קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הקלה בעונש על רצח עקב מצב נפשי: השופט יוסף אלרון [אב"ד]: א. פתח דבר הנאשם הורשע, בתום שמיעת ראיות, בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיפים 300(א)(2)+301 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). הסוגיה שעמדה לפתחנו לאחר הרשעת הנאשם הינה, האם יש לגזור עליו עונש מאסר עולם, עונש החובה לצידה של עבירת הרצח, או האם ניתן להפחית בעונשו בשל מצבו הנפשי עובר לרצח ובמהלכו, במידה והוא בא בגדר סעיף 300א לחוק העונשין. ב. רקע עובדתי המנוחה, ליאל ניג'ם, הייתה בתו של הנאשם והתגוררה עובר למותה יחד עימו בביתם שבבית ג'אן (להלן: "הבית"). מספר חודשים עובר להירצחה, נוצרה מתיחות בין הנאשם למנוחה, על רקע כוונתה להינשא, למורת רוחו, לבחיר ליבה. ביום ה-23.05.09, הנאשם הורה למנוחה לצאת עימו מהבית. השניים יצאו מהבית, כשהוא נושא עימו את אקדחו, ונסעו ברכבו כשהמנוחה ישובה לצידו. במהלך הנסיעה, התווכחו הנאשם והמנוחה על רצונה להינשא לבחיר ליבה. או אז, שלף הנאשם את אקדחו, וירה במנוחה, מטווח קצר, שבעה כדורים - ארבעה בראשה ושלושה בחזה, מתוך כוונה להמיתה. בעקבות זאת, נפחה המנוחה את נשמתה. יצויין, כי הנאשם הודה במרבית עובדות אלו, אולם טען כי לא התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הרצח, דהיינו, כוונה תחילה להמית את המנוחה. לגירסתו, אינו זוכר את אירוע הירי מאחר ו"יש לו חור שחור בראשו מזכרונו בזמן הירי". בהכרעת הדין, נדחו טענות הנאשם, אחת לאחת, ונקבע כי המית את המנוחה בכוונה תחילה לאחר שהחליט להמיתה, ומבלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה. מסקנה זו נשענה, בין היתר, על מיקום הפגיעות בגוף המנוחה וריבויין, התנהגות הנאשם לפני ואחרי הירי ואמרות הנאשם, תוך יישום הפסיקה הרלבנטית בנושא. סיכומו של עניין, הרשענו את הנאשם ברצח המנוחה. ענישה מופחתת בעבירת רצח - כללי   בצד עבירת הרצח קבוע מאסר עולם "ועונש זה בלבד":   "(א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: ... (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;"  (סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין). אלא, שבית משפט מוסמך לגזור עונש הפחות ממאסר עולם, בין היתר, במצב שבו:   "...בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או להימנע מעשיית המעשה" (ס' 300א(א) לחוק העונשין).   מטרת סמכות זו הנה לתת מענה ל"מקרה הביניים", בו נפגם היסוד הנפשי של הנאשם במידה אשר מחד גיסא, אינה מצדיקה בהכרח את עונש מאסר העולם החובה הקבוע בצידה של עבירת הרצח, ומאידך גיסא, אינה דיה על מנת לעלות בגדר "היעדר שפיות הדעת", המסייגת את אחריותו הפלילית מדעיקרא (ר' למשל, ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 942).   הכניסה לגדרי סעיף 300א קשה היא ושמורה למקרים נדירים ויוצאי דופן. עמד על כך בית המשפט העליון לאחרונה בעניין ארשיד:   "גם בהתקיים איזו מן הקטגוריות הקבועות בסעיף 300א לחוק העונשין הענישה המופחתת היא 'בבחינת סייג נדיר ויוצא דופן לכלל הרחב של ענישת חובה בעברת רצח' " (ע"פ 5253/07, אחמד ארשיד נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(4), 3238, המצטט את ע"פ 1855/05, פרישקין נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, ניתן ביום 24.3.2008)).   מתוך כך, וכפי שמלמד הסעיף, על רוצח המבקש כי עונשו יופחת לעמוד בשלושה תנאים מצטברים:   (א) קיומה של "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושר השכלי"; (ב) הגבלה ניכרת של יכולתו להבין את אשר הוא עושה או את הפסול הטמון במעשהו או להימנע מעשיית המעשה; (ג) קשר סיבתי בין השניים. (ר' עניין מאירוב הנ"ל). הנטל להוכחת קיומם של תנאים אלו מוטל על הנאשם, ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות (ר' ע"פ 10669/05 מטטוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 [תק-על 2008(1), 1739]). יצויין, כי גם במקרים בהם, פורמאלית, עומד רוצח בתנאי החוק להפחתת עונשו, נותרת בידי בית המשפט הסמכות לדונו למאסר העולם הקבוע בחוק, כשמתחייב זאת מהשיקולים לחומרא המתקיימים בעניינו (דנ"פ 3220/08 פרישקין נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(3), 3140). מהכלל אל הפרט אף אחד מתנאי החוק לענישה מופחתת אינו מתקיים בנאשם. כאמור בהכרעת הדין, כל נסיבות העניין מצביעות על התנהגות נשלטת, ואף מתוכננת ובדם קר. המניע, כאמור, היה קיים, לכל המאוחר, עוד יום קודם לכן, עת נפגשה המנוחה עם וואל "מאחורי גבו" של הנאשם; על מנת לירות במנוחה, היה על הנאשם לשלוף את אקדחו, לדרוך אותו (אם לא דרך אותו מבעוד מועד), ולירות 7 פעמים באיבריה החיוניים; לאחר זאת המשיך בדרכו לתחנת המשטרה במקום לפנות את המנוחה לטיפול רפואי; משהסגיר עצמו למשטרה, הסביר עצמו בקור רוח לחוקריו; והצטדק אף בפנינו, בדמעות, על ידי הכפשת התנהגות המנוחה כ"בגידה בכל הערכים", כלשונו. עוד יאמר כי בהכרעת הדין קבענו כי טענת הנאשם כי "אינו זוכר את הירי" לא זו בלבד שהינה מופרכת מלכתחילה ונעדרת כל בדל של תימוכין, אלא, אף הופרכה ישירות על ידי יכולתו לתאר את הירי בחקירתו הראשונה, כשעתיים לאחריו (ת/1 - ת/3). לנאשם אין עבר נפשי או פסיכיאטרי כלשהו. אדרבא - עד למועד הרצח תפקד, לכל הדעות ללא דופי, לשביעות רצונם המלאה של הממונים עליו בשירות בתי הסוהר, שם עבד מזה 24 שנים. אף לאחר הרצח הנאשם לא גילה סימנים ל"הפרעה נפשית" כלשהיא, אלא ידע להסביר היטב ואף ולהצדיק את מעשיו בפני חוקריו ובבית המשפט, תוך שהפנה להשקפת עולמו ו"ערכיו", בהם "בגדה", לשיטתו, המנוחה. כאן המקום להזכיר, כי השקפת עולם השונה מזו המיוצגת על ידי החוק אינה מצביעה על "הפרעה נפשית" כלשהיא, וודאי שאין ללמוד מקיומה על "הגבלה ניכרת" ביכולתו של הנאשם להבין את מהות מעשיו, הפסול שבהם או להימנע מעשייתם. אדרבא - יכולת הנאשם להסביר את מעשיו ולנמק אותם תוך הפניה ל"ערכיו" מלמדת, אם בכלל, על חשיבה סדורה וקוהרנטית, ועל בחירה מודעת לסטות מהערכים המוגנים על ידי החוק. לא היה בחוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר קראקרה תאופיק שהוגשה מטעם ההגנה שאף העיד על האמור בחוות דעתו, לפיה, הנאשם סובל מהפרעה דיסוציאטיבית, בכדי לסתור שיקולים אלו. בחוות דעתו של ד"ר קראקרה, לא ניתן, למעשה, למצוא התמודדות אמיתית עם נסיבות הנאשם כמפורט לעיל, ולא עלה בידיו להצביע על מאפיין מוחשי כלשהו בנאשם המלמד על "הפרעה נפשית" כלשהי, או על "הגבלה ניכרת" ביכולתו להבין את מהות מעשיו, הפסול שבהם, או להימנע מעשייתם, כנדרש בחוק. ד"ר קראקרה התרשם כי הנאשם: "[...] רגוע ושקט, עונה על השאלות ולעניין. ללא בעיות בזיכרון ובהתמצאות. ללא עדות לסימני דיכאון מאג'ורי וגם ללא עדות למצב פסיכוטי כל שהוא, לא נצפו מחשבות שווא למינן וגם לא הזיות. יכולות השיפוט, התובנה ושיקול הדעת תקינות. " (נ/1, חוות דעת מיום 6.6.10, בעמ' 3). כל אבחנותיו בהמשך חוות הדעת, לא התבססו אלא על דברי הנאשם, שאי מהימנותו והתנהגותו המגמתית תוארה בהרחבה בהכרעת הדין. בפרט, קביעת חוות הדעת, לפיה סבל הנאשם מ"שכחה דיסוציאטיבית", נסתרה חזיתית על ידי יכולת הנאשם לתאר בפני חוקריו את מעשה הירי (ר' עמ' 26 - 28 להכרעת הדין, עמ' 204 - 205 לפרו'). שגגה מהותית זו, שנפלה לפני עורך חוות הדעת הנכבד, הייתה בלתי נמנעת, משערך את חוות דעתו מבלי שהכרעת הדין כלל הייתה בפניו (ר' עמ' 1 - 2 לנ/1, חוות הדעת, עמ' 202 לפרו'). בית המשפט העליון התריע לא אחת מפני הסתמכות על חוות דעת לעניין ענישה מופחתת שעורכיה לא עיינו בהכרעת הדין ולא נחשפו לממצאיה, כפי שנאמר בע"פ 10669/05:   "...על דרך הכלל, על מנת שחוות דעת מקצועית העוסקת בשאלת תחולתו של סעיף 300א לחוק תהיה שלמה ראוי שעורכיה יעיינו בחומר החקירה, בעדויות העדים בפני בית המשפט ובממצאי הכרעת הדין (השוו ע"פ 7702/04 מסרוואה נ' מדינת ישראל (, 9.1.2008) פסקה 5(ג) לפסק דינו של השופט א' א' לוי; נמיר הנ"ל, בעמ' 82). על משקלה של חוות דעת שניתנה על יסוד עובדות חלקיות, עמד לאחרונה השופט א' רובינשטיין: "לא למותר לציין, בבואנו לבחון את חוות הדעת ונפקותן, כי כבר נקבע מכבר שלאנמנזה שרושם הפסיכיאטר יש משמעות... אך עליה להיות מעוגנת בעובדות... קרי, אם ניתנת חוות דעת על יסוד עובדות חלקיות (או מוטעות), יש לכך השפעה בעת בחינתה" (ע"פ 2965/06 אבו חאמד נ' מדינת ישראל (, 19.9.2007) פסקה י(7) לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין). בניגוד לכך, בפני בית המשפט המחוזי עמדה המסכת העובדתית במלואה. בנסיבות אלה, היה רשאי שלא לאמץ את חוות-דעתו של ד"ר בן-ציון (השוו: ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170, 174; עניין שמן הנ"ל, בעמ' 300-299)." (ר' עניין מטטוב הנ"ל).  אף המלצות איגוד הפסיכיאטריה הישראלי, עליהן הסתמך המומחה, התגלו כסותרות בתכלית את חוות דעתו, והלה אף הודה, למעשה, כי אינו מכיר את תנאי החוק לעניין זה, ומשהוקראו בפניו במהלך עדותו הודה כי זוהי הפעם הראשונה שהוא נחשף אליהן (ר' מ/1, עמ' 205 - 207 לפרו'). כמו כן, לא מצאתי תמיכה כלשהי לחוות דעתו בעדויות בני משפחת הנאשם שהעידו בפנינו. לצורך כך, אפנה לדברים שנאמרו בע"פ 10416/07: "[...]כל מקרה יש לבחון לגופו על פי נסיבות ביצוע העבירה וחומרתה ועל פי נסיבותיו האישיות של הנאשם. במכלול הנסיבות הקשורות למבצע העבירה, יש לבחון את סוג ההפרעה הנפשית ועוצמתה, ועד כמה הוגבלה בעטיה יכולתו - לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח - להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה. על מידת הפגיעה ביכולתו של מבצע העבירה להבין את מעשהו או להימנע ממנו, ניתן ללמוד ממכלול הראיות, לרבות מעשיו של מבצע העבירה לפני האירוע, במהלכו ולאחריו וכן מחוות דעת מומחים" (טרם פורסם - מיום 7.12.09). לבסוף יש להעיר, כי גם לו עמד הנאשם בתנאי החוק, לא היה מקום להפחתת עונשו. הנאשם דנן ניצל לרעה את האמון שנתנה בו בתו, המנוחה, כמי שאמור לגונן עליה ולשומרה, ורצחה נפש. רצח כגון זה, כאמור בהכרעת הדין, של אב את בתו, בשר מבשרו, מנוגד לדרך הטבע ולכל מוסר אנושי. כאמור, כל חטאה של המנוחה, ליאל, היה בקשתה להינשא לבחיר ליבה. אולם, הנאשם לא השלים עם אהבתה לבחיר לבה, לאור עובדת היותו מי שהורשע בעבר בעבירת מין חמורה. משנחקר בדבר המניע למעשיו, כזכור, סיכם: "אני אעמוד ככה בגאווה עם ראש מורם ואני שלם בבית שלי." (ת/3, בעמ' 20). סיכומו של דבר, בנסיבות שפורטו לעיל, אנו דוחים את בקשת הנאשם להחיל בעניינו את הוראת סעיף 300א לחוק העונשין, וקובעים כי אין תנאי הוראה זו מתקיימים בעניינו, על פי הדין וההלכה הפסוקה. משפט פלילינזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשירצח