העברת המרצת פתיחה לפסים רגילים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת המרצת פתיחה לפסים רגילים: לפני בקשה לסילוק תובענת המשיבה על הסף (להלן:-"בקשת הסילוק"), בשל היעדר סמכות עניינית והיעדר צדדים נדרשים להליך. לחילופין, מתבקשת העברת התובענה, שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה, לפסים רגילים, בשל צורך בבירור עובדתי מורכב ובשל היות הסעדים המבוקשים בה אך כסות לתביעה לסעד כספי וממילא בלתי מתאימים לדיון במסגרת המרצת פתיחה. רקע הן המשיבה הן המבקשת הן חברות פרטיות העוסקות בשיווק גז, ומהוות "ספק גז" מורשה כדין לפעול בישראל. המשיבה הגישה נגד המבקשת תובענה המתייחסת להתנהלות המבקשת בכל הנוגע לבניין ברח' שפרינצק 29-31 בנהריה, (להלן:-"הבניין"). כרקע לתובענה תיארה המשיבה תמונת מצב שלפיה שוק הגז בישראל נשלט מזה למעלה מיובל על ידי קבוצה הכוללת גרעין של שלוש חברות הידועות בשמן המסחרי אמישראגז, סופרגז ופזגז - המבקשת. לטענת המשיבה חברות אלו נוקטות מדיניות אנטי-תחרותית, המתאפיינת בהסדר כובל של חלוקת שוק הגז, הסכמה על אי תחרות ביניהן, וחסימת ספקי גז אחרים מלהתחרות בהן. הכל, בניגוד לפרוצדורה שנקבעה בחקיקה ומטרתה להסדיר את תהליך מעבר צרכנים מצריכת שירותיו של ספק גז יוצא לספק גז חדש, נכנס (להלן:-"הטענה הכללית"). לטענת המשיבה פרוצדורה חוקית זו מסוכלת על ידי חברות הגז הוותיקות מזה שנים, בשיטות שונות. באשר לנסיבות העניין הספציפי שלפני. המשיבה טוענת שלאחר שנתקבלה החלטה אצל נציגות הבית ברחוב שפרינצק 29-31 בנהריה (להלן:-"נציגות הבית"), להחליף את המבקשת כספק הגז שלה, ולהתחיל להשתמש בשירותי המשיבה, אך בטרם הודיעה על כך נציגות הבית למבקשת, פנתה המבקשת אל נציגות הבית ושידלה אותה לחזור בה מההתקשרות עם המשיבה, פניה המכונה על ידי המבקשת, לטענת המשיבה, "נוהל החתמה חוזרת" (להלן:-"הטענה הספציפית"). בשל התנהלות נטענת זו - הוגשה התובענה. המבקשת הגישה את הבקשה דנן, ולבקשתה אף נדחה המועד להגשת כתב תשובה מטעמה להמרצת הפתיחה, עד למתן החלטה בבקשת הסילוק. לאחר הגשת תשובה מקדמית לבקשת הסילוק, נתקיים דיון ביום 28.3.10, בו הוריתי על הגשת תשובות. לאחר הגשת תשובה מפורטת של המשיבה, ותשובה לתשובה, הגיעה העת ליתן הכרעה בבקשת הסילוק. טענות הצדדים בבקשה, שנתמכת בתצהירו של מר חיים זילבר, סמנכ"ל הכספים של המבקשת, נטען שהסעד ההצהרתי המבוקש עוסק באספקת גז לבניין מסוים אחד, ועל כן שוויו הכספי לא יגיע כדי גבול סמכותו של בית משפט זה. בנוסף נטען שדיירי הבניין הם צדדים דרושים לבירור תובענה זו, ומשלא צורפו לה, באופן פרטני, כצד להליך, יש לסלק את התובענה על הסף. לחילופין, נטען על ידי המבקשת שהליך זה אינו ראוי להתברר כהמרצת פתיחה, שכן נדרש במסגרתו בירור עובדתי מורכב, הן בקשר לעניין העקרוני העולה מהמרצת הפתיחה, הן בקשר עם הבניין הפרטני. עוד טוענת המבקשת שהסעדים המבוקשים בתובענה אינם הולמים הליך המרצת פתיחה, שאמור לשמש לבירור בקשה לסעד הצהרתי, ותו לא. בהקשר זה טוענת המבקשת שהמשיבה עתרה לסעד הצהרתי שלפיו גרמה המבקשת להפרת חוזה, ושעניין זה, ביצוע עוולה נזיקית, ניתן לכימות כספי ולכן מקומו בהליך אזרחי רגיל. כך גם לגבי צו עשה וצו מניעה קבוע, שכולם מתאימים יותר, לטענתה, לדיון במסגרת תביעה אזרחית רגילה. בתשובתה, שאינה נתמכת בתצהיר, טוענת המשיבה שבקשת הסילוק הוגשה במסגרת טקטיקה הנהוגה אצל המבקשת לעיכוב תובענות שמוגשות נגדה. לטענת המשיבה אם אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה, ניתן להעבירה לבית משפט השלום המוסמך, ואם עליה להתברר בדרך של תביעה רגילה, ניתן להורות על הגשת כתבי טענות. כך או כך, טוענת המשיבה, אין מקום לסלק את התובענה על הסף. לעניין הסמכות העניינית טוענת המשיבה שהתובענה עוסקת בפרשנות דין עקרונית ביחס להתנהלות המבקשת בהקשר ל"נוהל חתימה חוזרת", ובין היתר, כעניין נלווה, מתייחסת התובענה לנכס אחד ספציפי. אין מניעה, טוענת המשיבה, שעתירה לפרשנות דין עקרונית כאמור, תתברר במסגרת המרצת פתיחה. בנוסף טוענת המשיבה שלא ניתן לכמת בכסף את הסעדים ההצהרתיים המבוקשים על ידה, המבקשת עצמה לא הצביעה על שווי מוגדר כאמור, וטענותיה הן טענות בעלמא ואין לקבלן. באשר לצדדים הדרושים לתובענה, טוענת המשיבה שדיירי הבניין יודעו בדבר ההליך, ונציגות הבית אף צורפה אליו כמשיבה פורמאלית, למרות שלא הייתה חובה על המשיבה לצרפה. לטענתה, השאלה המונחת לפתחו של בית המשפט אינה עמדת הצרכנים או מעשיהם, אלא אופן התנהלות המבקשת, וקביעה עקרונית לגבי חוקיותה. בתשובתה לטענות המשיבה טוענת המבקשת שהסעד העיקרי שנתבקש בתובענה הוא הסעד ההצהרתי, ומאחר שסעד זה ניתן לכימות, ושוויו אינו מגיע כדי סמכות בית המשפט המחוזי, הרי שהערכאה המתאימה לדון בתובענה היא בית משפט השלום. עוד טוענת המבקשת שצו המניעה שנתבקש על ידי המשיבה הוא ערטילאי ותיאורטי ואינו עונה לדרישה שצו מניעה יכוון נגד נסיבות ספציפיות. גם לו היה הצו מתייחס לנסיבות הספציפיות של הבניין, הרי שאז שוויו הכספי נמוך ואינו מסוג הצווים שנמצאים בסמכות בית המשפט המחוזי. המבקשת מוסיפה וטוענת שהתובענה סבוכה עובדתית, בין היתר בשל כך שנכללת בה טענה להפרה של חוזים שלא צורפו אליה, ונותרו "נסתרים". בהקשר זה אף טוענת המבקשת שיש לברר עמדותיהם של כל דיירי הבניין כדי לא ליצור מצב שזכויותיהם ייפגעו. מסיבה זו היה על המשיבה גם לצרפם להליך זה, ולדון בתובענה בהליך אזרחי רגיל, ולא לבררה באופן בלתי ממצה על דרך של המרצת פתיחה. לבסוף טוענת המבקשת שאם יועבר הדיון בתובענה לבית משפט השלום, הרי שיש להעבירו לבית משפט במחוז הצפון או במחוז חיפה, ולא לבית משפט השלום בכפר סבא, כבקשת המשיבה. זאת נוכח מקום הבניין בנהרייה, ומשום שאין הצדקה להקשות על דיירי הבניין בהעברת הדיון לבית משפט רחוק ממקום מגוריהם. דיון והכרעה כנקודת מוצא לכל דיון בבקשה לסילוק על הסף יש להזכיר את הכלל היסודי שלפיו מדובר בסעד קיצוני הננקט במצבים חריגים. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא מ. שמגר (כתוארו אז) בע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פד"1 מ(2), 668: "מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי, על-כן, שבית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק הקונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות סביב אותו עניין". הנטל מוטל לעולם על כתפי מבקש בקשת הסילוק, ולהלן אבחן אם המבקשת עמדה בנטל זה. היעדר סמכות עניינית: כדי לקבוע לאיזו ערכאה נתונה הסמכות העניינית בתחום האזרחי, קבעה הפסיקה כי יש לפנות למבחן הסעד. לעניין זה ראו את שנקבע בע"א 2846/03 אלדרמן, עו"ד נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 534-535 (2004); (להלן: "פרשת אלדרמן"): "המבחן המקובל לעניין קביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי, בכל הנוגע לבתי המשפט שחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, עוסק בהם, הינו מבחן הסעד" הסמכות העניינית, אם כן, נקבעת על פי הסעד המבוקש, ובחינת הסעד העיקרי המבוקש נעשית על פי האמור בתובענה עצמה. כך, בפרשת אלדרמן: "מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על-פיו נדרשים אנו לבחון את כתב הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך. הא ותו לא. על-פי הסעד הנקוב שם נדע אם ההליך הוגש לבית המשפט המוסמך, או שמא הייתה חובה להגישו לבית משפט אחר. אין צורך כלל להידרש לטענותיו של הנתבע (או המשיב) בכתב הטענות שהגיש הוא בתגובה. במילים אחרות, קביעת הסמכות נעשית על פי האמור בכתב התביעה, ואין בטענותיו של הנתבע כדי לשנות במקרה רגיל" הסעדים המבוקשים מפורטים בפרק האחרון של התובענה, והם: הצהרה שביטול החוזים הספורדיים שעשתה המבקשת מהווה גרם הפרת חוזה ויש לבטלו. הצהרה שהמשיבה ספק הגז החוקי בבניין. צו מניעה קבוע שיאסור על המבקשת לשדל צרכנים לבטל הסכמים שחתמו עם המשיבה. בטרם אבחן אם סעדים אלה מצויים בסמכות בית משפט זה, אבחן את התובענה במתכונתה המלאה. עיון בתובענה מעלה שבסעיף הראשון, שכותרתו "הצדדים ותמצית התביעה", אין אזכור כלל לנסיבות המקרה הספציפי. מלבד פירוט בדבר מיהות הצדדים, כותבת המשיבה בס"ק 3 כך: "בענף הגז פרוצדורה סטטוטורית המתווה את תהליך החלפת ספק הגז במהלכו עובר צרכן גז לצרוך גז מספק הגז הנכנס ומסיים חוזהו עם ספק הגז היוצא. פרוצדורה זו מסוכלת ע"י חברות הגז הוותיקות בראשן פזגז מזה שנים בשיטות יצירתיות שונות ומשונות". (ההדגשה שלי, ה.ג.) בהמשך מתארת המשיבה, בפירוט רב, תחת הסעיף שהוכתר "הרקע ופרשת העובדות" את התנהלות המבקשת, התנהלות שלטענתה מהווה הסדר כובל, את ההיסטוריה העובדתית והחקיקתית בעניין שוק הגז בישראל בכלל, ואת המתווה שנקבע להחלפת ספק גז יוצא בספק גז נכנס. נסיבות המקרה הפרטני של הבניין מפורטות אך בקצרה (בסע' 27-32) ומיד לאחר מכן ממשיכה המשיבה ומפרטת את הטיעון המשפטי עליו נסמכת תביעתה. מדרך הניסוח אנו למדים, שתובענה זו מציפה מחלוקת עמוקה בין הצדדים, מחלוקת ששורשיה ברפורמה החקיקתית הנרחבת שחלה בשנים האחרונות בשוק הגז בישראל, ושמטרתה הייתה, בין היתר, לפתוח את השוק לתחרות. במסגרת רפורמה זו נחקקו מספר תיקוני חקיקה, שמטרתם להבטיח תחרותיות כאמור, על ידי מתן אפשרות ריאלית לספק גז "חדש" בשוק להתחרות בספק גז "ותיק", ועל פי הנטען, מנסות חברות הגז הוותיקות לסכל הרפורמה. בקצרה, ולשם הבהרת המחלוקת בין הצדדים, אציין ששינויי החקיקה הצריכים לענייננו קובעים שמרגע שמעבירים צרכנים פרטיים הודעה לספק היוצא על סיום ההתקשרות עימו (להלן:-"ההודעה"), חל עליו איסור בחוק לפנות אליהם בהצעת הטבות כלשהן בקשר עם הספקת גז למשך חצי שנה (סעיף 17א.(א) בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), התשמ"ט-1989, וראו לעניין זה גם את ע"א 3695-08-07 פזגז 1993 (בע"מ) ואח' נ' גזגל השרון (1992) בע"מ (לא פורסם, 19.02.08). המקרה דנן עוסק כאמור בבניין משותף, ולמען שלמות התמונה הנורמטיבית ראוי להזכיר גם את הוראת סעיף 59ד. לחוק המקרקעין, התשכ"ט, 1969, המסדירה את נושא החלפת ספק הגז בבתים משותפים, וקובעת כך: החלפת ספק גז (תיקונים: התשנ"א, התשנ"ד) 59ד. (א) בסעיף זה, "מערכת גז מרכזית" - מערכת להספקת גז שבאמצעותה מסופק גז לשתי דירות או יותר. בבית משותף שבו קיימת מערכת גז מרכזית, רשאים בעלי הדירות הרוכשים גז באמצעות המערכת האמורה להחליט על סיום כל החוזים שנחתמו עם ספק הגז או באמצעותו, ולהתקשר עם ספק גז אחר כדי לרכוש גז ממנו או באמצעותו; החלטה כאמור טעונה הסכמה בכתב של יותר ממחצית מבעלי הדירות. (ההדגשה שלי, ה.ג.) בהתבססה על מכלול הוראות החוק, טוענת המשיבה שההתקשרות עם 'צרכנים קבוצתיים' לצורך החלפת ספק גז, מורכבת משני שלבים: כריתת חוזים פרטניים בכתב בין יחידי הבית המשותף לספק הגז הנכנס. קבלת החלטה מחייבת מצד הבית המשותף על החלפת ספק הגז היוצא בנכנס. לטענת המשיבה, עוקפת המבקשת את הוראות החוק שלא כדין, על ידי פנייה אל צרכני הגז אחרי שנכרתו חוזים פרטניים בין ספק חדש לבין דיירי הבית אבל לפני שנמסרה למבקשת, כספק יוצא, הודעה על סיום ההתקשרות עימה. תימוכין לכך מוצאת המשיבה במכתבה של באת-כח המבקשת אל בא-כח המשיבה, שם מציינת היא כך: "תמוהה בעיני פרשנותך כי משלוח הודעת הביטול על ידי מרשתי נוגד הוראת חוק כלשהי, בוודאי את הוראת איסור ההתקשרות עם צרכנים במשך שישה חודשים המוכרת היטב למרשתי, באשר חתימות הצרכנים שחתמו על הודעה אל מרשתך בוטלו כאמור לפני שההודעה נמסרה למרשתי" (ההדגשה במקור). מחילופי המכתבים בין הצדדים בעניין הפרטני שלפני, עולה ומתבהרת מחלוקת כללית הנוגעת למערכת היחסים בין הצדדים בכל הנוגע ליחסי התחרות העסקיים ביניהם לעניין החלפת ספק גז בבתים משותפים: בעוד שברור שמרגע קבלת הודעת ביטול אסור לספק הגז היוצא לפנות אל הצרכנים, טוענת המבקשת שכל עוד לא קיבלה הודעת ביטול כאמור, מותר לה לפנות אל הצרכנים, גם אם אלה כבר התקשרו, באופן אישי, עם ספק גז חדש המבקש להיכנס בנעליה. המשיבה לעומתה, טוענת שמבחינה משפטית אין כל הבדל בין שידול צרכן לחזור בו, שנעשה לאחר קבלת ההודעה, לבין שידול צרכן גז יחיד בבית משותף לחזור בו לפני שנתגבשה החלטה מחייבת של הבית המשותף כולו. זוהי המחלוקת סביבה נסבה התביעה, והיא מוצאת ביטוי בצו המניעה המבוקש שהוגדר על ידי המשיבה כצו מניעה קבוע האוסר על המבקשת לשדל צרכנים לבטל הסכמים לאחר שאלו חתמו על הסכמתם כלפי המשיבה, אף בטרם נמסרה למבקשת הודעה. אני מוצאת, אם כן, שליבה של התביעה עוסק במערכת היחסים הכללית שבין המשיבה למבקשת, ושנסיבות הבניין הספציפי אך נלוות לנושא התביעה המרכזי. במסגרת הסעד ההצהרתי מתבקשת הצהרה שאסור היה למבקשת, בעבר, לפנות אל דיירי הבניין ולשכנע אותם לחזור בהם מהסכמות עם המשיבה, ובמסגרת צו המניעה נדרשת הצהרה שאסור יהיה לה לעשות כן בעתיד. כך או כך, יהיה צורך להכריע האם פניותיה של המבקשת לצרכנים הפרטיים - לאחר התקשרותם עם ספק נכנס, אך טרם קבלת הודעה - הן כדין, או שמא הן מסכלות את מטרות והוראות החוק. לעניין הסמכות לדון בתובענה לסעד הצהרתי, נקבע ברע"א 7551/00 פוקס נ' קצנלבוגן, פ"ד נו (1) 253, 256, כך: "הנה-כי-כן, כל בית-משפט הדן בעניין אזרחי, מוסמך לדון בתובענה למתן סעד הצהרתי. זהותו של בית-משפט נקבעת, בכל מקרה קונקרטי, בהתאם לתוכן הסעד ההצהרתי המבוקש, בפרט, כאשר ההצהרה מכוונת כלפי זכות שניתן להעריך את שוויה הכספי, הרי שהסמכות נקבעת על-פי סכום התובענה. כאשר לא ניתן להעריך את שוויה, על התובענה להידון בבית-המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית." עוד נקבע, ברע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' רחל שורץ, פ"ד  נג (1)  670, לעניין הסמכות לדון בבקשה לצו מניעה שאינו ניתן לביטוי כספי, כך: "המבקשת סומכת ידה על ההלכה הקובעת, כי צו מניעה, קבוע כזמני, אשר שוויו עולה על סכום שבסמכותו העניינית של בית משפט השלום, או שאינו ניתן לביטוי כספי או להערכה, מצוי בגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי (ד"ר א' וינוגרד, צווי מניעה, חלק כללי, הוצאת הלכות, עמ' 28. ד"ר י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 63). כטענת המבקשת, צו המניעה לו עתרה, אינו ניתן להערכה כספית ועל כן הסמכות לתתו מסורה לבית המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית" אם כן, עת מתבקש סעד הצהרתי או צו מניעה, שאינם ניתנים לביטוי כספי, סמכות הדיון קנויה לבית המשפט המחוזי. אני סבורה שהסעד העיקרי המבוקש בתובענה שלפני אינו מתוחם לטענה הספציפית הנוגעת לבניין, ועל כן לא ניתן, וממילא לא הייתה חייבת המשיבה, לנקוב בשוויו הכספי, אני מוצאת שהתביעה נתונה במסגרת סמכותו השיורית של בית משפט זה. אי צירוף דיירי הבניין לתובענה לטענת המבקשת, דיירי הבניין הם צדדים דרושים לבירור תובענה זו, יש לברר את עמדותיהם כדי לא לפגוע בזכויותיהם, ויש לסלק את התובענה על הסף נוכח היעדרם כצדדים להליך. המשיבה טוענת שאין חובה לצרף את דיירי הבניין כצד להליך, שכן השאלה המונחת לפתחו של בית המשפט אינה עמדת הצרכנים או מעשיהם, אלא אופן התנהלות המבקשת, וקביעה עקרונית לגבי חוקיותה. המשיבה אף טוענת שגם אם יוכרע שיש מקום לצרף את הדיירים לתובענה, הרי שיש לצרף רק את שמונת הצרכנים שהתקשרו לכאורה עם המבקשת בחתימה נוגדת. כך או כך, לטענת המשיבה, אין זו עילה לסילוק תובענה על הסף, ומדובר בפגם שניתן לתיקון בקלות על ידי צירוף הצדדים הנדרשים. מכתבי הטענות עולה, שמתוך עשרה דיירים החתומים על ההודעה בדבר החלפת ספק גז למבקשת מיום 2.3.10, שמונה דיירים שינו דעתם תוך זמן קצר מאוד וחתמו על התקשרות מחודשת עם המבקשת, המבטלת לכאורה את התקשרותם עם המשיבה. אם יימצא בסופו של הליך זה שפנייתה של המבקשת אל הדיירים הייתה שלא כדין ושכתוצאה מכך, כטענת המשיבה, ההסכם עמם בטל מעיקרו, תהא לכך השפעה ישירה על זכויות וחובות דיירים אלה כלפי המשיבה ובכלל. אין זה נכון וראוי לדון בביטול הסכם עמם מבלי שהם בעלי דין. עם זאת, אין בכך, בנסיבות העניין כדי להביא לסילוק התובענה על הסף, שהרי, כטענת המשיבה, מדובר בפגם שניתן לתיקון ללא קושי. לכן, אני מוצאת שיש ליידע את כל דיירי הבניין בדבר התובענה, ולצרף אליה, כנתבעים נוספים, את עשרת בעלי הדירות בבניין, שהתקשרו עם המשיבה וחתומים על ההודעה שנמסרה למבקשת ביום 2.3.10, ביניהם, כמובן, שמונת בעלי הדירות שחתומים גם על טופס ההתקשרות עם המבקשת מיום 1.3.10. התאמת ההליך אמות המידה לבחינת התאמת בירורו של סכסוך למסגרת של המרצת הפתיחה נקבעו, בין היתר, בע"א 393/82 חיים חיים נ' גדי אביוב ו-2 אח' , פד"י מא(1) 716, שם נקבע כך: "השאלות שבית המשפט חייב להציגן לעצמו בטרם בא הוא להכריע בשאלת התאמתו של הדיון להליך של "המרצת פתיחה", הינן בעיקר מעשיות ופרגמטיות וקשורות הן ביעילות הדיון והסיכויים לסיימו במהירות מבלי שדרישות הצדק תקופחנה." בין יתר השיקולים שעל בית המשפט לשקול בהתאם לאמור לעיל, נבחנת מורכבותה העובדתית של התובענה כאשר מחד גיסא, מורכבות עובדתית ניכרת היא שיקול בעד העברת תביעה שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה לפסים רגילים, ומאידך גיסא, לא כל מחלוקת עובדתית תחייב העברה כאמור. בהחלט תיתכן מחלוקת עובדתית שבירורה יכול שיבוא בגדרי דיון בהמרצת פתיחה. על כן, לשם הכרעה בשאלת התאמת ההליך, עליי לבחון את השאלות בהן אדרש להכריע במסגרת התובענה, ולמצוא האם ניתן יהיה לבררן, מבחינה עובדתית, במסגרת סדרי הדין של הליך המרצת פתיחה. אציין כבר עתה שסבורה אני שהתשובה לשאלה זו היא בחיוב, ותובענה זו מתאימה להידון במסגרת של המרצת פתיחה. אסביר: כדי להכריע בשאלה המשפטית שבמחלוקת בין הצדדים, קרי האם מותר לספק יוצא לפנות לצרכניים פרטיים לפני קבלת הודעה אבל לאחר התקשרות עם הספק הנכנס, אין צורך בעדויות רבות, ואף אם אדרש לשאלה האם אלו הן אכן נסיבות העניין שלפני, עסקינן במחלוקת עובדתית מצומצמת. אמנם, תידרש תשתית עובדתית רחבה דיה כדי לשפוך אור על נסיבות החתמות הדיירים, ככל שהיו כאלו, ולשם כך, ייתכן שתידרש העדת עדים, ביניהם דיירי הבניין והמצהירים מטעם הצדדים, אולם, אין מדובר בעדויות מורכבות, שהרי כאמור המחלוקת העובדתית מוגבלת ומצומצמת. נוכח האמור לעיל, אני מוצאת שאין הצדקה להורות על העברת הדיון לפסים של תביעה רגילה. סיכום דין בקשת הסילוק להידחות, וכך גם הבקשה להעברה לפסים של תביעה רגילה. בעלי הדירות 1,4,8,9,10,14,15,16,21,22, בבניין שברח' שפרינצק 29-31, יצורפו כמשיבים נוספים לתובענה, ודבר קיום ההליך יובא לידיעת שאר דיירי הבניין ע"י המשיבה. נוכח דחיית בקשת הסילוק, מחד גיסא, וקבלת עמדת המבקשת לעניין צירוף הדיירים, מאידך גיסא, איני עושה צו להוצאות. המרצת פתיחה