קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העמדה לדין בארץ בגין עבירות בחו''ל:  1.        בפניי עתירה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן - העותר) להכריז, כי המשיב הוא בר-הסגרה לצרפת לצורך העמדתו לדין שם, בגין ביצוע עבירות פליליות בהן הורשע בהעדרו בצרפת, לאחר שנמלט ממנה.  רקע 2.         ביום 10.11.06 הורה השופט החוקר Patrick Andre מבית המשפט הגבוה של מרסיי, צרפת, על הגשת כתב אישום נגד המשיב. כתב האישום מייחס למשיב ביצוע עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות של קטינה מתחת לגיל 15, עבירה לפי סעיפים 22-222, 23-222, 24-222, 44-222, 45-222, 47-222 ו- 1-48-222 לקוד הפלילי הצרפתי; וכן מעשה מגונה בנסיבות מחמירות של קטינה מתחת לגיל 15 תוך ניצול יחסי מרות והשגחה, עבירה לפי סעיפים 22-222, 27-222, 28-222, 29-222, 30-222, 44-222, 45-222, 47-222 ו- 1-48-222 לקוד הפלילי הצרפתי.  על פי כתב האישום, החל מקיץ 2003 ועד לחודש יולי 2005, ביצע המשיב מעשים מגונים בבתו החורגת (להלן - הקטינה), ילידת שנת 1991, בהיותה מתחת לגיל 15. המעשים כללו מסכת של מעשים מגונים וביניהם ביצוע מין אוראלי בכפייה (המוגדר כאינוס על פי החוק הצרפתי), שנמשכו במשך שנתיים בהיותה בגילאים 12-14, בתדירות של מספר פעמים בשבוע.  3.        ביום 11.6.07 הופיע המשיב בדיון המקדמי שהתקיים בעניינו בבית המשפט הגבוה של מרסיי (נספח ג-3 לעתירה). ברם, לדיון שהתקיים ביום 10.7.07 לא התייצב המשיב, ומשכך, הוצא נגדו צו מעצר באותו היום על ידי נשיא בית המשפט שם (נספח ג-4 לעתירה). 4.        ביום 10.12.07 הרשיע בית המשפט הגבוה של מרסיי את המשיב בהיעדרו, וגזר עליו עונש של 15 שנות מאסר (נספח ג-5 לעתירה).  5.        ביום 11.3.08 הגישה ממשלת צרפת לישראל, בקשה להסגיר לידיה את המשיב, על מנת להעמידו לדין בנוכחותו בגין העבירות בהן הורשע בהעדרו בצרפת, לאחר שנמלט ממנה. יובהר, כי הבקשה היא להסגיר את המשיב על מנת להעמידו לדין מחדש בגין העבירות המיוחסות לו, ולא כדי שיירצה את העונש שנגזר עליו, שכן התביעה הצרפתית הודיעה שאם המשיב יוסגר, תבוטל הרשעתו והוא יישפט מחדש (ר' בפסקה 5 למכתבו של התובע, המסומן כנספח ג לעתירה). 6.        לבקשת ההסגרה צורף תצהיר סיכום חקירתו של השופט החוקר Patrick Andre מבית המשפט הגבוה של מרסיי, שהמליץ להגיש כתב אישום נגד המשיב. כן הוצג חלק מחומר הראיות התומך בבקשה: הודעת הקטינה במשטרה (נספח ג-6), לפיה, בקיץ 2003, בעת שהמשפחה היתה בחופשה שנתית בספרד, הניח המשיב את רגלו בין רגליה ונגע באיבר מינה. כשחזרו מחופשתם, ביקש ממנה המשיב לגעת באיבר מינו, במספר הזדמנויות, תחילה כשהיה לבוש ולאחר מכן כשהיה עירום. לדברי הקטינה, עם הזמן הפכו המעשים המגונים לתכופים יותר, והמשיב תקף אותה מספר פעמים בשבוע, בזמן שאמה לא שהתה בבית. לדבריה, התקיפות המיניות כללו דיבור פוגעני בעל תוכן מיני, אילוצה להשתמש בביטויים מיניים פוגעניים, הפשטתה ונגיעות בגופה ונשיקות באיבריה המוצנעים, חיכוך איבר מינו של המשיב באיבר מינה ובפי הטבעת שלה, ואילוצה לחכך את איבר מינו באמצעות ידיה ושפיכת זרע על גופה. כמו כן, מסרה הקטינה, כי המשיב צילם את אבריה המוצנעים וביקש ממנה לצלם ת איבר מינה כשהיא מחדירה אליו אצבעות, ובנוסף, כפה עליה לבצע בו מין אוראלי. הקטינה הוסיפה, כי היא לא סיפרה לאיש על המעשים, משום שפחדה מהעונשים שיטיל עליה המשיב ומהאפשרות שיפגע באמה. לדבריה, זו גם הסיבה מדוע לא סירבה לדרישותיו של המשיב, בהוסיפה, כי המשיב מעולם לא הפעיל כלפיה אלימות פיזית ומעולם לא חדר אליה חדירה ווגינאלית או לפי הטבעת. הקטינה מסרה, כי ביום 24.7.05, עת שהתה אצלה חברה, ניסה המשיב להכריח אותה (שלא בנוכחות החברה) לצלם את איבר מינה, ולאחר שסירבה וחזרה לחדרה, התפרץ עליה המשיב, כביכול משום שחדרה לא היה מסודר, תוך שהוא משתמש בביטויים פוגעניים ("סתמי את פיך, זונה קטנה"). בעקבות האירוע, סיפרה לחברתה על ההתעללות שעברה, ולאחר מכן, סיפרה על המעשים לבת דודתה, ובהמשך לאמה. הודעת אמה של הקטינה (נספח ג-7), שסיפרה כי הקטינה גוללה בפניה את המעשים (שלכאורה) ביצע בה המשיב, בהוסיפה כי המשיב נהג לדבר אליה באותם ביטויים בעלי תוכן מיני שציינה הקטינה. כמו כן מסרה, כי היא לא ידעה דבר אודות מעשי המשיב עד שהקטינה סיפרה לה על כך. הודעת בת דודתה של הקטינה (נספח ג-8), כי ביום 25.7.05 סיפרה לה הקטינה שהיא הותקפה מינית על ידי המשיב. לדבריה, היא שכנעה את הקטינה לבוא לביתה, והשתיים העלו יחדיו על הכתב (במכתב שיועד לאמה של הקטינה), את המעשים שביצע המשיב. בת הדודה סיפרה, כי הקטינה תארה בפניה את המעשים שביצע בה המשיב. המכתב שכתבה הקטינה יחד עם בת דודתה (נספח ג-9), בו תיארה את המעשים שביצע בה המשיב. דו"ח אבחון פסיכיאטרי שנערך לקטינה (נספח ג-10), מיום 26.9.05, לפיו אובחנו אצל הקטינה מאפיינים של קורבנות ניצול מיני, ונראה שהיא סובלת מטראומה הנובעת מאירוע שהתרחש לאחרונה. כמו כן נמצא, כי לא עולה כל חשד שהקטינה נוטה לפנטזיה או לבלבול בין מציאות לדמיון, וכי אין אלמנטים אישיותיים שעשויים לפגוע באמינות הודעתה. העימות שנערך בתחנת המשטרה במרסיי בין הקטינה למשיב (נספח ג-11), בו חזרה ותארה הקטינה את המעשים שלגרסתה ביצע בה המשיב. המשיב, מצידו, טען כי הקטינה משקרת והכחיש את כל החשדות נגדו, וכך גם אמר בהודעותיו במשטרה (נספחים ד 1-2). בדו"ח סיכום חקירתו של השופט החוקר, הוא סקר ראיות נוספות שלא צורפו לבקשה. ביניהן, הודעותיהם של אחותה החורגת של הקטינה ואביה הביולוגי, שהעידו כי חלו שינויים בהתנהגותה של הקטינה במהלך התקופה הרלוונטית; הודעות בני זוגה של הקטינה כי לא קיימו עימה יחסי מין; ותוצאת בדיקת מחשבו של המשיב, שהעלתה כי הלה גלש באתרים פורנוגרפיים המעידים על אופי פדופילי. יצוין, כי ביום 1.9.09 שלחו הרשויות הצרפתיות חומר משלים לבקשה (נספחים ג ו-ד לעתירה). 7.        ביום 8.11.09 הורה שר המשפטים, יעקב נאמן, מכוח סמכותו לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן - חוק ההסגרה או החוק), על הבאת המשיב בפני בית המשפט המחוזי בירושלים כדי לקבוע האם הוא בר-הסגרה לצרפת (נספח א לעתירה). בהתאם לכך, ביום 17.11.09 הגיש העותר את העתירה דנן.  הליך ההסגרה - המסגרת הנורמטיבית 8.        סעיף 1 לחוק ההסגרה קובע כי לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת "אלא לפי חוק זה".  9.        סעיף 2א לחוק ההסגרה, מציב מספר תנאים מצטברים, שבהתקיימם ניתן להכריז על אדם כבר-הסגרה. נדרש, כי בין מדינת ישראל למדינה המבקשת קיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים (סעיף 2א(א)(1)). בענייננו, חתמו ישראל וצרפת על האמנה האירופית בדבר הסגרה, שפורסמה בכתבי אמנה 647, כרך 17, בע' 87 (נספח ב לעתירה) (להלן - האמנה). בנוסף, נדרש, כי המבוקש נאשם או נתחייב בדין במדינה המבקשת בשל עבירת הסגרה (סעיף 2א(א)(2)), המוגדרת בסעיף 2(א) לחוק ככל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה. זוהי למעשה דרישת "הפליליות הכפולה" לפיה נדרש שהמעשה יהווה עבירה פלילית הן במדינה המבקשת והן במדינה המתבקשת. תנאי נוסף להסגרתו של אדם הוא שבין מדינת ישראל למדינה המבקשת תהא הדדיות ביחסי ההסגרה (סעיף 2א(ב) לחוק).  10.      סעיף 2ב לחוק ההסגרה מונה רשימה של סייגים להסגרה, וביניהם הסייג הרלוונטי לטיעוני המשיב והוא, כי היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור (סעיף 2ב(א)(8)). כמו כן, נקבע סייג נוסף להסגרה בסעיף 1א לחוק, שכותרתו "סייג להסגרת אזרח". לפיו, אדם שעבר עבירת הסגרה לפי החוק ובעת עשיית העבירה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת, והמדינה המבקשת התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר. 11.      סעיף 9(א) לחוק ההסגרה עניינו בנטל הראייתי הנדרש לצורך הסגרה. הסעיף קובע, כי בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה, יכריז על מבוקש בר-הסגרה אם הוכח בפניו שישנן "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו". אשר לשאלה מהו אותו נטל של "ראיות מספיקות" להגשת כתב אישום, הלכה חוזרת ונשנית היא, כי כל שבית המשפט הדן בהליך ההסגרה נדרש לבחון הוא, האם יש בחומר הראיות "אחיזה לאישום". דהיינו, הליך ההסגרה אינו הליך של משפט שבמהלכו נקבעים משקלן של ראיות ומהימנותם של עדים ושבסופו נקבעת חפותו או אשמתו של נאשם, אלא הליך שתכליתו היחידה הינה לברר האם די היה בראיות שהוצגו בפני בית המשפט כדי להעמיד לדין בישראל את המבוקש, אילו היו העבירות מבוצעות בה. וראו למשל הדברים שנאמרו בע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת חזיזה), ניתן ביום 13.5.09, בפסקה 17: "אכן, מרכיב הכרחי להסגרה הוא קיומן של ראיות לכאורה לאשמת המבוקש. בית משפט זה חזר ופסק כי הליך הסגרה אינו חופף להליך פלילי, הבוחן לגופה את שאלת אשמתו או חפותו של המבוקש. בבקשת הסגרה אין בוחנים את המסכת הראייתית לגופה, וגם אין קובעים בענין משקלן של הראיות, ומידת התיישבותן זו עם זו. כל שנבחן הוא 'האם יש בחומר הראיות משום אחיזה לאישום'". למעשה, המבחן הוא האם ישנה הצדקה להמשך בירור המקרה בהליך פלילי במדינה המבקשת: "השאלה בהליך ההסגרה אינה אם חומר הראיות מצביע על כך כי הנאשם אשם בעבירה המיוחסת לו, אלא אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם" (ע"פ 318/79 שאול אנגל נ' מדינת ישראל (להלן - עניין אנגל), ניתן ביום 25.2.80, בפסקה 5). 12.      אשר לקבילותן של הראיות, סעיף 12 לחוק ההסגרה קובע, כי בית המשפט הדן בעתירת ההסגרה לא יפסול כראיה "עדות, בגלל זה בלבד שנגבתה במדינה זרה" (סעיף 12(1)), וכן "מסמך או עדות שנקבעו בהסכם בין ישראל ובין המדינה המבקשת ככשרים להתקבל כראיה לעניין הסגרה" (סעיף 12(2)). כמו כן, תקנה 15(א) לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), תשל"א-1970 (להלן - תקנות ההסגרה), קובעת, כי בדיון בעתירת ההסגרה "רשאי בית המשפט לקבל כראיה, בנוסף לכל דרך הוכחה אחרת, הודעת אדם שניתנה בשבועה או בהן צדק לפני השופט או רשות אחרת המוסמכת לקבל אותה במדינה המבקשת כשהיא חתומה בידי הרשות שקיבלה אותה והחתימה מאומתת כאמור בתקנה 14, והוא כשאין הוראה אחרת באמנת ההסגרה".  טענות העותר 13.      העותר טוען, כי העבירות בגינן מבוקש המשיב הינן עבירות בנות הסגרה לפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה ולפי סעיף 2(1) לאמנה. זאת מאחר שהעונש על העבירות הללו - הן לפי הדין בצרפת והן לפי הדין במדינת ישראל - עולה על שנת מאסר, ואילו ביצע המשיב בישראל את המעשים המיוחסים לו בצרפת, ניתן היה להעמידו לדין בישראל בגין העבירות הבאות: מעשה סדום בקטין מתחת לגיל 14 שהוא בן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין); מעשה מגונה בקטין מתחת לגיל 14, שהוא בן משפחה, עבירה לפי 351(ג)(1) בנסיבות סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין. 14.      לטענת העותר, הסייגים הקבועים בסעיף 2ב לחוק ההסגרה אינם מתקיימים בעניינו של המשיב, ומנגד, ישנן ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד את המשיב לדין על העבירות הללו אילו נעשו בישראל. לפיכך, טען, כי נתמלאה הדרישה לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. בנוסף, ביקש לציין, לגבי העובדה שהמשיב נשפט בצרפת בהיעדרו ונגזר דינו, כי על פי החוק הצרפתי, אם יוסגר המשיב לצרפת יהא באפשרותו לבקש להישפט מחדש. 15.      אשר לאזרחותו של המשיב, פירט העותר, כי המשיב נולד במרוקו בשנת 1958 ובשנת 1976 היגר עם משפחתו לצרפת וחי שם עד אשר נמלט מההליך המשפטי שהחל נגדו בצרפת. ביום 26.6.07 נכנס המשיב בגפו לישראל, ונקלט כעולה ביום 21.10.07. ביום 29.6.09 נשא לאישה אזרחית ישראלית. לטענת העותר, מן האמור עולה, כי בעת ביצוע העבירות (בשנים 2003-2005) היה המשיב אזרח ותושב צרפת, ולא היה אזרח ישראל או תושבה. משכך, טען העותר, כי אין המשיב זכאי לחזור לישראל לריצוי עונשו אם יוסגר לצרפת, כאמור בסעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה. טענות המשיב 16.      לטענת ב"כ המשיב, אף שלכאורה הראיות בתיק זה נראות טובות וחזקות במידה המצדיקה הסגרה לפי רף ההוכחה שנקבע בדיני ההסגרה, הרי שעולה במקרה זה קושי של ממש והוא שהראיה המרכזית ביותר בתיק - ההודעה שנגבתה מהקטינה בצרפת - איננה קבילה בבית משפט בישראל. זאת משום שהקטינה מסרה את הודעתה כאשר היתה מתחת לגיל 14, ועל פי החוק הישראלי, יש לגבות אמרה כזאת רק על ידי חוקר ילדים שהוסמך כדין, זאת כאמור בחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 (להלן - חוק הראיות הגנת ילדים). ברם, לדבריו, הודעתה של הקטינה נגבתה על ידי קצין משטרה בשם דניאל, שניהל חקירה משטרתית רגילה ושלאורך כל חקירתו אין ולו שמץ של אינדיקציה לכך שיש לו הכשרה של חוקר ילדים או לכל הפחות מאפיין כלשהו של חקירת ילדים (כגון הבעת דעה של החוקר ביחס לאמינות העדות והאפשרות שהקטינה תעיד במשפט). בנוסף, הפנה ב"כ המשיב לסעיף 5א לחוק הראיות הגנת ילדים, שם מופיעה החובה שהחקירה תתועד באמצעות וידאו, ואם אין אפשרות לעשות כן, בהקלטה קולית, ורק אם גם זאת לא ניתן לעשות, ייעשה התיעוד בכתב. ב"כ המשיב טען, כי משלא תועדה חקירתה של הקטינה בוידאו או לכל הפחות בהקלטה קולית, הרי שאין תיעוד מלא של החקירה המשקף את כל תוכנה. 17.      ב"כ המשיב הרחיב בעניין זה וטען, כי חקירת ילד מתחת לגיל 14 הינה תהליך מורכב שיש למסור אותו בידי מומחה שעבר הכשרה מתאימה. זאת לנוכח הסיכון שהילד הושפע על ידי אחרים, והוא אינו מבין את משמעות עדותו ואת השלכותיה האפשריות על הנאשם. לדידו של ב"כ המשיב, חשש זה מקבל משנה תוקף בתיק שלפנינו, בו הודעתה של הקטינה הינה הראיה העיקרית, ובשים לב ליחסיו המעורערים של המשיב עם אמה של הקטינה, כמו גם העובדה שבעבר הגישה הקטינה תלונה כוזבת המאשימה אדם אחר שהיה בן זוג של אמה בפגיעה מינית: "זו חקירה שאיננה חקירה רגילה של שוטר אלא מעורב בה גם יסוד החקירה, גם יסוד העובד הסוציאלי וגם יסוד המומחיות הנדרשת לחקירת ילד. בודאי שהדבר הוא בעל משמעות יתירה כאשר הראיה היחידה כנגד המבוקש להסגרה המשיב נובעת כל כולה מהודעת הקטינה והצורך לברר בדרך מושכלת מקצועית על ידי חוקר ילדים האם דבריה הם אמת, האם ניתן להשתית על דבריה כתב אישום והצורך החיוני להביא בפני בית המשפט תיעוד נאמן ככל האפשר לחקירה בדרך של תיעוד וידאו או תיעוד קולי" (ע' 6 ש' 24-29). ב"כ המשיב אינו חולק על כך שבהליך ההסגרה בית המשפט אינו מכריע בשאלות של מהימנות, אך לטענתו, יחד עם זאת, גם בהליך ההסגרה יש להציג בפני השופט ראיות שניתן להתרשם מהן באופן ההולם את המשפט הישראלי, וזאת לא מתקיים בענייננו.  18.      בהמשך טיעונו, ביקש ב"כ המשיב להסב את תשומת הלב לכך שסעיף 12(1) לחוק ההסגרה קובע, כי בית המשפט לא יפסול כראיה עדות שנגבתה במדינה זרה, ואין בו כל מענה לשאלה שבפנינו - מה ייעשה בסיטואציה בה ישנה ראיה מרכזית שתומכת בבקשת ההסגרה, שהיא "קבילה בצרפת, אך היא לא קבילה בישראל?" (ע' 7 ש' 23). כן ביקש להצביע על כך שסעיף 12(2) לחוק ההסגרה קובע, שבית המשפט לא יפסול כראיה מסמך או עדות שנקבעו בהסכם בין ישראל והמדינה המבקשת ככשרים להתקבל כראיה לעניין הסגרה, אך באמנה אין כל התייחסות לראיות, אלא רק נקבע שעל הבקשה להיתמך בהחלטת ההרשעה או צו מעצר או מסמך אחר בעל אותו תוקף; לפרט את מעשי העבירה והוראות החוק; ושיצורף לה העתק מהוראות החוק החלות בעניין (ר' ס' 12 לאמנה). משכך, הפנה ב"כ המשיב לדברים שנאמרו בע"פ 7303/02 הקש נ' היועמ"ש (ניתן ביום 7.9.03), שם נידונה שאלת קבילותן של ראיות המוגשות לבית המשפט במסגרת הליך ההסגרה: "קבילותן של ראיות, המוגשות לבית-המשפט במסגרת הליך הסגרה, נקבעת על-פי דיני הראיות המקובלים במשפטנו, בכפוף להוראות הקבילות המיוחדות שנקבעו בעניין זה בדיני ההסגרה שלנו" (שם, בפסקה 26). לטענתו, במקרה דנן, דיני ההסגרה אינם מכשירים את הודעת הקטינה במשטרה, שכן אותה הודעה לא ניתנה בתצהיר או בשבועה, כדרישת תקנה 15(א) לתקנות ההסגרה. מכל מקום, טען, כי גם אם ההודעה היתה ניתנת בתצהיר או בשבועה, עדיין, עומדת בפנינו התנגשות בין דיני הקבילות המיוחדים של המשפט הישראלי בכל הקשור לעדות ילדים, לבין דיני הקבילות הצרפתיים, שכנראה מתירים גביית עדות ילד על ידי שוטר רגיל. במצב דברים זה, טען, כי מאחר שהודעת הקטינה איננה קבילה לפי כללי הראיות הישראליים, הרי שבישראל לא היה מוגש כתב אישום בגין פרשה זו, שכן ללא הודעת הקטינה אין ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד את המשיב לדין על העבירות. לשיטתו, המסקנה הנובעת היא, שלא מתקיימת הדרישה הראייתית שבסעיף 9 לחוק ההסגרה, ופועל יוצא הוא, שאין להכריז על הסגרת המשיב. בהקשר זה הוסיף, כי לא ניתן לדעת מה תעיד הקטינה בבית המשפט, בהדגישו כי ההחלטה בעניין ההסגרה ניתנת על חומר הראיות הגולמי, שכאמור, הראיה החשובה ביותר בו איננה קבילה (וכך גם העימות שבוצע בין הקטינה למשיב לא בוצע על ידי חוקר ילדים, למרות היותה מתחת לגיל 14). 19.      ב"כ המשיב ביקש לציין, כי לא נעלם מעיניו פער הזמנים הקצר של 20 יום מיום חקירתה של הקטינה ליום הולדתה ה-14, שממנו והלאה אין דרישה לפי החוק הישראלי לחוקר ילדים (הקטינה נולדה ביום 19.8.91 וחקירתה נגבתה ביום 25.7.05). עם זאת, לטענתו, אין בעובדה זו כדי לשנות לעניין דרישת החוק, שהינה קוגנטית ולא ניתן לסטות ממנה. 20.      טענה נוספת שהעלה ב"כ המשיב נוגעת לתנאי ההדדיות, אשר אינו מתקיים ביחסים שבין צרפת לישראל, שכן צרפת איננה מסגירה את אזרחיה למדינות זרות. לפיכך, טען ב"כ המשיב, כי אין הדדיות ביחסי ההסגרה בין שתי המדינות, ואין להסגיר אדם למדינה שאינה מסגירה בעצמה. ב"כ המשיב הוסיף בהקשר זה, כי בית המשפט העליון קבע, שכאשר מדובר במדינות שאינן מסגירות את אזרחיהן, עדיין, ניתן למצוא איזון לאותה "א-סימטריה" בהדדיות, בהוראת חוק ההסגרה לפיה יוחזר המוסגר לישראל כדי לרצות את עונשו בארץ (בע"פ 7569/00 גנאדי יגודייב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 23.5.02), שם דובר בהסגרה לרוסיה, שגם היא, כמו צרפת, אינה מסגירה את אזרחיה). ברם, לדידו של ב"כ המשיב, אותו איזון לא מתקיים בעניינו של המשיב, שכן המשיב לא היה אזרח ישראלי בעת ביצוע העבירות הנטענות (אם כי היה אזרח ישראלי בעת שהוגשה בקשת ההסגרה), ולפיכך, על פי חוק ההסגרה הוא אינו זכאי להיות מוחזר לישראל על מנת לרצות את עונשו כאן, אם יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר.   בהמשך לדברים אלה, הוסיף ב"כ המשיב, כי בכל הקשור למועד הקובע לאזרחות, ישנה סתירה בין הוראת האמנה להוראת חוק ההסגרה. בעוד שבסעיף 1א לחוק ההסגרה נקבע שהחזרה לישראל לצורך ריצוי העונש תהא רק למי שהיה אזרח ישראל בעת עשיית העבירה, הרי שבסעיף 6 לאמנה נקבע כי "האזרחות תיקבע בעת ההחלטה בדבר ההסגרה", וכי אף ניתן להרחיב זאת ולראות באדם אזרח גם אם הוענקה לו אזרחות בין מועד ההחלטה בהסגרה למועד מסירתו בפועל למדינה המבקשת. כלומר, טענתו היא שבכל הקשור לאפשרות להתנות את הסגרתו של מבוקש בהחזרתו לריצוי עונשו בישראל, נקבע למבוקש ישראלי רף מחמיר יותר לעומת מבוקש צרפתי. לכן, טען, כי הוראת חוק ההסגרה לפיה המועד הקובע לאזרחות הוא מועד ביצוע העבירה, "היא קביעה לא מידתית בכל עת שמדובר בהסגרה למדינות שחתומות על האמנה האירופית ושרשאיות לראות במועד האזרחות מועד הגשת הבקשה ולא להסגיר אזרחים שלהם, לכן משאמר בית משפט העליון באותו פסק דין שציטטתי שחזרה לריצוי עונש בישראל מאזנת ולו במקצת את אי ההדדיות של הסגרה למדינה שאינה מסגירה את אזרחיה, הרי לגבי המשיב כאן ההקלה איננה מתקיימת" (ע' 11 ש' 26 עד ע' 12 ש' 2). 21.      לבסוף, טען ב"כ המשיב, כי הסגרתו של המשיב עשויה להעמיד את חייו בסכנה. זאת משום שבבתי הכלא של צרפת, ובפרט באזור העיר מרסיי אליה מתבקשת ההסגרה, קיים כמעט רוב מוחלט של אסירים ממוצא ערבי, מה שמקים חשש לשלומו של המשיב. לדעתו, חשש זה מתעצם לנוכח גילויי האנטישמיות החמורים שהיו בצרפת בשנים האחרונות. משכך, טען, כי בנסיבות אלה, יהא בהסגרתו של המשיב לצרפת משום פגיעה בתקנת הציבור. בהקשר זה ציין, כי המשיב ריצה בעבר תקופת מאסר של שנה בבית הכלא במרסיי, ולטענתו, בעת שהותו שם ספג המשיב, בשל מוצאו היהודי, עלבונות והשפלות פיזיות, והיה בחרדה מתמדת מפני פגיעתם של אסירים בו. לשיטתו, יש ללמוד מכך על הסכנה שנשקפת למשיב אם יוסגר לצרפת. בהתחשב בכל אלה, ביקש ב"כ המשיב שאם יוחלט להסגיר את מרשו לצרפת, יאפשר בית המשפט - למרות שבהליך ההסגרה לא נהוג להעיד עדים - להעיד את המשיב בכל זאת, כדי שיספר על תקופת מאסרו בצרפת. לדידו, עדותו זו של המשיב הינה בעלת חשיבות רבה לעניין השאלה האם יהא בהסגרתו משום פגיעה בתקנת הציבור, ולשאלת התקיימותו של תנאי ההדדיות.   דיון 22.      עולה, כי טענותיו של ב"כ המשיב מדוע אין להיעתר לבקשת ההסגרה ולהכריז על המשיב כבר-הסגרה לצרפת - שלוש הן במספר. האחת, נוגעת להודעה שגבתה משטרת צרפת מהקטינה. ראשית, טען ב"כ המשיב כי דיני ההסגרה אינם מכשירים את הודעתה של הקטינה כראיה שניתן להסתמך עליה לצורך הליך ההסגרה. שנית, טען, כי הודעה זו, שלשיטתו הינה הראיה המרכזית ביותר בתיק, אינה קבילה לפי המשפט הישראלי. לדבריו, המשמעות היא, שלא נתמלאה דרישת סעיף 9 לחוק ההסגרה בעניין הנטל הראייתי להסגרה, שכן אין ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד את המשיב לדין על אותן עבירות בישראל. השנייה, כי התנאי להסגרה של הדדיות ביחסי ההסגרה אינו מתקיים בעניינו של המשיב, והשלישית, כי היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור. נדון להלן בטענותיו אלה, כסדרן. קבילות הודעתה של הקטינה במשטרת צרפת 23.      כידוע, קבילותן של ראיות המוגשות לבית המשפט במסגרת הליך הסגרה, נקבעת על פי דיני הראיות הנוהגים במשפט הישראלי, בכפוף להוראות קבילות מיוחדות שנקבעו לצורך דיני ההסגרה בישראל: "מה שנדרש הוא, כי על-פי דיני הראיות המקובלים בישראל (ובכפוף להוראות מיוחדות הקבועות בחוק ההסגרה) יש בידי התביעה הכללית ראיות קבילות... אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין ובירור אשמתו או חפותו של הנאשם" (עניין אנגל, בפסקה 5). כאמור, טענתו של ב"כ המשיב הינה, שהודעתה של הקטינה במשטרת צרפת אינה עומדת בדרישות הללו, ומשכך, אין להסתמך עליה כראיה קבילה לצורך הליך ההסגרה. ב"כ המשיב טען, כי הודעתה של הקטינה אינה קבילה לפי כללי הראיות הישראליים, שכן למרות שהקטינה היתה מתחת לגיל 14 בעת חקירתה במשטרה, הודעתה לא נגבתה (לשיטתו) על ידי חוקר ילדים, כנדרש במשפט הישראלי. בנוסף, לא תועדה חקירתה של הקטינה כמצוות סעיף 5א לחוק הראיות הגנת ילדים, הקובעת סדר עדיפות של תיעוד החקירה בוידאו או לפחות בהקלטה קולית, ורק בלית ברירה, בכתב. ב"כ המשיב הוסיף וטען, כי במקרה זה, ההוראות המיוחדות של דיני ההסגרה אינן מכשירות את ההודעה.   24.      מעיון בחקירתה של הקטינה עולה, כי בראש כל דף נכתב: “French Republic - Ministry of Interior - General Management of the National Police - Brigade for Minors". כך גם הגדיר עצמו השוטר Daniel KEHEYAN, שחקר את הקטינה: "Police Lieutenant in office with the Minors Brigade" (הדגשות שלי - א' כ') (ר' נספח ג6 לעתירה). מכאן, שכלל אינני בטוח שנכונה היא הטענה כי אותו חוקר משטרתי לא היה חוקר ילדים בהכשרתו, שכן דומני כי אך מטבע הדברים הוא שהשוטרים במחלק הקטינים הינם בעלי הכשרה מיוחדת לגבות עדויות מילדים. העובדה, שאמה של הקטינה קראה את הצהרתה של הקטינה ואישרה אותה, מחזקת גם היא את הרושם האמור, כי חקירתה של הקטינה לא היתה בגדר חקירה "רגילה" כטענת ב"כ המשיב, אלא חקירה מיוחדת ומתאימה לקטינים. עדיין, ער אני לכך שלהודעתה של הקטינה לא צורפה חוות דעת מטעם השוטר הצרפתי, המתארת את מסקנותיו מהחקירה (ובפרט, את מסקנותיו לגבי אמינותה של הקטינה), זאת כאמור בסעיף 8 לחוק הראיות הגנת ילדים. כך גם לא תועדה החקירה בוידאו או בהקלטה קולית, כדרישת סעיף 5 לחוק הישראלי. ואולם, סבורני, כי לראות את הדברים בראי האינטרס שלא להפוך את מוסד ההסגרה לכלי ריק. בעניין זה, קבעו בתי המשפט, לא אחת, כי יש להגמיש את הראיות שבית המשפט בישראל יכול לקבל לצורך הליך ההסגרה, על מנת שלא לסכל את מטרתם של דיני ההסגרה: "סדרי הדין ודיני הראיות הנוהגים בפלילים משתנים ממדינה למדינה. כתוצאה מכך, עשוי חומר החקירה המצוי בידי המדינה המבקשת בעת הגשת בקשת ההסגרה - ושאותו מבקשת היא להביא בפני בית המשפט בישראל - להיות שונה מחומר החקירה המצוי בתיק חקירה 'ישראלי' שכמותו מקובל להגיש לבית המשפט בישראל ... הוראות הקבילות המיוחדות, שנקבעו בדיני ההסגרה שלנו, נועדו לגשר על פני הפער שבין השיטות המשפטיות השונות. אלמלא הוראות אלו אפשר שבית המשפט היה מנוע מלקבל חלק ניכר מן החומר המוגש לפניו במסגרת הליך שעניינו הסגרה והאפשרות להגשים את מטרתם של דיני ההסגרה היתה מסוכלת" (ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ביום 7.9.03, בפסקה 26).   25.      ואכן, סעיף 12 לחוק ההסגרה קובע, כי בית המשפט לא יפסול "עדות, בגלל זה בלבד שנגבתה במדינה זרה" (ס' 12(1)), וכן "מסמך או עדות שנקבעו בהסכם בין ישראל ובין המדינה המבקשת ככשרים להתקבל כראיה לעניין הסגרה" (ס' 12(2)). כמו כן, סעיף 12(א) לאמנה קובע, כי בקשת ההסגרה "תהא נתמכת על ידי המקור, או העתק מאומת, אם של החלטת הרשעה בת ביצוע ואם של צו מעצר, או של כל מסמך אחר בעל אותו תוקף, שהוצאו בהתאם להליכים הקבועים בדיניו של הצד המבקש" (הדגשה שלי - א' כ'). מכאן, שסעיף 12(2) לחוק ההסגרה יחד עם סעיף 12(א) לאמנה, מאפשרים לראות במסמכים או בעדויות (דוגמת חקירתה של הקטינה במשטרה), כראיות קבילות בהליכי הסגרה, אף אם נגבו בתנאים שאינם מכשירים אותם לשמש תשתית לפסק דין של בית משפט ישראלי במשפט רגיל (במקרה הנדון, היעדר תיעוד וידאו של החקירה וחוות דעת של השוטר החוקר) - ובלבד שאומתו או אושרו בדרך המקובלת על פי חוקי הצד המבקש. בענייננו, נחה דעתי כי חזקה על הרשויות הצרפתיות שהודעתה של הקטינה כשירה על פי הדין הצרפתי לשמש כראיה במשפט שיתנהל נגד המשיב, וכי היא נגבתה בדרך הקבועה בחוק הצרפתי לחקירת קטינים מתחת לגיל 14. לפיכך, הודעתה של הקטינה מהווה ראיה קבילה לצורך הליך ההסגרה. 26.      אוסיף, כי, אכן, כטענת ב"כ המשיב, הודעתה של הקטינה לא ניתנה "בשבועה או בהן צדק", כדרישת תקנה 15(א) לתקנות ההסגרה. כך, ניתן לראות, כי בסוף הודעתה של הקטינה, חתמו רק הקטינה והשוטר תחת הכיתוב:“Having personally read the statement I persist and sign the present document with the police officer at 6:55 pm", מבלי שהקטינה הצהירה או נשבעה על נכונות דבריה. בדומה, חתמה גם אמה של הקטינה, כי היא קראה את ההצהרה והיא מאשרת אותה:“read the stetement, acknowledged it and signed”. יחד עם זאת, בהקשר זה, יש לשים לב להסתייגותה של ישראל לסעיף 22 לאמנה, שתוכנה כדלקמן: "הראיות שבכתב, או ההצהרות שניתנו בשבועה או לא, או העתקים מאושרים של מסמכים אלה, וכן צו המעצר והמסמכים המשפטיים הקובעים את דבר קיומה של ההרשעה, יתקבלו כראיות כשרות בבדיקת הבקשה להסגרה אם הם חתומים בידי שופט או פקיד של המדינה המבקשת, או אם הם מלווים באישור שניתן על ידיהם, או הם מאומתים בחותם משרד המשפטים" (הדגשות שלי - א' כ'). בע"פ 557/71 הנס הקשטטר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 9.1.72), התייחס בית המשפט העליון להסתייגות זו: "בסעיף 12 לחוק ההסגרה הוכשרו כראיות כל עדויות הכשרות לפי הוראות האמנה שבין המדינה המבקשת לבין ישראל; והנה קובעת הסתייגותה של ישראל לסעיף 22 של האמנה האירופית שראיות בכתב והצהרות שניתנו 'בשבועה או לא', יתקבלו כראיות כשרות. לפי סעיף 22 לאמנה, יחולו דיני המדינה המתבקשת על כל הליכי ההסגרה, לרבות דיני הראיות. ואלולא הסתייגותה של ישראל באמור, הרי לפי ההלכה שנפסקה בבג"צ 99/54 הנ"ל, לא היו מתקבלות בישראל כראיות כשרות עדויות שנגבו בחוץ-לארץ שלא בשבועה; באה ההסתייגות ההיא כדי להבטיח שראיות שבכתב, אף שנמסרו שלא בשבועה, כשרות כראיות אף כשישראל היא המתבקשת להסגיר" (הדגשה שלי - א' כ'). ויפים הם גם דבריו של פרופ' ש"ז פלר, בספרו דיני ההסגרה (תש"מ-1980), בע' 378: "יש מדינות אשר החקירה מתבצעת ונשלמת בהן תוך שמיעת עדים שלא בשבועה או בהן צדק. בתנאים כאלה, פסילת חומר חקירה או חלק ממנו מלהיות ראיה, מכיוון שהעדויות נגבו שלא בשבועה, פירושה סיכול אפשרות לבקש הסגרת אדם". לאור כל האמור, מגיע אני למסקנה, כי הודעתה של הקטינה מהווה ראיה קבילה לצורך הליך ההסגרה. 27.      כאמור, ב"כ המשיב הוסיף וטען, כי אף אם דיני ההסגרה מכשירים את הודעת הקטינה, עדיין, משמעות העובדה שהודעתה אינה קבילה לפי החוק הישראלי (כמו גם פרוטוקול העימות שנערך במשטרה במרסיי בין הקטינה למשיב), היא שלא מתקיימת הדרישה הראייתית שבסעיף 9(א) לחוק ההסגרה, שכן ללא הודעת הקטינה אין ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד את המשיב לדין בישראל. ברם, גם דינה של טענה זו להידחות. לא נראה לי, כי אכן בלעדי הודעתה של הקטינה במשטרה אין ראיות מספיקות להעמיד לדין בישראל את המשיב. מלבד אותה הודעה, עומד לפניי המכתב שכתבה הקטינה ובו תיארה את המעשים שלטענתה ביצע בה המשיב, ודו"ח הבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה לקטינה, שמצא אצלה מאפיינים של קורבנות ניצול מיני והחווה דעתו, כי לא עולה כל חשד שהקטינה נוטה לפנטזיה או לבלבול בין מציאות לדמיון, ואין אלמנטים אישיותיים שעשויים לפגוע באמינות הודעתה. בנוסף, ישנן הודעתה של אמה של הקטינה והודעת בת דודתה, שסיפרו כי הקטינה גוללה בפניהן את המעשים (שלכאורה) ביצע בה המשיב. אך חשוב מכך, ברי כי הקטינה, שכיום הינה בת 19, תעיד במשפטו של המשיב. מכאן, שדי היה בעדות עתידית זו כדי להעמיד לדין את המשיב בישראל, ומפאת גילה כיום, כלל אין צורך להידרש לשאלת אופן חקירתה בשעתו על ידי חוקר הילדים, ומדוע לא תועדה אותה חקירה בוידאו. בהקשר זה, אוסיף, כי יתר הראיות שהוצגו, מקיימות (לכאורה) את דרישת הסיוע הנדרשת במשפט הישראלי. כאמור, ב"כ המשיב, טען, כי ההחלטה לגבי ההסגרה ניתנת על בסיס חומר הראיות הגולמי, ולא ניתן לדעת מה תעיד הקטינה במשפט עצמו. ואולם, בשלב זה, שאלת מהימנותה של הקטינה אינה דורשת את הכרעתו של בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה, אלא זהו נושא המסור לבית המשפט בצרפת, אשר יצטרך להעריך את עדותה. כפי שציינתי לעיל, תכליתה היחידה של הליך ההסגרה הינה לברר האם ישנה הצדקה להמשך בירור המקרה בהליך פלילי במדינה המבקשת. בעניין זה, אני סבור, כי די בראיות אותן סקרתי כעת, בשילוב עם העובדה שהקטינה צפויה להעיד במשפט, כדי להקים את הנטל האמור של "אחיזה לאישום" המצדיקה את המשך בירור האישום נגד המשיב. תנאי ההדדיות 28.      כאמור, צרפת אינה מסגירה אזרח מאזרחיה למדינות זרות. משכך, לכאורה, אין הדדיות ביחסי ההסגרה בינה לבין מדינת ישראל, שמסגירה את אזרחיה למדינות זרות, ובפרט, לצרפת. ואולם, בהקשר זה קבעה הפסיקה, כי תנאי ההדדיות בכל זאת מתקיים, במצב בו המדינה אמנם אינה מסגירה את אזרחיה בגין מעשיהם מחוץ לגבולותיה, אך היא שופטת אותם בעצמה על אותם מעשים. כך, למשל, קבע כבוד השופט לנדוי בע"פ 308/74 פסחוביץ נ' מדינת ישראל (להלן - עניין פסחוביץ) (ניתן ביום 21.3.77), שם דובר בהסגרה לשוויץ: "דעתי היא שתחת חוסר ההדדיות הפורמלית, אכן קיימת לעניננו הדדיות מהותית, ענינית. שוויצריה אמנם אינה שמה על כפות המאזניים אבן משקל שצורתה זהה (הסגרת אזרחיה), אך היא שמה עליהן אבן שמשקלה זהה (שפיטת אזרחיה), וגם בזה נשמר האיזון הראוי בין שתי המדינות. אדרבא, אלמלא כן, היה אותו איזון מופר באורח חמור, מפני שבדרך-כלל ישראל אינה שופטת את אזרחיה על מה שאלה עוללו מחוץ לגבולותיה" (שם, בע' 456). השופט לנדוי הוסיף והפנה לסעיף 6(2) לאמנה, שלמעשה מעגן את אותו איזון, בקובעו, כי מדינה שחתומה על האמנה ומסרבת להסגיר את אזרחיה למדינה המבקשת, תשפוט אותם בעצמה. לדעתו, "הסדר זה מגשר כראוי בין שיטת השיפוט הטריטוריאלי הנהוגה אצלנו והשיטה הפרסונלית הנהוגה במדינה כמו שוויצריה, תוך מתן גושפנקה לענישה כתחליף להסגרה. השקפה כזאת על עקרון ההדדיות אמנם אין בה שמירה קפדנית על יוקרתה של מדינה הנפגעת, כביכול, מפני שהיא מוכנה להסגיר את אזרחיה, בעוד שהמדינה המבקשת מוכנה 'רק' לשפוט את אזרחיה היא. תחת זאת היא שמה את הדגש על הצורך ליישב בין הבדלי גישה בדיניהם הלאומיים של מדינות שונות, כדי להשיג את המטרה החיונית של שיתוף פעולה בינלאומי להדברת הפשע" (שם, בע' 456). 29.      כלומר, אף אם אין הדדיות מבחינה פורמלית (ישראל מסגירה וצרפת אינה מסגירה), הרי שהתחייבותה של צרפת להעמיד לדין בעצמה אזרח שלה בגין מעשיו מחוץ לגבולותיה, מגשימה את עקרון ההדדיות מבחינה מהותית, והיא שקולה כנגד הסגרתו של אותו אזרח. ובמילים אחרות: אין בעצם העובדה שצרפת אינה מסגירה את אזרחיה למדינות זרות, כדי לקבוע שתנאי ההדדיות אינו מתקיים, וכל עוד היא שופטת בעצמה את מבוקש ההסגרה, אזי מתקיים תנאי ההדדיות כנדרש. ויפים בהקשר זה דבריו של כבוד השופט מ' חשין, בע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל (להלן - עניין יגודייב) (ניתן ביום 23.5.02): "אכן, הקפדה ונוקדנות על שוויון מלא וחסר פשרות בנושא ההדדיות, רעתן בצדן; שלא כמותן, גמישות ופשרה תשפענה טובה על הכל. כך בכל עניין וסוגיה. כך בענייננו שלנו אף הוא. ואם ברצונן של המדינות לעשות יד אחת למלחמה בפשיעה - וזה אכן רצונן העז - טוב עושות הן בהגמישן מושגים הניתנים להגמשה, ובהם מושג ההדדיות ... הדדיות בהקשר של הסגרה אין פירושה אפוא אקוויוולנטיות מוחלטת אלא הדדיות בערך ובקירוב, אקוויוולנטיות מהותית ועקרונית. זה הרקע לפירוש ההדדיות בהסגרה, ועל רקע זה מסכימים הכל כי העיקרון של 'או הסגרה או שפיטה' עולה בקנה אחד ומתיישב עם עקרון ההדדיות. אין אקוויוולנטיות מלאה בין שתי החלופות, אך במהותה ובליבתה מתקיימת דרישת ההדדיות (הגמישה). כך תושג התכלית העיקרית, וכך ניהנה מפרייה של ההדדיות: שיתוף פעולה בין המדינות ... עיקר הוא שימוצה הדין עם העבריין, והעיקרון של 'או הסגרה או שפיטה' ממלא עיקר זה" (שם, בפסקאות 54 ו- 57.  30.      בעניין זה, טען ב"כ המשיב, כי גם בישראל ישנה אפשרות לשפוט את המשיב, זאת מכוח הוראת סעיף 15 לחוק העונשין, בה נקבע שדיני העונשין של ישראל יחולו על עבירת חוץ מסוג פשע או עוון, שנעברה על ידי אדם שהיה בעת עשיית העבירה או לאחר מכן, אזרח ישראל. ואולם, כאמור, את המטרה שלא ליתן לפושע להימלט מן הדין ניתן להשיג בשתי דרכים - על ידי הסגרה למדינה המבקשת כדי שהיא תשפוט ותעניש, או על ידי שפיטה וענישה מצד המדינה אליה נמלט הפושע. בפני המדינות החתומות על האמנה, עומדת אותה ברירה "להסגיר או לשפוט", ו"העובדה שהלכה למעשה תבחר מדינה אחת להסגיר, ואילו מדינה אחרת תבחר לשפוט, אינה מעלה ואינה מורידה, כל עוד כל אחת מהן מקיימת חלופה אחת של החיוב הדדי" (דברי כבוד השופט ח' כהן, עניין פסחוביץ, בע' 465). משכך, סבורני, כי אין בעצם העובדה שישראל בחרה שלא לשפוט את המבוקש בעצמה (שיטה פרסונאלית) אלא להסגירו למדינה המבקשת (שיטה טריטוריאלית), כדי להשליך על עצם קיומה של ההדדיות ביחסים שבין שתי המדינות. 31.      מעבר לזאת, משהחליטה ישראל לחתום על האמנה, היא בחרה, מרצונה החופשי, לוותר במקרים מסוימים על החלת דיני העונשין שלה על אזרחיה כשקיימת הצדקה לכך שיישפטו במדינה אחרת. בענייננו, התרשמתי כי קמה הצדקה שכזו. זאת בהינתן, שצרפת היא הסביבה שהמשיב מורגל בה (יותר מישראל), ולנוכח העובדה שהוא חי בצרפת מאז 1976 ועד כניסתו לישראל ביום 26.6.07, והינו דובר את השפה הצרפתית. בנוסף, הקורבן, כמו גם יתר העדים, נמצאים בצרפת, וכך גם העבירות הנטענות בוצעו בצרפת, בשעה שהמשיב היה אזרח ותושב צרפת (בשנים 2003-2005), וכלל לא היה אזרח ישראל או תושבה באותה עת. כל אלה מביאים למסקנה, כי אין חשש ששפיטתו של המשיב בצרפת תפגע בזכותו להליך הוגן, ובנסיבות אלה, לא ניתן לומר שהמשיב לא יזכה להישפט בסביבתו הטבעית. למעשה, המקום המתאים לקיומו של המשפט, הוא בצרפת, ולא בישראל. זאת גם בשים לב לכך שהזיקה של המשיב למדינת ישראל קמה רק לאחר שהוגש נגדו האישום בצרפת: ביום 11.6.07 הופיע לדיון המקדמי בבית המשפט במרסיי, ביום 26.6.07 נכנס המשיב בגפו לישראל, וביום 10.7.07 התקיים במרסיי דיון נוסף בעניינו, אליו כבר לא התייצב. מכאן, ששפיטתו בצרפת עולה בקנה אחד עם האינטרס שביסוד ההסגרה, כי ישראל לא תהפוך "מדינת מקלט" לעבריינים נמלטים. פועל יוצא של הדברים הוא, שבחירתה של מדינת ישראל שלא לשפוט את המשיב בישראל אלא להסגירו לצרפת על מנת שיישפט שם - אף שניתן להעמידו לדין גם בישראל - הינה מידתית ואינה פוגעת בזכותו החוקתית שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, במידה העולה על הנדרש. 32.      כאמור, ב"כ המשיב העלה את הטענה, כי את חוסר ההדדיות בין ישראל (שמסגירה את אזרחיה) לצרפת (שאינה מסגירה את אזרחיה), ניתן היה לאזן בהחזרת המוסגר לריצוי עונשו בישראל. ברם, לדידו, איזון זה לא מתקיים בעניינו של המשיב, שכן בעת עשיית העבירה לא היה המשיב אזרח ישראל או תושב ישראל, ולכן, על פי סעיף 1א לחוק ההסגרה, אין חובה להחזירו לישראל לריצוי עונשו, אם יורשע. בהקשר זה, הפנה ב"כ המשיב לכך שהוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה (לפיה המועד הקובע לאזרחות הוא מועד ביצוע העבירה), עומדת בניגוד להוראת סעיף 6(1) לאמנה (לפיה המועד הקובע לאזרחות הוא מועד הגשת בקשת ההסגרה). לשיטתו, קביעה זו של חוק ההסגרה אינה מידתית בכל עת שמדובר בהסגרה למדינה שחתומה על האמנה, שכן היא רשאית לסרב להסגיר כל מי שהיה אזרח שלה במועד הגשת בקשת ההסגרה. בישראל, לעומת זאת, הדרישה היא מחמירה יותר, כך שניתן להתנות את הסגרתו של אדם בהחזרתו לישראל לריצוי עונשו, רק אם היה אזרח במועד ביצוע העבירה. ברם, משהגעתי למסקנה, כי תנאי ההדדיות מתקיים בכך שצרפת שופטת בעצמה את מבוקש ההסגרה, ובהינתן שלא התרשמתי כי זכותו של המשיב להליך הוגן תיפגע בעצם שפיטתו בצרפת, ולמעשה, זהו המקום המתאים לקיומו של המשפט - הרי שלמעשה אין כל צורך באיזון האמור, שכן אין כל פגיעה בעיקרון ההדדיות. עם זאת, אוסיף ואומר, כי סבור אני שבעניינו של המשיב, ספק אם סעיף 1א לחוק ההסגרה קובע קביעה שאינה מידתית, ולהיפך, נדמה, כי מטרתו הינה דווקא ליתן מענה למצבים כגון זה של המשיב. כידוע, הוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה תוקנה מספר פעמים. במקור, היה הסייג של התניית ההסגרה בהחזרה לישראל לריצוי העונש, רחב ביותר, וחל על כל אזרח ישראלי שעבר עבירה לפני שהיה לאזרח ישראלי. בשנת 1999 צומצם הסייג והוחל רק על מי שהיה אזרח ישראל ותושבה בעת שהוגשה בקשת ההסגרה (כפי שקובעת האמנה), ובשנת 2001 צומצם הסייג עוד יותר, ונקבע, כי ההגנה תינתן רק למי שענה על תנאי האזרחות והתושבות בעת עשייתה של העבירה. בקביעתו זו, ביקש המחוקק להתמודד עם מצב בו "אדם היודע שמתקיימת נגדו חקירה במדינה אחרת, ובטרם נעצר או הוגש נגדו כתב אישום הוא בורח למדינת ישראל ומקבל אזרחות תוך הסתמכות על דיני השבות", בהוסיפו כי: "הסדר המגביל את הסגרתו של אזרח מוצדק לגבי אדם שיש לו זיקת אמת למדינת ישראל ואין מקום להחילו על מי שזיקתו לישראל נוצרת עקב רצונו להימלט מהדין על מעשיו במדינה אחרת. בהתאם לכך, מוצע לתקן את החוק" (ה"ח 2940, י"ז בחשון התשס"א, 15.11.2000, בע' 154). כלומר, ההטבה של נשיאת העונש בישראל נועדה אך לאזרח שגילה רצון לגור דרך קבע בישראל ללא קשר לאישומים העומדים נגדו במדינה הזרה. היא לא נועדה לנמלט מאימת הדין, כמו המשיב במקרה שלפנינו, שגר כל חייו מחוץ לישראל, וכפי שציינתי לעיל, הזיקה שלו אליה קמה רק לאחר שנמלט לישראל מפני המשפט שעמד בפניו בצרפת. תקנת הציבור 33.      ואשר לטענת המשיב, כי יש בהסגרתו לצרפת משום פגיעה בתקנת הציבור. בעניין זה טען המשיב, כי הסגרתו עשויה לסכן את חייו, שכן מרבית האסירים בבתי הכלא בצרפת הם ממוצא ערבי, והאנטישמיות שם גואה ופושטת בשנים האחרונות. לדבריו, הוא כבר ספג בעבר השפלות פיזיות ונפשיות בעת שריצה תקופת מאסר של שנה בכלא במרסיי, המעידות על הצפוי לו אם יירצה את עונשו בצרפת. 34.      בעניין זה, נקבע, לא אחת, כי "בית המשפט לא יידרש לתקנת ציבור זו כעניין שבשיגרה, והשימוש בה כמחסום לא ייעשה אלא במשורה" (ר' עניין יגודייב, בפסקה 87). על הטוען לקיומו של הסייג של תקנת הציבור, להציג "נתונים בדוקים, יוצאי דופן וכבדי משקל, אשר לפיהם תהיה הסגרה, בנסיבות המקרה, בגדר מעשה בלתי צודק בעליל או תעלה לכדי מעשה של התעמרות קשה במבוקש. מובן, שהכוונה איננה לכך שהמבוקש עלול להישפט ולהיאסר ולסבול עקב כך את סבלו של נאשם, עציר או אסיר, שהרי זו מטרתה הלגיטימית של ההסגרה ותוצאתה הטבעית. המדובר בהתפתחות שהיא מעל ומעבר לתוצאה המשפטית המתוארת, אשר הינה צפויה וטבעית" (בג"צ 852/86 ח"כ שולמית אלוני נ' שר המשפטים (ניתן ביום 10.3.87), בפסקה 17(ד)). בעניינו של המשיב, לא שוכנעתי כי הסגרתו לצרפת מקימה חשש ממשי לפגיעה פיזית או להתעמרות בו, ומסכים אני עם ב"כ העותר, כי חזקה על הרשויות הצרפתיות שהן עומדות בקריטריונים של זכויות אדם ושל זכויות אסיר. כאמור, המשיב ביקש לאפשר לו להעיד בפני בית המשפט על התקופה שריצה בבית הכלא בצרפת, אולם נחה דעתי כי לא יהא בה לשנות ממסקנתי זו, שכן, כאמור, נדרש ביסוס של ממש לגרסתו זו ו"אמירות וטענות אין די בהן. המבקש לטעון את שטוען המערער לפנינו חייב להוסיף ולייסד טיעוניו על עובדות מוצקות ועל נתונים בדוקים" (עניין יגודייב, בפסקה 88). כך, למשל, יכל המשיב להציג דו"ח רפואי מתקופת מאסרו המעיד כי סבל מפגיעות פיזיות, או להביא דוגמאות למקרים בהם כשלו שלטונות צרפת בשמירה על שלומם של אסירים יהודים - אך הוא לא עשה כאמור. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת המשיב כי היענות לבקשת ההסגרה לצרפת תסכן את חייו ועלולה לפגוע בתקנת הציבור. 35.      סיכומם של דברים: לאחר שבחנתי אחת לאחת את הראיות שהונחו בפניי, שוכנעתי כי ישנן ראיות לכאורה מספיקות כדי להעמיד לדין את המשיב בישראל בגין אותן עבירות. משכך, ובהינתן שלא מצאתי כי מתקיימים הסייגים להסגרה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את העתירה ולהכריז על המשיב בר-הסגרה לצרפת. מעצרהסגרה