החזרת כסף שנתפס במהלך צו חיפוש

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת כסף שנתפס במהלך צו חיפוש: 1. לפני ערר על החלטת בית משפט השלום (כב' השופט א' רובין) מיום 6.4.10, בגדרה דחה בית המשפט את בקשת העורר להחזיר לידיו סכומי כסף ומסמכים שנתפסו במסגרת חיפוש שנערך בביתו ובכספת בנק הרשומה על שמו ועל שם אימו. 2. ביום 14.3.10 נעתר בית משפט השלום (כב' השופט כ' מוסק, סגן נשיא) לבקשת המשיבה ליתן צו חיפוש נגד העורר לפי סעיף 23 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת מעצר וחיפוש) בחשד לביצוע עבירה של העלמת הכנסות (להלן: הצו). החיפוש על פי הצו בוצע ביום 15.3.10, ובין היתר נתפסו בביתו של העורר מסמכים שונים ובכספת בבנק דיסקונט הרשומה על שם העורר ואימו סכומי כסף גדולים. ביום 16.3.10 ניתן בבית המשפט (על ידי אותו מותב) צו חיפוש נוסף על פי פקודת מעצר וחיפוש (להלן: הצו השני) בנוגע לביתו של העורר, לאחר שבחיפוש שנערך ביום 15.3.10 נתפסו מסמכים שמהם נלמדה האפשרות כי גם בביתו של העורר הותקנה כספת, בניגוד לדבריו. העורר טען בבית משפט קמא, במסגרת הדיון בבקשתו להשיב לידיו את התפוסים, כי הצו שמכוחו נתפסו, בית היתר, סכומי הכסף בכספת הבנק בטל בשל כך שבית המשפט לא סימן בטופס ההחלטה האם החליט להיעתר לבקשה למתן צו חיפוש או לדחות אותה. בית משפט קמא מצא, כי המדובר בפגם טכני גרידא "משום שברור ממה שכן נכתב בטופס שבית המשפט החליט להיעתר למבוקש. הנה כך, החלק שמולא בטופס בכתב יד הוא החלק האופרטיבי הדרוש לביצוע החיפוש - שם החשוד וכתובתו, וכן ההנחיה שהחיפוש יבוצע בנוכחות עדים, ולעומת זאת דווקא בחלק של הטופס שבו יש לפרט את נימוקי דחיית הבקשה לא נרשם דבר". עוד נטען, כי הצו לא הסמיך את המשיבה לפתוח את הכספת בבנק, אלא לערוך חיפוש בביתו של העורר בלבד. בית המשפט דחה טענה זו, שכן נרשם במפורש גם בבקשה וגם בהחלטת בית המשפט, שהצו חל גם על כספות בבנקים. מסקנת בית המשפט היתה, כי הצו ניתן ובוצע כדין, וכי המסמכים וסכומי הכסף נתפסו כדין על פי סעיף 32 לפקודת מעצר וחיפוש. בית המשפט הזמין את העורר להציע חלופה (למשל, ערבות בנקאית) אשר תאפשר החזרת התפוסים לידיו, ומשזו לא הוצעה דחה את הבקשה. מכאן הערר שלפני. 3. בהודעת הערר ובדיון בעל פה חזרו ב"כ העורר על הטענה בדבר הפגמים שנפלו באופן עריכת הצו שמכוחו נתפסו סכומי הכסף והמסמכים, אשר לטענתם מאיינים את תוקפו. דין הטענה להידחות. הבקשה להוצאת צו חיפוש נערכה לפי סעיף 23 לפקודת מעצר וחיפוש ונאמר בה, כי העורר חשוד בעבירה של העלמת הכנסות לפי פקודת מס הכנסה וחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף). הבקשה התייחסה לעריכת חיפוש בביתו של העורר "ובכל מקום אחר או כתובת אחרת שיש לנ"ל חזקה בהם, לרבות כלי רכב וכספות, כולל כספות בנקים". טופס הצו כולל שתי חלופות: האחת, לדחות את הבקשה "מהסיבות הבאות"; והשניה, להיעתר לבקשה. בית המשפט אכן לא סימן X במקום המיועד לכך עת מתקבלת בקשה וניתן צו חיפוש, אך אני שותפה למסקנת בית משפט קמא כי המדובר בפגם טכני שאין בו כדי לפסול את הליך החיפוש והתפיסה שנעשו מכוחו של הצו. כפי שציין בית משפט קמא, אכן לא סומנה הבחירה בחלופה המקבלת את הבקשה, אך לא סומנה גם החלופה הדוחה אותה ולא ניתן פירוט בדבר נימוקי הדחיה כנדרש. זאת ועוד. בית המשפט ראה להורות כי החיפוש ייערך בפני שני עדים שאינם שוטרים. נראה, אפוא, כי המדובר בהשמטה בהיסח הדעת שאין בה כדי לפגום בתוקפו של הצו. סעיף 26 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 קובע, כי סטיה קלה מטופס שנקבע בחיקוק, "שאין בה כדי לפגוע בעיקר או להטעות, אינה פוסלת את הנעשה לפיו". נראה, כי ענייננו בטופס ("החלטת שופט/ צו חיפוש") שלא נקבע בחיקוק, ולכן הדברים הנ"ל יפים לגביו מקל וחומר. בקשר עם סעיף 26 הנ"ל קבע בית המשפט העליון (מפי כב' הנשיא שמגר): "הנה כי כן, הכל הוא עניין של מידה ושל מהות. במה דברים אמורים: סטיה - כדי שלא תפגום בתוקפו של הטופס - צריך שתהיה קלה בלבד, אולם לא די בכך, שהרי גם סטיה קלה עלולה לפגוע בעיקר או להטעות; התנאים שנקבעו בסעיף 26 הנ"ל הם, על כן, מצטברים. משמע, סטיה קלה, שאין בה פגיעה בעיקר ושגם אין בה כדי להטעות, אינה פוגמת בתוקפו של הטופס" (ע"פ 2286/91 מדינת ישראל נ' אילוז, פ"ד מה(4), 289, 302 (1991); וראו גם: ת"פ (תל-אביב - יפו) 40205/05 מדינת ישראל נ' ויינשטיין, החלטת השופט צ' כספי מיום 13.6.07). דברים אלה יפים לענייננו. אי סימון X במקום המתאים בטופס צו החיפוש בנסיבות הענין שלפנינו, כאמור לעיל, אינו אלא סטיה קלה שאין בה כדי לפגוע בעיקר או להטעות. כך סברו גם עובדי מס הכנסה ומע"מ אשר קיבלו את הצו ופעלו על פיו. העובדה שהתבקש כעבור יומיים הצו השני אינה קשורה כלל לסברה כי הצו אינו תקף ומקורה בצורך שעלה לאחר ניתוח המסמכים שנתפסו על-פי הצו לשוב לביתו של העורר ולבחון אם גם בו הותקנה כספת. הצו הסמיך במפורש את עובדי מס הכנסה ועובדי מע"מ לערוך חיפוש בביתו של העורר או בכל מקום או כתובת אחרת שיש לו חזקה בהם, לרבות כלי רכב וכספות, כולל כספות בנקים (לענין הסמכת מי שאינו שוטר לבצע צו חיפוש, ראו סעיף 24(א) לפקודת מעצר וחיפוש; בש"פ 3503/91 שירביט נ' צפריר, פ"ד מו(4) 136, 149 (1992), שם נקבע כי ניתן להסמיך רק מי שנושא ב"אחריות שלטונית"). 4. ענין נוסף שעלה בערר בקשר לתפיסת תכולת כספת הבנק מתייחס לנתון לפיו כספת הבנק רשומה על שם העורר ואימו, ואילו הצו ניתן כלפי העורר בלבד. עובדי המשיבה, לאחר שנוכחו בנתון זה, גבו הודעה מאימו של העורר, הגב' שריתה פרץ, בנוכחות בנה, אחיו של העורר. בהודעה מיום 15.3.10 אמרה האם, מחד גיסא, כי אין לה כספת בבנק דיסקונט (בשורה 4), אך, מאידך גיסא, כי "ברור זה שלי עבדתי כל חיי מאז שהייתי עולה חדשה" (בשורות 6-5). כאשר נשאלה האֵם מה יש בכספת, השיבה "לא אני לא יודעת וזכותי לא להגיד כלום" (בשורות 9-8). על פי סעיף 23 לפקודת מעצר וחיפוש רשאי שופט ליתן צו לערוך חיפוש בכל מקום, בין היתר, אם החיפוש נחוץ כדי להבטיח הצגת חפץ לצורך חקירה, משפט או הליך אחר או כאשר באותו מקום נשמר חפץ שנעברה בו או לגביו עבירה. סעיף 24(א)(1) לפקודת מעצר וחיפוש מסמיך את עורך החיפוש לתפוס כל חפץ "הנחזה כמתואר בצו". בענייננו, התבקשה עריכת החיפוש בביתו של העורר ובכל מקום אחר או כתובת שיש לו חזקה בהם, לרבות כספות, ובאותה לשון נוסח גם הצו. אני סבורה, כי על אף רישום הכספת בה נמצאו סכומי הכסף על שם העורר ואימו, ניתן לומר בהחלט כי המדובר במקום הנמצא בחזקתו של העורר. במה דברים אמורים. לכתחילה האֵם לא ידעה כלל על קיומה של הכספת, ולאחר מכן על אף שטענה שהכספת שלה, לא ידעה מה יש בה. בנסיבות אלה בוודאי ניתן לומר כי הכספת היא מקום המצוי בחזקתו של העורר, אלא אם כן יבוא העורר ויטען שאין פני הדברים כך וכי המדובר בתכולה - סכומי כסף - השייכת לאם או לאדם אחר. אוסיף, כי עד כה לא נשמעה מפיו טענה כזו. זאת ועוד. אין ברישום הכספת במסמכי הבנק על שם העורר ואימו כדי להוות ראיה מכרעת בשאלת הבעלות בתכולתה. אזכיר, כי הבעלות במיטלטלין אינה טעונה רישום כלשהו (שלא כבעלות במקרקעין). בית המשפט העליון פסק בקשר עם רישום כלי רכב המתנהל במשרד הרישוי על פי דין, כי המדובר ברישום בעל ערך דקלרטיבי שאינו יוצר בעלות והשינוי בו אינו משנה בעלות (רע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא(4) 464, 473-472 (1997)). כך באשר למרשם המתנהל על ידי רשות ציבורית על פי תקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בענייננו מדובר ברישום "פרטי" בעל תוקף פחות בהרבה, לפיו הכספת שייכת לעורר ולאימו, אשר נסתר לכאורה בדברי האם בהודעתה. 5. להשלמת התמונה אציין, כי הצו מתייחס לתפיסת מסמכים וחפצים הדרושים לחקירה. ב"כ העורר טענו, כי סכומי הכסף שנתפסו אינם דרושים לחקירה והמשך החזקתם נועד להבטיח - שלא כדין - את גביית המס שהעורר חייב בו לפי הטענה. התשובה לכך היא, כי הסמכות לתפוס חפצים, הקבועה בסעיף 32 לפקודת מעצר וחיפוש, רחבה ביותר וכוללת כל "חפץ אם יש לו [לשוטר] יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה...". המלומד קדמי סבור, כי במסגרת חיפוש על פי צו מוסמך שוטר, או אדם אחר שהוסמך בצו, לתפוס חפצים בהתאם לסמכות הרחבה שבסעיף 32 לפקודת מעצר וחיפוש, ואין הוא מוגבל בענין זה אך לחפצים הנקובים בסעיפים 24(א)(1) ו-24(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (י' קדמי על סדר הדין בפלילים חלק ראשון "הליכים שלפני משפט" התשס"ח-2008, בעמ' 681). בענייננו הצהירה ב"כ המשיבה, עו"ד מירי כספי (בעמ' 6 לפרוטוקול), כי סכומי הכסף שנמצאו בכספת נתפסו כחלק מהחקירה הפלילית המתנהלת נגד העורר. לטענתה, אלה סכומי הכסף שהעורר העלים מרשויות המס ולכן בהם נעברה העבירה. משכך, תפיסת סכומי הכסף נעשתה כדין מכוח הצו והסמכות הקבועה בסעיף 32 לפקודת מעצר וחיפוש כמובא לעיל. 6. סיכומם של דברים. הפגם הטכני שנפל בצו אינו גורע מתוקפו. על פי צו זה נערך החיפוש גם בכספת שבבנק דיסקונט ביום 15.3.10, המצויה בחזקת העורר, ומכוחם של הצו והוראות סעיף 32 לפקודת מעצר וחיפוש נתפסו, בין היתר, סכומי הכסף שהיו בכספת. 7. די היה באמור לעיל כדי לדחות את הערר, ואולם משטענו הצדדים גם בשאלת תחולתו של סעיף 109 לחוק מס ערך מוסף על ענייננו, אומר בענין זה מלים מספר מעבר לנדרש. סעיף 109 מעניק סמכות חיפוש ותפיסה, כמפורט שם, למי שמנהל מס ערך מוסף הסמיכו לכך. סעיף 109(א)(2) לחוק מס ערך מוסף מאפשר "לתפוס מידי עוסק טובין (בפרק זה להלן - לרבות כלי הובלה שלהם, פנקסים ומסמכים אחרים), אם יש חשד שנעברה בהם או לגביהם עבירה או שהם עשויים לשמש ראיה לביצועה;...". הגדרת "טובין" בחוק מס ערך מוסף קבועה בסעיף 1 שבו והיא ממעטת מתחולת המושג "טובין" - "ניירות ערך ומסמכים סחירים וזכויות בהם". נפסק, כי מסמכים סחירים כוללים גם שטרות כסף (י' פוטשבוצקי חוק מס ערך מוסף בעמ' 30, ה"ש 43א (מהדורה שישית, 2001)). לפיכך, הגדרת "טובין" בחוק מס ערך מוסף איננה כוללת כסף, ובהתאמה כסף איננו "נכס". כאמור, הגדרת טובין בסעיף 109, ולצורך כל פרק ט"ו לחוק מס ערך מוסף שעניינו "סמכויות לביצוע", רחבה יותר וכוללת, כאמור, גם "כלי הובלה שלהם [של הטובין], פנקסים, ומסמכים אחרים". ב"כ המשיבה סבורה, כי המונח "מסמכים אחרים" כולל בגדרו גם שטרות כסף, ואילו ב"כ העורר טוענים כי לא ניתן לתפוס שטרות כסף על פי הסמכות הקבועה בסעיף 109(א) לחוק מס ערך מוסף. כאמור, לדידי, די בכך ששטרות כסף נכללים במונח "חפץ" שבסעיף 1 לפקודת מעצר וחיפוש, שמכוחה בוצעו החיפוש בכספת ותפיסת סכומי הכסף שהיו שם. אשר להוראות חוק מס ערך מוסף, איני סבורה כי המחוקק התכוון לכלול במונח "מסמכים אחרים" שבסעיף 109(א)(2) גם שטרות כסף שניתן לתפסם. עיון בסעיף זה מלמד, לכאורה, כי הרחבת המונח "טובין" נועדה לשרת את מטרת החיפוש והתפיסה שאיננה רק לתפוס טובין שיש חשד שנעברה בהם או לגביהם עבירה, אלא גם לתפוס כלי הובלה, פנקסים ומסמכים אחרים שעשויים לשמש ראיה לביצוע עבירה. אציין, כי סעיף 108 לחוק מס ערך מוסף המצוי באותו פרק, דן בסמכות לדרוש "מסמכים, דוגמאות וידיעות", ומסמיך את המנהל לדרוש מכל אדם למסור לו ידיעות ולאפשר לו לעיין במסמכים ובדוגמאות הנוגעים לענין, וכן לדרוש מחייב המס למסור למנהל פנקסים, מסמכים, דוגמאות וידיעות הנוגעים לענין. נראה לכאורה, כי המונח "מסמך" בהקשר זה אינו מכוון לחול על שטרות כסף (וראו גם סעיף 108(ב) המאפשר להסתפק בהעתק של מסמך המתאים למקור). הוא הדין בסעיף 111(ט) לחוק מס ערך מוסף, הקובע כי מסמך או פנקס שנתפסו והם דרושים למי שממנו נתפסו או לאדם אחר, רשאים הם לעיין בהם או לצלמם, "והמנהל רשאי לפי בקשתם להחזירם להם ורשאי הוא להתנות את ההחזרה במסירת צילומם למנהל". גם בהקשר זה לא נראה לי כי מסמך או פנקס שנתפסו לפי סעיף 109(א) לחוק מס ערך מוסף, אשר ניתן להחזירם לעוסק לאחר צילומם, כוללים שטרות כסף. 8. סיכומם של דברים. לטעמי, השימוש במונח "מסמך" או "מסמכים אחרים" בפרק "סמכויות לביצוע" שבחוק מס ערך מוסף, בדומה למונח "פנקס", מתכוון לחול על חומרים המשמשים בניהול חשבונות, דוגמת חוזים, מכתבים וכיוצא באלה, אשר יש בכוחם לשמש ראיות לביצוע עבירות. לכן, אין בכך כדי להכניס "מסמכים סחירים" ובכללם שטרות כסף, אשר הוצאו מהגדרת "טובין" בסעיף 1 לחוק מס ערך מוסף, לגדר "טובין" בפרק זה שניתן לתופסם מידיו של עוסק (ראו: עו"ד ש' שיפר "מס ערך מוסף: הם תופסים גם כספים - האם כדין?" מיסים כ/6 (דצמבר 2006), בעמ' א-46; והשוו: י' פוטשבוצקי, שם, בעמ' 572). 9. על יסוד כל האמור לעיל, אני מחליטה לדחות את הערר. צו חיפושהחזרת כספיםצווים