קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגדלת גובה דמי חכירה: עניינו של תיק זה בהחלטת המשיב, מנהל מקרקעי ישראל, לקביעת שיעור דמי חכירה מוגדל במגרשים אותם מעוניינים המבקשים לחכור. החלטת המשיב נובעת מן העובדה שביום 30.4.08 פקע תוקף החלטה מס' 737 של מנהל מקרקעי ישראל, אשר קבעה שיעור היוון מופחת של 61% לדמי חכירה, וכן כי חישוב דמי החכירה ייעשה על-פי ערכים קבועים. לאחר מועד זה נכנסה לתוקפה החלטה מס' 959, אשר קבעה שיעור היוון של 91%, וכן כי חישוב דמי החכירה ייעשה על-פי שומה פרטנית. המבקשים עתרו לבית המשפט בבקשה כי יורה למשיב לקבוע את שיעור דמי החכירה וההיוון על פי שיטת החישוב המפורטת בהחלטה מס' 737 לעיל, וכלשונם - "בהתאם לשווי הבסיסי שנקבע למשתכנים שרכשו מגרשים בפרויקט במהלך שנת 2008-2009 ובהתאמות והספציפיקציות הנדרשות - ללא היזקקות לשומת מקרקעין פרטנית ו/או נוספת". אעיר בקצרה כי כתב ההמרצה מפרט עילות שונות להתערבות בהחלטת המשיב, בהן עילות מתחום המשפט המנהלי ולצידן עילות מתחום המשפט האזרחי. לצורך הבהרת התמונה אפרט להלן את תמצית טענות המבקשים ואת העילות לתביעתם: חוסר תום לב וחוסר הגינות כמשמעות המונח בסעיף 12 לחוק החוזים - המשיב, בהיותו הגוף היוזם והמפקח של תהליך החכרת המגרשים, צריך היה לזמן את המבקשים וליתן להם הסברים באשר לשיעור דמי החכירה שיידרשו לשלם. תחת חובתו לעשות כן, טוענים המבקשים, בחר המשיב להסתיר מהם את התמורה שיידרשו לשלם ושנחשפה בפניהם רק לאחר ששינו מצבם לרעה. הפרת הבטחה מנהלית - נציג המשיב הבטיח למבקשים כי שיעור דמי החכירה המהוונים יהיה דומה לסכום ששילמו שכניהם בפרויקט. רשלנות - המשיב נהג כלפי המבקשים באופן רשלני, שעה שלא הציג בפניהם את שווי דמי החכירה המופרז מלכתחילה. במחדליו ומעשיו אלה גרם המשיב למבקשים נזקים הנובעים מהסתמכותם על מצג השווא ומשינוי מצבם לרעה בטרם נחשף סכום דמי החכירה המופרז. פירוש הוראות המנהל - המשיב פירש את הוראות החלטה 737 ו-959 באופן מעוות אשר יש בו להביא לתוצאה בלתי סבירה ומפלה. הפירוש הנכון להוראות החלטה 959 עולה הן מדיני המניעות, לאור התנהלות המשיב, הן מתוקף דיני המשפט המנהלי והן מתוקף דיני החוזים. אין מקום לפרש את סעיף 6.3 בהחלטה 959 באופן שאינו מאפשר הסתמכות על טבלאות עזר כפי שנעשה בעבר. במקרה זה על המשיב לסטות מהוראות החלטה 959, שהינה בבחינת הנחיה פנימית, ולקבוע כי די בכך שמשתכנים אחרים חויבו בדמי חכירה בהתבסס על טבלאות עזר, כדי לחשב את שווי דמי החכירה באותה שיטה שמאית. תחולת חוק הגנת הצרכן - החוק מעגן את כללי ההוגנות בעיסקאות, ובהם הכלל בדבר איסור הטעיה. במקרה דנן המשיב הטעה את המבקשים באשר לדמי החכירה שיידרשו לשלם, ובכך הפר את הוראת סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. בדיון מיום 20.10.09 טענה באת-כוח המשיב להעדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בתובענה והצדדים הסכימו להגיש טיעוניהם בכתב בכל הנוגע לשאלת הסמכות והמסגרת המשפטית הראויה לדיון מסוג זה. טיעוני המבקשים המבקשים טוענים כי פנייתם לבית המשפט נעשתה, בראש ובראשונה, בבקשה לאכיפת מחויבות חוזית של המשיב כלפיהם, מכוח סעיפים 12 ו-61(ב) לחוק החוזים, וכאשר הסעד המבוקש מבוסס על ההלכה לפיה במקרים מסוימים מצמיחה עילה לפי הסעיפים הנ"ל גם זכות לסעד של אכיפה. עילות אזרחיות אחרות עליהן ביססו את בקשתם הן עוולת הרשלנות וחוק הגנת הצרכן, כמפורט לעיל. טיעוני המשיב המשיב טוען כי ככל שמדובר במחלוקת חוזית אין ספק כי יש סמכות עניינית לבית משפט זה, אך אין לברר את התובענה בדרך של סעד הצהרתי והמרצת פתיחה, וזאת בשל המורכבות העובדתית של העניין והצורך בחקירת המצהירים ובעלי התפקיד הנוגעים בדבר. אולם, ככל שהמבקשים מעוניינים בסעד לפיו המשיב יסטה מן ההנחיות הפנימיות, הרי שסעד זה הוא בסמכות בית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 9910/04 בית יצחק שער חפר אגודה להתיישבות חקלאית בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, ), ועל כן דינו להימחק מן ההמרצה בשל חוסר סמכות עניינית. המבקשים, כך נטען, אינם מפרשים באופן בהיר מכוח איזו עילה הם זכאים לסעד המתבקש על ידם. דיון והכרעה על מנת להכריע בשאלת הסמכות העניינית נדרש בית-המשפט בראש ובראשונה לשאלת הסעד המבוקש. במקרה הנתון להכרעתי, יש להבהיר ולפשט, כי למרות ניסיונם של המבקשים לאפיין את תביעתם בלבוש אזרחי, הר שהסעד המבוקש הוא במובהק מתחום המשפט המנהלי, ועיקרו בקביעה כי על מערכת היחסים החוזית שבינם לבין המשיב יש להחיל את הוראות החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 737, אשר עמדו בתוקפן מכוח הוראות המעבר על בקשות שהוגשו למשיב עד ליום 30.4.08. יודגש כי להחלטות מועצת מקרקעי ישראל מעמד של חקיקת משנה. בעניין זה יש לבצע אבחנה בין פעולת המשיב בתחום האזרחי, כגוף אשר הוסמך על ידי המדינה להתקשר מטעמה בחוזים להחכרת אדמותיה, לבין פעולתו בתחום המנהלי, כגוף אשר הוסמך על ידי המדינה לקבוע כללים בכל הקשור למדיניות החכרת קרקעות. במסגרת אבחנה זו ראוי שלא ליצור מצב של "ערבוב" סעדים, ולא להעניק סעד בתחום המנהלי מקום שהעילה צמחה במישור האזרחי. כך, כשם שבמצב דברים טבעי לא ניתן להעניק סעד מן הסוג המבוקש מקום בו "המפר" או "המעוול" הוא גורם פרטי מובהק, כך יש להימנע מקביעת סעדים במישור המנהלי במקום בו העילה נגד הרשות מעוגנת בדין האזרחי. הדבר דומה למקרה בו שני בני אדם מבקשים לכרות ביניהם הסכם מכר, והקונה פונה לבית המשפט בבקשה ליתן צו המורה כי על עסקת מכר יחול מס שבח בשיעור מופחת בשל התנהגות המוכר. ברור לכל כי אין בהתנהגות המוכר להוביל לשינוי המצב המשפטי החל על העסקה, וסעד כאמור לא יינתן. כך גם במקרה הנדון בפניי. אין בפי המבקשים טענה כי פנייתם למשיב נעשתה במועד בו עמדו בתוקפן הוראות החלטה 737, אלא מבקשים הם כי ההוראות יחולו על עניינם עקב פעולות או מחדלים שבוצעו, לכאורה, על-ידי נושאי תפקידים במוסדות המשיב. ניתן לקבוע כי אין הלימה בין העילות הנזכרות בכתב ההמרצה לבין הסעד המבוקש, ועל -כן, ככל שהמבקשים מעוניינים להמשיך בתביעתם זו בפני בית המשפט המחוזי, עליהם לפעול לתיקון כתב ההמרצה. באשר לסמכותו של בית משפט זה להעניק למבקשים את הסעד לו הם עותרים במישור המנהלי, הרי שעניין חוקיותה של החלטה 737 והוראות המעבר הרלוונטיות נדונו מספר פעמים בבית המשפט הגבוה לצדק, אשר קבע כי דין ההחלטה להתבטל. בנסיבות אלה אני סבור כי אין זה ראוי שבית המשפט המחוזי יעסוק בתובענות המבקשות סעד שמהותו דחיית קביעותיו של בית המשפט העליון. זאת ועוד, הסמכות לקבוע אם עניין מנהלי מצוי בסמכות מקבילה של הערכאות נתונה לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, כפי שנקבע בע"א 9379/03 מיכאל צ'רני נ' מדינת ישראל : "... סמכות סיווגו של ענין מינהלי, הנתון בסמכות בג"צ, כמצוי בסמכות מקבילה של בית המשפט המחוזי הדן בענין אזרחי, נתונה באופן טבעי לבית המשפט הגבוה לצדק. על פי ההלכה הפסוקה, מבחני הסיווג הם מורכבים: הם נשענים לא רק על מהותו העניינית של הנושא, כטעון יסודות מינהליים ואזרחיים, אלא מתלווים אליו גם מבחנים נוספים, פונקציונאליים בעיקרם, השאובים מצרכים של מדיניות שיפוטית, ומעוגנים בשיקולי יעילות מערכתית ואיזון בין ערכאות השיפוט. מבחנים אלה, שעניינם משיק לשאלות שבמינהל שיפוטי, מקומם מעצם טיבם להישקל בערכאה העליונה שבפניה מצוי מערך הנתונים הרלבנטי במלואו אשר אינו מצוי דרך כלל בפני הערכאות הדיוניות". לסיכום, ככל שהמבקשים מעוניינים להמשיך בהליך בפני בית משפט זה, עליהם לתקן את תביעתם כך שהסעד המבוקש יהלום את עילות התביעה ויהיה מתאים לסמכותו של בית המשפט המחוזי. מן הטענות שעלו עד כה נראה כי ההליך הראוי להתדיינות הוא כתביעה רגילה ולא כהמרצת פתיחה, זאת הן לאור ההוראה לתיקון הסעד והן לאור התרשמותי כי דרוש בירור עובדתי לגבי קיומן של עילות תביעה ולגבי קיומו של נזק. לפיכך, במידה והמבקשים יודיעו על המשך ההליכים ועל תיקום התביעה, יעבור ההליך לפסים של תביעה רגילה. המבקשים יודיעו לבית המשפט בתוך 15 ימים מהיום האם הם מעוניינים להמשיך בהליכים בפני בית משפט זה או שמא הם מבקשים למחוק את תביעתם. אני קובע את התיק לתזכורת פנימית ביום 24.1.10. אין צו להוצאות.חכירה