הכלל הוא, כי אין להתערב באוטונומיה המשפחתית, אין לנתק ילד מהוריו ואין להגביל את הסמכויות ההוריות למעט בנסיבות חמורות במיוחד. האפשרות לחדור לאוטונומיה המשפחתית מעוגנת בשלושה חוקים: חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב 1962; חוק הנוער טיפול והשגחה, התש"ך -1960; חוק אימוץ ילדים, התשמ"א - 1981. העילות להתערבות וחדירה לאוטונומיה המשפחתית הן דומות בשלשת החוקים וקבועות בסעיפים 27-30 לחוק הכשרות, סע' 2 לחוק הנוער, וסע' 13 לחוק האימוץ. העיקרון העולה מכולן הוא כי אין לשלול משמורת של הורה רק משום שייטב לילד בידי צד ג'. טובת הילד תישקל אך ורק כאשר ההורה הפקיע מעצמו את הזכות להחזיק בילד, שאם לא כן, זכות ההורה מועדפת על פני זכותו של כל אדם אחר. הווי אומר - רק בהתקיים אחת מהעילות המפורטות בחוקים הנ"ל, ידרש בית המשפט לדון בשאלת טובת הקטין. הראציונאל העומד בבסיס כלל זה הוא הנחת היסוד והחזקה, כי טובת הילד מחייבת בדרך כלל, אם אין נסיבות מיוחדות וחמורות במיוחד, כי הילד יגדל עם הוריו. הפסיקה שזורה אמירות המדגישות את חשיבותו של עיקרון זה על פני עקרונות אחרים כשבאים לדון בזכויות וחובות הוריות אל מול אדם אחר. כך למשל נקבע בע"א 488/77 פלוני נ. היועמ"ש, לב (3) 421 : "הקשר שיסודו בעובדה הטבעית שהילד נולד להוריו, הוא גם שמעגן את זכותם הטבעית להחזיק בו ולגדלו..." ומפי כב' הנשיא שמגר ב ד"נ 30/85 פלונים נ. פלוני, לט (4) 665) : "המקובל הוא כי בהעדר נסיבות מיוחדות וחמורות במיוחד, אין מנתקים בין ילד לבין אביו או אימו, רק בשל כך שיהיה לו טוב אצל סבו או אצל סבתו או אצל דודו, או אצל דודתו, או אצל קרוב משפחה אחר. הנחת היסוד באשר לטובתו של הקטין, היא כי ילד גדל, בדרך כלל עם הוריו... הווא אומר, בית המשפט הבהיר לא אחת, שנקודת המוצא שלו היא, כי טובתו של ילד מחייבת, בדרך כלל אם אין נסיבות מיוחדות, כי ילד יגדל עם הוריו ואין נוטלים ילד מהוריו או מן ההורה היחיד שנותר בחיים, גם אם במוסד או אצל משפחה אומנת או אצל מאמצים או אצל קרוב משפחה יזכה לחינוך טוב יותר או למזון טוב יותר ואולי, לעיתים, אף לרגש חם יותר. בחשבון הסופי אין תחליף לבית ההורים הטבעיים ששהותו של הילד רצויה ומבוקשת שם בתום לב, אלא אם קיימות הנסיבות החמורות, בהן נתקלנו לא אחת, והן נטישה, התעללות, הצורך בצעדי טיפול מיוחדים או תופעות חמורות אחרות שאין המקום להביא כאן את רשימתן הממצה, אם נפטר אחד מן ההורים, ממלא ההורה הנותר בחיים את חובותיו של ההורה הנפטר". כאשר נופלת מחלוקת בין שני ההורים באשר למשמורתו של בנם או בעניין אחר הנתון לאפוטרופסותם ולא באו לידי הסכמה, יכריע בעניין בית המשפט ואזי, כאשר זכויות שני ההורים כאפוטרופסים טבעיים הינן שוות, ישקול בית המשפט את טובת הילד כשיקול-על, ראשון במעלה, ועל פיו יכריע בסוגיה, אין הדבר כך כאשר המחלוקת נופלת בין הורה לבין כל אדם אחר. אימתי יפקיע מעצמו ההורה את הזכויות והחובות ההוריות או חלק מהן? כפי שנאמר לעיל, בהתקיים אחת מהעילות המפורטות בחוקים הנ"ל, היינו, ההורה אינו מסוגל לטפל או להשגיח על הקטין או מזניח את הטיפול בו (סע' 2 לחוק הנוער), בית המשפט העמיד את הקטין תחת השגחת פקיד סעד או הוציא את הקטין ממשמורת הוריו (חוק הכשרות), או שהתמלאו התנאים המפורטים בסע' 13 לחוק האימוץ כגון הורה בלתי ידוע, אינו יוצר קשר עם הילד, אינו ממלא או אינו מסוגל למלא את חובותיו ההוריות וכיוצ"ב נסיבות חמורות. גם במקרים בהם החוק התיר התערבות באוטונומיה המשפחתית, ראה בכך בית המשפט החלטה חמורה שאין לנקוט בה אלא כהכרח בל יגונה (ע"א 738/81 פלונים נ. פלמוני, פ"ד לט (2)). לאמור, כאשר מבוקש לחדור לאוטונונמיה המשפחתית יש להוכיח תחילה עילה שבחוק לעשות כן ורק משתוכח עילה כזאת, ניתן יהיה לשקול את טובת הילד, אולם לא קודם לכן. במקרה כזה, מערכת אמות המידה הרלוונטית אינה זהה לזו המיושמת כאשר שאלת בעניין אפוטרופסות על קטין מתעוררת בין שני הורים. וכך נאמר בבג"צ 243/88, קונסלוס ואח' נ' ש' תורג'מן ואח', פ"ד מה(2), 639: "לעניין סוגיה כגון זו המתעוררת בעתירתנו, היינו כאשר עיקרון האפוטרופסות הטבעית של ההורים מתעמת עם השאלה של טובת הקטין לגדול בבית אחר, שאינו בית הוריו הטבעיים, אין אנו צריכים להיזקק לשאלת מקומו של שיקול טובת הילד בדיון בעניין זכות המשמורת על ילדים המתקיים בין שני הורים טבעיים. הסוגיה הטבעית והקרובה ביותר לענייננו - אם כי עדיין שונה הימנו בכמה וכמה בחינות - היא עמדתה של מערכת משפטנו בחוק האימוץ ובפסיקה על פיו.." כאשר מדובר בחדירה לאוטונומיה משפחתית, אין נפקא מינה אם עסקינן בשיקולים להוצאת ילד מהורה שהוא משמורן בפועל והעברתו לידי צד ג', או מינוי אפוטרופוס נוסף, או הוספת משמורן, או הגבלת זכותו האפוטרופוס הטבעי להחזיק בילד ולקבוע את מקום מגוריו וכיוצ"ב זכויות וחובות הוריות. כפי שנאמר לעיל, מותו של אחד ההורים אינו מהווה עילה למינוי אפוטרופוס נוסף או משמורן נוסף. הוראת סע' 28 לחוק הכשרות באה להסדיר מצב חריג עקב נסיבות כבדות משקל. גבולותיה של אותה "סיבה מיוחדת" למינוי אפוטרופוס נוסף נתחמו בפסיקה כאותה "סיבה מיוחדת" המצדיקה התערבות בתא המשפחתי - בקשה למינוי אפוטרופוס נוסף כאמצעי לקבלת המשמורת על הקטין, אין לראותה כ"סיבה מיוחדת" לטובת הקטין כפי שנקבע בע"א 212/85 פלוני נ. פלונים, לט (4) 309: "העילה שבדין למינויו של אפוטרופוס נוסף אינה, על כן, מותו של ההורה ואינה טובת הקטין במובנה הצר של שקילת הבחירה בין אפשרויות חילופיות פתוחות אלא קיומה של "סיבה מיוחדת" המביאה למסקנה של חוסר ברירה". מסוגלות הורית / יכולת הורית