קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת ערעור על החלטת נאמן: לפני בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על החלטת הנאמן על נכסי החייבת (להלן: "החייבת"), לפיה נדחתה תביעת החוב של המבקש בהתאם לתקנה 90 לתקנות פשיטת רגל, התשמ"ה-1985 (להלן: "התקנות"), בשל העובדה שהוא לא שׁם את שווי הציוד אשר שועבד לטובתו בגין החוב כמצוות תקנה 84 לתקנות. 1. לטענת המבקש, הוא נושה בחייבת בסך של 94,355.32 ₪ (נכון ליום 20.05.98 הוא יום מתן צו הכינוס) בגין אשראיים ושירותים בנקיים שהעמיד לזכותה, ומכוח פסק דין אשר ניתן נגד החייבת לטובתו ביום 15.06.97 (ת"א 77138/96 בבית משפט השלום בת"א). לאחר מתן צו הכינוס הגיש המבקש תביעת חוב תוך שהוא ציין במסגרתה כי עומד לזכותו משכון על ציוד וערבות צד ג', של מר עמית שגב. ביום 6.09.99 פנה עו"ד א' בן-זקן ששימש באותה עת בתפקיד הנאמן על נכסי החייבת (להלן: "הנאמן הראשון") למבקש וביקש פירוט תחשיב החוב ומסמכים לתמיכה בקיומו. המבקש פעל כפי שנתבקש וסיפק לנאמן את מבוקשו. משלא נתקבלה הכרעת הנאמן בתביעת החוב, פנה המבקש לנאמן ביום 30.05.07 וביקש לקבל את הכרעתו. ברם, רק ביום 11.08.09 נתקבלה במשרדי המבקש תשובת הנאמן הנוכחי, לפיה כבר ביום 6.08.03 דחה הנאמן הראשון את תביעת החוב אך הוא שלח את הכרעתו למבקש לכתובת שגויה. הנאמן גם ציין במכתבו כי עומדת למבקש זכות ערעור על החלטתו בתוך 45 יום מיום קבלתה. לדברי ב"כ המבקש, בהתחשב בפגרת בתי המשפט ופגרת חג הסוכות הוא היה רשאי להגיש את ערעורו עד ליום 25.10.09. הגשת הערעור על ידו אך ביום 18.02.10 נבעה ממהלכים שננקטו לצמצום פעילותו של המבקש, העתקת משרדיו למקום אחר ופיטורי עובדים, ונוכח השקעת פעילות רחבת היקף לצורך השלמת הפרטת הבנק. בשל כל אלו, נשמט בשגגה, המועד האחרון להגשת הערעור מידיו של עובד הבנק שהטיפול בתיק הועבר לידיו. עובד זה גם עזב את עבודתו בבנק, עובדה אשר הקשתה אף היא את המעקב אחר הטיפול בתיקה של החייבת. המבקש הוסיף וטען כי קיים לו סיכוי של ממש לזכות בערעורו, שכן בהתאם להלכה הפסוקה, יש להפעיל את הסנקציה הקבועה בסעיף 90 לתקנות לפיה נושה מובטח שהפר הוראה מהוראות סימן ד' לפרק ד' לתקנות העוסקות בתביעת נושה מובטח לא יהא זכאי להשתתף בחלוקת דיבידנד, רק במקרים חמורים וקיצוניים המגלים חוסר תום לב בהתנהלות הנושה המובטח. מה גם, שבמקרה זה המבקש גילה את דבר קיומו של המשכון ואך לא שׁם אותו, ובמהלך ההתכתבות הענפה שהתנהלה בין המבקש ובין הנאמן הראשון במסגרתה נתבקש המבקש להעביר נתונים שונים לנאמן, הוא לא נתבקש כלל לשׁום את המשכון הקיים לזכותו. על כל אלו הוסיף המבקש וטען כי הנאמן טרם חילק דיבדנדים לנושי החייבת ובנסיבות אלו לא ייגרם נזק כלשהו למי מנושי החייבת בשל הערעור. מאידך, דחיית בקשתו של המבקש תגרום לפגיעה קשה בזכותו הקניינית. 2. הנאמן התנגד לבקשת המבקש, שכן לטענתו אין בנימוקים שהוצגו כדי ליתן את הארכת המועד המבוקשת באורך של כארבעה חודשים. מה גם, שמאז שהופטרה החייבת מחובותיה, ביום 5.09.06 חלף זמן רב. לדבריו, אכן נפלה טעות בשליחת החלטת הנאמן הקודם למבקש, אך למבקש "רשלנות תורמת" לחלוף הזמן הרב בכך שבמשך שנים לא פעל לקבלת החלטה בתביעת החוב שהגיש. לדברי הנאמן קיים גם קושי של ממש בקבלת הערעור כיום בחלוף 12 שנים ממתן צו הכינוס. החייבת החזיקה את הציוד הממושכן במשך שנים רבות לאחר מתן צו הכינוס במחסנים ששכרה תוך שהיא משלמת דמי שכירות המגיעים עד כדי שוויו של הציוד. בחלוף השנים ומשעמדה החייבת על כך שהציוד מקולקל ואיש אינו בא לקחתו, היא נאלצה להשליכו לאשפה. מנגד, משציין המבקש בתביעת החוב כי אינו מוותר על הבטוחה העומדת לרשותו, נבצר מהנאמן לממש את הציוד ולהעביר את תמורתו לקופת הכינוס. עתה, טוען המבקש כי כבר במועד מתן הצו היה הציוד חסר ערך או לחילופין, לכל היותר, יש להפחית מתביעת החוב סך של 5,000 ₪ בלבד. בנסיבות אלו, השתהות המבקש במימוש הציוד הממושכן גרמה לאובדן האפשרות לממשו ואף את האפשרות לערוך כיום שומה נכונה של שוויו. הדעת גם נותנת כי אם אמנם עלות מימוש הבטוחה בעת הגשת תביעת החוב עלתה על גובה התמורה שהמבקש יכול היה לקבל ממימוש הבטוחה, כטענתו כיום, הוא היה מוותר בזמנו על הבטוחה. גם תמוהה הטענה כאילו קבלת בקשתו של המבקש לא תגרום נזק למי מהנושים, שכן ברור שכוונת המבקש היא לקבל את חוב החייבת כלפיה מקופת הכינוס דבר שייגרע בהכרח מחלקם של הנושים האחרים של החייבת. 3. בתגובה שהגיש הכנ"ר הוא הצטרף לנימוקי הנאמן וביקש לדחות את הבקשה. הכנ"ר הוסיף כי דווקא בשל היותו של המבקש גוף פיננסי יש להקפיד עימו יותר על עמידה במועדים הקבועים בחוק. לגופו של עניין נטען כי בפני המבקש עמדו ארבע חלופות לגביית חובו (לסמוך על הערובה ולא להשתתף בתביעת החוב; לממש את הערובה ולתבוע אך את ההפרש; לשׁום את הערובה ולתבוע את ההפרש; או לווותר על הערובה ולתבוע את מלוא החוב) ומשבחר המבקש לפעול באופן של שומת הערובה ותביעת ההפרש, היה עליו לשום את הבטוחה בהתאם להוראות תקנה 84 לתקנות, ומשלא עשה כן, בדין דחה הנאמן את תביעתו. 4. בתשובה שהגיש המבקש לתגובת הנאמן הוא שב וחזר על טענותיו תוך שהוא מדגיש כי האיחור היה בתום לב ואין לזקוף לחובתו בדרך כלשהי את העובדה שהליכי פשיטת הרגל בתיק זה נמשכים בעצלתיים למעלה מעשור. המבקש הוסיף גם כי מהתוספת הראשונה לשטר המשכון עולה כי הנכסים ששועבדו לו לא היו ברי מימוש ברובם. הבטוחה כללה תוכנית השקעה בשיפוצים בחנות התכשיטים שניהלה החייבת ובנוסף ציוד משרדי וריהוט בשווי כולל 8,880 ₪. טענת החייבת כי שילמה עבור איחסון הציוד שנים רבות תמוהה על פניה, שכן היא לא פנתה לאיש מעובדי המבקש בדרישה למימוש הציוד על ידו. דין הבקשה להדחות. 5. אכן, ככלל, יש להקפיד על המועדים הקבועים בתקנות ובפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), ובכלל זה על המועד הקבוע בתקנה 96(א) לתקנות להגשת ערעור על החלטת נאמן בקשר לתביעת חוב, היינו, 45 יום מיום קבלת החלטת הנאמן. קציבת הזמן אינה אך עניין טכני-פורמלי אלא מהותי, שכן היא נועדה כדי לא לפגוע בזכותם של הנושים שהגישו את תביעותיהם במועד, ושמצבת הנשייה בחייב תתברר בתוך פרק זמן סביר וידוע מראש. פריצת לוח הזמנים האמור תגרום לפגיעה באינטרסים ולציפיות של כל הנושים כמו גם החייב (השווה בש"א (מחוזי-חי') 8504/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' צירני, פורסם במאגרים [11.02.07]; פש"ר (מחוזי-ת"א) בש"א 18584/01 לבידי זהב שיווק לבידים בע"מ נ' שדה, פורסם במאגרים [20.11.01]; בש"א (מחוזי-ב"ש 6278/05 בנק החקלאות בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי-דרום, פורסם במאגרים [7.05.07]). הגמשת המועדים הקבועים בפקודה תישמר למקרים חריגים בהם קיים טעם מיוחד ואובייקטיבי המצדיק את האיחור, ויש לשקול זאת בזהירות רבה (בש"א (מחוזי-ת"א) 24163/08 השטיח המעופף בע"מ נ' רו"ח ישראל פניני, פורסם במאגרים [09.04.08]; בש"א (מחוזי-ת"א) 24587/06 המשביר הישן בע"מ (בפירוק) נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם במאגרים [20.06.07]). הלכות אלו שנקבעו ברובן לגבי איחור בהגשת תביעות חוב, נכונות מקל וחומר לגבי איחור בהגשת ערעור על הכרעת נאמן בקשר לתביעת חוב, שכן הגשת תביעת חוב תלויה בידיעת הנושה על קיומם של ההליכים ומטבעם של דברים ייתכן והידיעה על קיום ההליכים הגיעה אליו באיחור. לעומת זאת, קשה למצוא הצדקה לאיחור בהגשת ערעור על החלטת נאמן בקשר לתביעת חוב, שכן קיומם של ההליכים כבר ידוע ורק ממועד המצאת ההחלטה מתחיל מרוץ הזמן להגשת הערעור. מה גם, שהפגיעה בנושה שתביעת חוב שלו כלל לא נידונה גדולה יותר מאשר הפגיעה האפשרית בנושה שקיבל את יומו ותביעת החוב שהגיש נדונה ונדחתה. 6. אכן, ייתכן ובהצטברות נסיבות שונות יהא כדי להביא למתן ארכה להגשת תביעות החוב כמו גם להגשת ערעור על החלטה לגבי תביעת חוב, אולם לא יכולה להיות מחלוקת כי הטעם (היחיד) עליו מצביע המבקש, שהוא שיכחה שנבעה משינויים פנימיים אצלו, אין בו כדי להצדיק את האיחור בהגשת הערעור והוא אינו יכול להוות טעם למתן הארכה המבוקשת. מה גם שאין מדובר באיחור קל אלא באיחור של ארבעה חודשים. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה כי מדובר בבנק. המחוקק מצפה דווקא מנושה גדול, ובעיקר אם הינו גוף כלכלי-מקצועי כבנק, לו יתרונות בהתנהלות כנגד חייבים, להיזהר ולהשקיע משאבים רבים יותר בבחינת המצב המשפטי-עובדתי, ולהקפיד להגיש את תביעותיו, ערעוריו ובקשותיו במועד (השווה רע"א 6610/97 בנק הפועלים בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם במאגרים [7.01.98]; בש"א (מחוזי-ת"א) 5844/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' עו"ד ערן קאופמן, פורסם במאגרים [11.07.04]). וככלל, לעניין זה, אין נפקא מינה אם מדובר בסכום נשייה גבוה אם לאו (בש"א (מחוזי-ת"א) 5844/04 בעניין עו"ד ערן קאופמן, שם). זאת ועוד, בחינת בקשה למתן ארכה תבחן לא רק בהתאם לנסיבות שהובילו לאיחור, אלא גם תוך עריכת איזון ראוי בין התכלית של הליכי פשיטת הרגל, זכויותיהם של כל הנושים, וזכויות החייב (בש"א (מחוזי-חי') 8166/05 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם במאגרים [26.12.05]). ובמקרה זה, לא יכולה להיות מחלוקת של ממש כי קבלת הבקשה עלולה לפגוע בצורה קשה בזכויותיהם של הנושים האחרים של החייבת. 7. זאת ועוד, בהיות המועד להגשת ערעור על החלטת נאמן בעניין תביעת חוב, מועד הקבוע בחיקוק יש ללמוד מתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, כי על מנת לזכות בהארכת המועד הקבוע, על המבקש להצביע על טעם מיוחד לכך. בדומה אפוא, ועל דרך ההיקש, לבקשה למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דין, במסגרת בחינת קיומו של טעם מיוחד בהגשת ערעור על החלטת נאמן באיחור, יש לקחת בחשבון גם את משך הארכה המתבקשת, מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מתבקשת הארכת המועד (וראה בש"א (מחוזי-י-ם) 10873/09 בן עמי נ' עיריית ירושלים, פורסם במאגרים [4.03.10]; בש"א 5636/06 נשר נ' גפן, פורסם במאגרים [23.08.06]). כאמור, במקרה זה, המבקש לא גילה כל טעם מיוחד, ולנוכח משך האיחור, והסתמכותם של שאר נושי החייבת, אין מקום להיעתר לבקשתו. 8. גם לגופו של עניין, נראה כי סיכויי הערעור להתקבל קלושים. התקנות מכתיבות פרוצדורה של גילוי ודרכי התנהגות מצד נושה מובטח, אשר אינו מוכן לוותר על הבטוחה שלו אלא לממשה ולתבוע את יתרת סכום נשייתו במסגרת הגשת תביעת חוב לנאמן בפשיטת רגל. תקנה 90 לתקנות קובעת כי ניתן לדחות תביעת חוב העשויה להיות מוצדקת לגופה, מטעמים פרוצדוראליים לכאורה, אך זאת משום שלאמיתו של דבר מדובר בטעם מהותי המביא לידי ביטוי את רצון המחוקק ליצור איזון מסוים אל מול הכוח העדיף העומד לרשות הנושה המובטח ביחסיו מול הנאמן בפשיטת רגל, תוך הכפפתו למעין חובת-אמון מסוימת כלפי האחרון, כנציגם של הנושים הבלתי מובטחים (פש"ר (מחוזי-ת"א) 302/97 עו"ד יורם חגבי-חגי ועו"ד רוני יונה בתפקידם כנאמנים על נכסי החייב איגנץ קסירר נ' ANTWERPSE DIAMANTBAND NV, פורסם במאגרים [21.11.01]). אחת הסכנות הקיימות לקופת הכינוס מקיומו של נושה מובטח המבקש לממש את בטוחתו ובמקביל לתבוע את יתרת חובו במסגרת הליכי פשיטת הרגל כתביעת חוב רגילה, היא שהנושה המובטח יתרשל במימוש הבטוחה מתוך מחשבה כי יוכל להיפרע מקופת פשיטת הרגל בפחות מאמצים והוצאות. משכך, נקבע כי הפרת חובת הגילוי מקימה למעשה מעין חזקה חלוטה של נזק ראייתי כבד לקופת פשיטת הרגל וליתר הנושים, אשר גרם הנושה המובטח במחדלו. נזק זה מצדיק, אליבא לצו המחוקק, את דחיית תביעת החוב של אותו נושה מובטח, בלא שתידון לגופה (פש"ר (מחוזי-ת"א) 302/97 בעניין ANTWERPSE DIAMANTBAND NV, שם פסקה 23). נדמה כי מקרה זה הוא התממשות סכנה זו, שכן כפי שציין הנאמן בתגובותיו, התוצאה מהתנהלות המבקש היא כי כיום אין כל אפשרות לממש את הציוד הממושכן ואף לא לשומו, ואין ספק כי בכך נגרם נזק לקופת הכינוס. החובות המוטלות על נושה מובטח לפי התקנות אינן תלויות בכוונתו של הנושה המובטח, וחלות גם כאשר אין לנושה המובטח כוונת זדון להסתיר מידע ולהכשיל את הנאמן. איזון הסיכונים אשר ערך המחוקק הטיל על הנושה המובטח, ולא על הנאמן, את החובה לדאוג למניעתן של "תקלות" במעבר המידע דנן, אף אם נבעו מטעות בתום-לב (פש"ר (מחוזי-ת"א) 302/97 בענייןANTWERPSE DIAMANTBAND NV, שם פסקה 25. וראה גישה אחרת בפש"ר (מחוזי-ת"א) 2129/03 בנק דיסקונט למשכתנאות בע"מ נ' עו"ד יוסף מולאור, פורסם במאגרים [11.07.07]). אכן, על בעל התפקיד, כמו גם על בית המשפט לעשות שימוש בסנקציה הקבועה בתקנה 90 ולדחות תביעות על פיה, בזהירות. אולם נדמה כי במקרה זה, בו מחד המבקש מודה כי לא פעל בהתאם להוראת 84 לתקנות, ומאידך, לא נשמע מפיו ולוּ הסבר אחד לאי קיומן של הוראות תקנה 84, מלבד הצהרתו על נכונותו לשתף פעולה עם הנאמן כיום ככל שיתבקש, נדמה כי בצדק פעל הנאמן כשעשה שימוש בהוראת תקנה 90 לתקנות, וסיכויי ערעורו של המבקש להתקבל היו קלושים ממילא. בשים לב לכל האמור, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות הנאמן בסך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעורנאמנות