קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי תיווך בעסקת חיפוש נפט: מבוא תביעה כספית שסכומה ליום הגשתה עומד על 3,712,000 ₪ "מטעמי אגרה", כלשון כתב התביעה. בכתב התביעה נאמר כי היא מבוססת על מה שכונה "קנוניה חובקת עולם" שנועדה "לגזול (מהתובעת 1) את נזיד העדשים לו היתה זכאית בדין כדמי ייזום ותיווך בעסקה לרכישת זכויות בחטיבת קרקע בארה"ב המהווה שדה לחיפוש ו/או קידוח נפט, ואשר הובטחו לה על ידי מי מהנתבעים" (הציטוט לעיל לקוח מהפתיח לכתב התביעה). התובעת היא חברה שעיסוקה במסחר ומימון בתחומים שונים. במקור היה גם מר ניסים דג'לדטי, שהוא מבעלי מניותיה של התובעת (וליתר דיוק, על פי דבריו בעדותו, בעל מניותיה היחיד ומנהלה הכללי) ומי שפעל מטעמה ובשמה בפרשה נשוא התביעה, צד לתביעה כתובע מס' 2 (להלן גם "דג'לדטי"). במהלך ההליך נמחק דג'לדטי מהתביעה. הנתבעת 1 (להלן גם "ישראמקו") היא חברה ציבורית שעיקר עיסוקה בתחומי האנרגיה, הנפט והגז. הנתבע 3 (להלן גם "מימון") הוא בעל השליטה ויו"ר דירקטוריון ישראמקו בתקופה הרלבנטית לתביעה. הנתבע 4 (להלן גם "לוי") הוא מנהלה הכללי של ישראמקו בתקופה הרלבנטית לתביעה. הנתבע 5 (להלן גם "בלייברג") מתואר בכתב התביעה כ"נציג חברת NESS ENERGY בישראל" וכבעל מניות ויועץ בחברת מודיעין אנרגיה בע"מ העוסקת בחיפושי נפט בישראל ונשלטת על ידי חברת NESS, המאוגדת בארה"ב. עיקרי גרסת התובעת בתמצית, טענת התובעת היא כי בהמשך למגעים לעסקה אחרת בה היתה מעורבת התובעת מבלי שקיבלה בגינה תמורה ישירה, ועל רקע קשרי ידידות אישית בין דג'לדטי לבין לוי שראשיתם בשנות התשעים של המאה הקודמת, קיבלה התובעת אופציה מחברת NESS לרכישת זכויות מסוימות בחטיבת קרקע בארה"ב המהווה שדה חיפוש וקידוח נפט וגז, תמורת 2.3 מיליון דולר ארה"ב (להלן "הזכויות"). האופציה ניתנה ביום 15/8/05 למשך חודש, הוארכה עד 30/9/05 ואח"כ שוב עד 15/10/05, כאשר בינתיים הופחת מחיר המימוש ל-2.2 מיליון דולר. התובעת טוענת כי כל המגעים לקבלת האופציה, לקבלת ובדיקת הנתונים המקצועיים (שבעקבותיהם אף הופחת מחיר המימוש) ולהארכות תקופתה כמתואר לעיל נעשו על ידי לוי, שפעל בעניין זה בשמה ומטעמה ושהה בארה"ב בתקופה הרלבנטית. במקביל נרקמה עסקה למכירת הזכויות שהתובעת היתה זכאית לרכוש מכח האופציה המתוארת לעיל לישראמקו (באמצעות חברה בת שלה בארה"ב) ולחברה זרה נוספת, וזאת על פי הצעת לוי ובאישורו של מימון, בתמורה לשלושה מיליון דולר. בהמשך ולאחר שההתקשרות עם החברה הזרה הנוספת בוטלה הוסכם כי רק ישראמקו היא שתרכוש את הזכויות מהתובעת במחיר הנ"ל, ואף סוכם על מנגנון נאמנות ועל זהות הנאמן (עו"ד מארה"ב) לשם ביצוע המהלך של מימוש האופציה על ידי התובעת ובו-זמנית מכירת הזכויות שהתובעת רוכשת בדרך זו לישראמקו, מהלך שהיה אמור להניב רווח מיידי של 800,000 דולר לתובעת. הוסכם כי לוי ייסע שוב לארה"ב לצורך קידום השלמת העסקה, אולם הדבר התעכב מעבר ליום 15/10/05 בין היתר בשל סופה בארה"ב. התובעת טוענת כי ביקשה מלוי לפעול להארכת אופציה כדי למנוע פקיעתה אולם נענה כי אין בכך צורך משום שהרכישה עצמה על סף השלמה, וגם בלייברג ובנו אישרו את הדברים. בדיעבד הוברר לתובעת כי ביום 1/11/05 כבר רכשה חברת הבת האמריקאית של ישראמקו את הזכויות שתוארו לעיל ישירות מחברת NESS תמורת 2.1 מיליון דולר. מכאן התביעה. בכתב התביעה לא יוחסו ללוי כוונות להפקת רווח אישי ישיר, אולם במהלך ההוכחות העלתה התובעת לראשונה(!) טענה כי לוי היה אמור לקבל עמלה אישית נאה ביותר מהרווח שהיה צפוי לתובעת מהשלמת המהלך כולו (שליש מהרווח הצפוי של התובעת, היינו שליש משמונה מאות אלף דולר ארה"ב). בחישוב נזקי התובעת והסעד שהיא מבקשת לקבל לא ניתן כל ביטוי לכך שלטענתה זו של התובעת שליש מהרווח הצפוי לה היה אמור להשתלם על ידה למר לוי, כך שרק שני שלישים היו נותרים בידיה. כתב התביעה אינו מפרט כלל כיצד חושב סכום התביעה ומה נכלל בו, אף שנטען שם כי נגרמו לתובעת לא רק אבדן רווחים אלא גם "הוצאות בסכומים גבוהים ופגיעה במוניטין" (סעיף 89 לכתב התביעה). עיקרי גרסת הנתבעים עיקר טענות בלייברג הוא שבכל מקרה, בלייברג עצמו לא פעל או חדל באופן המקים חבות שלו כלפי התובעת אפילו אם תתקבלנה כל טענותיה נגד הנתבעים האחרים או מי מהם. הוא לא התחייב למאום ולא הפר כל התחייבות שנתן. הוא לא גזל מהתובעת דבר, לא מנע ממנה רווח כלשהו ולא גזל רווח שהיא היתה אמורה להפיק. עיקר טענות ישראמקו, לוי ומימון הוא כי גרסת התובעת אינה אמת וכי התביעה לא באה לעולם אלא כנקמה על תביעה שהוגשה נגד דג'לדטי על ידי חברה בת של ישראמקו, בה נטען כי דג'לדטי גנב ממנה כספים (לסיכומי נתבעים אלה צורף פסק הדין שניתן בתביעה זו, ולפיו אכן חויב דג'לדטי בהשבת כספים לאותה חברה-בת של ישראמקו; הדברים יובאו בפירוט בהמשך פסק הדין), ועל כך שלוי הגיש תלונה במשטרה נגד דג'לדטי. תמצית טענותיהם היא כי לא באופציה במובן הרגיל של המילה מדובר אלא בהתחייבות לבלעדיות במו"מ לתקופה מוגדרת; כי תקופת ההתחייבות של NESS כלפי התובעת הסתיימה ביום 15/9/05 ולא הוארכה מאז, וממילא אין כל פגם בכך שלאחר מועד זה נכנסה ישראמקו, באמצעות לוי ובידיעת מימון, למו"מ עם NESS שבסופו רכשה את הזכויות תמורת 2.1 מיליון דולר; כי לוי כלל לא פעל בשם ומטעם התובעת אלא רק בשם ומטעם ישראמקו; כי מימון לא היה התחייב לדבר כלפי התובעת בשם ישראמקו או אחרת; כי אין כל אמת בטענות התובעת כאילו לוי היה אמור לקבל עמלה בשיעור שליש מרווחי התובעת בעסקה; כי דג'לדטי ביצע פעולות העולות כדי זיוף בחלק מהמסמכים שהגיש לבית המשפט בתביעה זו; ועוד. העדויות מטעם התובעת העיד רק דג'לדטי. מטעם הנתבעים העידו ד"ר ראובן הולו, לוי, מימון, בלייברג, ואביו (כאשר העד הראשון והעד האחרון, שאינם בעלי דין, הגיעו מארה"ב לצורך העדות). אומר כבר כעת כי עדותו של דג'לדטי, שהיה כאמור עד התביעה היחיד, עשתה רושם שלילי מובהק בכל הנוגע למהימנותה. בנוסף להתרשמות השלילית הכללית התאפיינה העדות גם בהעלאת טענות והאשמות שזכרן לא בא בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית של העד, כאשר העד אומר בגלוי שבחר לא להעלות את הדברים על הכתב כדי לשמור אותם לחקירתם הנגדית של עדי ההגנה בכלל ושל לוי בפרט. הוא גם בחר שלא לנסות להתמודד בתצהיר משלים או אפילו בבקשה להשלמה בעל-פה של עדות ראשית עם טענות הזיוף שיוחסו לו, אף שטענות אלה היו ידועות היטב והועלו במפורש על הכתב טרם ישיבת ההוכחות. מדובר בטכניקה בלתי לגיטימית בעליל ובלתי הוגנת, הנוגדת את הרציונל של כללי הפרוצדורה האזרחית לפיהם על ההליך האזרחי להתנהל "בקלפים גלויים". בנוסף לכך מסתבר שטכניקה זו גם לא היתה אפקטיבית מבחינתה של התובעת מצד התוצאה כפי שעלתה מעדויות ההגנה. עיקר יסודותיה העובדתיים של התביעה אינו מבוסס על מסמכים בכלל ועל מסמכים שאינם שנויים במחלוקת בפרט. המסמך החוזי היחיד שהוגש כראיה ישירה ליחסים החוזיים בין NESS לתובעת קובע כי תקופת תחולתו מסתיימת ביום 15/9/2005. התובעת טוענת כי תקופה זו הוארכה פעמיים בעל פה, בכל פעם ל-15 יום, כך שבסופו של דבר הסתיימה התקופה ביום 15/10/05. עוד טוענת התובעת כי גם אז היתה תחת הרושם שהתקופה הוארכה שוב ושאין צורך להסדיר את ההארכה באופן פורמלי משום שהעסקה על סף סגירה. לטענה זו על כל חלקיה אין כל סימוכין ישירים בכתב, וטענת התובעת היא כי הארכות אלו סוכמו בעל פה בין NESS לבין מר לוי שפעל בנדון מטעם, בשם ועבור התובעת, וכי המצג לפיו גם לאחר 15/10 עומדות זכויות התובעת בעינן נעשה על ידי מר לוי. לא הובא מי מטעם NESS להעיד מטעם התובעת כדי לאשר את הדברים, אף שכפי שהראו הנתבעים הלכה למעשה, ניתן להביא ארצה עדים מארה"ב שאינם בעלי דין על מנת שיעידו. אין חולק שהתובעת לא מימשה את זכויותיה כלפי NESS למימוש הרכישה של זכויות הנפט על ידה, במובן זה שלא נכרת מעולם חוזה בר תוקף לרכישת זכויות אלה על ידי התובעת: לא עד המועד המקורי של 15/9/05, לא עד המועד המוארך הנטען של 15/10/05 ולא במועד כלשהו מאוחר יותר. בנסיבות אלה מהימנות עדותו של עד התביעה היחיד, שהוא גם בעל מניותיה היחיד והמנכ"ל של התובעת, חשובה באופן מיוחד הן בהיותה עדות בעל פה שאינה מבוססת על מסמכים התומכים בה במישרין ובמפורש, והן בהיותה עדות יחידה של מי שדינו כדין בעל דין לעניין זה. אף שדג'לדטי עצמו אינו בעל דין לאחר שנמחק מהתביעה, הרי שעל עדותו חל סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] מחמת האינטרס הישיר והמיידי שלו בתובעת ובתוצאות המשפט. לפי הוראות סעיף זה, אפילו היתה התרשמותי מעדותו של דג'לדטי חיובית לא היה די בכך כדי לבסס את קבלת התביעה רק על עדות יחידה זו, והיו נדרשים נימוקים נוספים התומכים בקבלת התביעה. קל וחומר שלא ניתן לקבל תביעה המבוססת על עדות יחידה של בעל דין שהסעיף חל עליו, כאשר עדות זו היא בלתי מהימנה באופן ברור ומובהק. ניתן על כן לומר כי די בהתרשמות השלילית ממהימנות עדותו של דג'לדטי כדי לחרוץ את גורל התביעה ולהביא לדחייתה. למרות זאת אתייחס להלן לפרטי העובדות והראיות ולטענות הצדדים לגביהן, ולו על מנת לבחון את האפשרות שחרף ההתרשמות השלילית מעדות דג'לדטי יש במכלול הראיות כדי להשלים את החסר, לפצות על חוסר המהימנות ולהביא את התובעת לכלל עמידה בנטל הוכחת יסודות התביעה. מהות זכותה של התובעת כלפי NESS ועילת התביעה התובעת מציגה את זכותה כלפי התובעת כ"אופציה". זו אינה הצגה נכונה של העובדות, והדברים חורגים מסמנטיקה גרידא. "אופציה" היא זכות הניתנת לצד אחד להביא לשכלולו של חוזה בר תוקף, בתנאים מוגדרים וקבועים מראש, עם הצד השני. כל שעל בעל האופציה לעשות כדי להפוך אותה להתקשרות חוזית כמוסכם הוא להודיע על מימושה במהלך תקופת תוקפה ובדרך שהוסכמה בין הצדדים, וכן לעשות פעולות שנקבעו (ככל שנקבעו) במסגרת האופציה כתנאי למימושה (כגון תשלום או הפקדת סכום נתון). יחד עם זאת אין במתן אופציה כדי לאסור על נותן האופציה לשאת ולתת, במהלך תקופת האופציה, עם אחרים ובלבד שלא תהיה בכך סתירה לאופציה (כלומר - משא ומתן שהבשלתו לכלל חוזה תוכל להיעשות רק אם האופציה תפקע, תבוטל או תקופתה תסתיים מבלי שמומשה). מה שהוסכם בין התובעת לבין NESS אינו אופציה כלל. חרף השימוש בביטוי "הסכם בלתי מחייב" (בנוסח באנגלית) במסמך שבין הצדדים ובכפוף לתוכן הדין במדינת טקסס בארה"ב החל על המסמך (דין שתוכנו טעון הוכחה, שלא הובאה על ידי מי מהצדדים ועל כן חלה לגביו חזקת שוויון הדינים), הרי שמהכתוב במסמך עולה בבירור שמדובר בו בהתחייבות לתקופת בלעדיות במו"מ שהוענקה לתובעת לתקופה הנקובה במסמך, כלומר עד 15/9/2010, כאשר עד אז רשאית NESS לשאת ולתת על העסקה רק עם התובעת. זהו הבדל מהותי אחד בין ענייננו לבין אופציה. הבדל מהותי שני הוא שהמצב בעניינו הוא כי התובעת אינה יכולה להסתפק בהודעת מימוש או בפעולה חד צדדית כזו או אחרת מצידה כדי שבעקבות זאת ישתכלל חוזה בינה לבין NESSוכי כדי לרכוש את הזכויות עליה לנהל מו"מ שיבשיל לכלל כריתת חוזה לכל דבר במהלך התקופה בה המסמך בתוקף. אין מחלוקת שהתובעת מעולם לא הגיעה לכלל כריתת חוזה עם NESS. מקל וחומר שאין חולק כי חוזה כזה לא נכרת בתקופת תוקפו של המסמך, אפילו אם תוקף המסמך הוארך עד 15/10/05 כטענת התובעת ואף לאחר תאריך זה. המסקנה היא כי לא רק שאין לתובעת עילה כנגד NESS (והתובעת סבורה כנראה כך אף היא, שהרי בחרה שלא לתבוע את NESS), אלא שלא ברור כלל מהי עילת התביעה שלה נגד ישראמקו, מימון ובלייברג. התובעת יכולה כמובן לטעון כי לוי, שפעל לטענתה כשלוחה לעניין רכישת הזכויות, הפר את חובותיו כלפיה כשלוח וגרם במתכוון או ברשלנות לכך שלא רכשה את הזכויות מעולם ואף גרם לכך שישראמקו היא שרכשה אותן (תוך חיסכון כספי גדול עבורה בהשוואה למתכונת שבה היתה אמורה לרכוש את הזכויות מהתובעת), אולם ישראמקו עצמה התקשרה עם NESS במועד בו כבר לא היתה בתוקף התחייבות של NESS שלא לשאת ולתת עם איש זולת התובעת בדבר מכירת הזכויות. שאלה היא האם ניתן בנסיבות אלה להצביע על עילה נגד ישראמקו גם אם תתקבלנה הטענות כנגד לוי. שאלה גדולה עוד יותר היא מהי העילה שניתן להראות כלפי מימון ובלייברג. נוכח האמור לעיל, יש להתחיל בבירור השאלה האם הוכחה עילת תביעה כנגד לוי. התביעה כנגד לוי - דיון כאמור לעיל, הליבה של התביעה היא הטענה כי לוי שימש בפרשה כשלוחה של התובעת, ותפקידו היה להביא לשכלול הרכישה של הזכויות מ-NESS ובד בבד עם רכישה זו, לגרום למכירת הזכויות הנרכשות על ידי התובעת לישראמקו ברווח נאה כאשר התובעת אינה נדרשת להוציא סכום כלשהו ממקורותיה למימוש הרכישה מפני שישראמקו מפקידה את מלא הסכום שהסכימה לשלם בידי עו"ד בארה"ב, כנאמן, והוא מעביר ל-NESS את הסכום שהיא אמורה לקבל (2.2 מיליון דולר) ולתובעת את היתרה (800,000 דולר). השליחות הנטענת אינה מתועדת במסמך כלשהו, והתובעת מסבירה זאת ביחסי אמון וידידות שהיו קיימים בין לוי למנהל התובעת מימים עברו. התובעת מתבססת, בהיבט הראייתי, על עדותו של דג'לדטי ועל חילופי הודעות דוא"ל בין לוי לדג'לדטי. באף אחת מהודעות אלה אין אמירה מפורשת בדבר קיום השליחות הנטענת מצד אף אחד מהמשתתפים בחילופי ההודעות. גרסת דג'לדטי (שהיא גרסת התובעת) היא כי המהלך נשוא הדיון נולד בפגישה שהתקיימה בארה"ב, בנסיעה משותפת שלו ושל לוי שמטרתה היתה מציאת רוכש למניות מימון בישראמקו. לקראת אותה נסיעה קיבל דג'לדטי, לגרסתו, פניה משותף בחברת NESS שהביא לידיעתו כי NESS זקוקה למימון לצורך עסקה הנוגעת לשדה קידוחי נפט. לאור פניה זו ביקש דג'לדטי לשלב בנסיעה לארה"ב שנזכרה לעיל גם פגישה עם נציגי NESS בארה"ב, ואכן בדרכם של דג'לדטי ולוי לפגישה בעניין מכירה אפשרית של מניות מימון בישראמקו עצרו השניים עצירת ביניים קצרה בניו ג'רסי ונפגשו שם עם נשיא NESS. האחרון הציע באותה פגישה לדג'לדטי (וליתר דיוק לתובעת) 15% מזכויות NESS בשדה קידוח מסוים בטקסס. במענה ביקש דג'לדטי כי הפרטים והנתונים הטכניים-מקצועיים יועברו ללוי לבדיקה, משום מומחיותו בנושא. פגישה זו התקיימה, לגרסת התובעת, בחודש אפריל 2005, אולם כנטען בסעיף 7 לסיכומי התובעת רק "בסמוך לחודש יולי 2005 קיבל לוי לידיו את כל ניהול הקשר עם NESS" בקשר לאותן זכויות. בין הצדדים נטושה מחלוקת כמעט על כל פרט בקשר לאותה פגישה (זהות יוזם הפגישה, זהות הנוכחים, והיקף וטיב ההתייחסות באותה פגישה לזכויות באותו שדה נפט בטקסס שהיו נושא ההתקשרות לאחר מכן) אף שעצם קיומה אינו שנוי במחלוקת. מה שחשוב הוא כי אין מחלוקת שפגישה כזו התקיימה וכי השתתפו בה נשיא NESS (מר סטיבנס), לוי ודג'לדטי. לטעמי אין כל חשיבות לנוכחותם הנטענת (על ידי התובעת) של אנשים נוספים, שלא הובאו לעדות, באותה פגישה. זאת בעיקר משום שתוכן הפגישה האמורה, אף שהוא שנוי במחלוקת, אינו חשוב לתוצאה האופרטיבית בתביעה זו (אף כי לכשעצמי אני סבור שהיות ומישהו שתואר בשם "אדם" נכח בפגישה לגרסת התובעת, הרי ככל שיש חשיבות למחלוקת על תוכן הפגישה ראוי היה שהתובעת תביא אותו לעדות, ולכן לו היתה חשיבות לעניין היה העדרו של עד זה נזקף לחובת התובעת דווקא). אין מחלוקת של ממש כי במהלך אותה פגישה העלה מר סטיבנס את נושא הזכויות באותו שדה שהן נשוא המחלוקת אף שלא זו היתה מטרת הפגישה מלכתחילה, והעיקר הוא שאין מחלוקת כי בחלוף כמה חודשים לאחר הפגישה אכן נערך המסמך שהעניק לתובעת בלעדיות במו"מ לרכישת הזכויות תמורת סכום נקוב לתקופה המסתיימת ביום 15/9/05. מאותו טעם גם איני רואה צורך לדון בנכונות גרסת לוי, ישראמקו ומימון לפיה רק לאחר שNESS הציעה, ביולי 2005, לישראמקו לרכוש את הזכויות תמורת 2.5 מיליון דולר וישראמקו דחתה את ההצעה בשל המחיר הגבוה הנדרש החלה התובעת להתעניין באפשרות לרכוש אותן זכויות תמורת 2.3 מיליון דולר. ליבת המחלוקת האמיתית היא בשאלה מה אירע מאז שהוענקה לתובעת אותה בלעדיות במו"מ לרכישת הזכויות מ-NESS בתנאים המפורטים במסמך שבין התובעת ל-NESS. אינני מייחס חשיבות רבה למחלוקת על תוכן הפגישה האמורה גם ככלי-עזר לקביעת ממצאי מהימנות. ככל שנדרשת קביעה כזו, יש בידי די והותר כלים לקביעת ממצאי מהימנות גם ללא עניין אותה פגישה. חלק אחר בגרסת התובעת כפי שהובאה מפיו של דג'לדטי הוא כי לוי יצר קשר בין התובעת ו/או דג'לדטי לבין צד שלישי גם לצורך עסקת אחרת, והכוונה לעסקה שבה נבדקה רכישה אפשרית של השליטה בחברת גמא שעיסוקה בסליקת כרטיסי אשראי. לטעמי עניין זה אינו מלמד דבר על ענייננו, משום שכאשר לוי יצר קשר בין דג'לדטי לבין מכר אחר שלו על מנת שיבחנו אפשרות להתקשר בעסקה בעניין גמא הוא לא עשה במסגרת זו שימוש במומחיותו בתחום חיפושי הנפט והגז, והוא לא תיווך בעסקה הנוגעת לתחומי עיסוקה של ישראמקו בעת שהוא (לוי) מנהל אותה, דבר החושף אותו לחשש לניגוד עניינים ולמניעת הזדמנות עסקית מהחברה שהוא מנהל. אין הנדון דומה לראיה, ולא ניתן ללמוד מהעובדה שלוי קישר בין דג'לדטי לבין אדם אחר בקשר לגמא על מה שנעשה או לא נעשה על ידי לוי בפרשה שאנו דנים בה. כפי שכבר נאמר, המסמך הכתוב שבין התובעת לבין NESS מעניק לתובעת תקופת בלעדיות לניהול מו"מ לרכישת הזכויות עד 15/9/05. התובעת טוענת כי תקופה זו הוארכה (פעמיים), אולם לא הובאה כל ראיה ישירה לכך. התובעת לא טרחה לזמן איש מאנשי NESS למתן עדות בעניין זה (אף כי הנתבעים מצידם הביאו עדים מחו"ל, כך שברור שהדבר אינו בלתי אפשרי בכלל ובתביעה זו בפרט). אותם נתבעים הטוענים שיש להם ידיעה על מערכת היחסים שבין התובעת לNESS- מכחישים את טענת התובעת כי תקופת הבלעדיות הנ"ל הוארכה על ידי NESS. בהעדר מסמך בכתב על ההארכה הנטענת מבססת התובעת טענה זו על הסכמה בעל-פה בין NESS ללוי, שלטענתה פעל כשלוחה לכל דבר ועניין בהקשר למימוש הרכישה של הזכויות. כיוון שלא הובאה כל ראיה ישירה התומכת בטענה זו, מתבססת התובעת בנקודה זו בעיקרו של דבר על שתי הודעות דוא"ל ששלח לטענתה לוי לדג'לדטי בתאריכים 20/9/05 ו-6/10/05 ובהן מוסר לוי עדכונים על המהלכים למימוש העסקה. הטענה היא שהודעות אלה מלמדות הן על קיום השליחות הנטענת והן על הארכת תקופת הבלעדיות במו"מ לאחר 15/9/05 ואף לאחר 30/9/05. ההודעה הראשונה בין השתיים היא נספח ה' לתצהיר דג'לדטי ת/1. היא נושאת תאריך 20/9/05 ונשלחה, כנחזה מהעותק המודפס שלה שהוגש כאמור, מכתובת דוא"ל ישראלית של לוי אל דג'לדטי וזאת במענה להודעה ששלח כנחזה דג'לדטי ביום 19/9/05 ללוי, המודפסת אף היא בנספח ה' ל-ת/1. בסעיף 40 לתצהירו של לוי (נ/4) נטען כי מדובר בהודעה מזויפת על שני חלקיה, וכי הוגשה בשל כך תלונה למשטרה שעותק אישור על הגשתה צורף ל-נ/4. ניתנה לתובעת אפשרות להגשת תצהיר תשובה אולם היא בחרה לא לעשות כן. נספח ה' ל-ת/1 נשלח, כנחזה על פניו, מכתובת הדוא"ל הפרטית של לוי בישראל. לוי טען בעדותו שמאחר ושהה בארה"ב בתאריך הנ"ל (וזו עובדה שכשלעצמה אינה במחלוקת) לא ייתכן שכתב את ההודעה שנספח ה' מתיימר לשקף אותה, משום שלא היתה לו באותה עת (ולטענתו גם כיום) גישה לכתבות הדוא"ל הפרטית שלו מארה"ב. טענה זו לא הוכחה בראיה חיצונית כלשהי, ולכן אין בידי להכריע בה. טענה אחרת הנטענת על ידי לוי כהוכחה לזיוף הנטען היא כי חלק מהטקסט בנספח ה' ל-ת/1 מופיע בצורה שהוא מכנה "ג'יבריש", והכוונה לאותיות שאינן עבריות ואינן לטיניות. בחקירתו הנגדית של לוי הוא נשאל האם ייתכן שאותו כיתוב באותיות שאינן תואמות מקורו בכך שההודעה נשלחה מארה"ב כי שם אין מדפסות ש"יודעות" להדפיס עברית, והשיב כי מי שהדפיס את נספח ה' ל-ת/1 הוא התובעת ולא הוא (עמ' 67 ש' 4-6). זו תשובה שלא רק שלא נסתרה, אלא היא גם מתיישבת היטב עם השכל הישר. אז ניסה ב"כ התובעת להציג למר לוי הדפסה של טקסט שלטענת ב"כ התובעת זהה לזה של נספח ה' ל-ת/1 אולם במקום אותן אותיות "ג'יבריש" מופיע בו תאריך בעברית. עיון במסמך עוד לפני שהוצג לעד גילה, והדברים תועדו בהערת בית המשפט, כי המסמך שהוצג לעד אינו זהה לנספח ה' הנ"ל: סידור השורות אינו זהה, והכותרות בנויות בתבנית של השפה העברית ולא של השפה האנגלית, כפי שמופיע בנספח ה' ל-ת/1. ב"כ הנתבעים 1-4 התנגד להגשת המסמך משום שלא גולה בגילוי מסמכים. תשובת ב"כ התובעת היתה כי יום לפי ישיבת ההוכחות "ישבו..., ניסו לעשות איזו שהיא עבודה והביאו את המסמך הזה" (עמ' 67 ש' 18-19). לאור טענה זו ניתנה החלטה האוסרת הגשת המסמך והצגתו לעד. נימוקי ההחלטה הם כמפורט בה (עמ' 67 ש' 25 - עמ' 68 ש' 4; בעמ' 67 ש' 30 נפלה שגיאת כתיב: במקום "הגביל" צ"ל "הגדיל"), ואין צורך לחזור על הדברים. לתובעת ניתנה הזדמנות להתמודד עם טענת הזיוף ועם העובדות שעליהן התבסס הטענה, והיא בחרה לא לנצל את ההזדמנות הזו עד הרגע האחרון אלא לנסות ולהפתיע עם נוסח אחר, לטענתה, שמקורו ודרך הפקתו עלומים. יתרה מכך: אין צורך להיות מומחה כדי לדעת שהודעות דוא"ל נשמרות לפחות לפרק זמן מסוים על גבי שרת הדואר של ספק שירותי הדוא"ל. לפחות מרגע שנטען כי נספח ה' ל-ת/1 הוא זיוף יכולה היתה התובעת לנסות ולפנות לספק הדוא"ל שלה כדי לברר האם ניתן לאתר את ההתכתבות הנטענת שבאותו נספח ה'. לא הובאה כל ראיה לכך שהתובעת אפילו ניסתה לעשות כן. ודוק: אף שבטענת זיוף עסקינן, המסמך שבו מדובר הוא ראיה של התובעת. מרגע שהנתבעים מכחישים את הראיה (שהיא ראיה "משנית", כלומר תדפיס של מה שנחזה להיות הודעת דוא"ל, שהרי את ההודעה עצמה לא ניתן להגיש בהיותה מסר אלקטרוני גרידא) חלה על התובעת החובה להוכיח, לפחות לכאורה, את האמיתות והאותנטיות של הראיה. היא לא עשתה כן ואפילו לא טרחה לפרט כיצד ומהיכן בדיוק בוצעה ההדפסה של אותו נספח ה', וכאמור לעיל גם לא טרחה (או לפחות לא טענה ולא הוכיחה שטרחה) לנסות ולהוכיח שההודעה אכן נשלחה ונתקבלה כנטען על ידה. בנסיבות אלה יש לקבוע שאמיתותו של נספח ה' ל-ת/1 לא הוכחה, וזאת מבלי שיהיה צורך לקבוע פוזיטיבית האם מדובר בזיוף. אשר להודעת הדוא"ל מיום 6/10/05 (נספח ו' ל-ת/1), אין מחלוקת כי לוי אכן שלח הודעה זו לדג'לדטי. הודעה זו כוללת הודעה שבלייברג שלח ללוי ביום 3/10/05, ובה פרטי העסקה המגבשת שבמסגרתה עומדת ישראמקו (וליתר דיוק חברה-בת שלה בארה"ב) לרכוש את הזכויות מNESS- תמורת 2.2 מיליון דולר. בעיקרו של דבר טענת התובעת היא כי העובדה שלוי מוצא לנכון לעדכן את התובעת ביום 6/10 מוכיחה לא רק את הארכת תקופת הבלעדיות מעבר ל-15/9 ואף מעבר ל-30/9, אלא היא אף מוכיחה כי גם ביום 6/10 פעל לוי כשלוח של התובעת לעניין רכישת הזכויות וכי לוי פעל גם אז כדי לתת לתובעת את הרושם שהעסקה עומדת על סף מימוש (בעודו פועל למימוש הרכישה על ידי ישראמקו). טענת לוי היא כי העובדה שטרח לעדכן ביום 6/10/05 את דג'לדטי במצב המו"מ ובתוכן החוזה העומד להיחתם נבעה מיחסי ידידות גרידא, כאשר המחשבה שלו היא כי מאחר ולתובעת היתה בעבר זכות שהוא מכנה "אופציה" לרכישת אותן זכויות, רצה לוי לתת לתובעת הזדמנות להשתתף ברכישה עם ישראמקו. לטענת לוי (בסעיף 41 לתצהירו) במענה להודעה זו בירך אותו דג'לדטי בהצלחה ולא העלה כל טענה. סופו של דבר שהרכישה על ידי ישראמקו (באמצעות אותה חברה-בת שלה) מומשה ביום 1/11/05 תמורת 2.1 מיליון דולר בלבד. בתצהירו מציג דג'לדטי את ההודעה נספח ו' הנ"ל כאחת הראיות (לצד ההודעה נספח ה' ל-ת/1 שנדונה לעיל) לקיומו של "קשר רציף" בין התובעת ללוי בעת שהותו בארה"ב תוך שהתובעת מקבלת עדכונים בהתקדמות המו"מ ובהסכמות המתגבשות. טענה זו יכולה להישמע רק כל עוד אין קוראים את ההודעה נספח ו' ל-ת/1. מי שיטרח לקרוא אותה יגלה שהמסמך סותר חזיתית את מה שהתובעת מנסה להוכיח באמצעותו. לוי שולח לדג'לדטי (מתיבת הדוא"ל שלו בישראמקו, ולא מתיבת דוא"ל פרטית) הודעה שכותרתה היא (בתרגום חופשי לעברית) "העברה: פרטי סגירה סופית של עסקת נס אנרגיה". פרט למתן כותרת זו (שאף היא מועברת מכותרת ההודעה שהתקבלה אצל לוי כמפורט להלן) לא כוללת ההודעה כל תוכן שכותב לוי עצמו, אלא הודעה שקיבל לוי המועברת כפי שהיא לדג'לדטי. בהודעה זו כותב בלייברג ללוי כי העסקה "תיסגר" כמפורט שם. הפרוט כולל שני תשלומים שסכומם הכולל 2.2 מיליון דולר, ששניהם אמורים להשתלם על ידי אותה חברה אמריקאית שהיתה במקור נתבעת 2 בתביעה זו ונמחקה ממנה והיא חברה-בת של ישראמקו. חברה זו, על פי האמור במפורש באותה הודעה, היא הרוכשת של הזכויות בתמורה לתשלום הסכום הנ"ל. למותר לומר שהתובעת או דג'לדטי אינם נזכרים בהודעה מטוב ועד רע. אם אכן סבר דג'לדטי כי נכון למועד קבלת ההודעה עדיין בידי התובעת "אופציה" (וליתר דיוק זכות בלעדיות לנהל מו"מ) לרכישת הזכויות, באה ההודעה הזו והעמידה אותו על טעותו בצורה שאין ברורה ממנה. היא מוכיחה חד משמעית כי כבר עומדת להיסגר עסקה בה תירכשנה הזכויות על ידי חברה-בת אמריקאית של ישראמקו, ומכאן שבאותו מועד כבר מתנהל מו"מ מתקדם עם חברה כזו בניגוד גמור להשקפת התובעת כאילו עדיין עומדת בתוקפה ההתחייבות של NESS לא לנהל מו"מ כזה. דג'לדטי מביא את ההודעה הזו בתצהירו (בסעיף 29) כראיה לכך שלוי פעל באותו מועד כשלוח של התובעת, או כי למצער זה הרושם שלוי ביקש והצליח ליצור אצל התובעת נכון לאותו מועד. לא ניתן לקבל את הדברים. על סמך תוכנה החד-משמעי והברור של ההודעה המצוטטת כפי שהיא בהודעה נספח ו' ל-ת/1 אני קובע כי לא ייתכן שדג'לדטי האמין שהודעה זו מלמדת על המשך המו"מ לרכישת הזכויות על ידי התובעת, וכי הוא לבטח הבין כפי שכל מי שקורא את ההודעה הזו מבין, כי תקופת הבלעדיות בניהול מו"מ עם NESS לגבי הזכויות הגיעה לקיצה וכי NESS פועלת בהתאם ומנהלת מו"מ העומד על סף סיכום חיובי עם רוכשת פוטנציאלית אחרת. כמו כן לא ראיתי מצידה של התובעת כל מסמך מכל סוג, לרבות הודעת דוא"ל, שהיא שלחה בעקבות אותה הודעה מיום 6/10/05 ועד 1/11/05 (המועד בו התפרסמה הודעה על רכישת הזכויות על ידי החברה-הבת של ישראמקו). שתיקה זו של התובעת תמוהה בלשון המעטה. אם אמנם זהו השלב בו נמסר על ידי לוי, כטענת התובעת, כי העסקה (שבה הרוכשת היא התובעת) על סף סגירה והשלמתה כה קרובה עד כי כבר אין טעם לבקש אישור בכתב הארכת תקופת הבלעדיות במו"מ, היה מקום לצפות שבתקופה זו התקשורת בין התובעת ללוי תיעשה אינטנסיבית יותר מבעבר. בודאי שהיה מקום לצפות שהתובעת תגיב מיד עם קבלת ההודעה נספח ו' ל-ת/1 ותשאל כיצד זה על פי הכתוב בה במפורש הרוכשת (והמשלמת) היא אותה חברה-בת של ישראמקו ומדוע התובעת אינה נזכרת כלל. שתיקתה של התובעת רועמת כאן ופועלת במובהק כנגד גרסת התובעת. נמצא, על כן, כי גם מנספח ו' ל-ת/1 לא תיוושע התובעת בהוכחת טענותיה בדבר מעמדו של לוי בפרשה, טענות שהן נדבך חיוני של התביעה כולה. כפי שכבר נזכר לעיל, התובעת טוענת כי לוי לא פעל כשלוחה למימוש הרכישה לשם שמיים או מתוך ידידות גרידא, אלא היה אמור לקבל שליש מהרווח שהתובעת ציפתה להפיק. זו גרסה כבושה בעליל ואף שינוי חזית בוטה, משום שלטענה זו אין זכר בתביעה. היא גם אינה מוזכרת בתצהיר דג'לדטי בכל צורה שהיא, אפילו במרומז. היא הועלתה על ידו לראשונה בתשובה לשאלה בחקירה נגדית. היא גם אינה יכולה לעלות בקנה אחד אם העובדה שהתובעת דורשת בתביעה זו, במסגרת הפיצויים שהיא עותרת לקבל, את מלוא הרווח שלטענתה נמנע ממנה, אף שלפי גרסה זו ממילא היו נותרים בידיה רק שני שלישים ממנו משום שהשליש הנותר היה מועבר לכיסו של לוי. בנוסף, הטענה חמורה במיוחד מבחינת משמעויותיה. ישראמקו היא תאגיד ציבורי. בכל חברה (גם פרטית, מקל וחומר ציבורית) חל איסור על נושא משרה בחברה (ואין חולק שלוי הוא נושא משרה בישראמקו) לפעול תוך ניגוד עניינים עם החברה, להתחרות בעסקי החברה או לנצל הזדמנות עסקית של החברה כדי להשיג לעצמו או לאחר טובת הנאה (סעיף 254(א)(1) - (3) לחוק החברות, תשנ"ט-1999). מה שהתובעת מייחסת ללוי הוא הפרה בוטה ומכוונת של חובות אמון אלה, שעל חשיבותן מיותר להכביר מילים. לגרסתה, לוי אינו מסכים שישראמקו תרכוש את הזכויות נשוא הדיון תמורת 2.5 מיליון דולר אולם פועל אישית כדי שהתובעת תרכוש אותן תמורת 2.2 מיליון דולר, ישראמקו תרכוש אותן מהתובעת תמורת 3 מיליון דולר והוא עצמו ירוויח מכך אישית מעל רבע מיליון דולר (ללא ידיעת ישראמקו, כמובן). זו טענה המייחסת ללוי התנהלות חמורה מאד, אולם כאמור התובעת כבשה אותה. לא רק שלא העלתה אותה בפני או באזני איש עד להגשת התביעה (לרבות בפני מימון), אלא שגם לאחר מכן מילאה פיה מים ולא גילתה על כך דבר עד לחקירתו הנגדית של דג'לדטי. כידוע, משקלה של עדות כבושה הוא נמוך מאד בדרך כלל, ועל פי רוב כדי להאמין לה נדרש לכל הפחות הסבר משכנע לכבישת העדות. בענייננו לא ניתן כל הסבר לכבישה זו של הטענה לפיה היה לוי אמור לקבל עמלה נכבדה באופן אישי, וחומרת הטענה רק מגבירה את הפגיעה במשקלה הראייתי נוכח כבישתה הממושכת. על כן גם מרכיב של זה גרסת התובעת בכל הנוגע ללוי, לתפקידו במערכת היחסים שבין התובעת ל-NESS ולכל הנובע מכך, הוא מרכיב שלכל הפחות יש לומר כי לא הוכח במידת השכנוע הנדרשת מתובע בהליך אזרחי. לנקודה זו עוד אשוב במסגרת הדיון ביחסי התובעת עם ישראמקו ועם מימון. אכן, בשלהי אוגוסט 2005 היה לוי מעורב במגעים עם צד שלישי (חברת CENG) לפיו חברה זו היתה אמורה לרכוש מחצית מזכויות התובעת (לו היתה התובעת אכן רוכשת אותן) תמורת 1.5 מיליון דולר, וישראמקו היתה אמורה לרכוש את המחצית השניה. לא נערך חוזה בין התובעת לישראמקו בנדון, ואילו ההתקשרות בין התובעת ל-CENG בוטלה על ידי התובעת בשל אי עמידת CENG בהתחייבות להפקיד 100,000 דולר. נתונים אלה אינם מוכיחים במאומה את טענות התובעת כלפי לוי או את היות זכות הבלעדיות במו"מ בתוקף בתחילת אוקטובר ואילך, עד 1/11/05. לטענת התובעת הוסכם בעקבות זאת בין התובעת לבין לוי ו-מימון כי ישראמקו תרכוש את מלוא זכויות התובעת מהתובעת תמורת 3 מיליון דולר ואף סוכם (לרבות עם בלייברג) מנגנון של הפקדת הכספים בידי עו"ד בארה"ב שהוצע על ידי ישראמקו. לטענות אלה לא נמצאו כל תימוכין שהם בכתב, ודג'לדטי לא ידע לומר היכן יושב אותו עורך דין שהוא ידע רק לנקוב בשם משפחתו ולטענתו מעולם לא היה עמו בקשר ואף לא ראה במו עיניו אפילו את נייר המכתבים של משרדו. זו בכל הכבוד טענה על גבול הדמיון אם לא מעבר לו. איני יכול להאמין שמר דג'לדטי הסכים לנאמנות שבה כל שהוא יודע על הנאמן, היושב מעבר לאוקיינוס ואמור להיות האדם שבידיו יהיו כל הכספים שיישארו בסופו של יום בידי התובעת (לרבות חלקו של לוי בכספים אלו), הוא את שם משפחתו ואת העובדה שהוא עורך-דין. דומה שכל מי שמנהל עסקים, גם אם הוא אדם נאיבי (ולא ניתן לומר כדבר הזה על דג'לדטי לאחר שרואים ושומעים אותו) לא היה מעלה על דעתו להסכים לכך שכל כספו יהיה נתון בידי נאמן שאין הוא יודע אפילו ליצור עמו קשר ומקל וחמר שלא בדק אודותיו דבר, שלא לדבר על כתב נאמנות מתאים שאין טענה שהיה קיים והועבר לתובעת. בתצהירו של דג'לדטי ת/1 נטען בסעיף 31 שלוי, ששהה בארה"ב, אישר שהחוזה של התובעת עם NESS עומד בפני חתימה ואין צורך בהארכת הסכם הכוונות (הבלעדיות בניהול מו"מ). אין טענה שדג'לדטי שהה בארה"ב אז, ועל כן ברור שהטענה היא כי דברים אלה נמסרו ע"י לוי טלפונית (בהעדר מכתב או תדפיס של הודעת דוא"ל בנדון). מפתיע לקרוא בסעיף 21 לסיכומי התובעת את הטענה ש"ימים בודדים" לאחר 6/10/05 (תאריכו של נספח ו' ל-ת/1, שנדון לעיל) נפגשו דג'לדטי, לוי ובלייברג במשרדי ישראמקו ומחליטים בעצתו של לוי לא לבקש הארכה של ה"אופציה". פגישה זו אינה נזכרת ב-ת/1 אפילו ברמז, אלא נטען שם ההיפך - שלוי מסר מארה"ב שאין צורך בהארכה. לסתירה זו בגרסת התובעת לא נמצא הסבר. התובעת מנסה להיאחז, בסיכומיה, בסירובו של לוי להיבדק בפוליגרף. לא אכביר מילים: זו טענה פסולה שאין לה כל משקל, ומוטב לה שלא היתה מועלית. משהועלתה, יש לדחותה. אין אדם חייב לתת אמונו במכשיר הידוע כפוליגרף, אשר גם לדעת גדולי חסידיו אינו בודק את האמת אלא את השאלה האם הנבדק מאמין שדבריו אמת. בדיקה במכשיר כזה כמה שנים לאחר האירועים הנבדקים אינה יכולה להיות בעל ערך ממשי. בדיקה כזו אינה קבילה אלא אם היתה הסכמה הן לעריכתה והן לקבילותה, והדברים כה ידועים עד כי אין צורך להכביר באסמכתאות. קבלת הגישה לפיה סירוב להיבדק ולהעניק מעמד של ראיה קבילה (אם לא מכרעת) לממצאים פוגע במסרב פירושה כרסום ניכר בדרישת ההסכמה כתנאי לקבילות הבדיקה, שהרי "הסכמה" שסירוב לתיתה פוגע במסרב אינה הסכמה אמיתית מבחירה חופשית. זהו שינוי מהותי של הדין בנושא הפוליגרף, שינוי שלא מצאתי שיש לו בסיס בדין המצוי ואף בדין הרצוי. לשאר טענות הצדדים והנסיבות שעולות מהן ומהראיות לא מצאתי צורך להידרש, ועל סמך האמור לעיל אני קובע כממצא שבעובדה שהתובעת כשלה בהוכחת גרסתה בכל הנוגע למעמדו ולפעולותיו של לוי, וממילא כשלה בהוכחת מרכיבי הליבה של התביעה - הן כנגד לוי והן כנגד כל שאר הנתבעים, שתנאי מוקדם וחיוני (גם אם לא בהכרח מספיק) להצלחתה הוא קבלת גרסת התובעת בכל הנוגע למעמדו של לוי כשלוח של התובעת בתקופה שלאחר 15/9/05 ולמעשים המיוחסים לו במסגרת זו. התביעה נגד ישראמקו ומימון - דיון כבר הצבענו על כך שבעת שישראמקו רכשה את הזכויות כבר לא היתה בתוקף התחייבות כלשהי של NESS כלפי התובעת, וממילא לא ניתן לייחס לישראמקו כל גרימה של הפרת התחייבויות NESS כלפי התובעת (הפרה שלא נטענה כלל). כדי להצדיק את התביעה כנגד ישראמקו ומימון נאלצה התובעת לחפש לה בסיס אחר, אולם התובעת טוענת דבר והיפוכו. מחד, היא מייחסת ללוי פעולות לטובתו האישית בניגוד לאינטרסים של ישראמקו (וממילא גם לאינטרסים של מימון כבעל השליטה בה), פעולות אשר אילו לוי היה מתמיד בהן היתה התובעת זוכה ברווח נאה שישראמקו היתה נושאת בו. לו התממש התרחיש שלטענת התובעת היה לוי אמור לממש, היתה ישראמקו משלמת 3 מיליוני דולרים עבור זכויות שרכשה בעצמה (באמצעות חברה-בת שלה) תמורת 2.1 מיליון דולר בלבד. מאידך, טוענת התובעת כי ישראמקו ומימון הם שכיוונו את לוי ביודעין לפעול בדרך של הפרת חובותיו כלפי התובעת על מנת שישראמקו תוכל לרכוש את הזכויות במחיר זול ככל האפשר. כדי שישראמקו ומימון יישאו בחבות כלשהי כלפי התובעת על בסיס טענות אלה של התובעת, עליה להוכיח כי הם לא רק דרשו מלוי שיעשה כל שביכולתו על מנת שהזכויות תגענה לידי ישראמקו במחיר הנמוך ביותר האפשרי, משום שדרישה כזו אינה אלא דרישה מלוי שיעשה את תפקידו בישראמקו בצורה הטובה ביותר שהוא מסוגל לה, כפי חובתו כלפיה. התובעת צריכה להוכיח גם כי ישראמקו ומימון ידעו כי כאשר לוי פועל בדרך שתביא לרכישת הזכויות על ידי ישראמקו במחיר נמוך ככל האפשר (שירד עד ל-2.1 מיליון דולר), הוא מפר בכך התחייבות שלו כלפי התובעת לפעול אישית עבורה כדי שהיא תרכוש את הזכויות וכדי שישראמקו עצמה תרכוש אותן מהתובעת תמורת 3 מיליון דולר. לא רק שלא הובא שמץ של ראיה לכך שישראמקו ומימון ידעו על העובדה שלוי פועל (כטענת התובעת) כשלוח של התובעת לרכישת הזכויות וכי בכוונתו להביא לכך שישראמקו תרכוש אותן מהתובעת תמורת מחיר גבוה תוך יצירת רווח גדול מאד ומיידי לתובעת, אלא שהטענה בדבר ידיעה כזו (טענה שלא נטענה במפורש כלל, ולא במקרה) היא טענה הלוקה כאמור בסתירה פנימית חריפה. ההיגיון הפשוט מחייב לומר כי לו ידעו ישראמקו ומימון על המחויבות הנטענת של לוי כלפי התובעת בהקשר זה, היו מגיבים בחריפות וככל הנראה מעמדו בישראמקו היה לכל הפחות נתון בסכנה חמורה מחמת ניגוד העניינים החריף אליו הכניס עצמו, כנטען, כאשר פעל אישית כדי שהתובעת תזכה בזכויות שישראמקו מתעניינת בהן ואף פעל לכך שהתובעת תצטרך לשלם הרבה יותר מכפי שהיא יכולה לשלם עבורן כדי ליצור רווח גדול ומהיר לתובעת. זאת אפילו אם הידיעה של ישראמקו ומימון לא היתה כוללת את הרווח האישי הצפוי, לטענתה המאוחרת והמפתיעה של התובעת, ללוי עצמו. מכאן שלא רק שלא הוכחה ידיעה כנטען, אלא שמדובר בטענה בלתי הגיונית בעליל, ואפילו מופרכת. בכך נשמט כל יסוד מהתביעה כנגד מימון וישראמקו. במאמר מוסגר אוסיף כי הניסיון להציג את מר מימון באור שלילי על בסיס קטעי מידע עיתונאי וטענות שהועלו כנגדו על ידי צדדים שלישיים אינו ראוי, בלשון המעטה. התביעה נגד בלייברג - דיון עיון בסעיף 22(ג) לסיכומי התובעת, שהוא היחיד המתייחס לתביעה כנגד בלייברג, מלמד מייד עד כמה חסרת בסיס התביעה כנגדו אפילו אם היתה התובעת מוכיחה את תביעתה נגד לוי ואולי גם נגד מימון וישראמקו. לבד מטענה הכללית כי בלייברג היה "שותף בכל תהליך ההתקשרות מול NESS בין באמצעות ובין מעצם נוכחותו בפגישות....", לא מצאתי מהו המעשה או המחדל שהתובעת מייחסת לו ואשר יש בו, לו הוכח, כדי להקים חבות אישית כלפי התובעת. התובעת טוענת בסיכומיה כי היא בחרה לתבוע אותו מחמת זיקתו הנטענת ל-NESS ולא את NESS עצמה בשל העלות הגבוהה של תביעה כזו לרבות "איתורה והבאתה לדין בישראל". זו קודם כל טענה משונה. אין כל קושי "לאתר" בארה"ב בעידן המידע האינטרנטי תאגיד פעיל הקשור גם לתאגיד מקומי כטענת התובעת עצמה, ובמיוחד כאשר עסקינן בתאגיד בארה"ב שבינו לבין התובעת מסמך בכתב (כתב הבלעדיות במו"מ), ועלות המצאה מחוץ לתחום לארה"ב (ככל שזו נדרשת) היא כעלות תרגום כתבי בית-דין לאנגלית ומשלוחם לארה"ב בדואר אויר רשום עם אישור מסירה או באמצעות חברת שילוח בינלאומית. בכל הזהירות ניתן לומר שהעלות הצפויה נופלת בהרבה מעלות אגרת המשפט. גם לו היה ממש בטענה הזו, אין בה כדי להצדיק הגשת תביעה אישית נגד אדם שפרט לזיקה נטענת שלו לאותו תאגיד ו"שותפות" נטענת שלו ב"כל הליך ההתקשרות", אין התובעת עצמה מייחסת לו כל מעשה או מחדל שפגע בזכויות התובעת ככל שהיו כאלה. בלייברג אינו יכול להיתבע במקום NESS גם אם יש לו זיקה הדוקה אליה. הוא יכול להיתבע אישית רק אם יש עילה אישית כלפיו. התובעת אינה טוענת כלל בסיכומיה שהוא עצמו הפר כל התחייבות שלו כלפיה. היא אינה טוענת שהוא גרם למישהו להפר התחייבות כלפיה. היא אינה טוענת שהוא עשה דבר במטרה לפגוע בה או אפילו מתוך רשלנות כלפיה. כל שהיא מייחסת לו הוא ידיעה ומודעות למעשיהם של אחרים. גם אם היתה התובעת מוכיחה כל מילה הכתובה בחלק זה של סיכומיה, היא עצמה אינה יודעת להראות במה הדברים הללו מצדיקים הטלת חבות כלשהי של בלייברג כלפיה. בסעיף 15 לסיכומיה טוענת אמנם התובעת כי בלייברג ובנו אישרו אף הם לתובעת שהעסקה עם NESS מצויה בשלבים אחרונים של מו"מ ואין צורך בהארכת מה שהתובעת מכנה "אופציה", אולם טענה זו עומדת בניגוד גמור לדברי דג'לדטי בעדותו לפיהם כל הקשר שלו היה עם לוי ועמו בלבד (עמ' 18 ש' 19-22, ובהמשך). סיכום והכרעה התובעת לא הוכיחה את תביעתה כלפי אף אחד מהנתבעים. היא כשלה בכך כישלון חרוץ. עדותו היחידה של העד מטעמה עשתה רושם שלילי מובהק, ומקל וחומר שאינה מצדיקה הכרעה לטובתה ואינה עומדת בדרישות סעיף 54(2) לפקודת הראיות. בטענות התובעת פרכות לוגיות שעל העיקריות שבהן עמדנו לעיל. היא כוללת מרכיבים מהותיים שהם לא רק כבושים אלא גם בגדר שינוי חזית מפליג ואסור. כל זאת במישור החבות. ממילא אין צורך לדון בשאלת הנזק, פרט להערה כי הנזק היחיד שהתובעת יכולה לטעון לו הוא שני שלישים מ-800,000 דולר (שהרי היא טוענת שהשליש הנותר היה אמור להגיע לכיסו של לוי), וכן להערה כי התובעת לא טרחה לפרט את נזקיה ולהסביר כיצד חושב סכום התביעה. עוד אעיר כי עצם הניסיון לתבוע גם את השליש שהתובעת עצמה טוענת שלא היה אמור להישאר בידיה משולל תום לב באופן בוטה. מכל מקום, דין התביעה כנגד כל הנתבעים להידחות מהטעמים שפורטו בהרחבה במסגרת הפרקים הקודמים של פסק הדין. לאור חוסר תום הלב וחוסר האמינות הבוטה של התובעת, כמו גם עמידתה על ניהול ההליכים עד תום גם לאחר שמיעת ההוכחות והעלויות שנגרמו לנתבעים בין היתר עקב הבאת עדים שמקום מושבם אינו בישראל, יש לחייב התובעת בהוצאות ריאליות בהתחשב בסכום התביעה. על כן אני מחייב התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים את הוצאות המשפט שלו, ובנוסף אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים 1, 3 ו-4 יחדיו (אשר יוצגו במשותף) שכר טרחת עו"ד בסך של 200,000 ₪, ולנתבע 5 שכר טרחת עו"ד בסך 75,000 ₪ (נוכח ההיקף המוגבל של הטענות כנגדו, אולם גם בהתחשב בקלישות הטענות נגדו על פניהן). היות ותיקון תקנה 512 ייכנס לתוקף רק ביום 18/11/10, יתווסף לשכר הטרחה שנפסק לזכות הנתבעים השונים סכום השווה לסכום המע"מ החל עליו. דמי תיווךתיווךנפט