רצון טוב והשתדלות, יכול וצריך היה להסתיים בהסכמה בסמוך לאחר נקיטתו (אף אם זאת נעשתה באיחור). בפועל, נוהל הליך זה, כמו יתר ההליכים בתיק, מתוך מאבק אמוציונאלי וטעון, מרביתו מיותר ועקר. מרבית טענות המשיבה הוכחו כטענות סרק ולצערי עלי לקבוע שגם ניהול ההליך דכאן, היה בו משום בזבוז זמן שיפוטי וזמנו של הצד שכנגד. בשים לב להיקף ההליך מחד, אך מנגד לעובדה לפיה התקבלה הבקשה באופן חלקי, אני מחייב את המשיבה בשכ"ט עו"ד בגין הליך זה, בסך 10,000 ₪ בלבד, בצירוף מע"מ, בתוספת הצמדה וריבית מהיום, כשיובהר שלטעמי, בשים לב לדרך ניהול ההליך, היה מקום לחיוב משמעותי הרבה יותר. הוצאות משפטשאלות משפטיות