הפרשי הצמדה וריבית בתביעת חוב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרשי הצמדה וריבית בתביעת חוב: מבוא 1. בפניי ערעור שהוגש על ידי סולניר בע"מ (להלן: "המערערת"), בהתאם להוראות תקנה 96(א) לתקנות פשיטת הרגל [נוסח חדש], התשמ"ה-1985, על החלטת הנאמן מיום 02/11/06, במסגרתה דחה הנאמן את מירב סכום תביעת החוב, שהגישה המערערת בסך של 954,747.43 ₪ ואישר את תביעת החוב על סך של 27,727.72 ₪ בלבד. 2. הצדדים הגישו טיעונים בכתב וכן תגובות נוספות וכן השלימו טיעוניהם בדיונים שנערכו ביום 05/01/09 בפני כב' השופטת ד.סלע, וביום 18/03/10 בפניי. התשתית העובדתית הרלבנטית 3. בתאריך 08/03/90 הגישה המערערת כנגד החייב (להלן: "החייב") תביעה בת.א. 11903/90, בגין חוב שנצטבר לזכותה לאחר שהחייב רכש מהמערערת נייר וסירב לפרוע את חובו. תביעת המערערת הוגשה בגין סך החוב הנומינאלי בסך של 10,150.54 ₪ ובתוספת ריבית בשיעור ובדרך החישוב שנהגה ושתנהג בחשבונות חח"ד של חברות השייכות לקבוצת כור סחר בבנק הפועלים בע"מ, בגין חריגה ממסגרת אשראי ועד לתשלום המלא בפועל. סכום החוב והריבית כמפורט לעיל, עמד במועד הגשת התביעה ביום 08/03/90 על סך של 23,010.50 ₪, ועל הסכום הנ"ל הוגשה תביעת המערערת. 4. כתב התביעה הומצא לחייב ביום 03/05/90 ואולם החייב לא הגיש כתב הגנה, וביום 04/06/90 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה בגובה התביעה במלואה, והחייב חויב לשלם למערערת את חובו בצירוף הריבית שנתבעה. בפסק הדין שניתן כאמור ביום 04/06/90 בהיעדר הגנה, צוין לבקשת המערערת כי הריבית תצטרף לסכום החוב כחלק מפסק הדין לכל דבר ועניין וכי אישור פקיד של המערערת ישמש ראיה מכרעת בכל הנוגע לשיעור ולדרך חישוב הריבית. בנוסף, נקבע בפסק הדין חיוב בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. באשר להוצאות נפסק כי הפרשי ההצמדה והריבית יחולו ממועד הוצאתן, ובאשר לשכר טרחת עוה"ד נפסק כי הפרשי ההצמדה והריבית יחולו ממועד פסק הדין. 5. ביום 12/06/90 פתחה המערערת כנגד החייב תיק הוצל"פ, שמספרו 01-43285-90-8, לביצוע פסק הדין, ולחייב הומצאה אזהרה. במסגרת ניהול תיק ההוצל"פ, חויב החייב לשלם למערערת הוצאות בהן נשאה וכן שכר טרחת עו"ד. 6. ביום 30/07/91 הגיש החייב לביהמ"ש בקשה להארכת מועד לביטול פסק הדין. במהלך הדיון, ולאחר שביהמ"ש הודיע לחייב כי בדעתו לדחות הבקשה, ביקש החייב לחזור בו מהבקשה וחויב לשלם למערערת הוצאות הבקשה בסך של 500 ₪ ומע"מ. 7. לאחר שנדחתה בקשת החייב מראש ההוצאה לפועל לעכב את הליכי ההוצל"פ שהתנהלו כנגדו, הגיש החייב בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה. ביום 01/12/93 דחה ביהמ"ש המחוזי את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי החייב והחייב חויב לשלם למערערת שכר טרחת עו"ד בסך של 2,000 ₪ ומע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית בשיעור של 5% לשנה, עד לפירעון המלא. 8. בתאריך 09/03/92 הושגה הסכמה בין המערערת והחייב, לפיה ישלם החייב למערערת סך של 2,000 ₪ לחודש, עד לפירעון מלא של חובו, כאמור בתיק ההוצל"פ. החייב לא עמד בהסכם שהושג עימו והפר את ההסכם. 9. ביום 03/02/92 הגיש החייב במסגרת ת.א. (ת"א) 6731/92 תביעה כנגד המערערת למתן פסק דין הצהרתי, לפיו פסק הדין שניתן כנגדו ביום 04/06/90 בטל. במהלך הדיונים שהתקיימו בהליך, חויב החייב ביום 12/06/91 לשלם למערערת הוצאות בסך של 2,000 ₪ ומע"מ. 10. ביום 19/06/97 הגיעו הצדדים להסכם פשרה נוסף, לפיו תביעת החייב תידחה והחייב יפרע את החוב בתיק ההוצל"פ בתשלומים בסך של 1,250 ₪ לחודש, כאשר החוב יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כן הוסכם שאם החייב יפר את הסכם הפשרה, יעמוד כל החוב בתיק ההוצל"פ לפירעון מיידי. ביהמ"ש נתן ביום 19/06/97 תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים. אין חולק כי החייב הפר אף את חיוביו על פי הסכם הפשרה מיום 19/06/07 ולא שילם את התשלומים שהתחייב. 11. החייב עתר לביטול פסק הדין שניתן בת.א. (ת"א) 6731/92, ואולם בקשתו נדחתה בהחלטת ביהמ"ש מיום 24/02/00. 12. החייב לא אמר נואש וביום 01/06/00 הגיש החייב תביעה חדשה בביהמ"ש השלום בחיפה, ת.א. 12008/00, בה עתר למתן פסק דין הצהרתי, לפיו אינו חייב דבר למערערת. תביעת החייב נדחתה בפסק דין שניתן ביום 21/02/08 והערעור שהגיש החייב על פסק הדין (ע"א 418/08) נמחק אף הוא בהחלטה מיום 15/04/08. 13. במקביל להליכים שהתנהלו בבתי המשפט, פעלה המערערת לביצוע פסק הדין שניתן לזכותה בת.א. 11903/90 ביום 04/06/90, ומשניתן צו הכינוס, הגישה המערערת תביעת חוב למשרדי הכנ"ר. במהלך בירור תביעת החוב, פנה עו"ד ראובן שרגיל (להלן: "הנאמן") למערערת לקבלת מידע ומסמכים לתמיכת תביעת החוב, והמערערת העבירה המסמכים שברשותה לנאמן. החלטת הנאמן בתביעת החוב 14. בתאריך 02/11/06 ניתנה החלטת הנאמן בתביעה החוב שהוגשה על ידי המערערת, ולפיה הכיר הנאמן בסכום קרן החוב בסך של 10,151.15 ₪ וכן בהוצאות הליכים משפטיים שנפסקו לטובת המערערת ובסך הכל הכיר הנאמן בתביעת חוב בגובה של 27,727.72 ₪. יחד עם זאת, לא ראה הנאמן לאשר את חיוב הריבית שנקבע לבקשת המערערת בפסק הדין מיום 04/06/90, לפיו תחול הריבית הקבועה בחשבונות חח"ד של חברות השייכות לקבוצת כור סחר בבנק הפועלים בגין חריגה ממסגרת אשראי, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל, וכי אישור פקיד המערערת ישמש ראיה מכרעת בכל הנוגע לשיעור ודרך חישוב הריבית ובאופן שהעמיד על פי חישוב המערערת את תביעת החוב על סך של 954,747 ₪. הנאמן ראה מחובתו להתערב בגובה הריבית הנתבעת וציין כי מאחר ולא הוצג בפניו הסכם לעניין שיעורי הריבית בין החייב למערערת שיחולו על החייב, ייערך חישוב הריבית על פי הוראות סעיף 75 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל"). בנסיבות העניין, סבר הנאמן כי אין מקום לסטות מהכלל המקובל, לפיו החישוב ייערך על פי הפרשי הצמדה וריבית, אשר משמעותם לפי סעיף 1 לפקודה הינה "הפרשי הצמדה בצירוף ריבית לא צמודה של 3% לשנה". לפיכך, קבע הנאמן כי גובה תביעת החוב של המערערת יעמוד על סך של 27,727.72 ₪, כאשר הפרשי ההצמדה והריבית לזמן שאחרי מתן צו הכינוס, ישולמו אם יישארו כספים לחלוקה בין הנושים, אחרי שכל הנושים יקבלו 100% על תביעותיהם, כפי שעמדו בעת מתן צו הכינוס. תמצית טענות הצדדים בערעור 15. המערערת טוענת כי הנאמן טעה עת שערך את חישוביו לפי האמור בסעיף 75 לפקודה, שעה שהחייב התחייב פעמיים במסגרת הסכמי פשרה לשלם את החוב בתיק ההוצל"פ, הכולל את הריבית שנפסקה. לפיכך, טוענת המערערת כי היה ראוי לקבוע את חישוב החוב לפי האמור בסעיף 134 לפקודה ומכוחו לקבוע כי בשלב הראשון יחושב החוב כנושא ריבית כאמור בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה"), ולגבי יתרת הריבית שנפסקה, יש להורות כי היא תיגבה לאחר שיסופקו יתר חובות החייב כחוב דחוי. המערערת מציינת כי נפלה טעות נוספת בדרכו של הנאמן, עת שהסתמך בחישובו על מועדים שצוינו בכתב התביעה ביחס למועדי הפירעון, ושהינם בשנת 1987. לטענת המערערת, היה על הנאמן לערוך חישוביו על פי פסק הדין שאישר פשרה שהושגה בין החייב והמערערת ביום 19/06/97, במסגרת ת.א. 9731/92, שכן זהו המסמך אליו מכוון סעיף 75 לפקודה. לפיכך, היה על הנאמן להיזקק ליתרת החוב בתיק ההוצל"פ, שעמדה ביום 19/06/97 על סך של 136,929 ₪, ולהוסיף לסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית מהמועד הנ"ל. המערערת מלינה על העובדה שהנאמן בחר להוסיף על תביעת החוב "הפרשי הצמדה וריבית לא צמודה של 3% לשנה" בלבד, וכאשר לטענתה, זכאית היא כי הנאמן יערוך חישוביו לפי הריבית המוגדרת בסעיף 1 לפקודה. המערערת טוענת כי הנאמן טעה, עת שהוסיף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 3% לשנה גם לתשלומי החייב, במועדים שונים שנעשו לפני צו הכינוס, ולא פעל על פי הוראות סעיף 75 לחוק ההוצאה לפועל ולהוראת סעיף 134(ב)(2) לפקודה. עוד טענה המערערת כי הנאמן לא לקח בחשבון שכ"ט עו"ד שנפסק על ידי ביהמ"ש, לרבות סך של 2,000 ₪ שנפסק ביום 12/06/97 במסגרת ת.א. 6731/92 וסך של 500 ₪ בתוספת מע"מ שנפסק בת.א. 11903/90 ביום 15/01/92. מעבר לאמור, נטען על ידי המערערת בהודעת הערעור, בכלליות ובלא כל פירוט, כי הנאמן טעה בחישובים האריתמטיים שעשה באשר להוצאות בהליכי ההוצל"פ ובאשר לתשלומים שנעשו בטרם ניתן צו הכינוס, וכן טעה בחישובי ההצמדה והריבית בשיעור של 3% על שיעורים אלה. המערערת הוסיפה וטענה כי קביעת הנאמן, לפיה יחולקו הפרשי הצמדה וריבית לזמן שאחרי מתן צו הכינוס, באם יישארו כספים לחלוקה בין הנושים ואחרי שכל הנושים יקבלו 100% מתביעותיהם, אינה מעוגנת בסעיף 81 לפקודה, אשר אינו קובע תנאי זה, ושעה שייתכן מצב שהחייב ימשיך לשלם תשלומים גם לאחר תשלום 100% מתביעות החוב שיאושר לנושים. 16. מתגובת הנאמן עולה, כי הינו חולק על כל רכיבי הערעור. הנאמן מציין בתגובתו כי במסגרת סמכותו על פי הוראת סעיף 13 לפקודה, הינו מוסמך "להציץ מעבר לפסק הדין" ולבדוק ממה נובע החיוב. הנאמן טוען כי פועל יוצא מן האמור, עולה כי התנהלות המערערת בניסוח כתב התביעה, שהוגש נגד החייב ביום 08/03/90 ואשר אושר בפסק דין במעמד צד אחד, בכל הנוגע לגובה הריבית, מהווה חוסר תום לב, על כן סבור הנאמן כי מסמכותו להתערב בקביעה הנ"ל. הנאמן מציין כי לנוכח העובדה כי לא הובאה בפניו ראייה כי יש הסכם בין החייב למערערת לעניין גובה הריבית, לא תחול הוראת סעיף 134 לפקודה, כי אם הוראת חיוב הריבית הקבועה בסעיף 75 לפקודה. לעניין זה, מבהיר הנאמן כי המועד הקובע הינו מועד ההתקשרות ההסכמית לעניין אספקת הסחורה ולא בהתאם להסכמים מאוחרים שהתגבשו מאוחר יותר לצורך פירעון החוב בשלב ביצוע פסק הדין. עוד ציין הנאמן כי עשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 81 לפקודה, ובאפשרותו לבחור בין 3 האפשרויות הקיימות בסעיף 75 לפקודה את החישוב המתאים לעניין הצמדות החיובים והתשלומים. הנאמן הוסיף וציין כי מאחר וכל החיובים שהוטלו על החייב הינם נושאי ריבית והצמדה, הרי ברור הוא שיש להצמיד גם את התשלומים ששילם החייב על חשבון החוב באותה שיטת הצמדה בה הוא חויב. הנאמן ציין בסיכומיו כי הוראת סעיף 134(ב) לפקודה אינה חלה, שכן החיוב הינו על פי הוראת סעיף 75 לפקודה ובכל מקרה, אין המערערת מציגה באיזה אופן אמור היה החישוב להשתנות לשיטתה. באשר לטענת המערערת על קביעתו של הנאמן לעניין חלוקת הפרשי הצמדה ביחס לסכום החוב לאחר מתן צו הכינוס אחרי שכל הנושים יקבלו 100% מתביעותיהם, הבהיר הנאמן כי עמדתו מעוגנת בתקנה 101 לתקנות פשיטת הרגל. בשולי תגובתו, התייחס הנאמן לטענות חישוב הנזכרות בערעור המערערת. לדבריו, לעניין ההוצאות בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ שנפסקו כנטען בת.א. 6731/92 ביום 12/06/97, לא הובאה בפני הנאמן ההחלטה בנדון ואף המערערת לא הגדילה את הקרן בלשכת ההוצל"פ. בכל מקרה, ציין הנאמן בתגובתו כי הסכום הנ"ל, משוערך ליום מתן צו הכינוס בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 3%, עומד על סך של 3,417 ₪. כן ציין הנאמן כי גם ביחס לסכום הנטען בסך של 500 ₪ ומע"מ, אשר נפסק כנטען ביום 15/01/92 במסגרת ת.א. 11903/90, לא הובאה בפניו אסמכתא ואף המערערת לא ביצעה הגדלת הקרן בלשכת ההוצאה לפועל בהתאם ואולם סכום זה, משוערך ליום מתן צו הכינוס, עומד על סך של 1,469 ₪. הנאמן טען אפוא כי לנוכח כל האמור בתגובתו, יש מקום להורות על דחיית הערעור, תוך חיוב המערערת בהוצאות. 17. הכנ"ר הצטרף לעמדת הנאמן והודיע כי יש מקום להורות על דחיית הערעור מנימוקי הנאמן. דיון 18. ערעורה של המערערת נסב על טענתה לשערוך חוב החייב על פי קביעת ביהמ"ש השלום בתל-אביב בפסק דין שניתן בהיעדר הגנה ביום 04/06/90, ואשר בו נקבע, על פי דרישת המערערת ביחס לשערוך סכום החוב, כדלקמן: "לסכום הנ"ל תתווסף ריבית בשיעור ובדרך החישוב שנהגה ותנהג בחשבונות חח"ד של חברות השייכות לקבוצת כור-סחר בבנק הפועלים בע"מ בגין חריגה ממסגרת אשראי מיום הגשת התביעה (8.3.90) ועד ליום התשלום בפועל, לרבות לאחר מתן פסק הדין. אישור פקיד התובעת ישמש ראיה מכרעת בכל הנוגע לשיעורו ולדרך חישובו. התוספת תצטרף לסכום החוב כחלק מפסק הדין לכל דבר ועניין". על בסיס אישור פקיד המערערת, האמור לשמש ראיה מכרעת בכל הנוגע לשיעור ודרך חישוב הריבית, הגישה המבקשת את תביעת החוב ביחס לסכום הקרן על סך של 954,747.43 ₪. יצוין כי אין חולק כי המערערת לא הגישה לידי הנאמן מסמכים כלשהם אשר יש בהם כדי לבסס את הטענה כי מנגנון הריבית אשר נטען על ידי המערערת, הינו פועל יוצא מהסכמת הצדדים בעת התקשרותם החוזית ו/או כי יש לראות בשיעור הריבית ודרך חישובו משום ריבית הסכמית נכון למועד התגבשות החוב. 19. מכוח הוראת סעיף 13 לפקודה, בסמכותו של נאמן "להציץ מעבר לפסק הדין" ולבדוק את מקורו של החיוב. מעמדו זה של הנאמן בבדיקת תביעות החוב נובע לא רק מהיותו זרוע ארוכה של ביהמ"ש, אלא כבעל תפקיד מעין שיפוטי בעצמו. ראה: ע"א 471/65, מפרק חברת קסטנבאום לייצור בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(3), 46, 52. ע"א 262/76, בן יעקב נ' פקיד השומה לגביה מיוחדת, פ"ד לא(1), 475, 476. ע"א 1057/9, גבריאל נ' מכטינגר ואח', פ"ד מו(4), 353, 358. רע"א 7945/99, עו"ד גד שילר, הנאמן על נכסי הפש"ר נ' אלון לוין, בפשיטת רגל, פ"ד נד(2), 524, 528. 20. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו, מקום שאין חולק כי פסק הדין כנגד החייב ניתן בהיעדר הגנה, ושעה שמנגנון הריבית נקבע בפסק הדין בת.א. 11903/90, על פי עתירת המערערת בכתב תביעתה ובפסק דין שניתן בהיעדר הגנה ומבלי שביהמ"ש נכנס לעובי הקורה ובחן את מנגנון הריבית שנתבע על ידי המערערת. ובאשר לחובתו של הנאמן לברר את תביעת החוב אף אם יש בפניו פסק דין, ולא כל שכן פסק דין שניתן בהיעדר הגנה, נפסק בע"א 1057/91, גבריאל הרצל נ' יחיאל מרטיגר ואח', פ"ד מו(4), 353, כדלקמן: "אכן ההלכה היא שמפרק מוסמך לבדוק דבר קיומו של חוב, אף במקרים בהם הנושה מחזיק בפסק דין, וזאת בעיקר במקרים שפסק הדין הושג ללא דיון וללא בירור המחלוקת לגופא... הלכה זו אימצה את הכלל הנקוט במשפט המקובל, לפיו כאשר מוגשת לנאמן בפשיטת רגל הוכחת חוב המבוססת על פסק דין, רשאי הנאמן להציץ מאחורי פסק הדין ("To Go Behind The Judgement") ולבחון את התמורה שניתנה בעדו". 21. יצוין כי החייב ניהל אמנם הליכים שונים, בהם השיג על פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה כנגדו, ואולם במסגרת ההליכים לא נבחנה הוראת פסיקת הריבית החריגה כלל. 22. מעיון בהליכים שניהל החייב עולה, כי בתאריך 30/07/91 עתר החייב להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, ואולם בקשתו נמחקה מבלי שנבחן כלל מנגנון חיוב הריבית. 23. החייב הגיש אכן ביום 03/02/92 במסגרת ת.א. 6731/92 בבימ"ש השלום בתל-אביב תביעה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו פסק הדין שניתן ביום 04/06/90 הינו בטל. ואולם, תביעת החוב נדחתה בהסכמת החייב לאחר שהחייב הגיע להסכמה עם ב"כ המערערת ביום 09/03/92, לפיה ישלם את החוב שנצבר בתיק ההוצל"פ בסך הכולל חיוב ריבית על פי המנגנון שנקבע עם פסק הדין מיום 04/06/90 בתשלומים חודשיים בסך של 2,000 ₪ ואף זאת בלא שמנגנון הריבית נבחן לגופו. 24. לאחר שהחייב הפר כאמור את הסכם הפשרה, הגיש החייב בקשה לביטול פסק הדין מיום 09/03/92, במסגרת בש"א 131034/99, ואולם בקשה זו נדחתה על ידי ביהמ"ש השלום ביום 24/02/00 מנימוקים דיוניים שונים ומבלי שנבחן במסגרתה מנגנון הריבית שהושת על החוב המקורי. 25. החייב לא אמר נואש, וביום 01/06/00 הגיש החייב תביעה לפסק דין הצהרתי בת.א. 12808/00, לפיה אינו חייב כל חוב למערערת. במסגרת ההליך ולאחר שנשמעו בו ראיות, ניתן פסק דינו של כב' השופט פיש ביום 21/02/08. עיון בפסק הדין מעלה כי ביהמ"ש דחה את תביעתו של החייב, תוך שקבע כי החייב לא הצביע על נימוקים שיש בהם כדי להורות על ביטול פסק הדין שניתן ביום 19/06/97 בהסכמת החייב, תוך שביהמ"ש שהעלה אף ספקות ביחס לנכונות ההליך שנתברר בפניו. עם זאת, אף פסק דין זה לא דן כלל בסוגיית הריבית וזו לא לובנה בהליכים שהתנהלו בין החייב והמערערת. 26. העובדה, שמנגנון הריבית הנטען אושר על ידי ביהמ"ש בפסק דין חלוט, כשלעצמה אינה מובילה בהכרח למסקנה כי היה על הנאמן לאשר למערערת את תביעת החוב בכללותה, הכוללת את הריבית האמורה. ואולם, לאור כל האמור, עולה כי החייב ניהל אמנם הליכים שונים כנגד המערערת ביחס לעצם חיובו, ואולם סוגיית הריבית שנפסקה בפסק דין בהיעדר, ואשר עומדת בבסיס הערעור דנא, לא נבחנה במסגרת ההליכים שננקטו על ידי החייב ונבחנה למעשה לראשונה בבדיקת תביעת החוב של הנאמן. וכאמור ביהמ"ש העליון בע"א 1202/95, בנק לאומי נ' הנאמנים על נכסי החייבים סידי קאן ודב רוואי, פ"ד נג(3), 759, ציין כאמור: "לא מצאנו מקום לטרוניית בנק לאומי בע"א 1202/95 כנגד נכונותו של בית-המשפט המחוזי לבדוק את עיסקת היסוד שעל יסודה ניתנו פסקי-הדין נגד החייבים, שהרי גם בהיעדר קנוניה או תרמית שומה היה על בית-המשפט - אם הדין היה עמו באשר לפרשנות סעיף 134(א) לפקודה - לבחון מה שיעור הריבית שנכללה בחובות הפסוקים, ובנק לאומי לא שכנע אותנו שהדרך שנקטו הנאמנים במקרה הנדון באיתורה של הריבית לא הייתה נכונה". 27. מהחלטת הנאמן עולה, כי הנאמן לא סבר כי קיימת קנוניה בין המערערת לחייב, אשר בעטיה עתרה המערערת בכתב התביעה שהוגש כנגד החייב ביום 08/03/90 בת.א. 11903/90 בביהמ"ש השלום בתל-אביב יפו, ואשר אומץ בפסק הדין שניתן בהיעדר הגנה ביום 04/06/00 לחיוב הריבית האמורה. עם זאת, ראה הנאמן בקביעת מנגנון זה משום היעדר תום לב ועיוות דין. קביעת מנגנון, כפי שהמערערת עתרה לו ואשר אומץ בפסק הדין, בו הנושה יקבע את גובה הריבית ואשר קביעתו תהא ראיה מכרעת בכל הנוגע לשיעור ודרך חישוב הריבית ובלא שניתן יהיה להעמיד את חישוביו של הנושה לביקורת שיפוטית, אינה מתקבלת על הדעת. מוסדות בנקאיים, הנהנים מרמת אמינות גבוהה לאור מעמדם הציבורי, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה (ראה: ע"א 5893/91, טפחות נ' צבאח, פ"ד מח(2), 573), אשר פועלים על פי פקודת הבנקאות ויתר החקיקה הרלבנטית והנתונים לפיקוח בנק ישראל והמפקח על הבנקים, אף הם אינם נהנים מפרורגטיבה נרחבת זו ביחס לשיעור הריבית ודרך חישובה. אכן בנקים זכאים להגיש פירוט חישוב ריבית בנקאית ללשכת ההוצל"פ, אך חישובם אינו אלא ראיה לכאורה. בנסיבות העניין ומשהריבית שהמערערת עתרה לה בכתב תביעתה, אשר אושרה בפסק הדין שניתן בהיעדר הגנה ואשר אינה ריבית הסכמית, אינה מאפשרת את בחינת שיעור הריבית ודרך חישובה, אכן ראוי היה כי הנאמן יהרהר אחר המנגנון שנקבע בפסק הדין בהיעדר הגנה ושעה שמחישוביה של המערערת עולה כי המדובר בריבית נשך. 28. יצוין כי גם מקום בו עלה בידי נושה להוכיח כי מדובר בריבית הסכמית, הרי תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף 134(א) לפקודה הוא לאסור נשיכת נשך, בסיטואציה המיוחדת של פשיטת הרגל ובטרם סופקו מלוא חובותיהם של הנושים . בהקשר זה הבהיר כב' הנשיא שמגר ברע"א 4644/92, נובל נ' הכנ"ר, פ"ד מז(4), 866, כי הרעיון, המונח ביסוד ההסדר המגביל את גובה הריבית לצורך הדיבידנד והמגבילו, מקום שמדובר בריבית הסכמית עודפת בשיעור שנקבע בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, נובע מהחתירה במידת האפשר לשוויון בין הנושים. מובן שיתרת הריבית, ומעבר לתקרה הקבועה בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, ניתנת לגביה, ואולם זאת רק לאחר שסופקו יתר החובות במלואם. מכאן, שצדק הנאמן בהחלטתו, כאשר לא אישר בשלב הראשוני את הריבית שנפסקה על ידי בימ"ש השלום בת.א. 11903/90 ביום 04/06/90 ואשר נתבעה על ידי המערערת בתביעת החוב, כאשר ברי כי מנגנון הריבית ושיעור הריבית שנקבע הינו נשיכת נשך אשר ההסדר הקבוע בסעיף 134(א) המתייחס לריבית הסכמית, נועד למנוע על מנת להגן על הנושים ולשמור על השוויון ביניהם. הריבית החלה על החוב בענייננו 29. בין הצדדים קיימת מחלוקת נוספת לעניין הריבית האמורה לחול על החוב על פי הוראות הפקודה. שעה שהמערערת טוענת כי מדובר בריבית הסכמית, טוען הנאמן כי שיעור הריבית לא הוסכם, ובכל מקרה לא תחול על החוב גם עובר למועד מתן צו הכינוס, הריבית שנקבעה בפסק הדין ביום 04/06/90 (ת.א 11903/90). הוראת סעיף 134(א) לפקודה קובעת כדלקמן: "הוכר חוב בפשיטת רגל והוא כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית - הריבית או התמורה ייחשבו, לעניין דיבידנד, בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לעניין סעיף 4 לחוק ריבית והצמדה, תשכ"א-1961". הוראת סעיף 75 לפקודה, לשונה כדלקמן: "כל חוב בסכום קבוע שאין לגביו הסכם לשלם ריבית או כל פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום, וביום מתן צו הכינוס כבר עבר זמן פירעונו והוא בר-תביעה בפשיטת רגל, רשאי הנושה לתבוע עליו ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שמזמן הפירעון שנקבע במסמך ועד לתאריך הצו, ואם לא נקבע במסמך זמן פירעון-לתקופה שמן היום בו נמסרה הודעה לחייב ועד לתאריך הצו, ובלבד שבהודעה נאמר שיידרשו ממנו ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית כאמור". במסמכים, שצורפו על ידי המערערת לתביעת החוב והכוללים חשבונות ותעודות משלוח ממועד הספקת הסחורה לחייב, עולה כי לא נכלל בהם הסכם לעניין גובה הריבית. המועד הקובע לעניין תחילת חישוב הריבית וההצמדה הינו מועד הפירעון, כפי שצוין בסעיף 3 לכתב התביעה שהגישה המערערת בת.א. 11903/90 (שלום תל-אביב) ולמעשה, עד למועד זה לא התגבש בין הצדדים הסכם לעניין גובה הריבית. לפיכך, מקובלת עליי עמדתו של הנאמן כי בנסיבות העניין, חלה על חוב החייב הוראת סעיף 75 לפקודה. לנוכח האמור, חישוב השערוך ייעשה לצורך הליך זה על פי הוראת סעיף 75 לפקודה ולא לפי הריבית החריגה שנתבעה בכתב התביעה ואושרה בפסק דינו של ביהמ"ש השלום בהיעדר הגנה בת.א. 11903/90 (שלום תל-אביב). 30. מהשתלשלות האירועים שנפרשה לעיל, עולה כי ביום 09/03/92 ואף ביום 16/09/97 הושגו הסכמות בין המערערת והחייב, לפיהן ישלם החייב למערערת את סכום החוב לשיעוריו, כפי שהופיעו במועד הרלבנטי בתיק ההוצל"פ ואשר כלל כאמור את חיובי הריבית החריגה. בהקשר זה מקובלת עליי עמדתו של הנאמן, כי המועד הרלבנטי לצורך ההכרעה בהליך פשיטת רגל בדבר חלותה של ריבית הסכמית על החוב שנצטבר לטובת המערערת, הינם מועדי הפירעון ביחס לטובין שסופקו ועל פי החשבוניות שהונפקו על ידי המערערת לחייב במהלך שנת 1987. וראה: פש"ר (ב"ש) 5231/04, בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עו"ד נפתלי נשר (פרסום נבו). במסגרת המערכת החוזית שבין המערערת לחייב לא נכללה הריבית החריגה וזו לא הוסכמה על ידי הצדדים. נכונותו של החייב להסכים לריבית החריגה במסגרת הליכי ההוצל"פ שהתנהלו כנגדו, אין בה כדי לשנות מן העובדה שבמסגרת ההסכמה החוזית לא נכללה הריבית החריגה שנתבעה על ידי המערערת החל משנת 1990, ולאחר שהחייב לא עמד בהתחייבויותיו ביחס לפירעון חשבונות המערערת בשנת 1987. המועד הקובע הינו המועד שבו אמורים היו חשבונות המערערת להיפרע בהתאם לתנאי ההסכם שנכרת בין החייב והמערערת בגמירות דעת מלאה. מאותו מועד, תחול ריבית שווה לכל הנושים של החייב, בלא ליתן לנושה מסוים עדיפות בחובו, בין אם טרח לקבוע ריבית מיוחדת בהסכם שבינו ובין החייב ובין במקרה שהגיע להסכמות אחרות עם החייב במועד מאוחר לקיום התחייבויות החייב, וזאת במסגרת הליכי הוצל"פ שניהל כנגד החייב. וראה: ברע"א 4644/92, רונן ורבקה נובל נ' הכנ"ר, פ"ד מז(4), 866. וכן, פש"ר (ב"ש) 523/04, בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עו"ד נפתלי נשר (פרסום נבו). בש"א (ח') 15617/02, והבי לביב חוסיין נ' יוסף לינראוך (פרסום נבו). 31. גם אם הייתה טענת המערערת, לפיה חוב החייב כולל ריבית הסכמית חריגה כפי שנפסקה בפסק הדין בת"א 11930/90 ואשר באה לידי ביטוי בחוב החייב בתיק ההוצל"פ, מתקבלת, הרי שלנוכח הוראת סעיף 134(א) לפקודה, ריבית חריגה, שאושרה בפסק דינו של ביהמ"ש בת.א. 11903/90, ממילא לא הייתה מובאת בחשבון, שכן סעיף 134(א) לפקודה נועד למנוע גבייתה של ריבית נשך, אשר בין היתר פוגעת בשאר הנושים ובשוויון שביניהם. הוראת סעיף 134(א) לפקודה מתערבת אפוא בהסכמת הצדדים לעניין גובה הריבית שחלה לצורך הדיבידנד. מכוח הוראה זו, הרי מהמועד שבו הפר החייב את התחייבותו לשלם בגין המוצרים שסופקו לו, תחול על החוב ריבית והצמדה שאינה עולה על השיעור שנקבע בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה. וראה גם: ע"א 1202/95, בנק לאומי נ' הנאמנים על נכסי החייבים סידי קאן ודב רוואי, פ"ד נג(3), 759. 32. בנסיבות ענייננו, משאין המדובר בריבית מוסכמת, צדק הנאמן משנפנה לעניין חישוב הריבית להוראת סעיף 75 לפקודה. בהוראת סעיף 75 לפקודה קיימות אפוא שלוש הוראות לחישוב הריבית: "ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית". הנאמן בחר כאמור לעשות שימוש בסמכותו על פי הוראות הסעיף וצירף לחוב החייב הפרשי הצמדה וריבית, בדומה לסמכות העומדת לנאמן מכוח סעיף 81 לפקודה, לגבי הסדרת הריבית לתקופה שמיום צו הכינוס ואילך ובחר להעמידה על הפרשי הצמדה וריבית לא צמודה של 3% לשנה. לא ראיתי בנסיבות העניין דופי, עת שהנאמן ראה להחיל על החוב ריבית והצמדה כהגדרתה בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל, בשונה מהוראת סעיף 134(א) לפקודה, הנוקבת במפורש בתחולתה של ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ואולם עניינה בחובות בהן התגבשו הסכמות לעניין הריבית שתחול על החוב, בשונה מהמקרה דנא. 33. אוסיף ואציין כי אכן צדק הנאמן, עת שראה להצמיד את התשלומים ששילם החייב על חשבון החוב באותה שיטה בה נקט ביחס לחיובים שהוטלו על החייב, שהינם נושאים ריבית והצמדה, כהגדרתם בסעיף 1 לפקודה, ואין אפוא ממש בהשגותיה של המערערת בהקשר זה. למעלה מן הצורך, אציין כי לא עלה בידיי לרדת לסוף דעתה של המערערת המשיגה על חישוב הנאמן בסעיף 4 להודעת הערעור. הוראת סעיף 134(ב) לפקודה, אליה מפנה המערערת בהודעת הערעור, אינה חלה בענייננו, שכן החיוב נעשה לפי סעיף 75 לפקודה. יתר על כן, המערערת לא הציגה נתונים חישוביים, כיצד החישוב על פי הוראת סעיף 75 לחוק ההוצאה לפועל משנה את דרך החישוב שערך הנאמן, שעה שלכאורה כאשר החישוב נעשה על פי פרמטר של הפרשי הצמדה וריבית, לא אמור להיות לסדר הזיכוי השפעה על התוצאה הסופית. 34. מובן שככל שתיוותר יתרה בתיק פשיטת הרגל במועד מתן צו ההפטר, לאחר קבלת 100% קרן נשייה, הרי שיחולק דיבידנד נוסף, המהווה ריבית לגבי התקופה שלאחר מתן צו הכינוס, כאמור בתקנת 101 לתקנות פשיטת הרגל. 35. מטיעוני המערערת והנאמן עולה, כי הוצאות שנפסקו לטובת המערערת בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ במסגרת ת.א 6731/92 מיום 12/06/97 וכן הוצאה בסך של 500 ₪ בתוספת מע"מ שנפסקה בת.א. 11930/90 מיום 15/01/92, לא הובאו בחישוביו של הנאמן. אכן צדק הנאמן כי בהיעדר אסמכתאות לביצוע חיובים אלה, לא היה מקום להביא חיובים אלה בחשבון. יחד עם זאת, ומשבמסגרת הערעור אכן הוצגו האסמכתאות המבססות את טענת המערערת לפסיקת הוצאות אלה לזכותה, יש להביא הוצאות אלה בחשבון, בצירוף השערוך שהחיל הנאמן ביחס לכל יתר החיובים. סוף דבר 36. מכל האמור לעיל עולה, כי דין הערעור בעיקרו להידחות. עם זאת, הנאמן יביא בחשבון תביעת החוב של המערערת, הוצאות שנפסקו לטובת המערערת ביחס לחיוב מיום 12/06/97 בת.א. 6731/92, בשערוך ליום מתן צו הכינוס, בסך של 3,417 ₪ וכן חיוב מיום 15/01/92 בת.א. 11903/90, בשערוך ליום מתן צו הכינוס, בסך של 1,469 ₪. 37. בנסיבות העניין לא ראיתי לפסוק הוצאות. ריבית והצמדהתביעת חובריביתחוב