הפרת זכויות יוצרים סרטים מצוירים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת זכויות יוצרים סרטים מצוירים:

א. רקע עובדתי

1. בפני תביעה בגין הפרת זכות יוצרים בסרטי אנימציה לילדים שהפיקה התובעת 1 (להלן: "ברבנק"), ואשר זכויות ההפצה בישראל לגביהם הוענקו בשנת 2004 לתובעת 2 (להלן: "אסנת"). הנתבעת 1 (להלן: "קלסיקלטת") הפיצה קלטות וידיאו ותקליטורי DVD של סרטים אלו בשנת 2004, ובתקופה שקדמה לכך – לטענתה, מכוח הסכם שחתמה עם חברה בשם INI Entertainment Group Inc. (להלן: INI). זאת למרות שזכויות ההפצה של קלסיקלטת, וכך גם אלו של חברת INI, פקעו כמה שנים קודם לכן, מה גם שקיימת מחלוקת בשאלה אם זכות ההפצה כוללת פורמט DVD. התקליטורים נשוא התביעה יוצרו עבור קלסיקלטת על ידי הנתבעת 2 (להלן: "סי.די.אי"), ועל כן הוגשה תביעה נגד שתיהן, למתן צו מניעה קבוע שיאסור עליהן להפר את זכויות התובעות בסרטים, וכן צו למתן חשבונות ופיצוים בסך 300,000 ₪.

2. קלסיקלטת הגישה תביעה-שכנגד נגד אסנת בגין איסור לשון הרע, בנושא שאינו קשור לתביעה העיקרית. קלסיקלטת חתמה על הסכם עם חברה להפצת סרטים בשם GoodTimes Home Video Corp. (להלן: "גודטיימס") בשנת 1995, לפיו הוענקה לה, בין היתר, הזכות להפיץ סדרת אנימציה בישראל למשך 5 שנים (להלן: "הסדרה"). זכויות ההפצה של הסדרה נמסרו על ידי גודטיימס לאסנת לפי הסכם מיום 14.07.03. לטענת קלסיקלטת, אסנת פנתה ללקוחות של קלסיקלטת בסוף חודש יולי 2003, במכתב בו נטען כי קלסיקלטת מפרה זכויות יוצרים ופוגעת בזכויות ההפצה של אסנת בכך שהיא מפיצה את הסדרה, וזאת חרף העובדה שזכות ההפצה של קלסיקלטת פקעה לכל המוקדם ביום 16.08.03. בגין כך דורשת קלסיקלטת פיצוי בסך 500,000 ₪.

3. ברבנק היא חברה הרשומה באוסטרליה המפיקה סרטי אנימציה לילדים, ומנהלה משנת 1990 הוא מר דוד צ'רלס פילד (להלן: "פילד"). לטענת החברה היא בעלת זכויות היוצרים בשורה של סרטי אנימציה לילדים שהפיקה, ובהם שלושת הסרטים נשוא התביעה: "החלילן מהמלין" (Pied Piper of Hamlin), "זהבה ושלושת הדובים" (Goldilocks and the Three Bears) ו"סינבד" (Sinbad) (להלן: "הסרטים"). ברבנק מפיצה את סרטיה בעולם, בין היתר, באמצעות חברה אמריקאית ששמה MarVista Entertainment (להלן: "מרוויסטה").

קלסיקלטת עוסקת, בין היתר, בהפקה וייצור של קלטות וידאו לילדים. מנכ"ל קלסיקלטת הוא מר עמוס מרק (להלן: "מרק").

סי.די.אי. עוסקת בעיקר בייצור תקליטורים ושעתוק יצירות על גבי תקליטורים. מנכ"ל סי.די.אי. בתקופה הרלבנטית לתביעה היה מר משה שטמפר (להלן: "שטמפר").

4. מתצהירו של מנכ"ל ברבנק, מר פילד, עולה כי בתחילת שנות ה- 90 מכרה ברבנק ל- INI את הזכויות ב- 13 סרטי אנימציה לילדים, ובהם שלושת הסרטים נשוא התביעה. INI הפרה את התחייבויותיה לשלם עבור הסרטים, ולפיכך הגישה נגדה ברבנק תביעה בשנת 1995. ביום 27.2.96, ניתן פסק דין בהסכמה על ידי בית המשפט המחוזי בלוס אנג'לס, בו נקבע כי זכות הבעלות בסרטים תשוב ותהיה בידי ברבנק בלבד (פסק הדין צורף כנספח י' לתצהיר אסנת). בסעיף 13 לפסק הדין נקבע כי כל הזכויות של INI מכוח הסכמים שחתמה לגבי הפצת הסרטים - יומחו לברבנק. זה הבסיס לטענת קלסיקלטת כי ברבנק באה בנעלי INI בכל הנוגע להסכם שנחתם ביום 20.7.94 בין קלסיקלטת לבין INI, לפיו הוענקה לקלסיקלטת זכות הפצה למשך 5 שנים בנוגע לסרטים נשוא התביעה (ההסכם צורף כנספח ח' לתצהיר אסנת). קלסיקלטת סבורה כי בשל טענות שהיו לה נגד INI בנוגע להפרת ההסכם, היא היתה זכאית להמשיך ולהפיץ את הסדרה לאחר פקיעת רישיון ההפצה שלה, על מנת להיפרע מ- INI ולהקטין את נזקיה, וזאת גם בתקופה בה הופקעו הזכויות מידי INI והושבו לידי ברבנק.

5. אסנת היא אשת עסקים הפועלת בתחום סרטי הילדים תחת השם המסחרי "אבן הזוהר". בתחילת שנת 2004 היא רכשה מחברת מרוויסטה את זכויות ההפצה של שלושת הסרטים דלעיל בפורמטים של וידיאו ו- DVD. בעקבות רכישת הזכויות בידי אסנת, התגלה לתובעות כי קלסיקלטת מפיצה בארץ את הסרטים הן בפורמט של וידיאו והן בפורמט DVD. תקליטורי ה-DVD יוצרו על ידי סי.די.אי, כפי שנרשם עליהם. על עטיפות הסרטים הופיע שמה של קלסיקלטת, ואין זכר לשמן של התובעות. בירור שערכו התובעות בחברת מרוויסטה גילה כי קלסיקלטת אכן רכשה את זכויות ההפצה של הסרטים בשנת 1994 מחברת INI האמריקאית, לתקופה של חמש שנים (ראה סעיף 4 לעיל). אלא שלטענת התובעות בוטל ההסכם על ידי INI זמן קצר לאחר כריתתו משום שהופר על ידי קלסיקלטת, ומכל מקום ההסכם נעשה לתקופה של חמש שנים בלבד, כך שבכל מקרה פקע בשנת 1999. הסכם זה, כך טוענות התובעות, איננו כולל ממילא את הזכות להפיץ את הסרטים בפורמט DVD.

6. בלא כל קשר לשלושת סרטים של ברבנק נשוא התביעה, רכשה אסנת מחברת גודטיימס ביום 14.7.03 את זכויות ההפצה בישראל של סדרת אנימציה ("הסדרה") בקלטות וידיאו ובתקליטורי DVD, וזאת החל מיום 1.8.03 (נספחים יג/1, יג/2 לתצהיר אסנת). קלסיקלטת רכשה אף היא את זכויות ההפצה לסדרה זו קודם לכן, על פי הסכם עם גודטיימס שנחתם ביום 20.3.95 (נספח יד' לתצהיר אסנת; אז פעלה קלסיקלטת עם חברת "קלאסיכינרת": מרק בעמ' 26). הסכם ההפצה עם קלסיקלטת נחתם למשך 5 שנים מיום קבלת אמצעי השיכפול (המאסטרים).

בסוף חודש יולי, כאשר אסנת נוכחה שקלסיקלטת ממשיכה להפיץ בארץ קלטות וידאו ותקליטורי DVD של סדרת האנימציה הנ"ל, היא פנתה לגודטיימס ונאמר לה כי זכויותיה של קלסיקלטת בסדרה פקעו עוד בחודש ינואר 2003, ובכל מקרה לא כללו את הזכות להפיץ תקליטורי DVD. לפיכך, שלחה אסנת מכתבי התראה לקלסיקלטת ול- 28 מלקוחותיה בעניין זה (נספח טז/1 לתצהיר אסנת). במכתב מיום 27.7.03 נאמר כי קלסיקלטת מפיצה שלא כדין יצירות מהסדרה, אף שזכויות ההפצה הוקנו לאסנת החל מיום 1.8.03. המכותבים נדרשו שלא לפגוע בזכויותיה של אסנת, ולהסיר את היצירות מהמדפים, שאם לא כן יינקטו נגדם צעדים משפטיים. זה הרקע להגשת התביעה-שכנגד על ידי קלסיקלטת נגד אסנת. קלסיקלטת טוענת כי המכתב ששלחה אסנת מהווה עוולה של פרסום לשון הרע, שכן זכויות ההפצה של קלסיקלטת – גם לגרסת גודטיימס – היו בתוקף עד יום 16.8.03 (מכתבה של גודטיימס צורף כנספח ט/3 לתצהיר מרק). בעת שנשלח המכתב של אסנת, היו עדיין זכויות ההפצה של קלסיקלטת לגבי הסדרה בתוקף, ועל כן לא היה מקום למכתב שנשלח ללקוחותיה ביום 27.7.03, כאילו היא מפיצה את הסדרה שלא כדין.

קלסיקלטת דרשה מאסנת במכתבה מיום 28.7.03 לחזור בה מן הטענה בדבר הפרת זכות יוצרים (נספח יב' לתצהיר מרק). פניה זו לא נענתה על ידי אסנת (לטענתה לא קיבלה אותו, אף שנשלח לבא-כוחה). הואיל ולקוחותיה של קלסיקלטת החלו לבוא אליה בטענות, לאור מכתבה של אסנת, שלחה קלסיקלטת מכתב נוסף לאסנת ביום 31.7.03 ובו שבה ודרשה לחזור בה מן ההאשמות. גם פניה זו לא נענתה. לטענת קלסיקלטת, פנתה אסנת פעם נוספת ללקוחות קלסיקלטת ביום 30.7.03 במכתב שהתקבל אצל קלסיקלטת רק ביום 4.8.03 (נספח יג' לתצהיר מרק). מכתב זה אינו מופנה ללקוחות אלא לקלסיקלטת. עוד טוענת קלסיקלטת כי אסנת שלחה מכתב נוסף ללקוחותיה ביום 4.8.03, בו היא חוזרת על הטענה שהיא בעלת זכויות ההפצה בסדרה וכי קלסיקלטת מפרה זכויות יוצרים ופוגעת בזכויות של אסנת (נספח טו' לתצהיר מרק). גם מכתב זה הופנה לקלסיקלטת, עם העתקים ל- 28 מלקוחותיה.

ביום 29.9.03 הגישה אסנת תביעה נגד קלסיקלטת בגין הפצת הסדרה, ובגדרה עתרה למתן צו מניעה זמני (ת.א. 2157/03 - נספחים טז/1, טז/2 לתצהיר מרק) . הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט, שקיבלה תוקף של החלטה ביום 8.10.03, לפיה לא תמשיך קלאסי קלטת להפיץ את הסדרה, מבלי להודות בטענות אסנת. הצעה זו התקבלה לאור הצהרתה של קלסיקלטת כי הפסיקה להפיץ את הסדרה בסוף חודש יולי 2003, ואין היא מתכוונת להמשיך ולהפיצה (נספח יח' לתצהיר מרק). בנסיבות אלו לא היה עוד טעם בתביעה, והיא נמחקה בשנת 2005.

7. בנסיבות האמורות לעיל הגישו ברבנק ואסנת (להלן גם: "התובעות) תביעה נגד קלסיקלטת וסי.די.אי. (להלן גם: "הנתבעות") בנוגע לייצור והפצת שלושת סרטי האנימציה לילדים. בתביעה נטען כי ברבנק היא בעלת מלוא זכויות היוצרים בסרטים, ואילו אסנת רכשה את זכות ההפצה שלהם בישראל. לקלסיקלטת אין כל זכות להפיץ את הסרטים בישראל, לאחר פקיעת ההסכם עם חברת INI, ואילו סי.די.אי איננה זכאית לייצר את התקליטורים ללא רשות בעלות זכויות היוצרים בסרטים. כך גם נטען כי סי.די.אי מחקה את שמה של ברבנק בסרטים, ובמקום שם זה מופיע שמה של קלסיקלטת כבעלת הזכויות. לטענת התובעות, הנתבעות מפיצות את הסרטים בישראל בהיקף גדול, ללא כל זכות או רישיון, באופן הגורם לתובעות נזקים כספיים גדולים, וכן פגיעה בקניין ובמוניטין.

עילות התביעה הנזכרות בכתב התביעה הן: הפרת זכות יוצרים, גזל מוניטין על פי סעיף 52 לפקודת הנזיקין, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, תיאור כוזב שהוא עוולה לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, הפרת חובת זהירות נזיקית ועשיית עושר ולא במשפט. הסעדים המתבקשים הם צו מניעה קבוע נגד הנתבעות, האוסר עליהן לייצר ולהפיץ את הסרטים, הכרזה כי העותקים המפרים של הסרטים שייכים לתובעות, צו למתן חשבונות בדבר הרווחים שהופקו מייצור הסרטים ושיווקם ופיצוי כספי, עם או ללא הוכחת נזק, בסך 300,000 ₪.

8. קלסיקלטת הכחישה בכתב ההגנה את זכויות התובעות בסרטים, וטענה כי רכשה את זכות ההפצה בישראל בסרטים בשנת 1994, לתקופה של 5 שנים מיום מסירת החומרים המאפשרים את הפצת הסרטים. הסכם זה לא בוטל מעולם, אלא הופר על ידי INI: היא קיבלה את מלוא הכסף עבור 20 כותרים, אך סיפקה לקלסיקלטת (באמצעות הטלוויזיה החינוכית בישראל) רק 5 מהם, ואז נקלעה לקשיים ונעלמה. ההסכם, לטענת קלסיקלטת, כלל על פי פירושו הנכון את הזכות להפיץ תקליטורי DVD, למרות שטכנולוגיה זו לא הייתה קיימת בעת חתימת ההסכם.

אשר לעובדה שקלסיקלטת המשיכה להפיץ את הסרטים הרבה לאחר תקופת הסכם ההפצה עם INI, טוענת קלסיקלטת כי INI גרמה לה נזק בסך 15,000 דולר בגין אי מסירת 15 הכותרים, ונזק נוסף הנובע מאובדן רווחים המוערך על ידה בסך של 500,000 ₪. קלסיקלטת זכאית לקזז את הפסדיה כנגד תביעת ברבנק, שבאה בנעליה של INI. עוד טוענת קלסיקלטת כי היא הייתה רשאית להמשיך ולהפיץ את הסרטים במסגרת חובתה להקטין את הנזקים שנגרמו לה עקב הפרת ההסכם על ידי INI. כך גם יש לקלסיקלטת זכות עיכבון בקלטות ובתקליטורים אשר נטען כי הם מפרים.

עוד טוענת קלסיקלטת כי ברבנק לא פעלה בתם לב, משנמנעה מלפנות אל קלסיקלטת עד לשנת 2004, ויש לראות בכך הסכמה מכללא להמשך הפצת הסרטים על ידי קלסיקלטת. האחרונה מכחישה את הטענה כי נעשתה מחיקה של שמה של ברבנק מהסרטים, וטוענת כי הפיצה אותם כפי שהתקבלו מ-INI. היא גם מדגישה כי חדלה מלהפיץ את הסרטים עם פנייתה הראשונה של אסנת אליה. כך גם נטען על ידי קלסיקלטת כי אין ראיה לזכויות הבעלות או ההפצה של התובעות, ומוכחשת טענתן כי שמן הופיע בסרטים.

סי.די.אי טוענת בכתב ההגנה כי כל תפקידה התמצה בהעתקת הסרטים על גבי תקליטורים, תוך הסתמכות סבירה וזהירה על הצהרת קלסיקלטת כי היא בעלת רישיון כדין להפצת הסרטים בארץ. סי.די.אי. שכפלה את הסרטים מקלטות מקור שמסרה לה קלסיקלטת, בלא עשיית שינוי כלשהו, ובלא שהיה ידוע לה על זכויות כלשהן שיש לתובעות בסרטים, ככל שתוכחנה. היא לא מחקה את שמה של ברבנק מהסרטים, וברבנק מצידה לא פנתה אל סי.די.אי. בעניין זה במשך 5 שנים בהן נעשתה ההפצה, מה שמהווה הסכמה מכללא להמשך ההפצה על ידי קלסיקלטת. עוד טוענת סי.די.אי. כי היא איננה אחראית למה שנרשם על אריזות התקליטורים או העטיפות.

.9 בכתב התשובה לכתב ההגנה של קלסיקלטת טוענות התובעות כי קלסיקלטת מכירה היטב את נושא זכויות היוצרים, והיתה חייבת להבחין בכך שבהסכם ההפצה שחתמה עם INI לא צויין מה מקור זכויותיה של INI (הנובעות מההסכם שחתמה עם ברבנק). כך נהגה קלסיקלטת, גם כאשר קיבלה מהטלוויזיה החינוכית את המאסטרים של הסרטים, ללא ציון זהות הבעלים של זכות היוצרים בהם. זכותה של ברבנק מופיעה על גבי כל קלטת מקורית, אזכור שנעלם מהקלטות ומהתקליטורים של קלסיקלטת.

אשר ליחסים בין קלסיקלטת לבין INI, טוענת התובעות כי אין לכך כל רלוונטיות לזכויות היוצרים של ברבנק בסרטים, כפי שנקבעו בפסק הדין משנת 1996, מה גם שקלסיקלטת לא צרפה כל ראיה להוכחת טענתה כי INI הפרה את ההסכם. מכל מקום, לקלסיקלטת לא ניתנה בהסכם עם INI הזכות להפיץ תקליטורי DVD, וכל זכות שהיתה לה לפיה ההסכם עם INI הגיעה לקיצה בשנת 1999 לכל המאוחר. התובעות מוכנות לראות בתום תקופת החוזה עם INI (שנת 1999) כמועד שבו פקעו זכויותיה של קלסיקלטת (סעיף 9 לכתב התשובה לכתב ההגנה של נתבעת 1). אם לקלסיקלטת טענות נגד INI, היה עליה לתבוע את INI, ואין בטענות שהעלתה כדי לאפשר לה להמשיך ולהפיץ את הסרטים לאחר תום תקופתה הסכם. נטל הראיה להוכחת הטענה כי הפצת הסרטים לאחר שנת 1999 נעשתה כדין מוטל על הנתבעות.

התובעות טוענות כי הגישו את התביעה כאשר נודע להן על מעשי ההפרה של הנתבעות, בעקבות הסכמי ההפצה שנחתמו עם אסנת בשנת 2004. לכן, אין מקום לטענה בדבר שיהוי או השתק, מה גם שהנתבעות אינן רשאיות להעלות טענה זו לאחר שלא טרחו לבדוק את זהות בעל זכויות היוצרים בסרטים שיצרו והפיצו.

עוד טוענות התובעות בכתב התשובה כי גם אם יסתבר שלא הנתבעות מחקו את שמה של ברבנק מהתקליטורים, הרי שמוטלת עליהן חובה לדאוג ששמו של בעל זכות היוצרים יירשם על גבי התקליטורים, ובוודאי שלא ליצור מצג שווא כאילו קלסיקלטת היא בעלת זכויות היוצרים. זו לא רכשה מעולם את זכויות היוצרים בסרטים, גם בתקופה שבה הוענקה לה הזכות להפיצם בישראל לתקופה מוגבלת. לנתבעות שתיהן ניסיון בהפרת זכות יוצרים בעבר, והדבר היה חייב להיות ברור וידוע להן.

10. בכתב התשובה לכתב ההגנה של סי.די.אי., טוענות התובעות כי היה על סי.די.אי. לבדוק את זהות בעל זכות היוצרים בסרטים, והיא לא היתה רשאית להסתמך, ללא בדיקה, על טענת קלסיקלטת בדבר זכויות ההפצה שלה בסרטים. לו היתה סי.די.אי. בודקת את ההסכם ההפצה עם INI, היתה מגלה שהוא אינו כולל זכות לייצר סרטי DVD, וכי הוא הגיע לקיצו בשנת 1999. סי.די.אי. נהגה בדרך של "עצימת עיניים". אשר ליחסי קלסיקלטת עם INI, טוענת ברבנק כי היא מעולם לא נטלה עליה מחוייבות כלשהי להסכמים שחתמה INI עם צדדים שלישיים.

11. יחד עם כתב ההגנה, הגישה קלסיקלטת תובענה-שכנגד נגד אסנת, בגין משלוח המכתבים ללקוחותיה, בהם נטען כי קלסיקלטת מפיצה שלא כדין את הסדרה שרכשה את זכויות ההפצה בה מגודטיימס. קלסיקלטת דורשת פיצוי בסך 500,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע, בטענה שבעת משלוח המכתבים היתה היא עדיין בעלת זכויות ההפצה בסדרה, עד ליום 16.8.03, כפי שאישרה גודטיימס עצמה. היא טוענת כי בעקבות משלוח המכתב הראשון פנו אליה לקוחות שקיבלו אותו, והם העלו טענות שונות המבוססות על האמור במכתב. קלסיקלטת דרשה מאסנת לחזור בה מהאמור במכתב הראשון, אך אסנת לא שעתה לפניה זו, ואף הוסיפה ופנתה ללקוחות קלסיקלטת במכתב נוסף מיום 4.8.03, בו חזרה על טענותיה. מכתבים אלה מהווים "לשון הרע", שכם הם נועדו לפגוע בקלסיקלטת ובעסקיה, תוך הכפשת שמה בפני 28 מלקוחותיה באמצעות הטענה כאילו היא מפרה זכויות יוצרים של ברבנק.

12. בכתב ההגנה לכתב התביעה-שכנגד טוענת אסנת כי התביעה שכנגד הוגשה אך ורק כדי ליצור משקל שכנגד לתביעה שהגישה אסנת נגד קלסיקלטת, והא ראיה: התביעה-שכנגד הוגשה בתיק זה ולא בת.א. 2157/03 שעניינו היה הפצת הסדרה. אסנת טוענת כי קלסיקלטת הפיצה את הסדרה שלא על פי זכות שבדין, משום שההסכם עם גודטיימס לא כלל מדיה של DVD. בנוסף, כפי שנמסר לאסנת על ידי גודטיימס, הסכם ההפצה של קלסיקלטת פקע כחצי שנה לפני מועד משלוח המכתב. מכתבה של אסנת לא נשלח כדי לפגוע בקלסיקלטת, אלא כדי להגן על זכויותיה של אסנת להפיץ את הסדרה. כך גם טוענת אסנת כי הטענה של פגיעה בשמה הטוב של קלסיקלטת אינה יכולה להתקבל, שכן יש לה שם כמי שמפרה זכויות יוצרים. על בסיס טענות אלו, טוענת אסנת כי עומדת לה הגנה של "אמת דיברתי", וכן הגנה של תום לב. אסנת גם מכחישה כי נגרם לקלסיקלטת נזק כלשהו המצדיק פיצוי.

13. בד בבד עם הגשת התביעה העיקרית הוגשה בקשה למתן סעדים זמניים נגד הנתבעות (בש"א 24012/04). הצדדים הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה מבלי להודות בטענה כלשהי ניתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעות לייצר או להפיץ את הסרטים, או לעשות פעולה הפוגעת באפשרות להתחקות אחר פעולות הייצור וההפצה של הנתבעות, כמפורט בסעיפים 1 ו- 2 לבקשה לסעד זמני. כמו כן, הוסכם כי הנתבעות תמסורנה דו"ח מאומת על ידי רואה חשבון, המפרט את מספר התקליטורים שיוצרו עבור קלאסי קלטת ושהופצו ונמכרו על-ידה החל מיום 20.7.99, ודו"חות אלו יופקדו בכספת בית המשפט. קלסיקלטת הסכימה לאסוף את עותקי הסרטים מן החנויות בתוך 30 יום. בעקבות הסכם זה, שאושר על ידי בית המשפט ביום 28.11.04, הגישו הצדדים את דו"חות רואה החשבון שהופקדו בכספת בית המשפט.

ביום 1.3.05 הגישו התובעות בקשה לקבל את הדו"חות שהופקדו בכספת בית המשפט, לצורך הוכחת טענותיהן בתביעה. הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט, לפיה בשלב זה יימסרו לתובעות רק סיכום הפרטים הנוגעים לכמויות הייצור, המכירות וההכנסות בתקופת הדו"חות (בש"א 5788/05).

14. הדיון בתביעה העיקרית פוצל לשלב החבות ושלב הסעדים הכספיים, הואיל ומדובר בתביעה למתן חשבונות וסעדים כספיים על בסיס ההפרה הנטענת. עוד יצויין כי בית המשפט הציע לנתבעות לוותר על חקירתו הנגדית של מר פילד, המתגורר באוסטרליה, בלי להודות בטענה כלשהי שבתצהירו. הצעה זו לא נענתה, ומר פילד התייצב לעדות, כאשר ציינתי כי דבר זה יילקח בחשבון לעניין ההוצאות. אולם, כאשר התייצב מר פילד, שהגיע לצורך עדותו מאוסטרליה, הודיע ב"כ הנתבעים כי אין בדעתו לחקור את העד (עמ' 10). לפיכך, הראיות של התובעות הן תצהיריהם של אסנת ופילד מנכ"ל ברבנק, ואילו הראיות מטעם הנתבעות הם תצהיריהם של מנהליהן, מרק ושטמפר. לגבי פילד, יש לציין כי אין כל סיבה שלא לקבל את האמור בתצהירו – ככל שאין הוא סותר ראיות מהימנות אחרות שהובאו – לאחר שהגיע מאוסטרליה במיוחד כדי להיחקר על תצהירו, וב"כ הנתבעות ויתר על חקירה נגדית. ויתור זה, בנסיבות דלעיל, אומר הכל.

ב. דיון והכרעה בתביעה העיקרית

1. זכויות התובעות בנוגע לסרטים

15. הנתבעות כפרו בזכויות של התובעות בנוגע לשלושת הסרטים נשוא התביעה: זכויות היוצרים של ברבנק וזכויות ההפצה של אסנת. בחינת הראיות מביאה למסקנה ברורה כי טענות הנתבעות בעניין זה הן טענות סרק, שטוב היה להן אילולא הועלו. ברבנק היא בעלת זכויות היוצרים בסרטים, כמי שהפיקה אותם (ראה סעיפים 3, 4 לתצהיר אסנת, וסעיפים 4–7 לתצהיר פילד). היא רשומה כבעלת זכויות היוצרים בסרטים בספריית הקונגרס בארה"ב, והרישום נעשה על ידי רשם זכויות היוצרים בארה"ב, שם נהוג לרשום את זכויות היוצרים (בניגוד לשאר ארצות העולם שאינן דורשות רישום של זכויות יוצרים). צילום של מסמכי רישום הזכויות בארה"ב צורפו כנספחים ג1 – ג3 לתצהיר אסנת, וגם פילד מצהיר על כך שהזכויות רשומות בארה"ב (סעיף 10).
זכות הבעלות של ברבנק בסרטים זכתה גם להכרה שיפוטית. כפי שמבהיר פילד בתצהירו, העבירה ברבנק את הזכויות בסרטים לחב' INI בתחילת שנות ה- 90. אך בעקבות הפרת ההסכם הגישה ברבנק תביעה נגד INI, שהסתיימה בפסק דין של בית המשפט המחוזי הפדרלי בלוס אנג'לס, בו נקבע כי הזכויות הבלעדיות והמלאות בשלושה עשר סרטים, הכוללים את הסרטים נשוא התביעה, יהיו של ברבנק, ולא של INI (העתק פסק הדין צורף כנספח י' לתצהיר אסנת, וגם הוגש כמוצג ת/1). כך אכן נקבע בסעיפים 7-8 לפסק הדין, הכולל פירוט של הסרטים, ואשר ניתן ביום 27.2.96. מרגע שזכויות היוצרים של ברבנק הוכרו בארה"ב, שמאז 1989 היא אחת המדינות החברות באמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות - זכויות אלו מוכרות בכל אחת ממדינות האמנה, שגם ישראל חברה בה. סעיף 6 לפקודת זכות יוצרים קובע כי ישראל תעניק הגנה ליצירות המוגנות במדינות החברות באמנה שישראל הצטרפה אליהן, על פי צו שיפורסם ברשומות. צו זכות יוצרים (אמנת ברן), התשי"ג-1953, מעניק הגנה בישראל ליצירות שפורסמו במדינות החברות באמנת ברן וליוצרים שהם אזרחי אותן מדינות (ראה: ט' גרינמן, זכויות יוצרים, התשס"ד-2003, עמ' 16-18). לכן, זכות היוצרים של ברבנק בסרטים מוכרת בישראל, כפי שהוכרה בארה"ב.
זאת ועוד, כפי שצוין בתצהירה של אסנת (סעיפים 3 ו- 4), שמה של ברבנק מופיע בסרטים עצמם כבעלת זכות היוצרים בהם וגם על גבי עטיפות התקליטורים (ראה נספחים ה'1 – ה'2, ו'1 – ו'3 ו- ז'1 – ז'3). סעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924 קובעת חזקה לפיה אם "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה" (על התביעה בתיק זה חל הדין הישן: סעיף 78(ג) ו- (ה) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, אך החזקה דלעיל קבועה גם בסעיף 64(1) לחוק). גם לפי הוראת חוק זו קיימת חזקה שברבנק היא הבעלים של זכות היוצרים בסרטים, וחזקה זו בוודאי לא נסתרה.
16. ב"כ הנתבעות מתנגד בסיכומיו לקבילות פסק הדין של בית המשפט בלוס אנג'לס (למרות שהוא עצמו מסתמך על סעיף 13 שבו) ולתעודות הרישום בארה"ב, בטענה שמדובר ב"תעודות חוץ" שיש להוכיחן בדרך הקבועה בסעיף 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. אין כל ממש בטענה זו. המסמכים דלעיל הינם "תעודה ציבורית", כהגדרתה בסעיף 29 לפקודת הראיות, שניתן להוכיחם באמצעות הגשת העתק בדוק או מאושר בחותמת רשמית, כאמור בסעיף 32 לפקודה. פסק הדין נושא חותמות של בית המשפט, וכך גם תעודות רישום מארה"ב, ואין כל סיבה להטיל ספק באמיתותם. זאת ועוד, דרכי הוכחה אלו לפי פקודת הראיות אינן מונעות הוכחה באמצעות ראיה כשרה עצמאית אחרת (י. קדמי, על הראיות, מהדורת תש"ע-2009, חלק II, עמ' 646). במקרה דנן, קיים תצהירו של פילד, שהוא מנכ"ל ברבנק מתחילת שנות ה- 90, אודות הפקת הסרטים ע"י ברבנק ורישום הזכויות על שמה בארה"ב, כולל ההכרה בהן בפסק הדין הנ"ל.
17. אשר לזכויות של אסנת בסרטים, הרי שהיא רכשה מברבנק, באמצעות סוכנת ההפצה הבלעדית שלה, חברת מרוויסטה, את הזכות הבלעדית לייצר ולשווק בישראל רשימה של סרטים הכוללים את שלושת הסרטים נשוא התביעה (סעיפים 2-3 לתצהירה של אסנת ונספחים א'1-א'2 ו-ב'1-ב'2, שהם העתקי הסכמי הרכישה ואישור מרוויסטה). ההסכמים נחתמו ביום 16.06.04 והזכות הוענקה עד ליום 31.10.09. לא הובאה כל ראיה על ידי הנתבעות המצדיקה הטלת ספק כלשהו בזכותה דלעיל של אסנת, זולת כפירה סתמית ומיותרת.
2. זכויות ההפצה של קלסיקלטת לפי ההסכם עם INI
18. ביום 20.07.94 נחתם הסכם בין INI לבין קלסיקלטת, לפיו הוענקה לקלסיקלטת הזכות להפיץ בישראל 20 סרטים הכוללים את שלושת הסרטים נשוא התביעה (נספח ח' לתצהיר אסנת). ההסכם נחתם לתקופה של חמש שנים המתחילות מן היום בו מודיעה INI על מסירת אמצעי השכפול (המאסטרים) לקלסיקלטת, ומסירה זו כפופה כמובן לתשלום הסכומים המגיעים ל-INI עבור הסרטים (סעיפים 1-2 להסכם). התובעות טענו אמנם כי ההסכם בוטל זמן לא רב לאחר חתימתו משום שהופר על ידי קלסיקלטת, טענה שהוכחשה על ידי האחרונה. טענת התובעות לא הוכחה. INI אכן איימה לבטל את ההסכם בשל פיגור בתשלומים על ידי קלסיקלטת (נספח ט' לתצהיר אסנת ונספחים 1 ו-8 לתצהיר פילד מיום 01.11.95; שני הצדדים הסתמכו על תכתובת עם INI, ולכן אין לראות במכתביה משום עדות שמיעה). מנהל קלסיקלטת, מרק, מצרף לתצהירו התכתבויות עם INI (נספח ג'), מהם עולה כי היא איימה לבטל את ההסכם אם לא תקבל עד יום 31.1.96 12,000 דולר בשני תשלומים, שהוא יתרת הסכום שהיה על קלסיקלטת לשלם עבור הכותרים. לאחר מכתב זה יש מסמכים של הנתבעת (נספחים ג'8 ג'9 לתצהיר מרק) בדבר התשלום של הסכום הנ"ל. מכל אלו עולה כי קלסיקלטת אמנם פיגרה בתשלומים על פי ההסכם, אך נראה שבסופו של דבר שילמה את הסכום הנקוב בהסכם, ואין ראיה על ביטול ההסכם. לכן יש להניח לטובת קלסיקלטת כי היא שילמה את מלוא הסכום על פי ההסכם עבור 20 הסרטים, כולל אלו נשוא התביעה, כפי שטוען מרק בתצהירו (סעיף 6). אכן, התובעות הביעו נכונות, בכתב התשובה שהגישו, להכיר בזכות ההפצה של קלסיקלטת בישראל לפי ההסכם עד לחודש יוני 1999. זאת חרף הטענה בדבר ביטול ההסכם קודם לכן, ולמרות שזכויותיה של INI בסרטים בוטלו בפסק הדין של בית המשפט בלוס אנג'לס עוד בשנת 1996.
19. קלסיקלטת טוענת כי ההסכם פקע במועד מאוחר יותר מזה הנטען על ידי התובעות. לטענתה, רק ביום 2.4.96 הודיעה לה INI על מסירת חלק מהמאסטרים באמצעות הטלוויזיה החינוכית בישראל (כך אכן עולה מנספח ד' לתצהיר מרק). לכן, לטענתה, הזכות פקעה רק בחודש אפריל 2001, שכן על פי ההסכם חמש השנים נמנות למן המועד בו הייתה INI נכונה למסור את המאסטרים. אך זכותה של קלסיקלטת לקבל את הסרטים הייתה כפופה לתשלום על פי ההסכם, ומן ההתכתבות עם INI שצורפה על ידי הצדדים עולה בבירור שקלסיקלטת פיגרה בתשלומים, עד כדי צורך חוזר ונשנה של INI לאיים בביטול ההסכם, תוך מתן ארכות לתשלום מחוסר ברירה ועם מחאה. מנספח ד' הנ"ל לתצהיר מרק עולה כי INI מציינת שהיא מאפשרת לקלסיקלטת גישה לאמצעי השכפול לאחר שווידאה שבוצע התשלום האחרון על פי ההסכם. קלסיקלטת נוטה להתעלם מכל אלו, כשהיא מנסה לנצל עד תום את העובדה ש-INI איננה צד להליך זה ואיננה יכולה להגיב על טענותיה. לכך יש לצרף את חוסר האמון הכללי שאני נותן בטענות ההגנה שהעלתה קלסיקלטת ובעדותו של מרק שלא הותירה רושם מהימן. לכן, אין בפנינו מידע מתי INI הייתה יכולה לספק את המאסטרים, אילו קלסיקלטת הייתה עומדת בתנאי התשלום.
חרף האמור לעיל, בהתחשב בכך ש-INI הסכימה להארכת מועד התשלום עד ליום 31.01.96 (נספח 2 לתצהיר פילד), ולאחר מכן סיפקה את המאסטרים ביום 02.04.96, יש לצאת מתוך הנחה, לענייננו, כי זכות ההפצה של קלסיקלטת על פי ההסכם פקעה חמש שנים לאחר מועד זה, קרי: ביום 02.04.01, כפי שהיא טוענת.
20. נקודה נוספת שבה קיימת מחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם זכויות ההפצה של קלסיקלטת כללו פורמט DVD. פורמט זה לא היה קיים באופן מסחרי לפני שנת 2002 (סעיף 18 לתצהיר פילדס), וההסכם בין INI לקלסיקלטת נחתם כאמור בשנת 1994. קלסיקלטת טוענת כי ההסכם מתייחס לזכויות של Home Video, כאשר DVD הינו Digital Video Device, קרי: אמצעי להעברת הסרטים ב-Home Video, שלא היה קיים במועד חתימת ההסכם.
יש לדחות את הפרשנות שמציעה קלסיקלטת, הואיל והיא מנוגדת להוראות ההסכם. בסעיף 1 להסכם נאמר:
Authorized Video Format (s): PAL VIDEOCASSETTE IN ENGLISH AND HEBREW and NTSC VIDEOCASSETTES IN THE HEBREW LANGUAGE ONLY.
במבוא להסכם נאמר כי אזכור זכויות שלא הוענקו למפיץ בצורה מפורשת בהסכם נעשה לצורכי ניסוח בלבד, ואין בו כדי להקנות למפיץ זכויות נוספות שלא פורטו בצורה מפורשת בהסכם (עמוד 3 להסכם). כך גם כתוב בסעיף 1(A) בעמוד 8 להסכם כי הזכויות המוענקות הן רק אלו שנקבעו במפורש בהסכם, ואשר מתייחסות ל- Authorized Video Format שפורט לעיל. כל אלו מדגישים כי כל מה שלא הותר למפיץ במפורש בהסכם – נאסר עליו. בסוף ההסכם (עמוד 34) מופיעות הגדרות שונות. המונח Videocassette מוגדר שם, ומודגש שהוא איננו כולל צורה כלשהי של Videodisc, המוגדר כדיסק (תקליטור) הפועל באמצעות קרן לייזר. זו דרך הפעולה של DVD (ראה עדותו של שטמפר, מנהל CDI, בעמוד 39). מכאן ש-DVD הינו Videodisc, וזה איננו כלול במונח Videocassette, וזכויות ההפצה לפי ההסכם ניתנו רק ב-Videocassette.
לאור האמור לעיל יש לקבל את טענת התובעות כי ההסכם של קלסיקלטת עם INI לא כלל מלכתחילה את הזכות להפיץ קלטות DVD, בלא כל קשר לכך שההסכם פקע בשנת 2001.
21. שאלה נוספת המתעוררת בהקשר לזכויותיה של קלסיקלטת על פי ההסכם עם INI נובעת מטענותיה של קלסיקלטת כי INI הפרה את ההסכם וגרמה לה נזקים. מרק טוען בתצהירו כי קלסיקלטת קיבלה מ-INI רק חמישה מאסטרים ראויים להפצה, בעוד שהיה עליה לקבל על פי ההסכם 15 סרטים נוספים, ולאחר מכן INI פשוט נעלמה בשנת 1996 (סעיף 8 לתצהיר, עמוד 27 לעדות). לטענת מרק INI גרמה לקלסיקלטת נזקים בהיקף של כ-4.5 מיליון ₪, בגין אבדן הרווחים. בכתב ההגנה של קלסיקלטת הוערך נזק זה בסך של 500,000 ₪ בלבד, מה שמלמד על מידת האמינות של טענה זו. על בסיס טענה זו סבורה קלסיקלטת כי היא היתה רשאית להמשיך ולהפיץ את הסרטים גם לאחר פקיעת ההסכם, על מנת להקטין את הנזקים שנגרמו לה עקב הפרת ההסכם בידי INI, ולקזז כל סכום נזק שנגרם לה כנגד התביעה שהגישו התובעות. קלסיקלטת טוענת בהסתמך על פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט בלוס אנג'לס בשנת 1996, כי ברבנק באה בנעלי INI לכל דבר ועניין, בכל הנוגע להסכם שבין INI לקלסיקלטת.

כפי שיובהר לקמן, אינני סבור כי יש רלוונטיות משפטית כלשהי ליחסים שבין INI לקלסיקלטת, כאשר מדובר בהפרת זכות היוצרים של התובעות, שהיא נושא התביעה. אך גם לגופה של טענה יש לומר כי היא נשמעת מפוקפקת, וכאמור נסמכת על העובדה ש-INI איננה יכולה להגיב על הטענות. מן ההתכתבות שבין קלסיקלטת ל-INI שצירפו שני הצדדים עולה כי קלסיקלטת הייתה זו שהפרה את ההתחייבות לשלם במועד עבור הסרטים. מנכ"ל קלסיקלטת הודה בכך בעדותו (עמ' 25). עוד עולה מהתכתבות זו כי קלסיקלטת שילמה ל-INI את התשלומים על פי ההסכם, בלא שהעלתה ולו פעם אחת טענה כי לא נמסרו לה הסרטים על פי ההסכם. אין זה סביר שקלסיקלטת שילמה ל-INI את כל הסכומים שהגיעו עבור 20 סרטים וקיבלה רק 5 מהם, שכן הסכומים לפי ההסכם היו אמורים להשתלם ל- INI בתשלומים רבעוניים, באופן שקלסיקלטת הייתה זכאית למשוך כנגד כל תשלום 4 סרטים (סעיף 2 להסכם, עמוד 4). מרק הסתבך בתשובות לא ברורות בנושא זה, ובשלב מסוים אף לא היה בטוח כי קיבל רק 5 מאסטרים ואמר: "לא יודע. אבל לפחות 5 קיבלתי" (עמ' 26-27).

זאת ועוד, ההתכתבות בין INI לקלסיקלטת עסקה כל-כולה בפיגור בתשלומים של קלסיקלטת, כאשר מכתב אחד של INI מתייחס להוראה להעביר מאסטרים לקלסיקלטת (לא ברור לגבי כמה סרטים- נספח ד' לתצהיר מרק), ומכתב אחד בלבד של קלסיקלטת מעלה טענה בעניין איכות המאסטר של "החלילן מהמלין" (נספח ה' לתצהיר מרק). קלסיקלטת לא הציגה ולו מכתב אחד שכתבה לתמיכת טענתה כי INI לא מסרה לה את כל 20 הסרטים. לכן, אינני נותן אמון בטענה זו. מכל מקום, אין מחלוקת שקלסיקלטת מפיצה את שלושת הסרטים נשוא התביעה (ראה דו"ח המכירות שצורף כנספח יא' לתצהיר מרק), ומכאן שלפחות לגבי סרטים אלו לא יכולה להיות טענה כלשהי בפי קלסיקלטת.

22. גם לו הייתה מוכחת הטענה כי INI הפרה את ההסכם עם קלסיקלטת וגרמה לה נזקים - אין בכך כדי להשפיע על זכויות התובעות, וגם אין בכך כדי להעניק לקלסיקלטת זכות להמשיך ולהפיץ את הסרטים לאחר פקיעת ההסכם עם INI. סעיפים 7-8 לפסק הדין של בית המשפט בלוס אנג'לס, שניתן בשנת 1996 בהסכמת הצדדים – INI וברבנק – קובע כי כל הזכויות בסרטים ישובו להיות של ברבנק (נספח י' לתצהיר אסנת ומוצג ת/1). סעיף 9 לפסק הדין קובע לאמור:

"Plaintiff BURBANK is adjudged to have all rights, title, interests and benefit to all agreements and contracts entered into by the Defendant (INI – A.B.) or any of them with regard to THE IFC II SERIES, and any of the films in THE IFC II SERIES as if Plaintif BURBANK were the Licensor/Owner of all such contracts and agreements".

על בסיס סעיף זה בפסק הדין (ומתוך סתירה לטענה כי פסק הדין איננו מסמך קביל), טוענת קלסיקלטת כי ברבנק באה בנעלי INI לכל דבר ועניין, וכי היא זכאית לקזז מן הסכומים שמגיעים לתובעות סכומים שהתובעות דורשות ממנה, ואף להמשיך להפיץ את הסרטים במסגרת חובת הקטנת הנזק. מרק אמר בעדותו: "החלטתי שאני מפצה את עצמי. הדרך להיפרע מהחוב שקיבלתי לפי החישוב שלי היא התקופה שאני צריך להמשיך להפיץ את הסרטים, כיוון שקיבלתי רבע מהסרטים אני אפיץ את הסרטים שקיבלתי פי ארבע זמן" (עמ' 29). דרך פעולה זו משוללת כל יסוד משפטי, ואין היא אלא אמתלה בדיעבד להפרת זכויות התובעות בסרטים. סעיף 9 לפסק הדין קובע בבירור המחאה של זכויות INI – לא של חובותיה. הרי אין זה סביר שברבנק, שתביעתה נגד INI בגין הפרת חוזה נתקבלה, תיטול על עצמה את כל חובותיה של INI כלפי צדדים שלישיים עמם חתמה על הסכמי הפצה. לכן, אין בסיס לטענה כי ברבנק באה בנעלי INI לכל דבר ועניין כל שקובע סעיף 9 הוא, שזכויותיה של INI על פי ההסכמים שחתמה עם צדדים שלישיים מומחים לברבנק, ככל שמגיעות ל-INI זכויות שכאלה, ובכפוף לאמור בהסכמים שהעניקו את הזכויות. במועד בו ניתן פסק הדין, לא היו עוד ל-INI זכויות כלפי קלסיקלטת, שכן כאמור לעיל INI קיבלה כבר את מלוא הכספים שהגיעו לה על פי ההסכם. לכן לא הייתה ל-INI זכות כלשהי להמחות לברבנק.

23. קלסיקלטת מסתמכת על סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969, הקובע כי: "המחאת-זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה, ולחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה". אכן, לו הייתה INI חייבת על פי ההסכם כספים לקלסיקלטת – זכויותיה של INI שהומחו לברבנק היו מותנות בתשלום סכומים אלו, וברבנק לא הייתה יכולה לדרוש קיום חד-צדדי של ההסכם. במקרה שכזה הייתה יכולה קלסיקלטת להעלות טענת קיזוז נגד ברבנק. אך אין קלסיקלטת רשאית להמשיך ולעשות שימוש בזכויות ההפצה שקיבלה על פי ההסכם לאחר שחלפה תקופתו והוא פקע, תוך הפרת זכויות היוצרים של בעלי הזכויות – ברבנק. חובת הקטנת הנזק המוטלת על הנפגע לפי דיני החוזים, לא נועדה לאפשר לו להאריך את תקופת החוזה שהגיע לקיצו על מנת להקטין את נזקיו, והוא בודאי איננו רשאי לעשות זאת תוך פגיעה בזכויות צד שלישי. לקלסיקלטת יש זכות תביעה נגד INI, אם זו גרמה לה נזקים עקב הפרת ההסכם. אך אין בכך כדי לאפשר לקלסיקלטת להמשיך וליהנות על דרך של "הנשמה מלאכותית" מהסכם שהוציא את נשמתו, תוך התעלמות מזכויות היוצרים של צדדים שלישיים. INI עצמה לא הייתה יכולה להאריך את תוקף החוזה עם קלסיקלטת בשנת 1999, לאור פסק הדין שהפקיע ממנה את זכויות ההפצה, וקלסיקלטת הניזונה מזכויותיה של INI בוודאי שאיננה יכולה לעשות כן. מה שעשתה קלסיקלטת איננו הפעלת זכות קיזוז, אלא עשיית דין עצמי. לכן יש לדחות טענת הגנה מוזרה זו של קלסיקלטת.

3. הפרת זכויות התובעים ועילות התביעה והסעדים
24. אין מחלוקת שקלסיקלטת הפיצה תקליטורי DVD של לפחות שניים מהסרטים נשוא התביעה ("סינבד" ו-"זהבה ושלושת הדובים"), שיוצרו על ידי סי.די.אי, כפי שהתגלה לתובעות בשנת 2004, וזאת בנוסף להפצת קלטות וידיאו של שלושת הסרטים נשוא התביעה (מרק, עמ' 22). זכות ההפצה של קלסיקלטת פקעה לכל המאוחר ביום 2.04.01. מכאן שתקופת ההפרה שניתן לייחס לנתבעות היא מיום 02.04.01, ועד ליום 28.11.04, שבו ניתן צו מניעה זמני בהסכמה שהביא לסיום ההפרה.
25. לבעל זכות היוצרים בסרט זכות בלעדית לשעתק את היצירה באמצעי דיגיטלי (כמו DVD), גם כאשר היצירה הייתה מקובעת מלכתחילה באמצעי מסורתי (למשל קלטת וידיאו); העתקת יצירה יכולה להתבצע גם בשינוי מדיה (ראה ספרו הנ"ל של ט' גרינמן, בעמ' 170 ו-327 וש' פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, מהדורה שלישית 2008, כרך 2, עמוד 1046). מכאן שהפצת קלטות הוידיאו ותקליטורי ה-DVD בידי קלסיקלטת, וייצורם של התקליטורים על ידי סי.די.אי, מהווים הפרה של זכות יוצרים, שכן פעולות אלו נעשו ללא הסכמת בעל הזכויות (ברבנק), ותוך פגיעה בזכות ההפצה הבלעדית של אסנת בישראל (ראה סעיפים 1(2)(ד) ו-2(2) לחוק זכות יוצרים, 1911 וסעיפים 11, 12 ו-47 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007). יש לדחות את טענת הנתבעות כי לאסנת יש רק זכות חוזית, ולא קניינית, ולכן היא איננה יכולה להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים. ההלכה היא שבעל רישיון בלעדי זכאי להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים, אם בעליה החוקי של זכות היוצרים צורף כצד לתביעתו (ע"א 2173/94 Tele Event Ltd. נ' ערוצי זהב ושות', פ"ד נה(5) 529, 558, וספרו הנ"ל של ט' גרינמן בעמ' 467-469. כך קובע כיום במפורש סעיף 54(א) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007).

26. קלסיקלטת טענה כי לא ידעה שזכות היוצרים בסרטים שייכת לברבנק, שכן איש לא פנה אליה בעניין זה עד לשנת 2004. טענה זו נשמעת מופרכת על פניה. גם אם נתעלם מהעובדה ששמה של ברבנק הופיע בסרטים המקוריים ונמחק מהם (הנתבעות טוענות כי לא הן ביצעו את המחיקה ואין דרך להוכיח אחרת), הרי שקלסיקלטת היא האחרונה שיכולה לטעון כי סברה שיש לה זכות להפיץ את הסרטים. קלסיקלטת הייתה חתומה על הסכם הפצה שפקע, גם לטענתה, בשנת 2001, ומכאן שהיה ברור לה שהיא איננה זכאית להמשיך ולהפיץ את הסרטים, גם לו היינו מקבלים את טענתה התמוהה שהיא לא ידעה מי הוא בעל זכויות היוצרים בסרטים. קלסיקלטת לא עשתה דבר כדי לברר מי הוא בעל זכות היוצרים בסרטים שהמשיכה להפיץ, וסביר להניח שהיא ידעה שהזכויות חזרו לברבנק. מרק סיפר בעדותו כי הכיר אישית את מנהלי INI, וכי פגש באחת התערוכות למכירת סרטים את הגב' טרה ספנסר, שעבדה ב-INI, ושאל אותה אודות החברה (עמ' 20 ו-28). דומה שהיה נוח לקלסיקלטת להתעלם משאלת זכויות היוצרים בסרטים. בהסכם עם INI נרשם כי יש צורך לציין בסרטים את שמה, כלומר את שם מי שהעניק את זכות ההפצה, אף שבהסכם לא צוין מי הוא בעל זכויות היוצרים בסרטים (סעיף 15(a) עמ' 24 להסכם). נראה שסוגיה זו כלל לא הטרידה את קלסיקלטת.

עוד מתברר כי בסרטים שהפיצה קלסיקלטת, כולל התקליטורים שייצרה סי.די.אי, לא הופיע שם בעל זכויות היוצרים (ברבנק), ואף לא שמה של INI. מרק טען כי המאסטרים התקבלו מהטלוויזיה החינוכית ושוכפלו כפי שהם, וכי הוא לא טרח לצפות בהם (עמ' 22). לעומת זאת, שמה של קלסיקלטת צויין כבעלת זכויות היוצרים בסרטים אלו ("כל הזכויות שמורות לחברת קלסיקלטת בע"מ"), בצירוף האזהרה המקובלת בעניין האיסור להפר זכויות יוצרים, וזאת מבלי שיהיה לכך בסיס כלשהו (ראה נספחים ו'1-ו1'3 ו-ז'1-ז'3 לתצהיר אסנת). גם על עטיפות הסרטים מופיעה קלסיקלטת כבעלת זכות היוצרים (נספחים ד'1, ד'2 לתצהיר אסנת). ודוק: גם אם היו לקלסיקלטת זכויות הפצה, היא מעולם לא הייתה בעלת זכויות היוצרים בסרטים. בכך יצרה קלסיקלטת מצג-שווא כאילו היא בעלת זכויות היוצרים בסרטים.

27. סי.די.אי סייעה לקלסיקלטת להפר את זכות היוצרים בסרטים, והפרה בעצמה זכות זו בצורה ישירה בכך שייצרה את התקליטורים – פעולה השמורה בלעדית לבעל זכות היוצרים. אף היא "טמנה ראשה בחול", ויש לדחות את טענתה כי לא בדקה את הזכויות בסרטים, והסתמכה על הצהרת קלסיקלטת בדבר זכות ההפצה של הסרטים. יש לדחות את טענת תם הלב שמעלה סי.די.אי, כמו גם את טענת תם הלב שמעלה קלסיקלטת.

סעיף 8 לחוק זכות יוצרים קובע:

"אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות-יוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות-יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו-מניעה או צו-איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות-יוצרים ביצירה".

מכאן שהמקרה היחיד בו ניתן פטור מתשלום פיצויים - לא מפני הפרה ומתן צו מניעה - בשל הפרת זכות יוצרים, הוא כאשר הנתבע לא ידע כלל שקיימת זכות יוצרים ביצירה (דבר שהוא בלתי אפשרי כשמדובר בסרט קולנוע או אנימציה). בכל מקרה אחר, אין כל רלבנטיות לתום-לבו של המפר (ראה: א. בלום, זכויות יוצרים (תשט"ז), בעמ' 189). כך נפסק בע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה ואח' נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא' 890, בעמ' 892, כי סעיף 8 חל רק על מי שלא ידע כלל כי קיימת זכות יוצרים ביצירה הנדונה, להבדיל מאדם שלא ידע כי התובע הוא בעל זכות היוצרים. במקרה דנא, ברור שהנתבעות ידעו שקיימת זכות יוצרים בסרטים: הם רק לא טרחו לברר מיהו בעל הזכות (במקרה הטוב). על פי הדין (והדבר נכון גם לגבי זכויות קניין רוחני אחרות), אין קיימת הגנה של תום לב כנגד הפרה ישירה של זכות יוצרים, להבדיל מהפרה עקיפה (ראה דברי בת.א. (ת"א) 1476/96 Microsoft Corp. נ' אפלקר, לא פורסם, פסקאות 43-44 (11.9.05), וכן: ש. פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, מהדורה שנייה, בעמ' 211 ו- 219, וספרו הנ"ל של ט' גרינמן בעמ' 341). זה גם הדין באנגליה: ידיעה אודות ההפרה איננה נדרשת לצורך הוכחתה (ראה:
Copinger and Skone on Copyright, 13th Ed., at pp. 233, 315)
כך נאמר לגבי היסודות שצריך בעל זכות היוצרים להוכיח במשפט הפרה בספרו של -
W.R. Cornish, Intellectual Property: Patents, Copyright, Trade Marks and Allied Rights (London, Sweet & Maxwell), 3rd. ed. 1996, at S. 11-03:

“… he does not have to show that the defendant knew that his copying constituted an infringement. As with other rights of property recognized at common law, the primary exclusive rights may be asserted against even the defendant who honestly believes that he purchased the right to reproduce the work”.

28. זאת ועוד: גם באותם מקרים נדירים בהם תתקבל טענת תום הלב בעניין הפרת זכות יוצרים, הרי שהנתבע חייב להוכיח את תום ליבו הן על פי מבחן סובייקטיבי, והן על פי מבחן אובייקטיבי. אמונתו כי הוא איננו מפר זכות יוצרים צריכה להיות מבוססת על עובדות אובייקטיביות (ראה: ש. פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרך ג' תש"ס-2000, בעמ' 222). כפי שנאמר בספרו של ט. גרינמן הנ"ל, בעמ' 502:

"החוק עצמו איננו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'. נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה... אף לגבי יצירה שאין עליה שם כלשהו, יש להניח שמישהו חיבר אותה ולאותו מחבר זכות יוצרים בה. על כן נראה, שטענה כזו עשויה להתקבל רק בנסיבות שבהן סביר להניח כי היצירה היא נחלת הכלל".

כך גם פסקה כב' השופטת ד. דורנר, לעניין סעיף 8 לחוק זכויות יוצרים, בת.א. (י-ם) קימרון נ' שנקס ואח', פ"מ תשנ"ג(3) 10, בעמ' 27-28:

"מכאן מתבקש: (1) הוכחת טענת תום הלב, שהיא טענת הגנה, מוטלת על המפרסם; (2) מצב נפשי סובייקטיבי של תום-לב אינו מספק, אלא על המפרסם להוכיח גם על-פי מבחן אובייקטיבי כי לא ניתן היה 'לחשוד' בקיומה של זכות יוצרים".

ובעמ' 28 נאמר: "אין צריך לומר, כי אי-מתן דעת אינו מתיישב עם הגנת תום הלב האובייקטיבי...". כך גם נפסק בת.א. (ת"א) 1479/94 פוליגרם ואח' נ' דרורי ואח' (לא פורסם), לעניין טענת תום הלב כהגנה מפני הפרת זכות יוצרים, כי:

"עצימת עיניים מראיית המציאות הגלויה והעובדות הבולטות על פני השטח – דינה כידיעה והתבוננות במעשה בעיניים פקוחות. המשיב, שעיסוקו בתקליטים ובקלטות, אינו יכול להישמע בטענה שלא נתן דעתו על חזות התקליטורים והסתפק במהימנות שייחס לחברת ubp ולהסכם עם mosicautor, שהיא הציגה בפניו".

באופן דומה נפסק בת.א (נצ') 622/97 EMI RECORD UK נ' סי.די.אי (קומקפט דיסק אינטרנשיונל) בע"מ, לא פורסם, כב' השופטת ד"ר נ' דנון (21.07.97), בעניינה של הנתבעת 2 (פסקה 14), כי יש לדחות את טענתה כי היא פועלת כבית דפוס, ואין לה כל אחריות להפרת זכות יוצרים. בית המשפט הפנה בהקשר זה להלכה לפיה "די בעצימת עיניים כדי שלא לדעת על ההפרה כדי לקיים את האחריות הנ"ל". כך אכן נפסק לגבי בית דפוס בע"פ (ת"א) יפים מסג נ' מדינת ישראל, לא פורסם, כב' השופט ד"ר ג' קלינג (1.2.94), בהתחשב בפעילות היוצרת סיכונים רבים בבית דפוס. זה גם הדין החל על חברה המשעתקת תקליטורים.

29. בענייננו: לא יכול להיות ספק שהנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה לעניין טענת תום הלב – גם אם טענה זו היתה מהווה הגנה מפני הפרת זכות יוצרים. ספק גדול אם הנתבעים הוכיחו תום לב סובייקטיבי, אך בוודאי לא הוכיחו הם תום לב אובייקטיבי. הנתבעים מצויים בתחום של הפצת סרטים וייצור תקליטורים שעליהם מוטבעים סרטים, והם עסקו בתחום זה בהיקף גדול. פילד טוען בתצהירו (סעיף 12) כי בעקבות מתן פסק הדין בשנת 1996, שלחה ברבנק הודעה לכל בעלי החוזים עם INI (רשימת החוזים צורפה לפסק הדין בנספח 5), והודיעה להם על כך שהזכויות מעתה ואילך יהיו בבעלות ברבנק. פילד לא נחקר על תצהירו, ויש לקבל את עדותו גם בנקודה זו ולהעדיפה על פני עדותו הבלתי מהימנה של מרק. אך גם אם נכונה טענת הנתבעים שלא ידעו מי הם בעלי זכויות היוצרים בסרטים, הרי שבוודאי הבינו שקיים בעל זכויות שכזה. קלסיקלטת ידעה היטב שהיא איננה בעלת הזכויות, ואילו סי.די.אי לא טרחה לברר מיהו בעל זכויות היוצרים בסרטים (קלסיקלטת הייתה, לפני שפקע רישיון ההפצה שלה, בעלת רישיון בלבד). סי.די.אי לא טרחה לבקש ולראות את הרישיון של קלסיקלטת, כפי שהודה שטמפר (עמ' 40). אין לקבל את טענתו כי בהיותה של קלסיקלטת חברה גדולה הסתמכה סי.די.אי על הצהרתה הראשונית שלא תמסור לייצור כותר שאין לה זכויות בו (מה גם שהצהרה שכזו לא הוגשה לבית המשפט). כל מה שנדרש מסי.די.אי הוא פעולה פשוטה: לדרוש לראות את רישיון ההפצה של קלסיקלטת. עוד נקודה שהייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל סי.די.אי, אלמלא "עצמה עיניה", היא העובדה שלטענתה, ולאור הכחשתה שלא היא הסירה את שמה של ברבנק מהסרט - לא הופיע בסרט שם של בעל זכות יוצרים כלשהו, דבר שלא אמור לקרות.

30. היעדר רישום שמה של ברבנק כבעלת זכות היוצרים ביצירה מהווה גם הפרה של ה"זכות המוסרית" של ברבנק, על-פי סעיף 4א. לפקודת זכות יוצרים, גם אם הנתבעות עצמן לא היו אלו שהסירו את שמה של ברבנק מהסרטים. פגיעה בזכות זו היא עוולה אזרחית, שהוראות פעולת הנזיקין חלות עליה. זכות זו נתונה ל"מחבר" היצירה, ובמקרה דנא הכוונה לברבנק כמפיקת הסרטים המקוריים. זכות זו עומדת למחבר גם אם העביר את זכות היוצרים לאדם אחר (סעיף 4א.(4) לפקודה). לכן, הנתבעות אינן יכולות לטעון כי לא ידעו מיהו הבעלים של זכות היוצרים בסרטים.

זאת ועוד, רישום שמה של קלסיקלטת כבעלת זכות היוצרים בסרטים ועל גבי עטיפותיהם מהווה עוולה של פרסום "תיאור כוזב" בניגוד לסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (אף שעוולה זו איננה מזכה את התובעות בסעדים של פיצויים בלא הוכחת נזק ומתן חשבונות: סעיף 12 לחוק). מעשה זה אף מהווה הטעיה של הצרכן לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, העולה כדי עוולה נזיקית שגם העוסק שנפגע ממנה, במהלך עסקו, זכאי לתבוע על פיה (סעיף 31(א1) לחוק).

לנוכח עילות תביעה אלו שהוכחו, אין צורך לפנות לעילות כלליות כמו עוולת הרשלנות או עשיית עושר ולא במשפט.

31. הנתבעות טוענות כי ברבנק מנועה מלהעלות טענות כנגד קלסיקלטת נוכח שתיקתה במשך 8 שנים. לא ברור על אילו 8 שנים מדובר, שהרי עד לשנת 2001 הייתה לקלסיקלטת זכות להפיץ את הסרטים, כפי שהיא עצמה טענה. מכל מקום, אסנת מסבירה בתצהירה (סעיף 4), כי נודע לה על ההפרה נשוא התביעה רק לאחר שהיא רכשה את זכויות ההפצה של הסרטים בישראל בשנת 2004, ואז גילתה שקלסיקלטת מפיצה אותם בישראל. קודם לאותו מועד, לא היה לברבנק (באמצעות מרוויסטה) מפיץ בישראל. מכאן ברור שהתובעות פעלו מייד כאשר נודע להם על ההפרה (ראה עדותה של אסנת בעמ' 13, וגם סעיף 20 לתצהירו של פילד, עליו לא נחקר). די בכך כדי לדחות את טענת ההשתק והמנע, כמו גם את הטענה שיש לראות בשתיקת ברבנק משום הסכמה להמשך הפצת הסרטים בידי קלסיקלטת. אמנם ברבנק ידעה בעת מתן פסק הדין בלוס אנג'לס, בשנת 1996, על החוזה שבין INI לבין קלסיקלטת (נספח 5 לפסק הדין). אך ההפרה בה עסקינן היא זו שהתרחשה לאחר שפקע הסכם זה. לכן טענת קלסיקלטת בעניין שיהוי חסרת כל בסיס.

32. על יסוד האמור לעיל, ובהתחשב בכך שהדיון בתביעה העיקרית פוצל לשלב האחריות ולשלב הסעדים הכספיים, יש להסתפק בשלב זה במתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעות, האוסר עליהן להעתיק, לשכפל, לייצר, להפיץ או למכור את הסרטים נשוא התביעה (כמבוקש בסעיף 32 לכתב התביעה). כמו כן יש להיעתר לבקשה להצהיר כי כל עותק מפר של הסרטים המצוי בידי הנתבעות, כולל סרטי מקור, תקליטי מקור וכל פורמט שהוא, הוא בבעלות התובעת 1 ויש להעבירם לאלתר (אם לא הועברו עדיין) לידי התובעת 2, שהיא נציגתה בישראל.

בנוסף, התובעות הוכיחו את זכותן לקבל צו למתן חשבונות נגד הנתבעות. הן תגשנה בתוך 45 יום דו"ח מאושר בתצהיר של מנהליהן, ומאומת בתצהיר רואה חשבון, ואלו יפרטו את כל נתוני הייצור וההפצה של הסרטים נשוא התביעה בתקופה שמיום 02.04.01 ועד יום 28.11.04. לתצהירים אלה יצורפו המסמכים שעליהם מבוססים התצהירים. הנתבעות יכולות להיעזר בתצהיריהן בדו"חות שהוגשו בעקבות ההסדר שהושג בבקשה למתן סעדים זמניים, ואשר הופקדו בכספת בית המשפט, והתובעות זכאיות לקבל לידיהן עתה דו"חות אלו (ראה סעיף 13 לעיל). לאחר שהתובעות תקבלנה את דו"ח החשבונות של הנתבעות, הן תודענה אם ברצונן לתבוע פיצוי בגין נזקיהן ולהוכיח נזקים אלו, או לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום הקבוע בחוק, או שהן מעונינות לילך בדרך המורכבת יותר ולחייב את הנתבעות לשלם את הרווחים שהפיקו מהפרת הזכויות, בניכוי ההוצאות (התובעות אינן זכאיות לשני הסעדים גם יחד).

4. התביעה-שכנגד

33. התביעה שכנגד שהגישה קלסיקלטת נגד אסנת נסובה סביב השאלה האם הייתה קלסיקלטת זכאית להפיץ את סדרת האנימציה שרכשה מחברת גודטיימס במועדים בהם נשלחו מכתביה של אסנת ללקוחות קלסיקלטת (27.7.03 ו-4.08.03). במכתבים אלו נטען שקלסיקלטת מפיצה את הסדרה "שלא כדין" ובהיעדר זכות שבדין", וכי הזכויות בסדרה הוקנו לאסנת באופן בלעדי. כותרת המכתב הייתה: "מכתב התראה/דרישה – הפרת זכויות יוצרים". המכתבים נשלחו לקלסיקלטת עם העתקים ל- 28 מלקוחותיה, אשר נדרשו להסיר את מוצריה של קלסיקלטת מן המדפים (העובדות בנושא זה פורטו בסעיף 6 לעיל).

34. אסנת קיבלה את זכויות ההפצה של הסדרה בישראל מגודטיימס לפי הסכם שחתמה ביום 14.7.03, שבו נקבע כי תקופת החוזה תחל ביום 1.8.03 (נספח י"ג לתצהירה). קלסיקלטת טוענת כי במועד זה היה בידי אסנת רק זיכרון דברים החתום על ידה, ואילו גודטיימס חתמה על החוזה רק ביום 25.8.03. אך מה שקובע הוא נוסח ההסכם המבהיר כי תחילת החוזה הוא מיום 1.8.03, גם אם החתימה הפורמלית נעשתה מאוחר יותר. כך או כך, עובדה אחת איננה יכולה להיות שנויה במחלוקת: מכתבה הראשון של אסנת נשלח ללקוחות קלסיקלטת ביום 27.7.03, ובמועד זה לא היו לה עדיין זכויות הפצה, בניגוד לנאמר במכתב כאילו פעילות קלסיקלטת פוגעת בזכויותיה של אסנת (הגם שבמכתבים צוין כי זכויותיה של אוסנת הן מיום 1.8.03). אך לצורך בחינת השאלה האם המכתב מהווה לשון הרע יש צורך לבדוק האם היו לקלסיקלטת זכויות הפצה של הסדרה במועד בו נשלחו המכתבים נשוא התביעה, ופחות מכך חשוב האם באותו מועד כבר היו בידי אסנת זכויות אלה.

35. השאלה מתי פקעו זכויות ההפצה של קלסיקלטת לפיה ההסכם עם גודטיימס אינה נקייה מספקות, משום שבעניין זה היתה מחלוקת בין הצדדים להסכם. אסנת מסתמכת על מכתבים שקיבלה מגודטיימס, להוכחת הטענה שבעת משלוח המכתבים לא היתה קלסיקלטת רשאית להפיץ את הסדרה. עיון במכתבי גודטיימס שצרפו שני הצדדים (נספח ט' לתצהיר מרק ונספחים ט"ו-ט"ז לתצהיר אסנת), מעלה כי ביום 15.7.03 כתבה גודטיימס לקלסיקלטת כי ההסכם הפצה שלה פקע עוד בחודש ינואר 2003, וכי הסכם זה התיר לה להפיץ את הסרטים בפורמט של וידיאו, להבדיל מ-DVD. מכתב דומה שלחה גודטיימס לקלסיקלטת ביום 23.7.03. קלסיקלטת הגיבה על מכתבים אלו במכתב בא-כוחה מיום 30.7.03, שבו הציעה לקבוע כי מועד הפקיעה של ההסכם חל בסוף שנת 2003, ואף טענה כי ההסכם חל גם על DVD. גודטיימס השיבה על מכתב זה ביום 4.8.03, בו הסכימה - לאחר עיון חוזר בתנאי החוזה - כי תקופת ההפצה של חמש שנים מיום מסירת המאסטרים, בתוספת תקופה החוזית של שלושה חודשים למכירת הקלטות שנותרו במלאי, מסתיימת ביום 16.8.03 (נספח ט/3 לתצהיר מרק). קלסיקלטת לא הסתפקה בכך וההתכתבות בין הצדדים נמשכה, אך מחלוקת זו כבר אינה רלבנטית לתביעה-שכנגד, שלגביה יש לבחון את מצב הדברים בעת משלוח מכתביה של אסנת בימים 27.7.03 ו-4.8.03.

סיכומה של נקודה זו: קלסיקלטת היתה רשאית להפיץ את הסדרה עד ליום 16.8.03, גם לדעתה של גודטיימס (ולא רק לגבי כותר אחד, כפי שטוענת אוסנת), וזאת בניגוד למה שגודטיימס סברה וכתבה לקלסיקלטת ולאסנת קודם לכן, עובר לכתיבת מכתביה של אסנת. מכתביה של אסנת נסמכו על עמדתה גודטיימס נכון למועד שליחת המכתבים, אלא שגודטיימס שינתה דעתה לאחר מכן. מכאן שטענתה של אסנת במכתבים כי קלסיקלטת מפרה זכויות יוצרים, וכי היא אינה זכאית להפיץ את הסדרה לא היתה נכונה, לפחות ככל שמדובר בקלטות וידיאו. גם טענתה של אסנת כאילו קלסיקלטת פוגעת בזכויות ההפצה שלה, לא היתה נכונה נכון למועד משלוח המכתב הראשון (27.7.03).

36. אסנת מצדיקה את טענתה שקלסיקלטת הפרה זכויות יוצרים בכך שהיא הפיצה גם תקליטורי DVD, שהסכם הרשיון לא חל עליהם. זו גם היתה ונשארה עמדת גודטיימס, ולדעתי היא מעוגנת כדבעי בהוראות ההסכם שבין גודטיימס לבין קלסיקלטת (נספח יד' לתצהיר אסנת). בפרק I סעיף B(1) להסכם (שכותרתו Media) נקבע כי זכויות הייצור וההפצה של קלסיקלטת הן לגבי PAL 'Video Devices'"". אם אין די בכך בא סעיף B(3) וקובע במפורש כי:
"The right to exploit the Films or cause them to be exploited in all media other than home video and television are reserved by GoodTimes for its unrestricted use and disposition…".

כך גם קובע סעיף זה כי כל זכות שלא הוענקה לקלסיקלטת במפורש בהסכם, שמורה לגודטיימס. המונח PAL (שיטת השידור הנוהגת בישראל) יכול אמנם להתייחס הן לקלטות וידיאו והן לתקליטורים (שטמפר בעמ' 39). אך לשון ההסכם ברורה: הזכויות של קלסיקלטת הוגבלו לוידיאו. ההסכם נחתם בשנת 1995, ואילו DVD נכנס לשימוש מסחרי רק בתחילת שנות ה-2000 (פילד בסעיף 18 לתצהירו). הסכם ההפצה של אסנת משנת 2003, למשל, מפרט במפורש את זכותה להפיץ קלטות DVD (נספח יג' לתצהירה). לכן יש לדחות את טענת קלסיקלטת בסיכומיה, כי המונח "Home Video אוצר בחובו בין היתר טכנולוגיית DVD".

לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי טענת אסנת במכתביה, בדבר הפרת זכות היוצרים של ברבנק בידי קלסיקלטת, היתה נכונה ככל שהיא נגעה לתקליטורי DVD, שכן אין מחלוקת שקלסיקלטת הפיצה תקליטורים שכאלו. לגבי מדיה זו, גם היו נכונות טענותיה של אסנת כי קלסיקלטת פוגעת בזכויותיה, החל מיום 1.8.03, גם אם רישיון ההפצה של קלסיקלטת פקע רק ביום 16.8.03.

37. מן האמור לעיל עולה, כי מכתביה של אסנת כללו טענות עובדתיות ומשפטיות נכונות, לצד טענות עובדתיות ומשפטיות לא-נכונות. היה נכון לומר שקלסיקלטת מפירה זכויות יוצרים, בשל הפצת תקליטורי DVD. כך גם נכון היה להתריע על סיום תקופת הרשיון המתקרבת של קלסיקלטת והעברת הזכויות לאסנת החל ביום 1.8.03. אך לא היה נכון לומר כי קלסיקלטת פוגעת בזכויות ההפצה של אסנת במועד משלוח המכתב הראשון, אף שבעניין זה אין במכתבים הטעיה: נאמר בהם במפורש שזכויות ההפצה של אסנת הן החל מיום 1.8.03. לכן, עניין זה הופך לזניח מבחינת "לשון הרע". אך העניין השני, היותר משמעותי, נעוץ בעובדה שמכתביה של אסנת לא עשו אבחנה בין קלטות וידיאו לתקליטורי DVD: הטענה בדבר הפרת זכות יוצרים ופגיעה בזכויותיה של אסנת נוסחה במכתבים בצורה גורפת, ובכך חטאה לאמת, שכן זכויות ההפצה של קלסיקלטת לגבי קלטות וידיאו – כפי שהסכימה גודטיימס בדיעבד - היו עדיין בתוקף כשבועיים לאחר משלוח המכתבים. לאור מסקנות עובדתיות אלו יש לבחון את הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), על מנת לקבוע האם מהווה תוכן המכתבים "לשון הרע" והאם עומדת לאסנת אחת ההגנות הקבועות בחוק.

38. סעיף 1 לחוק קובע ש"לשון הרע" כולל פרסום אשר עלול להשפיל או לבזות אדם, או לפגוע בעסקו. המונח "אדם" בסעיף זה כולל תאגיד, כפי שמבהיר סעיף 1. לענייננו רלבנטית במיוחד הפגיעה בעסקיה של קלסיקלטת, בשל משלוח המכתבים ל- 28 מלקוחותיה, ולנוכח הטענה במכתבים כי קלסיקלטת מפרה זכות יוצרים וכי אין בידה זכות להפיץ את הסדרה.

אסנת טוענת כי אין בתוכן מכתביה דבר המהווה "לשון הרע". אין לקבל טענה זו. ההלכה הנוגעת לעניין פרשנות הפרסום היא, שהפרסום יפורש על פי מבחן אובייקטיבי, בהתאם למובנם הטבעי והרגיל של המילים בהקשרם הספציפי, ועל פי הבנתו של "הקורא הסביר" (ראה: ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ בע"מ" נ' חברת חשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300; ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607, 617; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 855-856; א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, עמ' 109-112). "לשון הרע" מוגדר בסעיף 1 לחוק כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם "בעיני הבריות", ולכן השאלה אם פרסום מסוים עולה כדי "לשון הרע" מוכרעת על פי מדד אובייקטיבי של האדם הסביר (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, פסקאות 7 ו- 9 לפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק).

אין בעיני ספק שפרסום לפיו תאגיד, אשר עיסוקו בהפצת סדרות וסרטים, מפר זכויות יוצרים - עלול לפגוע בעסקו, כאשר הפרסום מופץ בקרב 28 מלקוחותיו. לכל תאגיד חשוב המוניטין שיש לו כגוף הנוהג על-פי החוק ובצורה הגונה, ופרסום לא-נכון, לפיו הוא מפר חוק, בהחלט עלול לגרום לו נזק. אך בתחום עסקי, שההגנה על זכות היוצרים היא מנשמת אפו, קיימת לפרסום מעין זה משמעות חמורה במיוחד. בעלי זכות יוצרים יחששו להתקשר בהסכמים עם גוף שיצא לו שם של מי שמפר זכויות יוצרים. יש לדחות את טענת אסנת כי אין מדובר ב"לשון הרע", וכי מכתביה כללו רק "אזהרה אינפורמטיבית על תום חוזה והאיסור לעשות שימוש בסחורה לאחר תום החוזה" (סעיף 16.1.1 לסיכומי אסנת). אסנת לא הסתפקה באזהרה או התראה לגבי מה שעומד להתרחש, אלא קבעה במכתביה כי קלסיקלטת מפרה זכות יוצרים ומפיצה את הסדרה שלא כדין, מבלי לייחס טענה זו רק להפצת פורמט DVD (אין מחלוקת שקלסיקלטת הפיצה הן קלטות והן DVD, כפי שנאמר בתצהירה של אסנת).

39. טענתה ההגנה הראשונה של אסנת היא "אמת דיברתי". סעיף 14 לחוק קובע:

"תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

סעיף 3 לחוק קובע כי "אין נפקא מינא אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום...".

בענייננו, ספק אם היה עניין ציבורי בפרסום, הנוגע למערכת היחסים המסחרית שבין גודטיימס לבין קלסיקלטת ואסנת. מכל מקום, הפרסום כלל פרט שאיננו "פרט לוואי": ייחוס הפרת זכות יוצרים גורפת במועד שליחת המכתבים, בלא אבחנה בין DVD לקלטות. הפצת קלטות וידאו של הסדרה היתה עדיין חלק לגיטימי מעסקי קלסיקלטת, לפי ההסכם עם גודטיימס, בעת הפצת מכתביה של אסנת, שאף שהשתמע מהם בבירור ההפך. כך גם לא היה נכון לייחס לקלסיקלטת פגיעה בזכויות ההפצה של אסנת, בעת שאלו היו עדיין בידי קלסיקלטת. לכן יש לדחות את ההגנה של "אמת דיברתי".

40. אסנת מוסיפה וטוענת כי האמינה שהפרסום הוא אמת, שכן כך נאמר לה על ידי גודטיימס. טענה זו נכונה עובדתית, ואני מאמין לאסנת שפעלה על סמך המידע שקיבלה מגודטיימס: כך עולה מן המכתבים שהוגשו. אולם אדם המפרסם דבר לשון הרע איננו פטור מאחריות בשל כך בלבד שהמידע נמסר לו על ידי מקור מהימן, אם כי עובדה זו עשויה להוות שיקול לעניין פסיקת הפיצויים, כאמור בסעיף 19(2) לחוק (ע"א 723/74 עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת חשמל, פ"ד לא(2) 281, בעמ' 321). כמו כן, העובדה שאדם האמין באמיתות הפרסום, הינה בעלת חשיבות לתחולת חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16 לחוק, כאשר יסוד תום הלב חיוני לתחולת ההגנות לפי סעיף 15 לחוק; אם לא האמין באמיתות הפרסום, חזקה היא שפעל שלא בתום לב (סעיף 16(ב)(1) לחוק). מאידך, אם הוכיח הנתבע כי "עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב" (סעיף 16(א) לחוק). אכן, אסנת מסתמכת על ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) או 15(3) לחוק.

41. אינני סבור שאסנת זכאית להסתמך על הגנת סעיף 15(2) או 15(3) לחוק לאור הנסיבות שהוכחו, שכן לא הוכח כי פעלה בתום לב מלא, כמובנו בסעיף 16 לחוק. מוכן אני להניח כי היחסים בין אסנת לבין לקוחותיה של קלסיקלטת, הטילה עליה חובה חוקית, מוסרית או חברתית להזהירם מפני הפרת זכות היוצרים בסדרה, כאמור בסעיף 15(2) לחוק. כמי שקיבלה לידיה זה עתה את זכויות ההפצה של הסדרה, וסברה לאור מכתבי גודטיימס כי לקלסיקלטת אין עוד זכויות הפצה, היתה אסנת חייבת להזהיר את רשתות השיווק המפיצות את הקלטות והתקליטורים כי הן עלולות להסתבך בהפרת זכות יוצרים אם ימשיכו להפיץ קלטות ותקליטורים של קלסיקלטת. כך גם ניתן לומר כי אסנת פעלה על מנת להגן על עניין אישי כשר שלה, קרי: הגנה על זכויות ההפצה שלה בסדרה (סעיף 15(3) לחוק). ברם, הגנות אלו היו עומדות לאסנת אילו היתה משגרת את מכתביה במועד בו נכנסו זכויות ההפצה שלה לתוקף, ובעיקר - אילו היה אמת בטענתה שזכויות ההפצה של קלסיקלטת בנוגע לסדרה פקעו באופן מוחלט. לא זה היה המצב: זכויות ההפצה של אסנת נכנסו לתוקף כמה ימים לאחר משלוח המכתב הראשון, ובעת משלוח המכתבים היתה עדיין לקלסיקלטת זכות להפיץ קלטות וידיאו של הסדרה. בנסיבות אלו, אין לומר כי היתה חובה להזהיר את לקוחות קלסיקלטת מהפרת זכות יוצרים במועד בו נשלחו המכתבים, וגם לא היתה חובה להזהירם בצורה גורפת, אלא רק לגבי תקליטורי DVD.

42. אסנת טוענת כי היא פעלה בתום לב. לפני משלוח מכתביה היא פנתה לגודטיימס כדי לברר האם קלסיקלטת זכאית להפיץ קלטות ו- DVD של הסדרה, ונענתה בשלילה. היא גם קיבלה ייעוץ משפטי בעניין. עוד טוענת אסנת כי היא פעלה במטרה להגן על זכויות ההפצה שלה, ולא כדי לפגוע בקלסיקלטת. אסנת מדגישה כי היא פעלה מתוך מניע מוצדק: למנוע מצב של הצפת השוק בקלטות ובתקליטורים של קלסיקלטת ערב העברת זכויות ההפצה אליה, מתוך מחשבה כי לקלסיקלטת אין עוד זכויות הפצה כלשהן בסדרה. אסנת היתה משוכנעת בצדקת טענותיה, וכאשר נוכחה, לטענתה, כי קלסיקלטת ממשיכה להפיץ את הסדרה גם לאחר פקיעת הרשיון (מרק מכחיש זאת בסעיף 36 לתצהירו) - הגישה בחודש ספטמבר 2003 תביעה ובקשה למתן צו מניעה נגד קלסיקלטת, ורק אז נפסקה ההפצה בהסכמה שהושגה בבית המשפט (סעיפים 25-26 לתצהיר אוסנת). לאור כל אלו טוענת אסנת כי היא נקטה את האמצעים הסבירים הנדרשים כדי להיווכח אם הפרסום הוא אמת, כפי שדורש סעיף 16(ב)(2) לחוק לצורך הוכחת תום לב.

טענותיה דלעיל של אסנת מוצדקות רק בחלקן. בסופו של דבר, אין בידי לקבל את טענת תום הלב שהעלתה, משום שלא שוכנעתי כי נקטה את האמצעים הסבירים הנדרשים כדי להיווכח אם הפרסום הוא אמת. ראשית, הפניה לקלסיקלטת וללקוחותיה היתה נחפזת ובאה טרם זמנה. קשה להבין מדוע לא המתינה אסנת עם מכתבה הראשון עוד כמה ימים, לכל הפחות עד למועד בו נכנס חוזה ההפצה שלה לתוקף (1.8.03), כאשר היא טוענת במכתב שקלסיקלטת פוגעת בזכויות ההפצה שלה (אם כי גם ציינה במכתבים שזכויותיה הן רק ממועד זה). שנית, וזה העיקר: אסנת לא טרחה לפנות במכתב התראה לקלסיקלטת, על מנת לקבל את עמדתה לטענות שהוטחו בה בדבר הפצת זכות יוצרים. היא הסתמכה באופן בלעדי על מכתביה של גודטיימס מבלי לקבל את עמדת קלסיקלטת - הצד השני להסכם - לפני משלוח המכתב לכל לקוחותיה של קלסיקלטת. מכתב ההתראה הראשון נשלח בו זמנית לקלסיקלטת ול- 28 מלקוחותיה (מרק אף טוען כי לא קיבל את המכתב, אלא באמצעות הלקוחות: סעיף 38 לתצהירו). מן הראוי היה לשלוח תחילה מכתב התראה לקלסיקלטת, ולקבל את תגובתה לטענות המועלות נגדה, לפני הפניה ללקוחותיה. יתר על כן, גם כאשר קיבלה אסנת את מכתבי התגובה של קלסיקלטת מיום 28.7.03 ומיום 31.7.03 (נספחים יא'-יב' לתצהיר מרק), בו היא טוענת כי לא הפרה זכות יוצרים, שלחה אסנת מכתב נוסף לקלסיקלטת ולקוחותיה ביום 4.8.03, בו חזרה על טענותיה, מבלי לשוב ולברר את העניין אצל גודטיימס. בדיעבד התברר כי גם גודטיימס הכירה ביום 4.8.03 בזכות ההפצה של קלסיקלטת עד ליום 16.8.03, ככל שמדובר בקלטות וידיאו. על כך נאמר: "החיפזון הוא מן השטן".

43. לאור האמור לעיל, יש לראות בפרסום של אסנת "לשון הרע", בלא שעומדת לה אחת ההגנות הקבועות בחוק. אך בנסיבות שפורטו לעיל, אינני סבור כי קלסיקלטת זכאית לפיצוי בסכום גבוה – וודאי לא הסך הנדרש על ידה בכתב התביעה-שכנגד (500,000 ₪). יש לראות בשני המכתבים מעשה אחד של פרסום לשון הרע, ואין כל ממש בטענה כי יש לפסוק פיצוי בגין כל לקוח של קלסיקלטת אליו נשלח המכתב או בגין כל מכתב. קלסיקלטת עותרת לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א.(ב) לחוק, בסך של 50,000 ₪, וטוענת כי יש להכפיל סכום זה לפי סעיף 7א.(ג) לחוק. טענה אחרונה זו יש לדחות: נסיבות הפרסום, כמתואר לעיל, אינן מצביעות על "כוונה לפגוע" מצד אסנת, אלא על כוונה להגן על זכויותיה, מתוך סברה כנה מוטעית שרשיון ההפצה של קלסיקלטת פקע זה מכבר. זו נסיבה מקילה לפי סעיף 19(2) לחוק.

ברע"א 4740/00 אמר ואח' נ' יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510, סיכם כב' הנשיא א' ברק את ההלכות לענין הפיצויים הנפסקים בגין פרסום לשון הרע. מטרת הפיצוי במקרה זה הינה להסיר את הנזק ולהיטיבו. היא נועדה להעמיד את הניזוק במצב בו היה אלמלא פורסם לשון הרע, הן מבחינת הפגיעה בשיעור ההשתכרות, והן מבחינת הפגיעה בשמו הטוב. הפיצוי נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק, לתקן את הנזק לשמו הטוב, ולמרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראה עמ' 521-524). לכן, מחד - אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם; מאידך - אין להסתפק בפיצוי סמלי (עמ' 525). אשר לאמדן הפיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב של אדם, פסק כב' הנשיא א' ברק, בעמ' 525, כי "יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים".

במקרה דנא הנפגעת היא תאגיד, וסעיף 10 לפקודת הנזיקין (החל על פרסום לשון הרע דרך סעיף 7 לחוק) קובע כי "תאגיד לא יפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". לדעתי, סעיף 7א. לחוק איסור לשון הרע קובע הוראה מיוחדת (lex specialis) אשר גברה על ההוראה הכללית שבסעיף 10 לפקודת הנזיקין. כשם שאדם איננו צריך להוכיח נזק בשל פגיעה בשמו הטוב, כך גם תאגיד לא צריך להוכיח נזק בגין פגיעה במוניטין העסקי שלו. לכן טרח המחוקק להדגיש בסעיף 1 לחוק כי לעניין משמעות המונח "לשון הרע" בסעיף 1, "אדם" – יחיד או תאגיד". זו הדעה המובעת בספר א' ברק, מבחר כתבים (ח' ה' כהן וי' זמיר, עורכים, תש"ס-2000, כרך ב' 1194), ועל ידי כב' השופט י' שבח בת.א. (ת"א) 188534/02 אובייקטיבי מחקרים עולמיים לישראל בע"מ נ' קליניקה אריאל בע"מ, לא פורסם (30.11.03); והשווה דעתו השונה של כב' השופט נ' סולברג בת.א. (י-ם) 21639/00 בית הג'ונגל בע"מ נ' עוז – עמק החיות הקסום בע"מ, לא פורסם (3.6.04), פסקה 6, הסבור כי תאגיד צריך להוכיח נזק על מנת לזכות בפיצוי בגין לשון הרע).

44. לעניין סכום הפיצוי הראוי במקרה דנא, אכן נראה כי התביעה-שכנגד הוגשה כמשקל-נגד לתביעה העיקרית, ולא משום שקלסיקלטת באמת הוטרדה או ניזוקה ממכתביה של אוסנת. כאשר אוסנת הגישה תביעה נגד קלסיקלטת בשנת 2003 על מנת להפסיק את הפצת הסדרה, הסכימה קלסיקלטת להפסיק את ההפצה ונמנעה מהלגיש תביעה-שכנגד באותו הליך, שהתייחס להסכם ההפצה עם גודטיימס. זאת ועוד: מכתביה של אסנת לא היו יכולים להסב נזק ממשי לעסקיה של קלסיקלטת, שכן לטענתה היא הפסיקה להפיץ את הסדרה במועד בו נשלחו המכתבים (סוף חודש יולי 2003), ורשיון ההפצה ממילא היה אמור לפקוע ביום 16.8.03. אשר לפגיעה הנטענת במוניטין של קלסיקלטת, כמי שהוצגה כמפרת זכויות יוצרים, הרי שקלסיקלטת באמת הפרה את זכות היוצרים של גודטיימס בכך שהפיצה קלטות DVD של הסדרה, שלא לדבר על הפרת הזכויות הבוטה של ברבנק נשוא התביעה העיקרית, שהתרחשה בשנים 2001-2004. לכן, טענתה בדבר הכתמת שמה כמפרת זכויות יוצרים, נשמעת מעט צורמת. אסנת חששה, ערב העברת זכות ההפצה אליה, כי קלסיקלטת תציף את השוק עם תקליטורי DVD וקלטות של הסדרה, והיא, כאמור לעיל, האמינה באמת ובתמים כי זכות ההפצה של קלסיקלטת כבר פקעה, לאור מה שנאמר לה ולקלסיקלטת, באותה עת, על ידי גודטיימס. בנסיבות אלו, נראה כי תביעתה של קלסיקלטת – ככל שהיא מתייחסת לאותו חלק בפרסום שלא היה אמת – אינה רחוקה מלהיות "מעשה של מה בכך", כמובנו בסעיף 4 לפקודת הנזיקין (הפקודה חלה על איסור לשון הרע מכוח הוראת סעיף 7 לחוק).

לאור כל אלו, נראה לי כי יש להעמיד את הפיצוי ללא הוכחת נזק המגיע לקלסיקלטת על סך של 20,000 ₪.

ד. סיכום

45. לאור כל האמור לעיל, התביעה העיקרית מתקבלת בכל הנוגע לשאלת האחריות וניתן צו מניעה קבוע וצו למתן חשבונות, כמפורט בסעיף 32 לעיל. הגנת קלסיקלטת מבוססת על כפירה סתמית בזכויות התובעות בסרטים, ועל "התחכמות" משפטית בדבר זכותה להמשיך ולהפיץ את הסרטים במסגרת חובת הקטנת הנזק או טענת קיזוז. כל אלו, לא נועדו אלא לכסות על הפרה בוטה של זכויות היוצרים של ברבנק בסרטים וזכויות ההפצה של אסנת. כל אלו יובאו בחשבון לצורך קביעת הוצאות המשפט, לצד זימונו המיותר לעדות של מר פילד, שהגיע לצורך כך מאוסטרליה. הגנתה של סי.ד.אי. מבוססת על טענה מופרכת של תום לב, שאין לה כל בסיס משפטי.

התביעה-שכנגד מתקבלת באופן חלקי, מן הטעמים המפורטים לעיל, וסכום הפיצוי המגיע לתובעת-שכנגד הוא 20,000 ₪.

46. הנתבעות בתביעה העיקרית, שתיהן יחד וכל אחת לחוד, תשלמנה לתובעות הוצאות משפט בגין שלב זה של המשפט בסך כולל של 40,000 ₪, וכן סך של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין שכ"ט עו"ד. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבעת-שכנגד תשלם לתובעת-שכנגד הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. העתקת יצירה

  2. יצירה מוגנת

  3. העתקת דגם שמלה

  4. העתקת מאמר משפטי

  5. יצירה נגזרת אסורה

  6. זכויות יוצרים בלוג

  7. יצירה מקורית מוגנת

  8. העתקת מודעות דרושים

  9. זכויות יוצרים גופנים

  10. זכויות יוצרים על כתבה

  11. זכויות יוצרים על יצירה

  12. זכויות יוצרים בארה''ב

  13. זכויות יוצרים על תוכנה

  14. זכויות יוצרים באנגליה

  15. הגנה על זכויות יוצרים

  16. עורך דין יצירות אומנות

  17. זכויות יוצרים על מחזמר

  18. חוק זכויות יוצרים החדש

  19. זכויות יוצרים בעיצוב בד

  20. הפרת זכויות יוצרים בסרט

  21. זכויות יוצרים על ספר ישן

  22. זכויות יוצרים על דמויות

  23. זכויות יוצרים על תספורת

  24. זכויות יוצרים על ציורים

  25. זכויות יוצרים על פרסומת

  26. זכויות יוצרים ספרי לימוד

  27. זכות יוצרים ביצירה מוזמנת

  28. הפרת זכויות יוצרים בצילום

  29. הפרת זכויות יוצרים על יצירה אדריכלית

  30. הפרת זכויות יוצרים בציורים

  31. רשומת קול - זכויות יוצרים

  32. הפרת זכויות יוצרים בתמונה

  33. הפרת זכויות יוצרים בתוכנות

  34. הפרת זכויות יוצרים במקומון

  35. זכויות יוצרים ציורים ודמויות

  36. הפרת זכויות יוצרים בצילומים

  37. הפרת זכויות יוצרים בפייסבוק

  38. זכויות יוצרים על דגמי בגדים

  39. זכויות יוצרים על שיטת לימוד ?

  40. זכויות יוצרים על טקסט פרסומת

  41. הפרת זכויות יוצרים בספרי ילדים

  42. זכויות יוצרים על עיצוב אותיות

  43. זכויות יוצרים בתמונות תלת מימד

  44. זכויות יוצרים על תוכנה של מדפסת

  45. זכויות יוצרים על צילום דוקומנטרי

  46. הפרת זכויות יוצרים בהשמעת מוסיקה

  47. זכויות יוצרים באתר תמונות פליקר

  48. האם יש זכויות יוצרים על "רעיון" ?

  49. הפרת זכויות יוצרים סדרת טלוויזיה

  50. הפרת זכויות יוצרים באולם אירועים

  51. הפרת זכויות יוצרים סרטים מצוירים

  52. זכויות יוצרים בתמונה ישנה משנת 1969

  53. הפרת זכויות יוצרים באולמות אירועים

  54. עתירה לבג"ץ בגין פגיעה בזכות יוצרים

  55. זכויות יוצרים על שיר בהזמנה לחתונה

  56. תביעה של רב בגין הפרת זכויות יוצרים

  57. העתקת תקציר תסריט הפרת זכויות יוצרים

  58. הדפסת ספרים ידיעה על הפרת זכויות יוצרים

  59. אחריות מנהלי תאגיד להפרת זכויות יוצרים

  60. האם צילום הופעה מהווה הפרת זכויות יוצרים

  61. ספר הדרכה למורים למתמטיקה - זכויות יוצרים

  62. תביעה נגד אולם שמחות בגין הפרת זכויות יוצרים

  63. תביעה בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בצילום

  64. נדחתה תביעה נגד העירייה בגין הפרת זכויות יוצרים

  65. אחריות בעל אולם אירועים להפרת זכויות יוצרים במוסיקה

  66. אחריות מנהל אולם אירועים על הפרת זכויות יוצרים במוזיקה

  67. סעיף 37 לחוק זכות יוצרים: דרישת הכתב בהעברת זכויות יוצרים

  68. זכויות יוצרים על תמונה שצולמה לפני חוק זכויות יוצרים החדש

  69. החזקת תקליטורי DVD צרובים המהווים "עותקים מפרים" לפי חוק זכויות מבצעים ומשדרים

  70. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון