חוק החוזים (חלק כללי ) תשל"ג -1973 קובע שכדי שהסכם יהיה סופי ומחייב עליו לקיים את היסודות של גמירות דעת ומסויימות ובמקרים בהם מדובר בעסקה במקרקעין צריך שתתקיים דרישת הכתב הקבועה בסע' 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט -1969 יסוד גמירות הדעת נבחן על פי נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שנאמרו במהלך המשא ומתן לכריתת החוזה ותוכן החוזה עצמו, כשנקבע זה מכבר שגם קיומה של מסויימת, עליה מעידים בין היתר הפרטים המהותיים, יכול להעיד הן על גמירות דעת הצדדים הן על קיום דרישת הכתב ( ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' בלהה גושן, פד"י נב (4) 673 (1998)). במהלך השנים רוככה דרישת הכתב בפסיקה (ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן פד"י כח (2) 291 (1974)) ונקבע שמסמך ייחשב מסוים דיו גם מקום בו אינו כולל את כל התנאים החיוניים בעסקה, אם אלו ניתנים להשלמה מכוח הוראת חוק נורמטיבית ובלבד שלא משתמעת כל כוונה אחרת של הצדדים באשר לפרטים החסרים הנ"ל (דנ"א 9580/09 חסיב נעים פוארסה נ' שאוקי יוסף פוארסה (לא פורסם, 24.01.2010) וע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא , פד"י נ (1) 185 (1996)) עוד נקבע שניתן לראות בחוזה שחסרה בו חתימה חוזה מחייב לכל דבר ועניין וכי לא ניתן להתחבא מאחורי טענה פורמליסטית מסוג זה כדי לסכל התחייבות שנעשתה בגמירות דעת ומתוך כוונה להתקשר ( ת.א 3233102-10 עברון נ' מנרב פרויקטים בע"מ ( לא פורסם 14.04.10), ת.א 5856/03 הלל אביצור נ' רבקה חנני ( לא פורסם, 1.1.2006)). העולה מן האמור לעיל שהמבחנים העיקריים לקביעה האם מסמך מהווה הסכם מחייב הם בחינת קיומם של גמירות דעת ומסוימות. בכל הנוגע ליתר הדרישות שבמרכזן דרישת הכתב , כל עוד ניתן להשלימן ,אין היעדרן מהווה מניעה מקביעה שמדובר במסמך המחייב את הצדדים.גמירות דעת