המונח "גמירת דעת" המופיע בסעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 מוגדר כרצון המגובש של הצדדים להתקשר בחוזה, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. גמירת הדעת צריכה להיות מכוונת להתקשרות עם צד מסוים ראו ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אורים, פ"ד מה(2) 811, 819 (1991) והמבחן להתקיימותה הינו מבחן אובייקטיבי, קרי הביטוי החיצוני אשר נותן בעל דין לרצונו להתקשר בחוזה. ראו רע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 831 (1997); ע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט(5) 739, 743 (1996); ע"א 342/89 ג.ז. רכסים בע"מ נ' פ' פרופר, פ"ד מו(2) 724, 736 (1992); ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005) בעמוד 173 (להלן - שלו); ד' פרידמן ונ' כהן חוזים  כרך א' (1991) בעמוד 156". על גמירות הדעת ניתן ללמוד גם בהתנהגות הצדדים כפי שהיא לאחר החתימה על המסמך. וראו עמ' 296 בספר "חוזים" של פרידמן וכהן - "כוונתם של הצדדים איננה נלמדת רק מהנוסח שבו בחרו ומתוכנו של זיכרון הדברים, אלא גם מהתנהגותם של הצדדים לפני, בעת ולאחר הסכמה על זיכרון הדברים עצמו. מתן דמי קדימה, תשלום חלק ניכר מהמחיר ובאופן כללי, קיום החיובים על פי החוזה". ראו גם ע"א 202/67 בלטמן נ' אשכנזי, פ"ד כא(2) 699, 704 (1967); ע"א 158/77 רבינאי נ. חברת מן קד בע"מ (8.4.79), בעמ' 287; ע"א 5332/03 רמות ארזים, חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' שירן, פ"ד נט(1) 931 (2004)). ע"א 3160/08 אליהו מזק נ. גאון חב' לבניין בע"מ (28.6.09)". מבחן גמירות הדעת הוא מבחן אובייקטיבי, מבחן חיצוני של הבהרה ולא מבחן פנימי של כוונה. גמירות דעת