קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העתקת תוכנית מהנדס: א. רקע עובדתי ותיאור ההליך 1. התובעת הינה חברה שעיסוקה במתן ייעוץ ותכנון בתחום הנדסת קונסטרוקציות בנין. היא הגישה תביעה נגד הנתבע, שהוא מהנדס בנין, על מנת למנוע ממנו להפר את זכויותיה בתוכניות הקונסטרוקציה שהכינה עבור חברת אפייאה חב' לבנין והשקעות בע"מ (להלן: "המזמין"), לצורך חיזוק תקרות "פל-קל" במבנה מסחרי קיים באשדוד (להלן: "התוכניות" ו-"המבנה"). התובעת טוענת כי הנתבע העתיק את התוכניות שהכינה עבור המזמין והציגן כתוכניות שהוכנו על ידו, לאחר שהתובעת הפסיקה את העבודה בשל סכסוך עם המזמין והנתבע מונה להיות המהנדס שיחליף אותה. הנתבע טוען כי לא העתיק את התוכניות של התובעת. לטענתו, הדמיון בין התוכניות שהכינה התובעת לבין התוכניות שהוא הגיש נובעת מכך ששתיהן התבססו על התוכניות המקוריות של המבנה שהכין המהנדס אלי רון (ממציא שיטת ה"פל-קל") עשר שנים קודם לכן, ומכך שהנתבע נדרש להגיש תוכניות שיתאימו למציאות שכבר נבנתה בשטח על סמך התוכניות של התובעת. 2. בשלהי שנת 2002, פנה המזמין לתובעת, וביקש ייעוץ הנדסי באשר לחיזוק תקרות שנבנו בשיטת "פל-קל" של המהנדס אלי רון בחמש קומות של המבנה, לרבות הכנת תכניות קונסטרוקציה (ראה הסכם ההתקשרות - נספח א' לתצהיר ניר אנגל, מטעם התובעת, להלן: "אנגל"). התובעת סיפקה למזמין ייעוץ הנדסי, הכינה עבורו את התכניות (נספח ד'1 לתצהיר אנגל), וכן הגישה עבורו בקשה להיתר בניה, תוך שהיא חותמת על תצהיר לצורך מינויה כמהנדס שלד המבנה. בפעולות אלו השקיעה התובעת מאות שעות עבודה (סעיף 8 לתצהיר אנגל). בשלב מסוים, התגלע סכסוך בין התובעת לבין המזמין. התובעת הפסיקה את הטיפול בעניינו, התפטרה מתפקידה כמהנדס השלד, והגישה כנגד המזמין תביעה לתשלום יתרת שכרה בסך 94,570 ₪, כשהיא מציינת שהמזמין שילם על חשבון עבודתה סך של 62,367 ש"ח (נספח ג' לתצהיר אנגל). התובעת אסרה על המזמין לעשות שימוש כלשהו בתוכניותיה, שרטוטיה וחישוביה (סעיף 9 לתצהיר אנגל). בית המשפט קיבל את התביעה, ופסק כי על המזמין לשלם לתובעת, בגין ביצוע העבודות לפי ההסכם, סך של 94,570 ₪ (ת/1). ברם המזמין, המצוי במצב של חדלות פירעון, לא פרע את יתרת חובו לתובעת. במסגרת הליך משפטי שהתנהל כנגד המזמין ואחרים (ב"ש 1079/02), מונתה התובעת מטעם בית המשפט לפקח על העומסים המותרים במבנה (ראה ת/2). בית המשפט שדן בתביעה שהגישה התובעת נגד המזמין פסק כי אין לערבב בין השכר שהגיעה לתובעת כמפקחת מטעם בית המשפט, לבין השכר המגיע לה בגין העבודות לפי ההסכם עם המזמין. הסכום שנפסק לטובת התובעת, כאמור לעיל, הינו אך ורק בגין העבודות לפי ההסכם. 3. לאחר שהתובעת הפסיקה את קשריה עם המזמין, התקשר המזמין עם הנתבע, על מנת שישמש כמהנדס השלד במבנה במקום התובעת, וייצג את המזמין בועדת התכנון והבניה באשדוד. לצורך כך, הגיש הנתבע תכניות קונסטרוקציה לחיזוק התקרות במבנה (נספח ד'2 לתצהיר אנגל). לפני שהנתבע קיבל עליו את העבודה, התקשר המזמין עם קבלן מבצע, אשר החל בביצוע העבודות בהסתמך על התכניות שהכינה התובעת, ויצק ארבעה עמודי בטון לכל גובה הבנין, מן המרתף ועד הקומה העליונה (אנגל בסעיף 23(ד) לתצהירו והנתבע בסעיף 16 לתצהירו). 4. הנתבע איננו מכחיש כי קיים דמיון ממשי בין התכניות שהכין הנתבע לבין תכניות התובעת (ראה חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבע, המהנדס דן פריידלין, בסעיף ד'). אך הנתבע מכחיש כי העתיק את תוכניות התובעת. בנוסף, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה אם תכניות התובעת ראויות להגנה, והאם הדמיון בין תכניות התובעת לתוכניות הנתבע הנו תולדה של העתקת תוכניות התובעת על ידי הנתבע, כטענת התובעת. הנתבע טוען כי הדימיון נובע מכך שהן התובעת והן הנתבע נעזרו בתכניות הקונסטרוקציה המקוריות של המבנה, שהוכנו על ידי המהנדס אלי רון, כמו גם מן העובדה שכאשר התובעת התפטרה, נוצקו כבר ארבעה עמודי בטון במבנה, אשר הגבילו את אפשרויות התכנון על ידי הנתבע. 5. התובעת טוענת בכתב התביעה, כי לצורך ביצוע עבודות חיזוק התקרה, העתיק הנתבע את התכניות שהוכנו על ידה, מבלי לבקש את אישורה. הנתבע הציג את התכניות המועתקות בפני גופים שונים כתכניות שהוכנו על ידו. בכך הפר הנתבע את זכויות היוצרים של התובעת בתכניות; הפר את תקנות המהנדסים והאדריכלים (כללים בדבר התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע), תשנ"ה-1994; את הוראות חוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 ותקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר ותנאיו ואגרות) תש"ל-1970; ביצע עוולות של תיאור כוזב והתערבות לא הוגנת, לפי חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999; התעשר שלא כדין על חשבון התובעת; התרשל כלפי התובעת וכלפי כולי עלמא; פגע במוניטין התובעת ובזכות הקניין שלה; ואף עבר עבירה של גניבה לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977. לאור המתואר לעיל, עתרה התובעת לצו שיאסור על הנתבע לעשות כל פעולה שיש בה משום הפרת זכויותיה בתכניות, וכן צו לתפיסת התוכניות המפרות והשמדתן (בסיכומיה זנחה התובעת את העתירה למתן צווים אלו, שהפכו לבלתי רלבנטיים לאחר שלא ניתן צו מניעה זמני). כמו כן, עתרה התובעת לצו מתן חשבונות בנוגע לרווחים שהפיק הנתבע מהתוכניות (עתירה נוספת שנזנחה בסיכומים); פיצוי סטטוטורי בסך של 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים בחמש התכניות (20,000 ₪ לכל תכנית); פיצוי סטטוטורי בסך של 100,000 ₪ בגין כל אחת מן העוולות לפי חוק עוולות מסחריות (שתיים בסה"כ); ופיצוי בסך של 800,000 ₪ בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין (בסיכומים נתבקשה השבת רוחי הנתבע על דרך האומדנה). התובעת עתרה תחילה גם לפיצוי בסך של 150,576 ₪ בגין שכר הטרחה שלא שולם לה על ידי המזמין, אך בדיון המוקדם ביום 4.11.07 הודיעה באת כוחה כי התובעת מוותרת על סעד זה. התובעת טענה בכתב התביעה לנזק כולל בסך של 1,250,576 ₪, אך "מטעמי אגרה" העמידה את סכום התביעה על סך של 500,000 ₪ בלבד. 6. הנתבע הכחיש בכתב ההגנה כי העתיק את תכניות התובעת, אך, כאמור, לא הכחיש את הדמיון בין התכניות. על מנת להסביר את הדמיון בין התכניות טען הנתבע כי לצורך הכנת התכניות הוא פנה למהנדס המבנה, מר אלי רון, וקיבל ממנו קבצים של תוכניות הקונסטרוקציה המקוריות. כך עשתה, לדבריו, גם התובעת, ומכאן הדמיון בין התוכניות. כמו כן, טען הנתבע כי עובר למועד בו התפטרה התובעת נוצקו כבר ארבעה עמודי בטון במבנה, ואף נחתם חוזה עם קבלן מבצע, באופן שלא איפשר לשנות את הסכימה ההנדסית, את הפרופילים הנושאים ואת פרטי החיבור וברגי העיגון. עם זאת, הנתבע הבהיר כי ערך חישובים חדשים לבדיקת העומסים ולהתאמה לסכימה שנקבעה למבנה, וכי התכניות בהן השתמש שורטטו מחדש על ידי שרטטת ממשרדו. 7. בד בבד עם הגשת התביעה, הגישה התובעת בקשה לצווים זמניים אשר יאסרו על הנתבע לעשות שימוש בתכניות התובעת ויורו על הפסקת ביצוע התכניות לחיזוק תקרת ה"פל-קל" במבנה. כב' השופט י' זפט, אשר דן בבקשה לצו המניעה הזמני, מינה את המהנדס אברהם אורלנסקי כמומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיחווה דעתו בשאלה "האם המשיב עושה שימוש בתכניות שנערכו על ידי המבקשת" (ראה החלטת כב' השופט י' זפט מיום 5.9.04 בבש"א 16260/04) . לאחר שקיבל את חוות דעתו של המומחה וקיים דיון במעמד הצדדים, החליט כב' השופט זפט לדחות את הבקשה, אף כי מצא, לכאורה, שהנתבע עשה שימוש נרחב בתכניות המבקשת, וכי יש בעצם הגשת תכניות התובעת הנושאות את שמו של המשיב משום פגיעה ב"זכותה המוסרית" של המבקשת. כב' השופט זפט סבר כי הנזק הצפוי ממתן הצווים הזמניים המבוקשים ועיכוב עבודות החיזוק עולה על הנזק הכספי העלול להיגרם למבקשת מאי מתן הצווים (ראה ההחלטה מיום 19.1.05). ב. טענות הצדדים 8. בסיכומיה טוענת התובעת כי היא היוצרת של 5 תכניות לחיזוק תקרות "פל-קל", המוגנות, כל אחת בנפרד, כ"יצירה ספרותית" מקורית. התובעת מדגישה כי לשם הגנת זכות יוצרים אין צורך להוכיח מקוריות במובן של חדשנות, אלא די בכך שהוכח כי היא הכינה את התכניות בעצמה, והשקיעה ביצירתן מידה מינימאלית של זמן ומחשבה (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך בע"מ, פ"ד מב(3) 749; ע"א 513/89INTERLEGO נ' EXIN-LINES BROS. , פ"ד מח(4) 133). עוד טוענת התובעת כי זכות היוצרים בתכניות נתונה לה, בתור מחברת התכניות, שכן ההסכם בינה לבין המזמין לא כלל העברה של זכויות היוצרים בתכניות למזמין. למזמין ניתנה אמנם רשות להשתמש בתכניות, אך לא לנהוג בהן מנהג בעלים ולהעבירן לאדם אחר. לגישתה, יש לדחות את הגנת הנתבע כבר מן הטעם שהיא מבוססת על שתי גרסאות עובדתיות חלופיות. מחד, טוען הנתבע כי לא העתיק את התכניות מן התובעת, ומאידך הוא טוען כי נוכח המציאות בשטח, לא היתה לו ברירה אלא "לתכנן" תכניות זהות לתכניות התובעת. התובעת טוענת כי הוכח שתכניות הנתבע הועתקו מתכניותיה. עובדה זו עולה הן מחוות דעתו של מומחה התובעת, והן מחוות דעתו של מומחה בית המשפט, אשר קבעו שניהם כי קיים דמיון רב בין התכניות, וכי בניגוד לטענת הנתבע, אין מדובר בדמיון שהוא מחויב המציאות. העתקת התכניות על ידי הנתבע מהווה, בנוסף להפרת זכות יוצרים, פגיעה בזכות הקנין ובמוניטין של התובעת, עשיית עושר שלא כדין, וכן התרשלות. עוד טוענת התובעת כי הנתבע, אשר הציג עצמו כמי שערך, תכנן וחיבר את התכניות, ורשם את שמו על גבן, הפר בכך גם את "זכותה המוסרית" של התובעת בתכניות, ואף גרם לפגיעה במוניטין שלה. בבואו לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפרת "זכותה המוסרית", על בית המשפט לקחת בחשבון גם את העובדה שהתנהלותו של הנתבע היתה חסרת תום לב. על אף הוראת סעיף 12(ב) לתקנות המהנדסים והאדריכלים (כללים בדבר התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע) התשנ"ה-1994, לא ביקש הנתבע מן התובעת הסכמה בכתב להתמנות תחתיה כמהנדס שיבצע את העבודות. בנוסף, הנתבע שלח למומחה בית המשפט תכניות שונות מן התכניות נשוא הליך זה, ובכך ניסה להטעותו. זאת ועוד, בהציגו את עצמו כמחבר התכניות, הפר הנתבע את הוראת סעיף 2א' לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999, שעניינה תיאור כוזב. בכך שעשה שימוש בתכניות התובעת ללא רשות, וסייע למזמין להימנע מתשלום שכר טרחה לתובעת, הפר הנתבע את הוראת סעיף 3 לאותו חוק, שעניינה התערבות לא הוגנת. התובעת זנחה בסיכומיה את דרישתה לצו מניעה, צו לתפיסת התוכניות המפרות והשמדתן וצו למתן חשבונות; היא מצמצמת את עתירותיה בסיכומים לסעדים כספיים. אשר לפיצויים, התובעת עותרת בסיכומיה לפיצויים סטטוטוריים מירביים בגין הפרת 5 תכניות (20,000 ₪ לכל הפרה); פיצויים נזיקיים בגין רשלנות והפרת "זכותה המוסרית" בתוכניות; פיצויים סטטוטוריים בגין עוולות מסחריות של תיאור כוזב והתערבות בלתי הוגנת; השבת רווחי הנתבע על דרך האומדנה, לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט; פיצוי בגין עוגמת נפש (שכלל לא נתבקש בכתב התביעה) ופיצוי בגין פגיעה במוניטין. התובעת איננה טורחת לפרט בסיכומיה את סכומי הנזק או ההשבה בגין כל אחת מן העילות דלעיל, אך סכום התביעה הוא, כאמור, 500,000 ₪. 9. לטענת הנתבע, התובעת לא הוכיחה כלל קיומה של זכות יוצרים בתכניות. התובעת לא הביאה כל ראיה למהות התכניות, ולהיותן ראויות להגנה, על אף שהנתבע טען בכתב ההגנה כי התכניות אינן מהוות יצירה ראויה להגנה. רק בסיכומיה טענה התובעת, לראשונה, כי התכניות מהוות "יצירה ספרותית" ראויה להגנה. הנתבע גם חולק על טענת התובעת לפיה הוא אחראי לחמש הפרות של זכויותיה - בגין העתקת התכניות של כל אחת מחמש הקומות במבנה. לטענתו, מדובר בתכנית אחת לחיזוק מבנה בן חמש קומות, והפסיקה קבעה כי כל אימת שמדובר במעשים שהם מסכת שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה הפרה העומדת בפני עצמה. עוד טוען הנתבע כי התובעת לא הוכיחה כי היא בעלת זכות היוצרים בתכנית. התובעת לא טענה דבר לענין זה בכתב התביעה, ורק בסיכומיה טענה, לראשונה, כי הזכויות בתכניות הן שלה, שכן בהסכם ההתקשרות עם המזמין לא נקבע אחרת. הנתבע סבור כי בנסיבות המקרה דנן יש ללמוד על קיומו של הסכם מכללא להעברת הזכויות בתכניות מהתובעת למזמין. מכל מקום, גם אם לא הועברה הבעלות בתכניות, הרי שניתנה למזמין זכות שימוש בתכניות עד לסיום העבודות לחיזוק המבנה, וזכות שימוש זו כוללת במקרה דנן גם זכות לבצע בתכניות שינויים. הנתבע טוען כי התובעת טענה לראשונה להפרת "זכותה המוסרית" בתכניות במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמה. יש בכך משום הפרת חזית אסורה. התובעת גם לא הוכיחה כי הופרה זכותה המוסרית בתכניות. בין משום שלא הוכח כי הנתבע העתיק את התכניות, ובין משום שהנתבע היה חייב לרשום את שמו על התכניות, שכן הוראות ועדת התכנון והבניה קובעות כי יש לרשום על התכניות את שמו של המהנדס האחראי על ביצוע החיזוקים. עוד טוען הנתבע כי התובעת כשלה גם בהוכחת הטענה כי הוא העתיק את תכניותיה. הן המומחה מטעם הנתבע, והן מומחה בית המשפט, קבעו כי הנתבע לא העתיק את התכניות אלא רק עשה שימוש ברעיון הכללי לחיזוק המבנה. השימוש שעשה הנתבע ברעיון הכללי של התובעת היה סביר בנסיבות המקרה, כאשר הוחל כבר בביצועה של תכנית התובעת. למעט השימוש ברעיון הכללי, הנתבע ערך את התכניות בעצמו, והראיה שבין תכנית התובעת לתכנית הנתבע קיימים הבדלים רבים. לחלופין, תכנית התובעת הינה "רעיון" או "שיטת ביצוע" שאין עליהם הגנה. לחלופי חלופין, השימוש בתכנית התובעת הינו שימוש מותר לפי סעיף 28 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, שכן הוא נדרש לצורך שיקום וחיזוק מבנה קיים. הנתבע טוען כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין הפרת חוק עוולות מסחריות, שכן אין לפסוק פיצוי בגין הפרת חוק זה ללא הוכחת נזק (סעיף 12 לחוק), מה גם שהתובעת כלל לא הוכיחה טענותיה בהקשר זה. התובעת אינה זכאית גם להשבה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. התובעת לא הוכיחה שהנתבע קיבל את התכניות שלא על פי זכות שבדין, ואף לא הוכיחה את גובה ההתעשרות. בדומה, התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין פגיעה במוניטין משלא הביאה כל ראיה למוניטין הנטען ולנזקים שנגרמו לה. אשר לגובה הפיצוי הסטטוטורי לו עתרה התובעת - הפסיקה קבעה כי תובע העותר לפיצוי ללא הוכחת נזק צריך להביא ראיות לנזקים המוחשיים שנגרמו לו, שאם לא כן לא יהא זכאי לפיצוי העולה על המינימום הקבוע בחוק. למרות זאת, התובעת עתרה לפיצויים סטטוטוריים מקסימליים מבלי להציג ראיות כלשהן לנזקים שנגרמו לה. ג. דיון והכרעה 10. מספר שאלות דורשות הכרעה במקרה דנן. תחילה יש לבחון האם התכניות הינן יצירה מוגנת בזכות יוצרים ואם כן - האם הבעלות בהן נתונה לתובעת. במידה ואכן מדובר ביצירה מוגנת שהזכויות בה שייכות לתובעת, יש לקבוע האם הנתבע העתיק את תכניות התובעת שלא כדין. לבסוף, אם יימצא כי הנתבע אכן העתיק את תכניותיה של התובעת, וביצע עוולות אחרות שהתובעת מייחסת לו, יש לקבוע את סכומי הפיצוי המגיעים לתובעת כתוצאה מכך, או את סכום ההשבה המגיעה לה בשל התעשרות הנתבע שלא כדין. 1. תוכניות התובעת כיצירה הראויה להגנת זכות יוצרים 11. הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו הן אלו הקבועות בחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הקודם") ובפקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן: "הפקודה"), וזאת משום שהאירועים נשוא התביעה התרחשו מספר שנים בטרם נכנס לתקפו חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן: "החוק החדש"). אולם מעשה שאיננו מהווה הפרה לפי החוק החדש, לא תהיה לגביו זכות תביעה לפי החוק הקודם (ראה סעיף 78(ג) לחוק החדש). לכן יש לבחון את שאלת ההפרה גם לפי החוק החדש. הגנת זכות יוצרים על תכניות קבועה בסעיף 35(1) לחוק הקודם, המגדיר "יצירה ספרותית" ככוללת "מפות, תרשימים, תכניות, טבלאות וליקוטים". לפי סעיף 1 לחוק החדש, תכניות מוגנות כ"יצירה אמנותית" הכוללת "...רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית" (ראה גם סעיף 28(2) לחוק, המתייחס ל"שרטוטים ותוכניות" ששימשו להקמת מבנה כאל יצירות מוגנות). בדין הישן נפסק כי תכניות אדריכליות למבנה יכולות להיות מוגנות או בתור "מעשה אמן אדריכלי" (ראה הגדרת "יצירה אומנותית" בסעיף 35(1) לחוק הישן), או בתור "יצירה ספרותית" (ראה: ע"א 606/76 סי.בי.אל. הנדסת פיברגלס בע"מ נ' לישר, פ"ד לא(3) 333, 335; ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, פסקה 6 (להלן: "עניין סטרוסקי"). בענייננו מדובר בתוכניות הנדסיות למבנה, ולא בתוכנית אדריכלית. אך גם תוכניות שכאלו, ואפילו תוכניות ייצור, מוגנות בזכות יוצרים. בע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, פסקה 5 (להלן: "עניין Krone"), פסק כב' השופט א' רובינשטיין לפי הדין הקודם (תוך התייחסות גם להצעת החוק החדש), כי שרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אומנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות (ראה גם ש. פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני (הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שלישית, 2008, 728, 758-759). מכאן שגם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אומנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש. 12. לטענת הנתבע, העובדה שבהגדרת "יצירה ספרותית" כלולות גם תכניות אין פירושה כי התכניות נשוא הליך זה עומדות בדרישת המקוריות שנקבעה בפסיקה כתנאי להגנת זכות יוצרים. אולם, נוכח הדרישות המקלות שנקבעו בפסיקה באשר להיותה של יצירה "מקורית", לא יכול להיות ספק בכך שהתכניות נשוא הליך זה (נספח ד'1 לכתב התביעה) מהוות יצירה ראויה להגנה. בעניין סטרוסקי עמד בית המשפט העליון על כך שמן התרגום הרשמי של חוק זכות יוצרים נשמטה דרישת המקוריות המופיעה במקור האנגלי. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שלמרות ההשמטה הנ"ל, הדרישה למקוריות מהווה תנאי להגנת זכות יוצרים גם בישראל. כב' השופטת ש' נתניהו הבהירה בפסקה 3: "הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של רעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי. אך הפירוש שניתן למושג 'מקורי' הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקנית איננו המושג המקובל של חדשני, בר-חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה... המבחן הוא - עצמאות היצירה ולא החידוש שבה, והמקוריות הנדרשת באה על סיפוקה גם בנסיבות בהן מידת המאמץ, הכישרון וההשקעה היצירתית של המחבר מועטה, ובלבד שיש ליצירה אופי שונה מזה של החומרים מהם עוצבה". בעניין Krone סיכם כב' השופט א' רובינשטיין את ההלכה לגבי דרישת המקוריות כדלקמן: "...רעיון מקורי בעל ביטוי מוחשי, אפילו לא תהא בו התקדמות המצאתית או חדשנות, יהא בחינת יצירה שמוגנת על [ידי] דיני זכויות יוצרים. 'המקוריות היא העיקר, ולא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כשרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים' (ע"א 2790/93 איזנמן נ' קמרון, פ"ד נד (3) 817,829, מפי השופט טירקל). בפסיקה ניכרת התלבטות באשר לאופי המקוריות הנדרש; יש שיסתפקו בהיות היצירה יצירה עצמאית של המחבר ולא דוקא ביטוי של מחשבה מקורית... 'עיקר הכוונה ליצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה; אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי'. לשיטה זו, אם נרצה, מקורי קרי עצמאי. יש שיסתפקו בפחות. 'השאלה היא אך זאת האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן מידת המקוריות הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים משתנה אף היא ממקרה למקרה, ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759-760)" (פסקה 5(ה) לפסק דינו של השופט רובינשטיין; וראה גם ע"א 513/89 אינטרלגו נ' אקסין-ליינס, פ"ד מח(4) 133, בעמ' 172-173; ש. פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, 2008, עמ' 721). מכאן, שעל מנת ליהנות מהגנת זכות יוצרים די בכך שהתובעת תראה כי לא העתיקה את התכניות ממקור כלשהו, וכי יש בהן השקעה מינימלית של זמן ומחשבה. התובעת הוכיחה הרבה מעבר לכך: מדובר בתוכניות מפורטות שהושקעו בהן עבודה רבה ומחשבה, כפי שעולה מן הראיות שהובאו ומעיון בתוכניות (נספח ד1 לתצהיר אנגל). 13. אין כל ממש בטענת הנתבע, לפיה התובעת לא טענה במפורש בכתב התביעה שהתכניות מהוות יצירה ראויה להגנה בזכות יוצרים, או כי היא לא טענה לבעלות בהן. התובעת טענה לכל אורך כתב התביעה כי היא זו שהכינה את התוכניות, וכי הנתבע הפר את זכות היוצרים שלה בתוכניות (ראה סעיפים 5, 7, 8, 9, 10 ו- 17). המצהיר מטעם התובעת, ניר אנגל, מצהיר כי התובעת הכינה את התכניות עבור המזמין, והשקיעה מאות שעות עבודה בביצוע העבודות עבור המזמין, ובכלל זה בהכנת התכניות (סעיפים 5 ו- 8). בחקירתו הוסיף ניר אנגל והבהיר כי נטל חלק פעיל בתכנון התכניות, ביחד עם אנשים רבים אחרים העובדים בתובעת (עמ' 23). עדותו של אנגל מהימנה עלי. הנתבע אינו מכחיש כי התובעת הכינה את התכניות. בכתב ההגנה טען כי התכניות אינן ראויות להגנת זכות יוצרים משני טעמים: בין משום שהועתקו מתכניותיו המקוריות של המהנדס אלי רון, ובין משום שאין בהן כל ייחוד או מקוריות: לדבריו, בהינתן המצב בשטח, מרבית המהנדסים היו מגיעים לתוצאות זהות. בסיכומיו זנח הנתבע את הטענה כי תכניות התובעת הועתקו מתכניותיו המקוריות של אלי רון, וברור שזו טענת סרק: תוכניות התובעת הוכנו כדי לחזק את תקרות ה"פל-קל" שתכנן אלי רון, ומכאן שאין הן יכולות להיות זהות להן (ראה עדות רון בעמ' 42-44). לפי הגישה המקלה שהובעה בפסיקה, ייתכן שדי בעצם העובדה שהתכניות לא הועתקו על מנת שהן תהיינה ראויות להגנה. 14. לא מצאתי ממש גם בטענתו השניה של הנתבע, לפיה מאחר ומדובר בתכנית קונסטרוקציה לחיזוק מבנה קיים, אשר היתה כפופה לתוכנית המבנה הקיים, לעומסים במבנה, ולעבודות החיזוק שכבר החלו בביצוען - כל מתכנן היה מגיע לאותה תוצאה. מעדותו של המהנדס אורלנסקי, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, עולה בבירור כי אין יסוד לטענת הנתבע לפיה תכניות התובעת נעדרות כל ייחוד או מקוריות משום שמדובר בתכנית קונסטרוקציה לחיזוק מבנה קיים. אורלנסקי נשאל בחקירתו האם בהינתן התנאים בשטח, היו מהנדסים שונים מכינים תוכניות שונות לחיזוק התקרות והשיב (בעמ' 37-38): "אם לא היה לו (לנתבע - ע.ב.) תוכניות [של התובעת - ע.ב.] אלא רק עמודים, היו מאה תוכניות שונות של מאה מהנדסים אם אף אחד לא יודע מהשני, כל אחד יש לו את הרעיון שלו". דהיינו, אף שישנם אלמנטים בתכנון חיזוק התקרות שאינם ניתנים לשינוי, ואשר כל מהנדס היה נדרש לתכננם בצורה זהה, ישנם גם פרטים רבים שנתונים לבחירתו של כל מהנדס. אורלנסקי מתייחס בתשובתו למצב בו העמודים כבר נוצקו, כאשר ברור כי לולא העמודים, אפשרויות התכנון הן רבות אף יותר. אורלנסקי העיד עוד כי הכנת תכניות לחיזוק התקרות דורשת השקעה של זמן ומחשבה. מדובר בעבודה שעשויה לארוך כחודשיים, ואשר לשם הכנתה יש צורך לבדוק את המצב בשטח, לערוך חישובים סטטיים ולהשקיע מחשבה (עמ' 38). עדותו של אורלנסקי הותירה רושם הגון ומקצועי ויש אינו חולק כי הוא נטול פניות. לכן, אין סיבה שלא לאמץ חוות דעתו. 15. גם המומחה מטעם התובעת, המהנדס צבי המלי, שאף עדותו היתה מקצועית ואמינה, הסביר כי ניתן היה להגיע לפתרונות רבים לחיזוק התקרה: "אם הרקע של התוכנית נעשה על-ידי אלי רון והחיזוקים על-ידי שני מהנדסים, לא ייתכן ששני המהנדסים יחזרו על אותו חיזוק באותו מיקום באותה צורה. יש אינסוף שיטות חיזוק. אין דבר מקובל או סטנדרטי בתחום הזה" (עמ' 14). המומחה מטעם הנתבע, המהנדס דן פריידלין, הודה אף הוא כי ניתן לתכנן תוכניות לחיזוק תקרות בדרכים שונות (עמ' 46). פריידלין סייג אמנם את דבריו וטען כי מרגע שנוצקו ארבעת העמודים, היו אפשרויות הבחירה מוגבלות הרבה יותר (אף כי לא בלתי קיימות). אך עניין זה איננו רלוונטי כאשר בוחנים את המקוריות שבתוכניות התובעת. בדומה, הודה גם הנתבע כי ישנן מאות או אלפי סוגי קורות בשוק, וכי ניתן להגיע לאינסוף שילובים בין ברגים לבין קורות (עמ' 54). הנתבע גם הודה כי ניתן היה לתכנן את חיזוק המבנה ביותר מדרך אחת. הוא טען כי במהלך העבודה היו אילוצים שהצריכו פתרונות אחרים מאלו שהופיעו בתכניות המקוריות, ולכן בתכניות מאוחרות יותר מופיעות קורות בטון במקום חלק מקורות הפלדה שתוכננו בתחילה (עמ' 54-55). 16. מכל האמור לעיל עולה כי תכניות התובעת מהוות יצירה ראויה להגנה בזכות יוצרים, שכן מדובר ביצירה מקורית של התובעת, שלא הועתקה מגורם אחר, ואשר הושקעה בה מידה מספקת של מחשבה ויצירתיות. לפי העדויות נדרשו לתובעת כחודש-חודשיים וחמישה מהנדסים כדי לתכנן את התוכניות (עמ' 33, 38). הואיל והוכח כי קיימות שיטות שונות רבות לחיזוק התקרות בהן עסקינן, בהתאם לשיקול דעתו של המהנדס המתכנן, ברור שמדובר ביצירה "מקורית" לעניין זכות יוצרים. אכן, אין לפנינו "יצירה" במובן הקלאסי של המילה, אך כבר נפסק כי "...המושגים 'יצירה אמנותית' ו'יצירה ספרותית' אינם מבטאים במובן החוק את התפיסה המקובלת של יצירה בעלת רמה וערך...", וכי "...אמנות שימושית גם היא בכלל אמנות..." (עניין סטרוסקי, פסקה 4). 2. הבעלות בזכות היוצרים בתכניות 17. משנמצא כי התכניות ראויות להגנה, יש להוסיף ולבחון את טענת הנתבע כי לאחר שתמורת התכניות שולמה למתכנן - התכניות שייכות למזמין והוא יכול לעשות בהן כבשלו. הסכם ההתקשרות בין התובעת לבין המזמין (נספח א' לכתב התביעה) לא קבע דבר בנוגע לבעלות בתכניות. לכן טוענת התובעת כי מכיוון שסעיף 5 לחוק הקודם מורה כי העברת הבעלות בזכות יוצרים דורשת מסמך בכתב, יש לקבוע כי זכויות היוצרים בתכניות לא הועברו למזמין, וכי למזמין ניתנה רק זכות שימוש מוגבלת בתכניות. הנתבע, לעומת זאת, טוען כי למרות הוראת סעיף 5 לחוק הקודם, נקבע בפסיקה כי ניתן להסתפק לצורך העברת הבעלות גם בהסכם מכללא. טענה זו איננה מדויקת. אמנם, בפסיקה ובספרות הובעה דעה לפיה ניתן להתנות, אף במשתמע וללא מסמך בכתב, על הכלל שלפיו בעל זכות היוצרים הראשון ביצירה הינו מחברה. אך ככל שהדבר נוגע להעברת זכות היוצרים, לאחר שכבר התגבשה בידי היוצר, אין מחלוקת כי זו דורשת מסמך בכתב, כפי שמורה סעיף 5(2) לחוק. הבחנה זו נשמרה גם בסעיף 37(ג) לחוק החדש, המבחין בין התניה על זכות הבעלות הראשונית ביצירה מוזמנת, שיכולה להיות מפורשת או משתמעת כאמור בסעיף 35(א), לבין "חוזה להעברת זכות יוצרים או להענקת רישיון ייחודי", הטעונים מסמך בכתב (על הבחנה זו בדין הקודם ראה: ט' גרינמן זכויות יוצרים 256 (2003); ואילו על ההבחנה לפי החוק החדש ראה א' יעקב "בעלות בזכות היוצרים" יוצרים זכויות - קריאות בחוק זכות יוצרים (בעריכת מ' בירנהק וג' פסח) 304-305 (2009)). 18. סעיף 5(1) לחוק הקודם קובע כי "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה...". הוראה דומה מופיעה גם בחוק החדש, בסעיף 35(א), המתייחס ל"יצירה מוזמנת". להוראה שבסעיף 5 לחוק הקודם שני חריגים. האחד מתייחס לזכות יוצרים בפיתוח, צילום או תמונה וקובע כי אם הקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו על ידי אדם אחר תמורת דבר ערך - יהא האיש שהזמין את הקלישאה או ההעתקה בעל זכות היוצרים. השני מתייחס למצב בו מחבר היצירה הינו עובד, שאז זכויות היוצרים ביצירה שנעשתה תוך כדי עבודתו שייכות למעביד. בכל יתר המקרים, גם כאשר מדובר ביצירה מוזמנת שניתנה עבורה תמורה, הכלל הינו שבהעדר הסכם הקובע אחרת, זכויות היוצרים הן של המחבר (ראה ט' גרינמן זכויות יוצרים 256 (2003); ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים 907 (2008)). בהתאם לכלל זה, דחה כב' השופט י' זפט בקשה לצו מניעה זמני שהגישה יבואנית של מוצרי אלקטרוניקה בגין העתקת תרגומים של חוברות הפעלה למוצרים המשווקים על ידה, בנימוק שהזכויות בתרגומים הן של המתרגמים - היוצרים, ולא של החברה - המזמינה (ת.א. (ת"א) 2626/01, בש"א 24897/01 ניופאן בע"מ נ' מלכית יוסף, תק-מח 2001(4) 1017). בנימוק דומה דחתה כב' השופטת א' קובו טענה של נתבעים שעשו שימוש בדמות "הנווד" של צ'רלי צ'פלין, לפיה הזכויות בדמות אינן של יוצרה - צ'רלי צ'פלין, אלא של אולפני הסרטים שהפיקו את הסרטים בהם הופיעה הדמות (ת.א. 1376/91 The Roy Export Company Establishment נ' מפעל הפיס בע"מ (לא פורסם) בפסקה 3.1). אמנם, ייתכנו מצבים בהם ניתן יהיה ללמוד מן הנסיבות על הסכם משתמע לפיו הזכויות תהיינה של המזמין, כמו למשל המקרה בו העבודה המוזמנת נעשית עבור עסקו של המזמין ועל חשבונו, וברור כי אין ליוצר שימוש כלשהו ביצירה, זולת השימוש שייעשה בה על ידי המזמין. על בית המשפט להביא בחשבון את המחיר ששולם עבור היצירה, את ההשפעה של העברת הזכות על היוצר, ואת השאלה אם מבחינת היגיון העסקה ייתכן שהיוצר ירצה לשמור בידיו את הבעלות בזכויות (א' יעקב, שם, בעמ' 307-308). עם זאת, הנטל להוכיח נסיבות אלו הוא לעולם על מי שמבקש לסתור את החזקה הקבועה בחוק. 19. בכתב ההגנה טען הנתבע כי התכניות, לאחר שתמורתן שולמה, הינן רכושו של המזמין, ואילו בסיכומיו טען שהתובעת העבירה למזמין את הזכויות בתכניות. מאמירות אלו קשה להבין אם כוונתו הינה שהזכויות בתכניות היו מלכתחילה של המזמין, וזאת מכח הסכם בין הצדדים שיכול להיות מפורש או משתמע, או שמא כוונת הנתבע היא כי הזכויות בתכניות הועברו מן התובעת למזמין בדיעבד, שאז ההעברה טעונה מסמך בכתב. בכל מקרה, מדובר בטענה אשר הנטל להוכיחה מוטל על הנתבע, וזה לא הציג ולו בדל של ראיה להוכחת טענתו. ראשית, טענת הנתבע לפיה תמורת התכניות שולמה לא הוכחה - נהפוך הוא. כפי שעולה מפסק הדין שניתן בתביעה שהגישה התובעת כנגד המזמין (ת/1), המזמין נותר חייב לתובעת סכומים ניכרים עבור העבודה שביצעה עבורו. התובעת איננה יכולה לגבות את הכספים המגיעים לה שכן המזמין, ואף הערבים לו, מצויים כולם במצב של חדלות פירעון (עדות ניר אנגל בעמ' 30). התובעת אמנם קיבלה מן המזמין חלק מן התשלום המגיע לה, אך אין לפניי ראיה כי התשלום שקיבלה היה עבור הכנת התכניות, ולא עבור עבודות אחרות שאין חולק כי ביצעה עבור המזמין (עבודות יעוץ ופיקוח). הנתבע נשאל בחקירתו האם הסכומים ששולמו לתובעת על ידי המזמין היו עבור פיקוח או עבור הכנת התכניות והשיב: "לי נמסר שזה עבור התכניות על-ידי רוני" (עמ' 51). אמירה זו הינה בגדר עדות שמיעה בלתי קבילה, אשר לא ניתן לבסס עליה ממצא כלשהו. ניר אנגל, מטעם התובעת, העיד כי בהחלט ייתכן שעבור התכניות דרשה התובעת סכומים העולים על הסכומים ששולמו לה על ידי המזמין (עמ' 30), ובכל מקרה, אין חולק כי התובעת ביצעה עבור המזמין עבודות נוספות, ובהעדר ראיה - אין מקום לייחס את מלוא התשלום שקיבלה דווקא להכנת התכניות. משלא הוכח כי שולמה התמורה עבור התכניות, נראה כי גם לגישת הנתבע נותרו הזכויות בהן בידי התובעת. שנית, הנתבע לא הוכיח קיומו של הסכם, בין במפורש ובין מכללא, בין התובעת לבין המזמין, להעברת זכויות היוצרים בתכניות למזמין. מהסכם ההתקשרות הלקוני שבין התובעת למזמין (נספח א' לתצהיר אנגל) לא ניתן ללמוד דבר על כוונת הצדדים, והנתבע לא טרח לזמן איש מנציגי המזמין על מנת שיעידו מה היתה כוונתם בעת ההתקשרות עם התובעת, והאם סברו כי זכויות היוצרים בתכניות שייכות להם. לצורך הוכחת כוונת הצדדים ניתן להסתמך גם על נוהג ענפי, אך הנתבע לא טען דבר גם בהקשר זה (ר' החלטתי בת.א. (ת"א) 1428/03 לוין נ' גלריה גורדון בע"מ, תק-מח 2003(4) 2122, בפסקה 23; ט' גרינמן, זכויות יוצרים, אומנים ומפיקים (1998), בעמ' 104). שלישית, הוראה נוספת אשר יש בה כדי לחזק גרסת התובעת, הינה זו הקבועה בסעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, המורה כי: "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה;". הואיל ושמה של התובעת מופיע על התכניות שהכינה (ראה נספח ד'1 לתצהיר אנגל), קמה החזקה האמורה, וכאמור, הנתבע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור את החזקה הנ"ל. 20. בנסיבות אלו, כאשר לא הוכח כי שולמה התמורה עבור התכניות, ולאור החזקה כי בעל הזכות ביצירה הוא מי ששמו מופיע עליה, וכן החזקה כי זכות היוצרים שייכת ליוצר, הרי שכל עוד לא הוסכם אחרת, ובהעדר ראיה כלשהי לכך שבמקרה דנן היתה הסכמה אחרת בין התובעת לבין המזמין - יש לקבוע כי זכות היוצרים בתכניות היתה ונותרה בידי התובעת. יוער כי בסיכומיו העלה הנתבע טענה חלופית, לפיה למזמין יש זכות שימוש בתכניות, וכי זכות זו כוללת את היכולת להשתמש בתכניות ואף לערוך בהן שינויים. טענה זו מבסס הנתבע על טענת התובעת בסיכומיה, ולכאורה מדובר בטענה שאינה מתיישבת עם טענתו העיקרית של הנתבע, כי התכניות הוכנו על ידו מחדש. בכל מקרה, זכות השימוש של המזמין בתכניות כפופה להסכמות בינו לבין התובעת לגבי היקף ואופן השימוש. העובדה שהמזמין קיבל זכות שימוש בתכניות, אין פירושה כי המזמין יכול לנהוג בתכניות מנהג בעלים - למסור אותן לאחר, אשר ימחק מן התכניות את שם התובעת ויחליפו בשמו, וינהג כאילו התכניות הוכנו על ידו. בבואנו להעריך מה היתה כוונת הצדדים להסכם בעניין הבעלות וזכות השימוש בתוכניות שהכינה התובעת, יש להביא בחשבון את העובדה שהמזמין לא שילם לתובעת את מלוא התשלום עבור התוכניות ושהיא אסרה עליו להשתמש בהן (סעיף 9 לתצהיר אנגל). בנסיבות אלו, ברור למדי שהצדדים להסכם לא היו יכולים להתכוון לתוצאה לפיה המזמין יוכל להתנער מהתחייבותו לשלם עבור התוכניות, ולהעבירן למהנדס אחר על מנת שישתמש בהן כדי לסיים את הפרויקט. מכאן נובע כי אין בסיס לטענת הנתבע כי זכות היוצרים בתוכניות, ולמצער זכות השימוש בהן, עברה למזמין. 3. הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע 21. על מנת לבסס טענה בדבר הפרת זכות יוצרים על התובעת להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו. דימיון מסויים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825). כמו כן, וכפי שכבר צויין לעיל, "ככל שדלים המקוריות והמאמץ הרוחני שביצירה, כך נדרשת להפרת זכות היוצרים בה העתקה מדויקת יותר..." (עניין סטרוסקי, בפסקה 10). במקרה דנן, מכיוון שאין לפנינו "יצירה ספרותית" או "אומנותית" קלאסית, שמידת היצירתיות והמקוריות בה רבה, היה על התובעת להוכיח העתקה נרחבת של התכניות על ידי הנתבע, והיא בהחלט עמדה בנטל זה. המהנדס אורלנסקי, מומחה בית המשפט, קבע בחוות דעתו כי "במבט כללי הפתרון המערכתי בכל חמשת הגליונות של המשיב זהה לחמשת הגיליונות של המבקשת מלבד אי אלו שינויים שיפורטו להלן. הפתרון בתוכניותיו של המשיב זהה לפתרונה של המבקשת..." (סעיף 3.3). גם בהשוואה פרטנית בין התכניות מצא אורלנסקי דימיון רב. כך, לגבי תכנית התנוחה האפקית בגיליון ק-1 מוצא אורלנסקי שינוי במערך הקורות בפינה העליונה מצד שמאל, אך יתר הקורות זהות לחלוטין הן במידותיהן והן במיקומן (סעיף 4.1.1). בתכנית חתכים ופרטים בגיליון ק-1 נמצא כי התכנון של הפרטים והחתכים זהה לחלוטין. "מידות התומכים של הקורות, מידות הפלטות, מידות הברגים וקוטרם, המרחקים בין הברגים הכל זהה" (סעיף 4.1.2.). בדומה, מוצא אורלנסקי דימיון כמעט מושלם בין כל יתר הגיליונות (המתייחסים כל אחד לקומה אחרת במבנה), כאשר ההבדלים בין התכניות נוגעים בעיקר לשמות שניתנו לפרטים ולחתכים. אורלנסקי מבהיר כי שינוי זה אינו מהותי (עמ' 38 לפרוטוקול), ואף הנתבע הודה בכך (עמ' 53). אורלנסקי אף מצא מספר טעויות זהות המופיעות הן בתכניות התובעת והן בתוכניות שהגיש הנתבע (סעיף 4.1.2). הנתבע הכחיש זאת (עמ' 52, 55), אך מעדיף אני את חוות דעתו האובייקטיבית והמהימנה של אורלנסקי על פני גרסתו של הנתבע, שהיתה מגמתית ובלתי אמינה. עובדה זו מחזקת אף היא את המסקנה בדבר העתקה כמעט "עיוורת" של התוכניות בידי הנתבע. אורלנסקי סיכם את חוות דעתו באומרו: "המשיב עשה שימוש נרחב בתכניותיה של המבקשת כאשר הכין את תוכניותיו ואשר אותם בדקתי בהתאם להחלטת כבוד בית המשפט, הן בתכנון הפתרון המערכתי והן בתכנון המפורט של הפרטים והחתכים" (סע' 5.1). על עמדתו זו חזר אורלנסקי גם בחקירתו הנגדית (עמ' 39). 22. אינני רואה סיבה שלא לאמץ את חוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט, מה גם שהיא עולה בקנה אחד עם חוות הדעת המומחה מטעם התובעת, המהנדס צבי המלי, שעדותו מהימנה עלי. המהנדס המלי קבע, לאחר עיון בשני הסטים של התכניות (ד1-ד2 לתצהיר אנגל), כי שני התכנונים מקורם במשרד תכנון אחד. המלי הוסיף וקבע כי "הזהות בין התכניות מתבטאת לא רק במוטיב הפתרון או ברעיון הכללי, אלא בהעתקה פיזית של המדיה המגנטית המשורטטת של המתכנן המקורי", וכן כי "בפרטי המבנה ובחתכים המקומיים קיים שוני בשמות החתך בלבד, אך התוכן השרטוטי זהה לחלוטין". המהנדס המלי נחקר ארוכות על ידי ב"כ הנתבע, אשר ניסה להוכיח כי הסיבה לדימיון בין שתי התכניות הינה ששתיהן התבססו על תוכניות המבנה המקורי של המהנדס אלי רון. המלי דחה את הטענה, והסביר כי הדבר איננו אפשרי שכן לא רק הרקע הבסיסי של הבנין דומה, אלא גם אופי הפתרון, בחירת הפרופילים וצורת הפרט של החיזוק הינם זהים בשתי התכניות. לדבריו: "...לא ייתכן ששני המהנדסים יחזרו על אותו חיזוק באותו מיקום באותה צורה. יש אינסוף שיטות חיזוק. אין דבר מקובל או סטנדרטי בתחום הזה" (עמ' 13-14). המהנדס המלי אף הבהיר שגם אם מדובר בבניין קיים שכבר החלו לחזק אותו ונוצקו 4 עמודי בטון, פתרונות החיזוק אינם יכולים להיות זהים בין שני מהנדסים, אלא אם הועתקו (עמ' 15-16). כך גם העיד מומחה בית המשפט, המהנדס אורלנסקי, שאמר: "אם לא היה לו (לנתבע - ע.ב.) תוכניות אלא רק עמודים, היו מאה תוכניות שונות של מאה מהנדסים אם אף אחד לא יודע מהשני, כל אחד יש לו את הרעיון שלו" (עמ' 37). מכאן שאין כל ממש בטענת הנתבע, כי נאלץ להתאים את התוכניות שלו לתוכניות של התובעת, לאור המצב שנוצר בשטח. טענה זו נועדה לחפות על המעשה המכוער והלא-קולגיאלי שעשה, כאשר העתיק את תוכניות התובעת ושם עליהן את שמו כמתכנן. ויודגש: העובדה שהן התובעת והן הנתבע התבססו על התוכניות המקוריות של המהנדס אלי רון, איננה קשורה כלל להפרת זכות היוצרים בתוכניות נשוא התביעה, שהן תוכניות לחיזוק המבנה שתכנן אלי רון. אלו הן התוכניות שהמזמין ביקש, ואלו הן התוכניות שהועתקו. לכן הדגיש המהנדס המלי בעדותו, כי שני מהנדסים המקבלים את תוכניות הבניין מהמהנדס אלי רון לא יתכננו שיטת חיזוק זהה, שכן יש אינסוף שיטות חיזוק (עמ' 20). שרבוב תוכניותיו של אלי רון לפרשה, ועדותו שלא תרמה דבר, נועדו כנראה להסיט את הדיון לפסים שאינם רלבנטיים. 23. אל מול עמדתם הנחרצת של שני המומחים הללו, ניצבת חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבע, המהנדס דן פריידלין. הלה קבע כי בין התכניות קיימת אומנם זהות לגבי הרקע המשמש בסיס לשינויים, הנובע מכך שהבסיס לשתי התכניות הינן תכניות שהוכנו על ידי המהנדס אלי רון; אך לא קיימת זהות בכל הנוגע לחלקי הקונסטרוקציה המחזקים את ה"פל-קל" הקיים (סעיפים ד.1-ד.2 לחוות דעתו). דא עקא, שפריידלין מציין בחוות דעתו כי הוא משווה בין תכניות התובעת לבין תכניות של הנתבע מיום 12.7.04 (סע' ג.3), בעוד שהתכניות המפרות, נשוא הליך זה, הן תכניות הנתבע מיום 6.5.04 (ראה נספח ד'2 לכתב התביעה ולתצהיר אנגל; בעמ' הראשון לתכניות אלו נרשם כי הן הוכנו ביום 21.1.04 וכי "מהדורה 1 לאישור" הופצה ביום 6.5.04). פריידלין לא צירף לחוות דעתו את התוכניות שבדק, וגם לא הביאן לבית המשפט בעת חקירתו הנגדית (עמ' 40). בנסיבות אלו אין כל משקל לחוות דעתו. בהקשר זה יש לציין כי גם מומחה בית המשפט, המהנדס אורלנסקי, קיבל תחילה מן הנתבע תכניות מיום 9.9.04, עליהן נרשם שהן "מהדורה 2 לביצוע", ולא את התכניות מיום 6.5.04 ("מהדורה 1 לאישור"), אותן היה עליו לבדוק. אלא שאורלנסקי שם לב לכך, ופנה לצדדים על מנת שיעבירו לו את התכניות הנכונות (נספח א' לנספח ז' לתצהיר אנגל). התכניות ששלח תחילה הנתבע לאורלנסקי נושאות תאריך 9.9.04, כאשר ארבעה ימים קודם לכן מינה בית המשפט את אורלנסקי לבחון את טענת ההעתקה. מכאן החשד הברור שהנתבע סיפק לאורלנסקי תוכניות שהכין לאחר אותה החלטה. הדבר משליך הן על מהימנות גרסתו של הנתבע, והן על משקלה האפסי של חוות דעת המהנדס מטעמו, המתייחסת לסט תוכניות שאיננו רלבנטי כלל לתביעה. 24. לנה אוליצקי, שעבדה כשרטטת אצל הנתבע, הודתה בתצהירה כי עיינה בתכניות התובעת בעת ששרטטה את התכניות של הנתבע, אך טענה כי לא העתיקה אותן (סעיף 4). בעדותה הודתה אוליצקי כי השתמשה בתכניות של התובעת, והוסיפה "אבל לא בכל התכנית" (עמ' 49). אוליצקי עבדה לפי סקיצות שמסר לה הנתבע, אך היא אישרה בהגינותה כי היא לא יכולה לדעת האם הוא הכין אותן בעצמו (עמ' 50). בסעיף 5 לתצהירה טענה כי יש הבדלים בסכמה הסטטית של תוכניות התובעת למול תוכניות הנתבע (אף שהיא איננה מהנדסת); אך בעדותה הודתה כי איננה יכולה להצביע על הבדלים אלו (עמ' 50). מכאן שאין בעדותה של אוליצקי דבר התומך בטענת הנתבע כי לא העתיק את תוכניות התובעת - נהפוך הוא. 25. עובדה תמוהה נוספת הינה שהתכניות שהכין הנתבע נושאות תאריך מיום 21.1.04 (נספח ד'2 לתצהיר אנגל), וכן נרשם כי הן הופצו ביום 6.5.04 (נספח ד'2 לתצהיר אנגל). המהנדס אלי רון אישר בעדותו כי יום ה- 21.1.04 הוא המועד בו הנתבע תכנן ואישר את התוכניות, לאחר ששוחח עמו (עמ' 42). אלא שה- 21.1.04 הוא גם היום בו סיימה התובעת את עבודתה כמפקחת על שיפוץ המבנה (מכתב ההתפטרות נ/2 ועדות אנגל בעמ' 30). עובדה זו מעלה ספק של ממש, אם לא יותר מכך, באשר לטענת הנתבע כי נדרשו לו בין שבועיים לחודש לתכנן את התכניות, וכי הוא נדרש לשם כך למספר ביקורים במבנה (עמ' 52). אנגל העיד כי 5 מהנדסים של התובעת עבדו חודש-חודשיים כדי לתכנן את התוכניות, ואורלנסקי העיד כי נדרשת לכך תקופה של כחודשיים (עמ' 33, 38). קל מאוד היה להעתיק את התוכניות ביום אחד, אך לא ניתן היה לתכנן תוכניות לחיזוק 5 קומות ביום אחד, מה שמחזק את הטענה שהנתבע לא תכנן בעצמו את התוכניות אלא העתיקן מהתובעת. 26. הן הנתבע והן המומחה מטעמו הדגישו שוב ושוב את העובדה שבנסיבות העניין, כאשר מדובר בתכניות קונסטרוקציה לחיזוק מבנה קיים, וכאשר נוצקו כבר ארבעת עמודי הבטון, לא ניתן היה לשנות את הסכימה ההנדסית, את הפרופילים הנושאים, את פרטי החיבור וברגי העיגון (סע' 4 לתצהיר הנתבע; סעיף ד.2.ג. לחוות דעתו של פריידלין ועדותו בעמ' 46 לפרוטוקול). הן המהנדס פריידלין (עמ' 46 לעדותו), והן הנתבע (סעיף 16 לתצהירו ועמ' 54 לעדותו), הדגישו כי לאור דרישת הקבלן שלא לסטות מן התוכניות הקיימות (אותן הכינה התובעת) - נאלץ הנתבע להגיש תוכניות דומות לאלו של התובעת. טענה זו איננה מהווה הגנה מפני הפרת זכות יוצרים או פגיעה ב"זכות המוסרית" של התובעת שהתוכניות ישאו את שמה. אך היא גם אינה מתיישבת עם הטענה לפיה הנתבע תכנן את התכניות מחדש. לכן, במהלך הדיון הערתי לב"כ הנתבע כי עליו להחליט מהי גרסתו העובדתית: האם לטענתו מדובר בשתי תכניות שונות, או שמא מדובר בתכניות דומות, אך הדבר נובע מן האילוצים בשטח (עמ' 17). הנתבע העיד: "אני חייב לציין שבטלפון שדיברתי עם הקבלן הוא אמר לי 'אתה לא משנה כלום, נכון?'. הייתי חייב להשתמש בזה מפני שזה היה התקציב. כל בורג כזה זה עשרות שקלים. המרכיב העיקרי בתוכניות האלה זו קונסטרוקציית הפלדה שהיא יקרה מאד והנלווית אליה. הקבלן בעיקר התכוון לקורות, שאני לא אשנה בהן כלום כי הן יקרות" (עמ' 54). גם באמירה זו יש משום הודאה בעובדה שהנתבע נאלץ לעשות שימוש נרחב בתכניות התובעת ולהעתיקן, כפי שקבע אורלנסקי, וזאת מטעמי חיסכון כספי של המזמין (ראה גם טענת פריידלין בחוות דעתו, כי הנתבע הסביר לו שכבר בוצעו חיזוקים מסוימים במבנה, והדבר כבל את ידיו מבחינת הסכמה הסטטית - סע' ד.2.ג.). 27. ממכלול הראיות שפורטו לעיל עולה תמונה ברורה של העתקה נרחבת של תכניות התובעת על ידי הנתבע. אין כל אמת בטענת הנתבע בתצהירו כי לא העתיק את התוכניות של התובעת (סעיף 6). ההעתקה שביצע באה לידי ביטוי הן ברעיון הכללי והן בפרטים. גם אם יש טעם בטענת הנתבע כי נוכח המצב בשטח, ולאחר שהמזמין התקשר כבר עם קבלן ביצוע בהסתמך על תכניות התובעת, לא ניתן היה לתכנן תכניות לגמרי חדשות - הדבר אינו מצדיק את העתקתן של התוכניות, מחיקת שמה של התובעת מן התכניות שהכינה והגשתן תחת שמו של הנתבע. כפי שהבהיר המהנדס המלי, מהנדס שנכנס בנעליו של מהנדס אחר חותם על טופס הצהרה לפיו הוא נוטל על עצמו אחריות למבנה, ומפנה לתכניות של המהנדס שקדם לו (עמ' 22). המהנדס המלי העיד כי לא היתה כל מניעה שהנתבע יכנס בנעליה של התובעת ויאמר לועדה המקומית שהוא מאשר את תוכניותיה; הוא לא היה צריך להעתיק את התוכניות ולהציגן כשלו (עמ' 22). 28. בסיכומיו טען הנתבע שתי טענות הגנה חלופיות, שלא נזכרו בכתב ההגנה. האחת כי התכניות אינן מוגנות בזכות יוצרים, שכן מדובר ברעיון או בשיטת ביצוע (סעיף 7ב'(1) לפקודת זכות יוצרים), והשניה כי תכניות התובעת שימשו לשיקום וחיזוק מבנה קיים, ולכן השימוש בהן מותר לפי סעיף 28 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007. טענות אלו, שנטענו בסיכומים בצורה לקונית, מהוות הרחבת חזית מובהקת וכבר מטעם זה יש לדחותן. בכל מקרה יש לדחותן גם לגופן. אשר לטענה הראשונה, אמנם, רעיון ושיטת ביצוע אינם מוגנים, אך דרך ביטויים - התוכניות - מוגנת. לגבי הטענה השניה - זו מבוססת על סעיף 28 לחוק זכות יוצרים החדש, אשר כלל לא חל על ההפרה בתיק זה. למעלה מן הדרוש יובהר כי סעיף זה מאפשר לעשות שימוש בתכניות המקוריות של הבניין (ואכן נעשה שימוש בתכניותיו המקוריות של המהנדס אלי רון), ולא בתכניות של מהנדס אחר שהוכנו לצורך חיזוק הבניין. ד. הערכת סכום הפיצויים 1. הפרת זכות יוצרים 1.1 מספר ההפרות 29. סעיף 3א. לפקודת זכות יוצרים, שכותרתו "פיצויים ללא הוכחת נזק" קובע: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים;". התובעת טוענת כי יש לראות בתכנית של כל אחת מחמש הקומות בבניין משום יצירה נפרדת, שכן כל תכנית שונה מרעותה: בכל קומה הגיאומטריה שונה, המפתחים שונים, העומסים שונים ועוד. הנתבע, לעומת זאת, סבור כי מדובר בתכנית אחת לחיזוק מבנה בן חמש קומות. המבחן, לטענתו, הינו סוג הזכות הנפגעת ולא מספר האקטים המפרים, ולכן כאשר מדובר במסכת שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שמדובר בהפרה אחת. טענת הנתבע מקובלת עלי. שאלת משמעותו של הביטוי "כל הפרה" המופיע בסעיף 3א. לפקודה נדונה בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (להלן: "עניין שגיא"), במקרה בו הועלתה הצגה עשרות פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה. כב' הנשיא מ' שמגר קבע כי את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה. דהיינו, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע הפר מספר זכויות יוצרים. עוד נקבע כי המבחן הרלבנטי להפרה הוא מבחן הזכות המופרת, ולא מספרם של האקטים המפרים (שם, בעמ' 267). לפיכך, העלאתה של הצגה מספר רב של פעמים מהווה הפרה אחת בלבד לצורך הסעיף. עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270). הלכה זו אושרה לאחרונה מפי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד, תק-על 2009(3) 1498, פסקאות 3 ו- 9. נפסק כי אין לראות בהשמעת כל יצירה מוסיקלית במהלך אירוע כהפרה נפרדת; "הפרה" לענין זה היא מסכת אירועים שמפרה סוג זכויות אחד, שכן המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337, נדונה שאלת העתקתם של חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה שפורסמו במהלך 4 שנים. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי בשונה מעניין שגיא, שם דובר בהצגה אחת שהועלתה מספר פעמים, בעניין שלפניה מדובר בהעתקה של 11 חוברות שונות, שכל אחת מהן הופצה במספר רב של עותקים. לדבריה, ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין שגיא, השאלה הינה: "האם החוברות של דקל, מהן הועתקו חוברות חשב, שונות זו מזו עד כדי שכל אחת מהן מהווה יצירה המקנה לדקל זכות יוצרים עצמאית והעתקת כל אחת מהן... מהווה הפרה של זכות יוצרים נפרדת..." (שם, בפסקה 11). נמצא כי כל אחת מן החוברות הצריכה עבודת ליקוט, ניתוח ועיבוד נתונים נפרדת, ולכן יש לראות בכל חוברת יצירה עצמאית (פסקה 14). למסקנה זו הגיעה בית המשפט גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" שכן מצאה כי בכל חוברת יש מידע משמעותי חדש ההופך אותה לבעלת ערך כלכלי נפרד (פסקה 15). בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסטון בע"מ, תק-על 2003(2) 3908, שבה כב' השופטת שטרסברג-כהן ונדרשה לשאלה האם מודולים המרכיבים תוכנה פיננסית מהווים כל אחד יצירה עצמאית, אשר העתקתה מהווה הפרה נפרדת של זכות יוצרים. היא הבהירה כי השאלה מהי זכות מופרת ומהו אקט מפר הינה בראש ובראשונה קביעה עובדתית שעל הערכאה הדיונית לדון בה. לפיכך, אימצה השופטת את קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה: "מחומר הראיות עולה בבירור כי תת המערכות של התוכנה הפיננסית (המודולים), אין להם קיום עצמאי ולא ניתן לתפעל אותן או להשתמש באיזה מהן ללא תת המערכת של הנהלת החשבונות הבסיסית...". יש לציין כי למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי על אף שלעיתים נמכר רישיון שימוש נפרד לכל אחת מתת המערכות הנ"ל, והן תומחרו כל אחת בנפרד (ראה עניין אשרז, בפסקאות 19-20). 30. בענייננו, מדובר בתכניות קונסטרוקציה לחיזוק חמש תקרות במבנה קיים אחד. התכניות הוכנו כמקשה אחת, בהתאם להסכם אחד, ולא תומחרו כל אחת בנפרד. העובדה שהמהנדס משרטט כל קומה על גבי דף נפרד, ומגדיר כל דף כזה כ"תכנית", איננה הופכת את חלקי התכנית השונים ליצירות נפרדות ועצמאיות, הזכאיות כל אחת להגנת זכות יוצרים עצמאית. גם אם ניתן היה, מבחינה טכנית, לבצע חיזוק של אחת התקרות בלבד, ברור כי בפועל הדבר איננו מעשי וכי נדרש חיזוקן של כל חמש התקרות במבנה. גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", אינני רואה איזה ערך עצמאי יכול להיות לתוכנית של כל אחת מן הקומות בנפרד. לפיכך, התובעת זכאית לפיצוי סטטוטורי בגין הפרה אחת של זכויות היוצרים שלה בתכניות. 1.2. פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק 31. התובעת טוענת כי ראוי להעניק לה פיצוי סטטוטורי בשל הפרת זכות היוצרים שלה בתכניות בשיעור המירבי הקבוע בחוק - 20,000 ₪. התובעת מנמקת דרישה זו בין היתר על רקע חוסר תום ליבו של הנתבע, והעובדה שבניגוד להוראת סעיף 12(ב) לתקנות המהנדסים והאדריכלים, לא ביקש את הסכמתה לקבל על עצמו את הטיפול בחיזוק התקרות, ובכך איפשר למזמין להימנע מלשלם לה את שכרה. הנתבע סבור כי משלא הוכח נזק - אין מקום לפיצוי מירבי. 32. בעניין שגיא התייחס בית המשפט לשאלה האם לצורך קבלת פיצוי סטטוטורי על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק, ופסק: "לשם קביעת אותו פיצוי יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול דעתו ולבחור בפיצוי המתאים, מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף...יש לפרוס בפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא בפניו, נקודות ייחוס כלשהן אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי" (פסקה 8). בדומה, קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין דקל, כי גם כאשר ברור שהתובע לא סבל כלל נזק ממשי והנתבע הרוויח מעט מאד מן ההפרה - יש לפסוק פיצוי סטטוטורי, אם כי, במקרה זה, יטו בתי המשפט לפסוק פיצוי בשיעור המינימלי הקבוע בחוק (פסקה 18). בהתייחס לשיקולים שינחו את בית המשפט בבואו לפסוק לתובע פיצוי סטטוטורי, נקבע בעניין שגיא כי: "בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת - פיצויו של בעל הזכות; השניה - הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים..." (עמ' 271). עוד נקבע כי בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה היתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בתי המשפט לפסוק פיצויים בסכום המירבי (עניין שגיא בעמ' 272; ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים נ' טרנסבטון בע"מ, תק-על 03(2) 3908, בפסקה 30; ט' גרינמן זכויות יוצרים 486 (2003)). 33. במקרה דנא, פעל הנתבע בחוסר תום לב כאשר העתיק את תכניות התובעת, מחק מהן את שמה, ונהג בהן כאילו הוא עצמו הכינן. הנתבע גם פעל בחוסר תום לב כאשר לא טרח לברר עם התובעת האם קיבלה את שכרה בטרם נכנס בנעליה. מנגד, מדובר בהפרה אחת, חד-פעמית, שכנראה לא הניבה לנתבע רווחים משמעותיים (לכן ויתרה התובעת על דרישתה לצו מתן חשבונות). הנתבע סבור כי התובעת לא הוכיחה כל נזק שנגרם לה מעצם הפרת זכויות היוצרים שלה בתכניות. התובעת אמנם לא היתה יכולה להפיק רווחים נוספים מן התכניות, אף לולא הופרה זכותה בהן. מדובר בתכניות שנועדו לשימוש מסוים בלבד, ואין בהן כל תועלת בנסיבות אחרות. אך סביר להניח שאם היה הנתבע פועל על-פי החוק ועל-פי תקנות האתיקה המחייבות אותו, ונמנע מלקבל עליו הכנה של תוכניות מפרות כל עוד התובעת לא קיבלה את שכרה - היה המזמין נאלץ לשלם לתובעת את השכר המגיע לה כדי להשלים את חיזוק המבנה (כך העיד אנגל בעמ' 30). לכן, התנהגות הנתבע גרמה נזק לתובעת, שלא הצליחה לגבות לבסוף את השכר המגיע לה מהמזמין (סך של 94,570 ₪ שנפסק לה). יש לציין כי סכום הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בפקודה הינו ארכאי, ולכן קבע המחוקק בסעיף 56 לחוק החדש סכום פיצוי מירבי של 100,000 ₪. נוכח מכלול השיקולים שתוארו לעיל, אני פוסק לתובעת פיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכות יוצרים בסך 20,000 ₪. 2. פגיעה ב"זכות המוסרית" 34. הנתבע העתיק את התוכניות של התובעת, תוך שהוא מציב את שמו כמתכנן על גבי תוכניות אלו ומעלים את שמה של התובעת כמתכננת (ראה העמוד הראשון לנספח ד2' לתצהיר אנגל). סעיף 4א.(1) לפקודה קובע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". הפרת זכות זו מהווה פגיעה ב"זכות המוסרית" של המחבר, ועולה כדי עוולה נזיקית המזכה את המחבר בפיצויים "בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון" (ס"ק (3) ו- (5) לסעיף 4א. לפקודה). זכות זו איננה תלויה בהיותו של המחבר הבעלים של זכות יוצרים, וחלה גם לאחר העברת זכות היוצרים לאחר (ס"ק (4)). 35. לאור האמור לעיל, זכאית התובעת לעתור לסעד של פיצוי לפי הערכת בית המשפט, ללא הוכחת נזק, בגין פגיעה ב"זכותה המוסרית" הקשורה לתכניות. התובעת לא דרשה פיצוי ספציפי בגין "פגיעה בזכות מוסרית" בכתב התביעה, אף שטענה את כל הטענות העובדתיות המבססות טענה זו. לכן טוען הנתבע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, ואין לפסוק לתובעת פיצוי בעילה זו. ניתן היה לקבל טענה זו, אלמלא הובהר לנתבע במסגרת ההליכים בתיק זה כי חזית המחלוקת כוללת את העילה של פגיעה ב"זכות המוסרית". בהחלטה מיום 19.1.05 בעניין הבקשה לסעד זמני אמר בית המשפט כי "הורדת שמה והחלפת שמו של הנתבע הנה פגיעה בזכות המוסרית של התובעת". בקדם המשפט אמר בית המשפט בהחלטתו מיום 15.12.05 כי "הדיון בבית משפט זה יסוב סביב נושא הפרת הזכות המוסרית". ההחלטה זו נבעה מאי-הבנה שתוקנה מאוחר יותר, שכן ב"כ התובעת רק הודיעה כי היא מוותרת על תביעת שכר הטרחה שלא שולם לה על ידי המזמין (ראה הפרוטוקול מיום 1.4.07). מכאן שהיה ברור לנתבע, לאור ההחלטות דלעיל, כי חזית המחלוקת כוללת את נושא הפגיעה ב"זכות המוסרית", וניר אנגל אכן התייחס בתצהירו לפגיעה בזכות לפי סעיף 4א. לפקודה בצורה מפורשת (סעיף 24). 36. הנתבע "התקשט בנוצות של אחרים", כאשר שם את שמו על גבי התוכניות של התובעת והעלים עובדה זו. הוא עשה זאת כדי לקבל עבודה שהתובעת נאלצה להפסיקה בשל אי-תשלום שכרה. מדובר בפגיעה בוטה בזכות המחבר שהיצירה תקרא על שמו. בעניין Krone הנ"ל פסק כב' השופט א' רובינשטיין, בהתייחסו לשרטוטי ייצור המוגנים בזכות יוצרים, כי "זכות מוסרית אינה מצטמצמת ליצירות אומנותיות אלא גם לזכויות כמו אלה שבהן עסקינן" (פסקה 5(א) לפסק הדין). בהתחשב בהתנהגות החמורה של הנתבע, שהיא גם בלתי קולגיאלית ומנוגדת לחובתו האתית על-פי תקנה 12 לתקנות המהנדסים והאדריכלים (כללים בדבר התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע), תשנ"ה-1995, יש לפסוק לתובעת פיצוי בשיעור ממשי בגין עילה זו, אף שקשה להוכיח נזק ממשי שנגרם לה כתוצאה מכך (נזק כזה איננו נדרש לפי הוראת סעיף 4א.(5) לפקודה). סעיף 56 לחוק החדש מונה שורה של שיקולים לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכות יוצרים או זכות מוסרית, ובהם: היקף ההפרה, חומרתה, הנזק הממשי שנגרם לתובע, הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, מאפייני פעילותו של הנתבע, טיב היחסים שבין התובע לנתבע ותום לבו של הנתבע. בעניין דקל הנ"ל, ציין כב' השופט י' טירקל גם את השיקול של יצירת הרתעה. בהתחשב בכל השיקולים המפורטים לעיל, אני פוסק לתובעת פיצוי בגין פגיעה ב"זכות המוסרית" בסך 50,000 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. 3. פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין 37. התובעת מבקשת לחייב את הנתבע להשיב לה את הרווחים שקיבל שלא כדין מהעתקת התוכניות, וזאת על דרך האומדנה. לטענת הנתבע, התובעת לא הוכיחה כי הוא בגדר "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה", כאמור בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. משהוכח כי הנתבע עשה שימוש בתכניות התובעת, תוך הפרת זכות היוצרים שלה, ובזכות הפרה זו קיבל את העבודה מן המזמין - דינה של הטענה להידחות. דא עקא, ההלכה היא שהתובע בקניין רוחני צריך לבחור בין סעד ההשבה (המבוסס בדרך כלל על צו למתן חשבונות) לבין פיצוי בגין הנזק שנגרם לו עובר למתן פסק הדין; הוא איננו זכאי לסכום העולה על הגבוה מבין השניים, שכן אחרת יקבל כפל-סעד בגין אותו אינטרס (ראה החלטתי בת.א. (ת"א) 2960/00 Gianni Versace S.p.a נ' וורסאצ'ה 83 בע"מ, לא פורסם, , 9.8.09, פסקה 27, והאסמכתאות שצוטטו שם). משעתרה התובעת לפיצוי בגין נזקיה, ואף נפסק לה פיצוי בשיעור המירבי האפשרי ללא הוכחת נזק, לצד פיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית - אין היא זכאית לעתור גם להשבת רווחי הנתבע. זאת עוד, התובעת לא הביאה בפני בית המשפט נתונים כלשהם המאפשרים לפסוק לה השבה. היא ויתרה על צו למתן חשבונות, ואין זה ידוע מה היה שכרו של הנתבע מהמזמין. עצם העובדה, הבלתי שנויה במחלוקת, כי הנתבע קיבל מן המזמין שכר כלשהו עבור עבודתו, אין פירושה כי השכר ניתן לו עבור הכנת התכניות. אין זה מן הנמנע שהמזמין, אשר ידע כי הנתבע אינו נדרש לתכנן את התכניות מחדש, לא שילם לנתבע עבור הכנת התכניות, אלא רק עבור הפיקוח. גם מטעם זה, אין לפסוק לתובעת השבת רווחים מהנתבע ללא נתונים כלשהם. 38. יש לדחות גם את טענות התובעת באשר לפגיעה במוניטין ובזכות הקניין שנגרמה לה, כתוצאה מכך שהנתבע הציג את תוכניותיה - כתוכניותיו. טענות אלו הועלו בצורה סתמית, ללא כל פירוט או ביסוס, והתובעת לא הציגה כל ראיה להוכחת המוניטין שלה. זאת ועוד, אם איש לא ידע כי התכניות הן של התובעת, כיצד יכול היה מוניטין התובעת להיפגע? בשולי הדברים יאמר כי בשורה האחרונה לסיכומיה עתרה התובעת גם לפיצוי בגין עוגמת נפש - נושא שאין לו זכר בכתב התביעה וכלל לא עלה עד לשלב הסיכומים. 4. פיצוי לפי חוק עוולות מסחריות 39. לטענת התובעת, העתקת התכניות על ידי הנתבע והצגתן כמעשה ידיו, מהוות גם הפרה של חוק עוולות מסחריות. לפיכך, עתרה התובעת בכתב התביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין עוולות של תיאור כוזב והתערבות לא הוגנת (סעיפים 2 ו-3 לחוק). העוולה של התערבות לא הוגנת כלל אינה רלבנטית לעובדות מקרה זה, ולא נועדה למניעת מעשים מן הסוג שעשה הנתבע. בכל מקרה, סעיף 12 לחוק עוולות מסחריות מורה כי סעיף 13 לחוק, הקובע את הזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק, לא יחול על העוולות לפי סעיפים 2 ו-3. בסיכומי התשובה מטעמה טענה התובעת כי בכל הנוגע לעוולת תיאור כוזב היא לא ביקשה פיצוי ללא הוכחת נזק כי אם פיצוי סטטוטורי. טענה זו איננה ברורה - פיצוי סטטוטורי ופיצוי ללא הוכחת נזק הינם שמות שונים לאותו הדבר. זאת ועוד, בסיכומיה כרכה התובעת את הפיצוי בגין העוולות של תיאור כוזב והתערבות בלתי הוגנת בהפרת זכותה המוסרית כאשר תבעה "פיצויים נזיקיים בגין רשלנות תוך הפרת זכותה המוסרית, בגין ביצוע עוולות תיאור כוזב והתערבות בלתי הוגנת שגרמו לתובעת נזקי ממון מוכחים...". עלי להודות כי לא ירדתי לסוף דעתה של התובעת בדרישה זו. האם הכוונה היא שהתיאור הכוזב וההתערבות הבלתי הוגנת באו לידי ביטוי בהפרת זכותה המוסרית של התובעת? אם כך הוא הדבר, נפסק כבר פיצוי לתובעת בגין עילה זו. אם התובעת עתרה לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין עוולת תיאור כוזב והתערבות בלתי הוגנת (סעיף 25 לכתב התביעה), מדובר בסעד שלא ניתן לתבוע. למותר לציין, שהתובעת לא הביאה בפני בית המשפט נתונים כלשהם המוכיחים נזק בגין עוולות אלו, או נזק של פגיעה במוניטין (שאף הוא נטען בסיכומים בצורה סתמית). בנוסף, גם בעניין זה מתעורר הקושי של סעדים חופפים, לאחר שנפסק לתובעת פיצוי מירבי ללא הוכחת נזק בגין העתקת תוכניותיה, וכן פיצוי בגין פגיעה ב"זכותה המוסרית". ה. סיכום 40. סיכומו של דבר: הנתבע העתיק את התוכניות ההנדסיות של התובעת והציגן כשלו. הוא הפר בצורה בוטה את זכויות היוצרים של התובעת בתוכניות, ופגע ב"זכותה המוסרית" של התובעת לגביהן. לפיכך התביעה נגדו מתקבלת, אם כי רק בהתאם לעילות המפורטות לעיל. הנתבע ישלם לתובעת פיצוי כולל בסך 70,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום. 38. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 7,000 ₪, וכן את הסכומים ששילמה למהנדס אורלנסקי ולמהנדס המלי, לפי חשבוניות שיוצגו לנתבע, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו למהנדסים. כמו כן ישלם הנתבע לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. הנדסה / מהנדסזכויות יוצרים (הפרת)