קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרחבת דירה ללא הסכמת רוב הדיירים: השופט י. גריל, ס. נשיא: א. בפנינו ערעור על פסק דינה של כב' המפקחת על המקרקעין בחיפה (הגב' ציפורה פיגנבוים), מיום 17.3.09, בתיק תביעה 80/08, שלפיו התקבלה בחלקה תביעתם של המערערים, כנגד המשיבות ובחלקה האחר נדחתה. ב. המערערים, אח ואחות, היו בעלים של דירות בבית המשותף שברח' אהבת ציון 1 (רמב"ן 7א') חיפה. בבנין ארבע דירות. המערער הוא הבעלים של חלקת משנה 2, והמערערת היא הבעלים של חלקת משנה 3, שתי הדירות הינן בקומה הראשונה של הבנין. המשיבות הינן הבעלים של חלקת משנה 1 שבקומת הקרקע. המשיבה מס' 1 היא כלתה של המשיבה מס' 2. הדירה הרביעית מצויה בקומה השניה של הבנין והיתה שייכת למשפחת אסולין בתקופה שבה התנהל הדיון בפני כב' המפקחת, אך ביני לביני נרכשה דירה זו על ידי בנה של המשיבה מס' 2. ג. כפי שמסבירה המפקחת בפסק דינה עילת התביעה היא שינויים שביצעו המשיבות בדירה שבקומת הקרקע, לרבות הרחבתה של הדירה, וכן שינויים שהם ביצעו ברכוש המשותף. המערערים טוענים ששינויים אלה פוגעים בזכויות הקנייניות שלהם וכן מהווים תפיסת חזקה ייחודית של המשיבות בחצר הבית. הסעד הנתבע בכתב התביעה הוא השבת המצב לקדמותו, לרבות הריסת תוספת הבניה שבוצעה. ד. המשיבות טענו בכתב ההגנה שהן הרחיבו את דירתן על פי היתר בניה כדין, לאחר שנעשה פרסום כדין של התוכנית לביצוע עבודות הבניה, ולא היתה מניעה מצד המערערים להתנגד לכך במועד. המשיבות גם הציעו למערער להקים במשותף "מגדל ממ"דים", אך משדחה המערער יוזמה זו, לא נותרה בידי המשיבות ברירה אלא להקים ממ"ד בעצמן, וזאת בהסכמתם של מי שהיו אז בעלי הדירה העליונה. המשיבות טענו שהמערערים השתהו בתביעתם והגישו אותה כשהבניה כבר היתה בעיצומה. כמו כן טענו המשיבות שהן מטפחות את החצר המשותפת ומגלות נכונות לתחזק על חשבונן את חצר הבית. לגירסתן, החלק ש"ננגס" מן הרכוש המשותף לצורך הרחבת הדירה הוא זניח. ה. בפני המפקחת הוגשו מסמכים רבים מטעם שני הצדדים, וכן העידו בפני המפקחת המערער מס' 1 מחד גיסא, והמהנדס חיים ספקטור מטעם המשיבות מאידך גיסא. בנוסף ביקרה כב' המפקחת פעמיים במבנה נשוא הדיון. המערער מסר בעדותו בפני המפקחת שלא ידע על הגשת הבקשה להיתר בניה הואיל ולא קיבל על כך הודעה מן הועדה המקומית, וכן לא ראה את ההודעה שנתלתה סמוך לתיבת הדואר שלו, והוא עצמו איננו מתגורר בבית המשותף. יחד עם זאת אישר המערער שהתקיימו שיחות טלפון בינו לבין מר שלומוב בקשר לבניה המתוכננת על ידי המשיבות. ו. מהנדס הבנין מר חיים ספקטור שתכנן את השינויים בדירת המשיבות ואף ייצג אותן בפני רשויות התכנון, מסר בעדותו שתוכנן ונבנה ממ"ד תיקני שקיבל היתר בניה. לגירסת המהנדס פרט לממ"ד בוצעו שינויים מצומצמים במפתחי דירת המשיבות, דלתות וחלונות. נכון למועד מתן עדותו של המהנדס הושלמה הבניה, והיתר הבניה שהתקבל כלל גם את הפרגולה וגם את הריצוף. ז. בביקורה השני של כב' המפקחת בבנין נשוא הדיון, הגיעה כב' המפקחת למסקנה שהשינויים שביצעו המשיבות במעטפת הבית המשותף (למעט בניית הממ"ד), אינם בבחינת תפיסת חזקה ייחודית ברכוש המשותף, ולהלן עיקר התרשמותה של המפקחת: 1. המשיבות הכשירו כניסה נפרדת לחצר הבית הסמוכה לשביל המדרגות העירוני אם כי הן לא ביטלו את השביל המקורי העובר בתוך החלקה לעבר חדר המדרגות של הבית המשותף, אלא שידרגו את שביל המדרגות העירוני והכשירו גישה ממנו לדירתן כך שהתקצרה הגישה לדירתן. לדעת המפקחת שינוי זה דווקא משרת את המערערים הואיל ופחות דיירים עושים שימוש בשביל המדרגות העיקרי לבית המשותף. 2. בקדמת הבית המשותף חצר רחבת ידיים שחלקה מגונן וחלקה נטוע שיחים ועצים, אך ניכר שהחצר אינה מתוחזקת באופן רציף. 3. במרווח הצידי של דירת המשיבות, הכשירו אלה משטח שאותו ריצפו באריחי קרמיקה לפי בחירתן. מעל אותו משטח הותקנה פרגולה. באותו מרווח צידי בוצעה הרחבה של דירת המשיבות שמעליה מרפסת דירה של אחד המערערים. מציינת המפקחת שהמרווח הצידי של הבית המשותף, משני צדדיו, אינו רחב במיוחד ועומד על כ-4 מ'. 4. את דירת המשיבות "חובקת" מדרכה יצוקת בטון המחברת את הכניסה לדירתן (שנמצאת בחזית המערבית) אל הכניסה העיקרית המשותפת שמצויה בחזית המזרחית. אותו שביל יצוק מוביל גם למחסן המשמש את דירת המשיבות בסמוך לשביל המדרגות המרכזי. 5. חזית דירת המשיבות פונה אל החצר והמפתחים שלה שונו: חלונות נאטמו, ותחתיהם נפתחו אחרים. החזית כולה, בשים לב לדירות שבקומות מעל, אינה אחידה. 6. שלושה מדחסי מזגנים מותקנים על מעטפת דירת המשיבות ברום הקרקע. שני הצדדים סיכמו את טענותיהם בפני כב' המפקחת. ח. באשר לחצר הקדמית של הבית, מציינת כב' המפקחת שהחצר כולה היא רכוש משותף של בעלי הדירות כולם וכל שינוי בה חייב להיות על דעת כל בעלי הדירות. החוק אינו מאפשר לבעל דירה לשנות את אופי הרכוש המשותף, גם לא את אופי חצר הבית, מבלי שהדבר יובא לדיון בפורום האסיפה הכללית של בעלי הדירות. ט. בהתייחס לכוונות שגילו המשיבות בסיכומיהן לשדרג את חצר הבית, מציינת כב' המפקחת שמימון חד-צדדי אינו מקנה יתרון כלשהו בקביעת יעדי המימון. עוד מציינת כב' המפקחת שהיא לא התרשמה בעת ביקורה במקום שהאופי של החצר שונה וזאת בהתייחס לחצר החזיתית שהיא החצר העיקרית. י. המפקחת גם לא התרשמה שהמשיבות תפסו חזקה ייחודית בחלק כלשהו של החצר הקדמית. לא הותקנו בחצר כל מחסום או גדר המונעים כניסה למתחם כלשהו לחצר הבית. עוד קבעה כב' המפקחת שאין ממש בטענת המערערים כאילו השימוש הסביר שלהם בחצר נפגם מן הטעם שגדלו מפתחי דירת קומת הקרקע. זכותם של המערערים או מי מטעמם לעשות שימוש בחצר בעינה עומדת כאילו המפתחים לא שונו. י"א. (1) לעומת זאת באשר לחצר הצדדית של הבית, דהיינו, המרווח הצדי בקדמת הכניסה לדירת המשיבות ציינה כב' המפקחת שמרווח זה יוצר רושם של חלק בלתי נפרד מן הדירה עצמה הן בשל חיפוי האריחים, שהינו זהה לחיפוי במרפסת עצמה, והן בשל הפרגולה הקבועה שהותקנה מעליו. התוצאה היא ששימוש באותו מתחם כפי שהוא כיום, על ידי בעל דירה אחר, ובכלל זה מי מן המערערים, איננו מתקבל על הדעת. בנוסף לכך על אותה רחבה מונחים גם חפצים של המשיבות. מכאן מסקנת כב' המפקחת שיש לבטל את האופי של חצר פרטית ששיוו המשיבות לרחבה הצדדית הנ"ל. (2) כב' המפקחת קבעה כי זכותם של המערערים היא שחלק הפרגולה מעץ שחורג מן הגגון, שהיה קיים עובר להקמת הפרגולה, ייהרס. (3) עוד ציינה שלפי תשריט הבקשה להיתר בניה, הגגון שהיה קיים חיפה על חלק שמסתיים בקו ישר עם תחילת הממ"ד. כב' המפקחת קבעה שככל שהפרגולה הקיימת חורגת מקו זה, על המשיבות להורסה. (4) כמו כן הורתה כב' המפקחת לפרק את אריחי הקרמיקה שהונחו ברחבת הכניסה לדירת המשיבות, והוסיפה שהמערערים יממשו זכות זו לאחר שהחלופה תוחלט באסיפה הכללית של בעלי הדירות. פירוק האריחים יהיה על חשבון המשיבות בלבד, ואילו התקנתה - בנייתה של החלופה תהא על חשבון כל בעלי הדירות הואיל ועסקינן ברכוש משותף. י"ב. לעניין הממ"ד קבעה כב' המפקחת שהמשיבות הרחיבו את דירתן והוסיפו לה ממ"ד במרווח הצדי/צפוני של הבית המשותף, בהמשכה של הרחבה המרוצפת. מעל חלק מן הממ"ד ממוקמת מרפסת דירתו של מי מן המערערים. באשר לטענת המערערים כאילו הממ"ד היה מיותר ולא נחוץ למשיבות, קבעה כב' המפקחת שלממ"ד ערך מוסף כמרחב מחיה, ולא רק כחדר ממוגן. ייתכן והמשיבות לא עשו מאמצים כנים ליידע את המערערים אודות הליך הבקשה להיתר בניה. מנגד , כך קובעת כב' המפקחת, המערערים לא הופתעו מן ההליך, הואיל והם ידעו על הכוונה הכללית של המשיבות משיחות ביניהם, שלא הוכחשו בעדויות. המערערים גם לא נקטו בהליך של צו מניעה זמני חרף העובדה שהם נכחו בבניה במהלך ביצועה. מכאן מסקנת כב' המפקחת, ששני הצדדים נטלו סיכון: המשיבות- לכך שיינתן צו הריסה, והמערערים - לכך שהבניה תיוותר על כנה. מציינת כב' המפקחת שיש להבטיח, תוך איזון טענותיהם של שני הצדדים, שלא יהיה בממ"ד שהוקם על ידי המשיבות כדי למנוע בעד המערערים או מי מהם הקמת ממ"ד לדירותיהם שלהם, לכשיבקשו לעשות כך בעתיד. כב' המפקחת קבעה שככל שמי מן המערערים ייזום בניית ממ"ד, לא יהיה בטענת המשיבות כאילו הממ"ד יהווה מטרד מבחינתן, כדי להקנות הגנה למשיבות. י"ג. באשר לשאר הטענות של המערערים קבעה כב' המפקחת שהיא לא מצאה בהן ממש, לרבות לא בטענה של הכשרת מחסן מתחת גרם המדרגות המוביל לחדר המדרגות המשותף. נוכח העובדה שהתביעה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה, החליטה כב' המפקחת שלא יהיה צו להוצאות. עד כאן פסק דינה של כב' המפקחת. י"ד. מונח בפנינו ערעורם של המערערים, ואלה טענותיהם בתמצית. לטענת המערערים התקבצו בפסק דינה של כב' המפקחת שורה של טעויות מהותיות, משפטיות, ועובדתיות, תוך התעלמות מהוראות המחוקק הן בחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 (סעיף 71) והן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 3). לטענת המערערים, פסק הדין גם אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי והוא מעקר כמעט לחלוטין את זכות הקניין של בעל דירה ואת היחסים בין בעלי דירות בבית משותף בכל הנוגע להרחבת דירה ו"ניכוס" שטח משותף לשימוש בלעדי. ט"ו. העתירה בערעור היא להורות למשיבות להחזיר את המצב לקדמותו בבית המשותף, ולהסיר את כל תוספות הבניה והשינויים בקירות החיצוניים כמתואר בכתב התביעה. המערערים מציינים שבפנקס הבתים המשותפים, נכון ליום 6.4.08, אין רישום ביחס להצמדת חלק מהגינה לדירה כלשהי בבית, לעומת זאת שטח הגג הוצמד לדירת בני הזוג אסולין. שטח הגינה הינו בגדר רכוש משותף ובצו רישום הבית המשותף מיום 15.1.67 נכתב שהרכוש המשותף כולל חדר מדרגות הצמוד לכל היחידות וגן שצמוד לכל היחידות. לטענת המערערים החלו המשיבות בביצוע מלאכת בנייה ושיפוץ, מהותית, רחבת היקף, בדירתן במרץ 2008, מבלי לקבל את הסכמת המערערים המהווים 50% מכלל בעלי הדירות בבית המשותף. המערערים אינם מתגוררים בדירותיהם שבבנין מזה שנים, וביום 24.3.08 כשהגיע המערער לבית, הוא גילה שמתבצעת במקום מלאכת הריסה ובנייה רחבת היקף, כשהשינויים פוגעים באופן מהותי ברכוש המשותף, ואזי פנה ללשכת ראש העיר, וזאת פעמיים. לטענת המערערים העלימו המשיבות את העובדה כי הוגשה בקשה לעירייה לאישור תוספות הבנייה. המשיבות לא יידעו בטלפון את המערערים. המען של המערערים, כפי שצויין על ידי המשיבות בהליכי הרישוי בעירייה, היה כתובתם בבית המשותף, למרות שאין המערערים מתגוררים שם, ולא צויינה לא כתובת המגורים שלהם, ולא כתובת משרדו של המערער מס' 1. ט"ז. מוסיפים המערערים שהמשיבות בנו בינואר/פברואר 2003 פרגולה, גג היקפי על מעטפת דירתן ללא הסכמת המערערים ומבלי שטרחו להגיש לעיריה בקשה להיתר. המערערים התנגדו אז לאותו שינוי שביקשו המשיבות לעשות, ובהמשך הורה בית-המשפט לעניינים מקומיים על הריסת הפרגולה וזאת בגזר דין משנת 2006. מובן שעתה, על אחת כמה וכמה, שוללים המערערים את הבנייה והשינויים המהותיים רחבי ההיקף. לטענת המערערים פעלו המשיבות ללא יידוע המערערים, הואיל והן היו מודעות לכך שהמערערים מתנגדים לכל פעולת בנייה או שינוי בבית הפוגעים ברכוש המשותף. י"ז. העבודות להם מתנגדים המערערים, יש בהן לטענתם משום "ניכוס" חלק מהותי ויחסי מן הרכוש המשותף שבגן הבית, לרבות שינויים בחזית הבית והחומה המקיפה אותו כדלקמן: (1) "ניכוס" כל שטח הגן המשותף על ידי המשיבות לצורכיהן בבלעדיות, תוך עקירת מרבית עצי הפרי והנוי. (2) הריסת חלק מחומת הבית והגן מכיוון החנייה של רח' בר גיורא 46 לצורך בניית מדרגות לשימוש בלעדי של המשיבות. (3) בניית קיר לגרם המדרגות הנ"ל, לרבות התקנת כבלי חשמל. (4) בניית חדר או יחידה נוספת לדירה הקיימת, עם חלון מתחת לחדר ומרפסת דירת המערערת עם חלון וקיר במטבח. (5) בניית פרגולה ענקית על פני חלק גדול של הגן המשותף. (6) הריסת קיר ושינויים בחזית בית המשיבות, הצמוד לגרם המדרגות המוביל לדירות המערערים. (7) הכנת החלק שנותר מהגן המשותף ליציקת בטון או ריצוף, לרבות תשתית צנרת מים וחשמל. (8) שינויים בבריכות הביוב והצנרת. (9) שינויים פנימיים בדירת המשיבות שגרמו לסדקים חדשים בדירות המערערים שנגרמו ככל הנראה, מהריסת קירות תומכים או עמודים קונסטרוקטיביים. ההערכה מבוססת על פסולת הבניה שהוצאה מדירת המשיבות. (נציין שביחס לטענה זו של המערערים היה מקום להגיש חוות דעת של מומחה, וכזו לא הוגשה, ולכן בדין לא היתה לכך התייחסות בפסק דינה של כב' המפקחת). י"ח. המערערים חולקים על קביעתה של כב' המפקחת שהשינויים שביצעו המשיבות במעטפת הבית המשותף (למעט בניית הממ"ד), אינם מהווים תפיסת חזקה ייחודית ברכוש המשותף. כך, למשל, מפנים המערערים לאמור בסעיף 5 של פסק הדין שם נכתב: "חלונות נאטמו, ותחתיהם נפתחו אחרים. החזית כולה, בשים לב לדירות בקומות מעל, אינה אחידה". לכן, כך טוענים המערערים, הקביעה שאין מדובר בתפיסת חזקה ייחודית איננה מבוססת, מה עוד, שכב' המפקחת לא התייחסה בפסק דינה לשינויים נוספים. כך, למשל, טוענים המערערים שכניסה נפרדת ובניית שביל גישה מרוצף בגן המשותף של הבית, היא בגדר תפיסה ייחודית, כך גם ריצוף חלק מגן הבית מתחת לפרגולה, כך גם הרחבת דירת המשיבות ב- 4 מ' וכן בניית מדרכה היקפית מסביב לדירת המשיבות, בניית מחסן פרטי עם דלת חיצונית על פני שטח הבית המשותף, הקמת מתקן כביסה, התקנת 3 מדחסי מזגן על מעטפת הקיר החיצוני של הבית, ושינוי מהותי של מפתחי החלונות בקיר החיצוני של הבית, וכן שינוי חזית הבית באופן בלתי אחיד. י"ט. עוד טוענים המערערים, ששגגה נפלה בקביעתה של כב' המפקחת כי הגן של הבית המשותף, מחולק לחצר קדמית וחצר צדית, קביעה שאין לה אחיזה בתשריטי הבית. לטענת המערערים שגתה כב' המפקחת משדחתה את טענתם לפיה השימוש הסביר שלהם בחצר נפגם מחמת שגדלו מפתחי דירת קומת הקרקע. לטענת המערערים המשמעות הנובעת מפסק דינה של כב' המפקחת שכל בעל דירה בקומת הקרקע רשאי לפתוח קירות בקיר החיצוני, כרצונו, להגדיל מפתחים של חלונות, לשנות מיקומם של חלונות חיצוניים, לבנות מחסן על שטח הגן המשותף, לבנות מדרכה היקפית שמחברת בין הכניסות לדירה ולמחסן, וכן שביל גישה חדש לדירה, ומתקן כביסה על פני שטח גן הבית המשותף, מבלי שהדבר יפגע בזכותם של שאר בעלי הדירות המהווים במקרה זה 50% מבעלי הדירות שבבניין, ומבלי להידרש לפרוצדורה המחייבת כינוס אסיפה. כ'. לטענת המערערים קבעה כב' המפקחת ללא בסיס עובדתי (ואף בניגוד לגירסת המשיבות שבסעיף 18ז' לכתב ההגנה), כי היה קיים גגון לפני הבניה. ואולם, הפרגולה שהותקנה שלא כדין בתחילת 2003, נהרסה על ידי המשיבות עצמן בשים לב לגזר דין מיום 19.10.06, שהורה בזמנו למשיבות להרוס את הפרגולה עד 1.11.07, וכך אכן עשו המשיבות כפי שגם כתוב בסעיף 18(ז) לכתב ההגנה של המשיבות, וכן עדותו של מהנדס חיים ספקטור מטעם המשיבות שאישר בעמ' 4 לפרוט' שהגגון הישן שהיה נהרס. כ"א. באשר להוראתה של כב' המפקחת על פירוק אריחי הקרמיקה במרווח הצדי שבחצר ובניית אריחים על חשבון כלל בעלי הדירות, טוענים המערערים שלא היה מקום להוראה זו, שהרי איש לא טען שקודם לריצוף (שנעשה על ידי המשיבות), היו אריחים אחרים. עמדת המערערים היא שמעולם לא היו אריחי קרמיקה על פני שטח הגינה אלא אך ורק אדמת גן ועליה צמחייה, ולכן אין מקום להותיר על כנה את ההוראה בדבר ריצוף אריחים לאחר פירוקם של האריחים הנוכחיים. כ"ב. לגבי בניית הממ"ד, והערתה של כב' המפקחת כי המערערים לא נקטו בהליך של צו מניעה זמני, טוענים המערערים שאין חובה להגיש צו מניעה בהתחשב בכך שהם בחרו להגיש תביעה במועד שעבודות ההריסה החלו. עובדה היא שכאשר ערכה כב' המפקחת את ביקורה הראשון בבית, היא נוכחה לדעת שהמקום נראה כאתר בניה. לטענת המערערים התעלמה כב' המפקחת מהוראות המחוקק ומן האמור בפסיקה המנחה בכל הקשור לבניית ממ"ד בבית משותף על ידי אחד מבעלי הדירות. כ"ג. עוד טוענים המערערים שלא היה מקום לכך שהמפקחת תציין בסעיף 10 לפסק דינה: "בטענות האחרות של התובעים לא מצאתי ממש, לרבות לא בטענה של הכשרת מחסן מתחת לגרם המדרגות המוביל לחדר המדרגות המשותף" לטענת המערערים היה על כב' המפקחת לנמק, ולו בקצרה, מדוע שאר רכיבי התביעה ופריטי תוספות הבנייה שנטענו על ידי המערערים, אינם מועלים לדיון בפסק הדין. לטענת המערערים התעלמה כב' המפקחת בפסיקתה מחלק נכבד של השינויים שנקבעו בסעיף 5 של פסק הדין: כניסה נפרדת לחצר הבית, ריצוף מרווח צידי באריחי קרמיקה שמעליו הותקנה פרגולה, הרחבת דירת המשיבות ברוחב של כ- 4 מטר, מדרכה היקפית סביב לדירת המשיבות המחברת את הכניסות לדירה ולמחסן, בניית מחסן עם דלת חיצונית, מתקן כביסה, התקנת 3 מדחסי מזגנים על מעטפת הבית, וזאת חרף עדותו של המהנדס מר ספקטור שהעיד מטעם המשיבות על שינויי הבנייה הנ"ל (עמ' 2 - 4 לפרוט'). כ"ד. בנוסף מלינים המערערים על כך שלמרות שכב' המפקחת נעתרה לחלק מתביעתם של המערערים, נשללה מהם זכותם לקבל את הוצאותיהם בגין ההליך המשפטי. כ"ה. בהתייחס להוראת סעיף 71ב' של חוק המקרקעין מציינים המערערים שבבעלותם מחצית מן הדירות שבבניין, ולכן אין למעשה תחולה להוראת סעיף 71ב(א) של חוק המקרקעין. מה עוד שהמשיבות אישרו בכתב הגנתן שלא כונסה אסיפת דיירים לצורך אישור הבנייה. טוענים המערערים שברור הוא שהאסיפה לא כונסה נוכח העובדה שהמשיבות ידעו שיש באמתחתן הסכמה רק של 50% מבעלי הדירות. לטענת המערערים התעלמה כב' המפקחת מן ההלכה הפסוקה בעניין הרחבת דירת יחיד בבית משותף, לרבות האמור בהוראות המחוקק והפסיקה המנחה. לטענת המערערים השינויים שבוצעו על ידי המשיבות, מהווים "פגיעה" כמשמעותה בסעיף 2ב לתקנון המצוי, זאת בנוסף לאמור בסעיפים 29 - 30 של פקודת הנזיקין, וכן סעיפים 14, 16, 62(א), וכן 71ב (א)(ב) לחוק המקרקעין. כ"ו. המערערים מפנים לפסקי דין אחרים שניתנו על ידי כב' המפקחת: תביעת 98/06 אורן ארנון נ' שרון נוי, וכן תביעה 138/04 אלקין נ' אונגר, שבהם מדובר היה בשינויים קטנים לאין שיעור מן השינויים שבוצעו על ידי המשיבות במקרה שבפנינו וכב' המפקחת ראתה בהם משום פגיעה שאין לבצעה מבלי לקבל את הסכמת בעלי הדירות. טוענים המערערים שהמשיבות במקרה שבפנינו תפסו חזקה ייחודית בגן המשותף עד כדי כך שזכותם הקניינית של המערערים נפגעת באופן מובהק וחסר תקנה. גם באשר לפעולת המשיבות בקיר החיצוני של הבית המשותף ולמעשה בכל המעטפת של הבית (סגירת חלונות, הרחבת מפתחי חלונות, שינוי בדלתות כניסה לדירה, הוספת חלונות שאינן בהיתר הבניה ועוד), טוענים המערערים שמדובר בתפיסת שליטה ייחודית, דבר שנעשה ללא הסכמת המערערים המהווים 50% מבעלי הדירות בבית המשותף. כ"ז. לגבי התקנת שלושת מדחסי המזגנים, טוענים המערערים שכב' המפקחת התעלמה מן ההלכה שנפסקה ב-ע.א. 93/84 קדמי נ' קווין פ"ד מ'(1), 724, לפיה מוסמכת האסיפה הכללית של בעלי הדירות לאשר בדיעבד פגיעה שנעשתה על ידי בעל דירה ברכוש המשותף של הבית בכלל, ועל ידי התקנת מזגן על הקיר החיצוני של הבית בפרט. בענייננו, לא קיבלו המשיבות את הסכמת המערערים להצבת המדחסים, ונוכח התנגדות המערערים, גם אין אפשרות כי יינתן לכך אישור בדיעבד על ידי האסיפה הכללית. העובדה שהמשיבות בחרו להתקין את המדחסים בחלק העליון של מעטפת הבית, הסמוך לקו רצפת הדירות של המערערים, ולא על פני הקרקע, מחייבת שבעתיים את הסרתם. אין לקבל כי הצבת שלושה מדחסים, במעטפת הבית ובקו רצפת דירות המערערים,הינה בבחינת שימוש רגיל וסביר ברכוש המשותף של הבית לפי תנאי המקום והזמן. כ"ח. בנוסף טוענים המערערים, שכב' המפקחת התעלמה גם מבנייתו של המחסן. בנייתו של המחסן בחצר המהווה רכוש משותף, אינה יכולה להיחשב שימוש סביר ברכוש המשותף. שימוש סביר הוא כזה שאינו מונע שימוש דומה מבעל דירה אחר. ולכן בנייה של קבע, אינה יכולה להיחשב כשימוש סביר ברכוש המשותף. טוענים המערערים שלצורך בניית מחסן בחצר המשותפת, היה על המשיבות לקבל את הסכמת כל בעלי הדירות בבית לפי הוראת סעיף 62(א) של חוק המקרקעין. יתר על כן, בניית מחסן ממש בכניסה למדרגות המובילות לדירות המערערים, פוגעת בזכותם להרחיב את דירתם בעתיד, ואף ליהנות מדירתם כעת. המדובר איפוא בהחלטה המשנה את זכויות המערערים והחלטה כזו מחייבת קבלת הסכמתם המפורשת, וזו לא ניתנה. כ"ט. עוד טוענים המערערים שכב' המפקחת התעלמה מן העובדה שהמשיבות תפסו חזקה ייחודית בחלק הארי של הגן המשותף והן עושות בו שימוש ייחודי שכמוהו כהצמדה בפועל של הגן לדירתם, והם שללו לצמיתות את החזקה המשותפת על ידי תוספות הבניה: בניית המחסן, בניית הפרגולה, בניית המדרכה המחברת את דלתות הדירה והמחסן, בניית מתקן הכביסה ובניית שביל ומדרגות לכניסה ייחודית לדירה ועוד, כמתואר לעיל. לכן, אין לראות בשימושן של המשיבות ברכוש המשותף משום שימוש רגיל וסביר. ל'. לטענת המערערים פסק הדין נשוא הערעור, לגירסתם, "גורם לתוהו ובהו ברכוש המשותף" הואיל והמשיבות שללו לצמיתות מן המערערים את השימוש בחלק הארי של הגן המשותף. לכן, כך טוענים המערערים, תביעתם להשבת המצב לקדמותו אינה מהווה שימוש לרעה בזכות הבעלות שלהם, שהרי גן הבית המשותף הוא בבעלות משותפת של כל דיירי הבניין ואין למשיבות זכות שימוש ייחודית בו. ל"א. תמצית טענות המשיבות: ערעורם של המערערים הוגש בחוסר תום לב, מתוך מטרה לקנטר, לפגוע במשיבות ולהזיק להן. המערערים אינם דיירי הבית המשותף והם אינם גרים בדירותיהם, ולא עשו כן, מזה שנים רבות. הדירות אינן מאוכלסות בדיירים מזה 6 שנים והמערערים עושים בדירות שימוש כמחסנים. הדירות הועמדו בזמנים הרלוונטיים להגשת ערעור זה למכירה, דבר המוכיח את מידת העניין האמיתית שיש למערערים בדירות אלה. לטענת המשיבות, מציעים המערערים את דירותיהם למכירה במחירים גבוהים יחסית לשכונה, תוך שימוש בשיפורים ובשיפוצים שעשו המשיבות ברכוש המשותף ובחזות הבית. לעיקרי הטיעון מצורפים תצהירים של קונים פוטנציאליים שאיתרו את הדירות באתר אינטרנט למכירת דירות ואצל מתווך (מוצג 1 - מודעת הפרסום באינטרנט, מוצגים 2+3 תצהירי קונים פוטנציאליים). מוסיפות המשיבות שהן תמשכנה להתגורר בבניין המשותף גם בשנים הקרובות, ולו בגין העדר יכולת כלכלית. ל"ב. המשיבות מציינות שהבית המשותף מורכב מארבע דירות והוא בן 3 קומות. הדירה שבקומת הקרקע שייכת למשיבות ולדירה זו 7/45 חלקים ברכוש המשותף. שתי הדירות בקומה הראשונה שייכות למערערים כשלכל דירה 6/45 חלקים ברכוש המשותף. הדירה בקומה השניה והעליונה שייכת לבן ולנכד של המשיבות ולה 26/45 חלקים ברכוש המשותף, דירה זו היתה שייכת למשפחת אסולין ואלה מכרו את דירתם בשנת 2008 והדבר נרשם בספרי המקרקעין. מכאן, טענת המשיבות שהדירה השייכת למשיבות, ביחד עם הדירה העליונה בבניין השייכת לַבֵּן, מהווים ביחד 3/4 מן הרכוש המשותף, בעוד ששתי הדירות של המערערים גם יחד, מהוות רק 1/4 מן הרכוש המשותף. ל"ג. עוד טוענים המערערים שהערעור אינו בא אלא לפתוח מחדש את הדיון שנעשה בתיק בערכאה הראשונה, ואין לתת יד לכך, הואיל ומטרת הליך הערעור אינה לתת הזדמנות שניה למערערים להשמיע שוב את טענותיהם ואין זה המקום למקצה שיפורים. כב' המפקחת נתנה דעתה לכל הטענות העובדתיות שנטענו בערכאה הראשונה ואין הצדקה לדון בכך מחדש בערעור. כך למשל, מתייחסות המשיבות לטענה שהעלו המערערים כאילו פעלו המשיבות "בחשאי" להשגת היתר בניה, כשטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק באשר להליכים לקבלת היתר בניה, ובוודאי שאין היא עולה בקנה אחד, עם הצהרות המערערים שהם נמצאים בדירותיהם אחת לשבועיים. טוענות המשיבות שהמערער עצמו העיד (עמ' 5 לפרוט'), כי תיבת הדואר שלו פעילה והוא מקבל שם את החשבונות השוטפים של הדירה. מדוע אם כן נעלמה דווקא הודעת המשיבות בעניין הבקשה לאשר תוספת בנייה לדירתן? לטענת המשיבות ידעו המערערים על בקשת המשיבות להוסיף תוספת בניה לדירתן, ונהגו בעצימת עיניים כשהם ממתינים לסיומה של הבניה, כדי להשמיע אז את מחאתם. טוענות המשיבות שהמערערים ידעו כאמור על תוספת הבניה ובחרו שלא להגיב ושלא להגיש בקשה לצו מניעה ולכך אכן התייחסה כב' המפקחת בסעיף 9(ג) של פסק דינה. ל"ד. באשר לשינוי הפתחים בקומת הקרקע: לטענת המשיבות אין לבית המשותף מראה אחיד. דירות המערערים עברו שינוי באופן שהוספה להן שורת חלונות נוספת על זו שנבנתה במקור, צמוד לתקרות, עקב חלוקת דירות המערערים לרוחב, מה שיצר קומת גלריה (מוצג 5 בעיקרי הטיעון של המשיבות - תמונת החלונות הכפולים בדירת המערער). טוענות המשיבות שלפי הפסיקה, מי שעשה שינויים ברכוש המשותף, אינו יכול לטעון כנגד שינויים דומים. נוכח העובדה שהמערערים שינו את חזית הבניין ופתחו פתחים בקירות החיצוניים, מנועים הם כעת מלטעון כנגד שינוי הפתחים שביצעו המשיבות, והעלאת טענה כזו מצד המערערים כשהם עצמם ביצעו שינויים כאלה, היא חסרת תום לב, זאת במיוחד נוכח מבנה הבית המשותף והעדר האחידות בחזיתות שלו, והתרשמותה של כב' המפקחת משני ביקוריה במקום, כפי שניתן לכך ביטוי בסעיף 5 של פסק הדין. טוענות המשיבות שהן ביצעו שינויים קלים בפתחי החלונות של דירתן. שינויים אלה עמדו לדיון אצל רשויות התכנון וזכו לאישורן, וכן זכו להתייחסות בפסק הדין של כב' המפקחת שביקרה פעמיים במקום והתרשמה אישית מן השינויים שנעשו. היתר הבניה הוצא למשיבות כדין והבניה בוצעה כדין. כל הטענות העובדתיות שהעלו המערערים, נדונו וניתנה להם התייחסות בפסק דינה של כב' המפקחת ואין מקום לברר שנית עובדות שהוכרעו חד משמעית. ל"ה. באשר לפרגולה טוענות המשיבות שהן ביקשו כחלק מן ההיתר, לגליזציה לפרגולה שנבנתה כבר בתחילת שנת 2003. עוד ובנוסף טוענות המשיבות שכב' המפקחת התייחסה במיוחד לפגיעה עליה הלינו המערערים עקב הרחבת פתחי החלונות של המשיבות. נוכח העובדה שהדירות של המערערים ממוקמות בקומה העליונה, הרי הרחבת הפתחים אינה משפיעה עליהם כלל, ואם קיימת פגיעה, הרי היא בפרטיות של המשיבות בלבד, כפי שקבעה כב' המפקחת. ל"ו. כמו כן, יצירת כניסה נפרדת לדירת המשיבות, הותירה הלכה למעשה את חדר המדרגות לשימוש הבלעדי של המערערים ודירת הגג, ובכך הופחת השימוש בחדר המדרגות והופחתה ההפרעה הנובעת משימוש כזה. גם אין כאן כל פגיעה ממשית במערערים. כב' המפקחת ביקרה פעמיים במקום והתרשמה מן הבניה שבוצעה, מן הבית המשותף, מן האיזור בו הוא מצוי, ומן החלוקה הקיימת בפועל בין גינה קדמית לאחורית בבניין. הקביעות העובדתיות של כב' המפקחת נשענות איפוא לא רק על כתבי טענות ושרטוטים אלא גם על מראה עיניים ועדויות ואין מקום לכך שבית המשפט שלערעור יתערב בקביעות עובדתיות אלה ואין ליתן יד למערערים בניצול ציני (כך נטען) של ההליכים המשפטיים. ל"ז. עוד טוענות המשיבות שכתב הערעור נסמך רובו ככולו על פסיקה משנות ה-70, ואולם לאחר שנות ה-80 חל שינוי בפסיקה ונקבע כי שינויים בפתחים, התקנת מזגנים, ודברים דומים, הם בגדר שימוש סביר ברכוש המשותף שאינו מונע שימוש דומה על ידי אחרים. ל"ח. באשר לריצוף הגינה טוענות המשיבות שבעוד שהמערערים מתייחסים ל"אדמת גן" ו"צמחייה" הרי לא היה מדובר אלא בגיבוב של פסולת ואדמה חרבה עליה צמחו פרא, קוצים ודרדרים. המערערים אינם עושים שימוש בדירותיהם מזה שנים, כך על פי הצהרתם. המערערים אינם משלמים דמי ועד בית, ומעולם לא דאגו לטפל או לטפח את הרכוש המשותף, ובכלל זה את חצר הבית המשותף. אין בכך כדי להפקיע את זכותן של המשיבות וזכותם של שאר דיירי הבית המשותף לפעול לשיפור תנאי מחייתם ולטפח את החצר המשותפת וכל זאת מבלי לדרוש מהמערערים השתתפות בהוצאות. ל"ט. לטענת המשיבות השימוש שלהן ברכוש המשותף הוא שימוש סביר כמשמעותו בסעיף 31 לחוק המקרקעין. לטענת המשיבות יש לדחות את טענת המערערים כאילו "ניכסו" לעצמן המשיבות ולשימושן הבלעדי, את החצר. אין יסוד לטענה זו כפי שגם קבעה המפקחת בסעיף 7 (ב) של פסק דינה. מציינות המשיבות, שכל החצר הסובבת את הבית מן החזית ומן הצד, פתוחה וחופשית למעבר כלל דיירי הבית. המשיבות לא ביצעו כל פעולה של חסימת מעבר או התקנת גדרות על מנת למנוע מיתר דיירי הבית המשותף שימוש בחצר. אדרבא, שיפור פני חצר הבית המשותף הפך אותה לשמישה, דבר שלא היה קודם. מ'. עוד טוענות המשיבות שמתקן הכביסה שהונח (לא נבנה אלא הונח) בחצר נועד לתליית כביסה ולא ברור, כך טוענות המשיבות, כיצד בשימוש סביר של המשיבות בחצר הבית המשותף, יש לראות משום "ניכוס" של השטח כפרטי. עוד טוענות המשיבות, שהוכח כעובדה, שהן לא "ניכסו" לעצמן או לשימושן הבלעדי, את חצר הבית המשותף. המעברים לחצר הבית פתוחים לחלוטין, אין גידור ואין כל מכשול ואין מניעה למערערים או לכל דייר מדיירי הבית המשותף, לשהות בחופשיות בחצר הבית המשותף. המדובר בשימוש רגיל וסביר שלגביו גם אין צורך בהחלטת רוב של האסיפה הכללית. המשיבות חוזרות על טענתן שהדירות של המערערים משמשות להם כמקום לאחסנה. הדירות עומדות בשיממונן ותורמות למראה העזוב והמוזנח של הבית. המערערים אינם מתגוררים במקום ולכן אין להם עניין באיכות החיים, זאת בניגוד למשיבות, וכן גם לבני משפחתן, שהם בעלי הדירה הרביעית בבניין, שמתגוררים במקום, ומעוניינים לחיות בצורה סבירה ונאותה. מ"א. בנוסף טוענות המשיבות שהמפקחת התייחסה בפסק דינה לחצר הקדמית ולחצר הצדית של הבית המשותף לאור המיקום של הכניסה לבניין. דווקא נוכח העובדה שלא הופיעה חלוקה מסודרת בתשריט הבית המשותף, היה צורך לעשות אבחנה בין החצרות כפי שנעשה בצדק על ידי כב' המפקחת. החצר החזיתית היא החצר העיקרית בגודלה ובאפשרות לעשות בה שימוש. המשיבות שיפרו את חזותה, אך לא עשו בה דבר כדי למנוע שימוש מיתר דיירי הבניין. נהפוך הוא, העובדה שהמשיבות התקינו אריחים על חשבונן מסביב לבניין, תרמה גם לחיזוקו וגם ליכולת הדיירים לנוע בחצר הבית באופן חופשי ובטוח. מוסיפות המשיבות שצדקה כב' המפקחת בהחלטתה שפירוק אריחי הקרמיקה שהתקינו המשיבות ייעשה רק לאחר שתתקבל החלטת הרוב ביחס לחלופה שתותקן שם ולא יעלה על הדעת שיינתן למערערים מבוקשם להחריב את הטיפוח ולהחזיר את המצב לקדמותו (אדמה חרבה, קוצים ועשבי פרא). לעניין זה, מפנות המשיבות לדבריו של כב' השופט (בדימוס) י' טירקל ברע"א 63339/97 רוקר נ' סלומון פ"ד נ"ה(1) 199 בדבר סוג הזכות הקניינית שנפגעה, עוצמת הפגיעה, עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה, והתנהגותם של בעלי הדין. מ"ב. לטענת המשיבות לא ארעה כל פגיעה בזכותם של המערערים. המשיבות הצמידו לדירתן רק את ריצפת הממ"ד. יתר השטחים שרוצפו פתוחים לחלוטין ומהווים שיפור משמעותי של החצר המשותפת ובכך השביחו את הזכות המשותפת במקרקעין להם ולמערערים. מציינות המשיבות שלעובדה שהמערערים אינם עושים שימוש בדירותיהם, ואף מציעים אותן למכירה, יש משקל רב, שכן כיום, למעשה, עלה ערך הדירות הפרטיות של המערערים נוכח העובדה שהגישה לבניין המשותף הוסדרה דרך רחוב בר גיורא, בנוסף לכניסה מרח' רמב"ן, על ידי כך שהמשיבות יצקו מחדש וריצפו את השביל הציבורי, זאת בנוסף לעובדה שחצר הבית המשותף מתוחזקת ואין עזובה כפי שהיתה קודם לכן. לכן, כך טוענות המשיבות, קשה לראות בהתנהגות המערערים התנהגות שיש בה תום לב. מ"ג. עוד טוענות המשיבות שהטענה כאילו עקב הכשרת פתח מהשביל הציבורי הן שברו את החומה, היא טענה שאינה נכונה. בבית המשותף, לא היתה מעולם חומה, אלא לכל היותר רצועת בטון בגובה נמוך בה פתחו המשיבות פתח וחסמו אותו בשער. המהות לא השתנתה, נהפוך הוא: בעוד שדילוג מעבר לחומה איפשר מעבר לבית, הרי כעת יש במקום שער וכניסה נוספת לבית, דבר שהשביח את ערך כלל הדירות בבניין ויצר אפשרות הגעה נוחה יותר מרחוב נוסף. טענת המערערים כאילו המשיבות "ניכסו" לעצמן מחסן שהיה רכוש משותף ונעלו אותו, אינה נכונה. המשיבות פינו חלל מתחת לגרם המדרגות בכניסה לבנין, בצמוד לדירתן, והתקינו לו דלת שאיננה נעולה. מעולם לא היה במקום מחסן ומעולם לא עשה מי מדיירי הבית שימוש במקום זה כמחסן. כעת, לאחר שהמשיבות השקיעו מכספן וממרצן, ניקו ופינו את החלל, הפך הוא (לגירסת המערערים) "למחסן" ועוד "משותף". מ"ד. באשר לטענת המערערים שלא היה מקום לאשר למשיבות בניית ממ"ד טוענות המשיבות כך: עוד בטרם הגישו המשיבות בקשה להיתר בניה, הן פנו למערערים וניסו להגיע עימם להסכמה על הקמת "מגדל ממ"דים" לאורך כל הבית המשותף. יוזמה זו לא נתקבלה על ידי המערערים. טוענות המשיבות שצדקה כב' המפקחת משקבעה כי בניית הממ"ד חיונית, ומלבד היותו תוספת בנייה תפקידו המרכזי הוא להגן על דיירי ויושבי הדירה. מעל לממ"ד שאותו בנו המשיבות, מצוייה מרפסת של המערערים ומכאן שאין כל פגיעה בדירת המערערים. מציינות המשיבות שקיימת חשיבות לממ"ד בבניין שהוא בניין ישן ונעדר אמצעי מיגון, ולמיטב ידיעתו של ב"כ המשיבות, טרם ניתן פסק דין מערכאה משפטית כל שהיא שחייב הריסת ממ"ד שנבנה על פי היתר, כפי שגם קבעה כב' המפקחת בסעיף 9(א) של פסק הדין, והוסיפה שגם המערערים יוכלו לבנות ממ"ד בצמוד לדירותיהם, וטענת מטרד לא תישמע בעניין זה מפי המשיבות (סעיף 9(ה) של פסק הדין). מציינות המשיבות שה"ניכוס" היחיד של רכוש משותף שנעשה על ידן הוא של השטח המהווה את רצפת הממ"ד, שבעבר היה חלק מן החצר המשותפת, ואולם כיצד ניתן לבצע תוספת בנייה לדירה בקומת קרקע שלא בדרך זו? האיזון שנעשה על ידי כב' המפקחת הוא מתן אפשרות למערערים לבנות ממ"ד בעתיד כשהמשיבות לא תוכלנה להתנגד לכך. מ"ה. בנוסף טוענות המשיבות שהוכח בפני כב' המפקחת שהיה קיים במקום גגון בטרם נבנתה הפרגולה נשוא ההיתר. במסגרת איזון האינטרסים בין הצדדים, קבעה כב' המפקחת שהפרגולה תצומצם לממדי הגגון שהיה שם בעבר. מ"ו. מוסיפות המשיבות וטוענות שכינוס אסיפת הדיירים היא אכן הוראה מחייבת, אך בבית משותף זה מעולם לא התכנסה אסיפת דיירים, והמערערים עצמם ביצעו שינויים בקירות החיצוניים מבלי שכינסו אסיפת דיירים, ואף מבלי שקיבלו הסכמה ממי מבעלי הדירות האחרים, ולהן אין מקום לטענותיהם. באשר לטענת המערערים שלמשיבות לא היה הרוב הדרוש לביצוע השינויים ברכוש המשותף, טוענות המשיבות שטענה זו מעולם לא הוכחה על ידי המערערים ואינה נכונה כלל. ראשית, גם הבעלים הקודמים של דירת הגג הסכימו לשינויים ברכוש המשותף ומכל מקום, לא התנגדו ולא נקטו בהליך כלשהו נגד המשיבות. דירת הגג היא הגדולה ביותר מבין הדירות בבניין המשותף ונרכשה על ידי בנה של המשיבה. ומכאן שכיום בוודאי ישנו הרוב הדרוש לביצוע שינויים ברכוש המשותף. יתר על כן, לא זו בלבד שזכויות הבניה היחסיות של כל דירה להרחבה לא נפגעו, אלא שכב' המפקחת הוסיפה וקבעה שלא תישמע טענת מטרד מפי המשיבות, כשירצה מי מן המערערים להרחיב את דירתו כחוק. באשר לטענת המערערים על כך שלא כונסה אסיפה כללית כדי לקבל החלטה בעניין השינויים שבוצעו, חוזרים המערערים על טענתם שמדובר בשתי דירות הסגורות מזה שנים, המשמשות מחסן לספרים, ואינן נושאות בהוצאות השוטפות של הבניין המשותף, אך בנוסף נטען, שהמערערים בעצמם לא יזמו אסיפה כללית כשנודע להם על הבניה. השאלה היא, מדוע לא ניצלו המערערים את זכותם החוקית לקיים אסיפה כללית ולקבל החלטת רוב על התנגדות גורפת לבנייה שביצעו המשיבות? תשובת המשיבות היא שהמערערים ידעו שהם מחזיקים רק ברבע מן הרכוש המשותף ולכן לא יצליחו לגייס את הרוב הדרוש באסיפה. מ"ז. לטענת המשיבות פסק דינה של כב' המפקחת מאוזן בצורה מושלמת ומבוסס על התרשמותה של כב' המפקחת משני ביקוריה במקום. הביקור האחד בתחילת הבניה, והביקור השני בסיומה, כשבפסק הדין הביעה כב' המפקחת את התרשמותה בצורה ברורה באופן שהורתה לקצץ בשטח הפרגולה וקבעה את סדרי הפעולה לעניין ריצוף הגינה, ומנגד הממ"ד שנבנה על פי היתר בניה, ושהוא תוספת בטיחותית ראשונה במעלה נותר על כנו, והשינויים בחצר ובמעטפת הבית, יישארו במקומם מפאת העובדה שאינם מהווים תפיסה ייחודית ברכוש המשותף או שינוי אופי הרכוש המשותף, ומדובר בפסק דין מאוזן לשני הצדדים. מ"ח. בהמשך לישיבת קדם הערעור שהתקיימה בתאריך 29.11.09, הגיש המערער מס' 1 הודעה ביום 6.12.09, ולפיה ביום 30.11.09 נחתמו הסכמים למכירת הדירות של שני המערערים, כשלהודעה מצורף תצהירו של מר יחיאל קיסרי מיום 3.12.09. להודעה מצורף גם עותק הסכם מתאריך 30.11.09 בדבר מכירת דירתו של המערער מס' 1, הידועה כחלקה 517/2 (נעיר כאן, לפי עיון במחשב בית המשפט, שנראה כי לא צורף ההסכם שנעשה ביחס לדירתה של המערערת מס' 2). להסכם צורף גם מסמך שכותרתו "הסכם נלווה" בו נאמר שהמוכר (המערער מס' 1) הגיש לבית משפט זה ערעור על פסק דינה של כב' המפקחת, וכי הקונה מייפה את כוחו של המוכר בייפוי כח בלתי חוזר, להמשיך ולפעול כמיטב שיפוטו בערעור זה, כשהמערער מס' 1 יוכל לקבל כל החלטה הקשורה לפעולות הבנייה שבוצעו על ידי המשיבות, מבלי שיידרש להסכמה עתידית נוספת של הקונה. הקונה מתחייבת להימנע מלהגיע להסכם עם המשיבות בכל עניין המשתמע מן הערעור, נוכח העובדה שעקב ביצוע השינויים המבניים בדירת המשיבות וברכוש המשותף, נמכרה הדירה במחיר מופחת לקונה. עוד צויין בהסכם כי הצדדים מסכימים שהמוכר (המערער מס' 1) ישא בתוצאות הערעור, ככל שהערעור יידחה וייפסקו הוצאות לטובת המשיבות, ומאידך גיסא, נאמר בהסכם שהמערער יזכה לקבל את כל פירות הערעור ככל שהערעור יתקבל, וככל שייפסקו הוצאות לטובתו. מ"ט. ביום 13.4.2010 התקיים בפנינו הדיון בערעור. נטען בפנינו על ידי ב"כ המשיבות, שהקונה שרכשה את הדירות מבצעת שינויים נרחבים בחזיתות וכן גם בנתה תוספות בנייה ללא היתר. המערער מס' 1 טען שהוא נפגע כספית וקניינית עקב העבודות שביצעו המשיבות. עוד טען המערער מס' 1 שלפי התצהיר שהוגש מטעם המשיבות, ביקשו המערערים עבור הדירות 680 אלף ₪, ואילו בפועל המערערים קיבלו 600 אלף ₪ עבור שתי הדירות. המערער מס' 1 חזר על כל הטענות שבהודעת הערעור, ובעיקרי הטיעון, וכן על הטענות שהועלו בישיבת קדם הערעור, וב"כ המשיבות חזרה אף היא על האמור בעיקרי הטיעון ועל מה שנאמר בעל-פה בקדם הערעור. ב"כ המשיבות הפנתה לכך שלפי תצהיר שהוגש של קונה פוטנציאלי של הדירות, המחיר שהציע אותו קונה פוטנציאלי לא עלה על 570 אלף ₪ (כזכור נמכרו שתי הדירות ב- 600 אלף ₪), ומכאן שלא נגרם כל הפסד למערערים. עוד נטען מטעם המשיבות, שכל העבודות שבוצעו בקרקע ויציקות הבטון נועדו למנוע את המשך שקיעת רצפת הבית המשותף, ופעולות אלה, השביחו את הנכסים של המערערים, כמו גם טיפוח הגינה. עד כאן תמצית טיעוניהם של הצדדים. נ'. לאחר שעיינתי בתיק שהתנהל בפני כב' המפקחת, בפסק הדין, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון שהגישו שני הצדדים, בתמונות, ובמסמכים הרלוונטיים, הגיעה העת להכריע את הדין. סעיף 62(א) סיפא של חוק המקרקעין קובע: "אין לקבוע הצמדה של חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית אלא בהסכמת כל בעלי הדירות". סעיף 71ב של חוק המקרקעין נועד לאפשר, בהתקיים תנאים מסויימים, הרחבתה של דירה בבית משותף, ולרבות גם אפשרות הרחבת דירה לשם בניית מרחב מוגן, וזו לשונו של הסעיף: "(א) על אף הוראות סעיף 62(א) סיפא, או סעיף 12(ב) לתקנון המצוי שבתוספת, רשאים מי שבבעלותם 3/4 מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, להחליט בדבר הוצאה של חלקים מסוימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, לשם בניה שמטרתה הרחבת אותה דירה וכן להחליט בדבר חלוקת זכויות הבניה הנדרשות לצורך זה. ואולם, היה נושא ההחלטה כאמור הרחבת דירה פלונית אחת או יותר, לשם בניית מרחב מוגן דירתי או מרחב מוגן קומתי, רשאים להחליט על כך מי שבבעלותם ששים אחוזים מהדירות". נ"א. המשיבות טוענות בעיקרי הטיעון שמטעמן, עמ' 2, שהואיל ובבעלות המשיבות הדירה שבקומת הקרקע שלה 7/45 חלקים ברכוש המשותף, ובנוסף רכש בנה של המשיבה את הדירה בקומה העליונה שהיתה שייכת למשפחת אסולין ולה 26/45 חלקים ברכוש המשותף, הרי המסקנה היא שלמשיבות 3/4 מן הרכוש המשותף. ואולם, בכך לא די לצורך הוראת סעיף 71ב(א) של חוק המקרקעין, שהרי על מנת להיכנס ב-ד' אמותיה של הוראת סעיף 71ב(א) הנ"ל, חייבים להתקיים שני תנאים במצטבר: בעלות על 3/4 מן הדירות שבבניין, ו-2/3 מן הרכוש המשותף אמור להיות צמוד לדירות אלה. המחוקק יוצר הקלה בסיפא של סעיף71ב(א) בקובעו שכאשר מבוקש להרחיב דירה פלונית אחת או יותר לצורך בניית מרחב מוגן, רשאים להחליט על כך מי שבבעלותם 60% מן הדירות (בעוד שבהרחבת דירה ללא קשר להקמת ממ"ד, יש צורך ב-3/4 מן הדירות בבניין), אך גם הקלה זו אין בה כדי לסייע בידי המשיבות במקרה שבפנינו, הואיל ובסופו של דבר, מתוך 4 הדירות שבבניין, שתי דירות שייכות למערערים, ולכן ממילא אין המשיבות עונות על התנאי הנדרש ביחס לשיעור הבעלות בדירות, הואיל ובבעלותן רק מחצית מן הדירות שבבניין. כאמור כבר לעיל, הדרישה בדבר שיעור הבעלות בדירות, חייבת להתקיים במצטבר לגודל הרכוש המשותף הצמוד לדירותיהם שחייב להיות לפחות 2/3. גודל הרכוש המשותף הוא רק אחד משני הרכיבים שחייב להתקיים ואין די בו בתור שכזה. מסקנת ביניים: סעיף 71 ב' (א), לפי פשוטו של מקרא, אינו חל בנסיבות הענין שבפנינו. נ"ב. אוסיף, שעצם העובדה שהמערערים מכרו את זכויותיהם בדירות הנ"ל אין בה, בתור שכזו, כדי לסכל את תביעותיהם. הזכויות שהמערערים טוענים כי נפגעו הינן זכויות קנייניות, ובהסכם מיום 30.11.09, הנלווה להסכם מכר הדירה, מייפה הקונה את כוחו של עו"ד אילן קיסרי להמשיך ולפעול כמיטב שיפוטו בערעור נשוא הדיון, ואף ניתנת ההסכמה לכך שעו"ד קיסרי יזכה לקבל את כל פירות הערעור. נ"ג. עתה, עלי לדון בשאלות לגופן. מה הדין כאשר לא עומד לרשותו של דייר בבית משותף, המבקש להרחיב את דירתו, או לבצע שינוי שיש בו משום פגיעה ברכוש המשותף, הרוב הנדרש למטרה זו לפי הוראת סעיף 71 ב'(א) של חוק המקרקעין? בסוגיה שכזו התחבט בית המשפט המחוזי בחיפה, בהרכב בראשות ס. הנשיאה השופטת ש. וסרקרוג, והשופטים י. כהן ו-ע. זרנקין ב-ע"א 835/08 נטלה צבי נגד עטרה פרי ואח', אתר "נבו", פסק דין מיום 18.11.09. באותו מקרה מדובר היה בבית דו קומתי ובו 6 דירות, כשבכל קומה שלוש דירות. המערערת,שם, ביקשה להרחיב את דירתה אל מפלס הגג, שהוא בגדר רכוש משותף של כלל בעלי הדירות, על ידי הוספת שלושה חדרים, ובכללם אף ממ"ד, וכן מרפסת וחדר שירותים. הועדה המקומית אישרה את הבקשה ונתנה למערערת את ההיתר המבוקש, אך המשיבים, שם, עתרו בפני המפקחת למתן צו מניעה קבוע שיאסור על המערערת לבצע את עבודות הבניה על גג הבית המשותף. המשיבים, שם, טענו כי על פי הדין נדרשת הסכמת מי שבבעלותם 3/4 מן הדירות, ו-2/3 מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, לצורך הוצאת חלקים מסויימים מן הרכוש המשותף, והצמדתם לדירה פלונית. הסכמה כאמור לא נתקבלה, ולדעתם יש להתנגדותם טעם של ממש, הואיל ובניה נוספת על הגג תפגע בצורת המבנה, ואף תשמש מכשלה של ממש בבואם להוסיף דירות לבית ולחזקו לפי הוראות תמ"א 38, כשלא ניתן יהיה להשתמש בזכויות הבניה בגג כמשאב לצורך מתן תמורה לקבלן שישפץ את המבנה ויחזקו. כב' המפקחת נעתרה לתביעה ואסרה על המערערת לבצע את עבודות הבניה על פי ההיתר שקיבלה, וזאת מכיוון שלא היה ברשותה שיעור ההסכמה הנדרש לפי סעיף 71 ב'(א) של חוק המקרקעין, הואיל והיא נזקקה להסכמה של 4 בעלי דירות לפחות. נ"ד. בפסק דינה של ערכאת הערעור (ע"א (מחוזי חיפה) 835/08) נתפלגו הדיעות. כב' השופט ע. זרנקין סבר ששגתה כב' המפקחת משסברה שחוק המקרקעין אינו מתיר לה להידרש לנימוקי ההתנגדות של המתנגדים לבניה, שהרי הוקנו למפקחת כל הסמכויות שיש לשופט בית משפט שלום בתביעה אזרחית. יש איפוא להידרש גם לשאלה האם ההתנגדות של המתנגדים היא תמת לב, והאם לא נתקיימו נסיבות בהן מן הראוי לכפות על המתנגדים את הסכמתם הר כגיגית (עקרון תום הלב כפי שדן בו כב' הנשיא (בדימוס) א. ברק ב-רע"א 6339/97 רוקר נגד סלומון פ"ד נ"ה (1) 199, בעמ' 279). לכן, סבר כב' השופט ע. זרנקין שראוי להחזיר את הדיון בפני כב' המפקחת על מנת שזו תשמע את טענות הצדדים באשר לנימוקי ההתנגדות ותכריע בבקשה לצו מניעה בהתחשב גם בטענות אלה. נ"ה. כב' השופט י. כהן סבר שבדין דחתה כב' המפקחת את הבקשה לצו מניעה קבוע, בציינו שגם אם כב' המפקחת לא העריכה את משקלם של נימוקי ההתנגדות של המשיבים יכולה לעשות זאת גם ערכאת הערעור, מבלי שהדיון יוחזר לשולחנה של כב' המשפחת. לדעת כב' השופט י. כהן נימוקי ההתנגדות של המשיבים הם ענייניים ובעלי משקל לא מבוטל, הן באשר לשמירת חזותו המיוחדת של הבנין, והן באשר לאפשרויות ניצול הרכוש המשותף לצורך חיזוק הבנין מפני רעידות אדמה לפי תמ"א 38. נ"ו. ס. הנשיאה כב' השופטת ש. וסרקרוג הצטרפה במישור העקרוני, לפסק דינו של כב' השופט ע. זרנקין וקבעה אף היא שלכב' המפקחת נתונה הסמכות לדון בנימוקי ההתנגדות, ואף חובתה לעשות כן, בהוסיפה שהבדיקה הנדרשת תיעשה בזהירות ותבחן האם מדובר בהתנגדות סתמית שאינה עניינית, כגון מתוך כוונת קינטור, או מסיבה אחרת הנוגדת את עקרונות שיטת המשפט, שדבר אין לה עם הפגיעה בזכות הקניינית כשלעצמה, ובמקרה כזה לא יהא מקום לאשר את ההתנגדות. סמכות כזו, כך כותבת כב' השופטת ש. וסרקרוג, נתונה מכח סעיף 14 של חוק המקרקעין ("בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי-נוחות לאחר"), וכן האמור ב-רע"א 6339/97, פס"ד רוקר, פ"ד נ"ה (1) 199, וכדבריה: "ההתנגדות....צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר". לעיצומו של ענין סברה כב' השופטת ש. וסרקרוג, כמו כב' השופט י. כהן, שבאותו מקרה אין טעם בהחזרת הדיון בפני כב' המפקחת, וזאת משום שמעיון בפסק דינה של המפקחת עולה שמראה הבית הוא ייחודי, הן בשל גובהו והן בשל חיפוי האבן על המעטפת החיצונית, החצר רחבת הידיים בקדמתו, ועצים מרשימים מסביבו, וזכאותם של המשיבים להבטיח שמירת ערך זה. כמו כן ציינה כב' השופטת ש. וסרקרוג שהמפקחת קיימה ביקור במקום, בנוכחות הצדדים, וקיים ממצא שמדובר במבנה בית ייחודי בקומתו ומראהו. עד כאן באשר לפסק הדין שבע"א 835/08 (מחוזי חיפה), נטלה צבי נגד עטרה פרי. נ"ז. מהתם להכא: כב' המפקחת שמעה את עדותו של המערער מס' 1, עוה"ד אילן קיסרי, שהעיד כי לא ידע על הגשת הבקשה להיתר בניה, יחד עם זאת התקיימו שיחות טלפון בינו לבין מר שלומוב, בקשר לבנייה המתוכננת על ידי המשיבות. (עיינו גם בעמ' 5 סיפא של פרוט' הדיון בפני כב' המפקחת). כמו כן העיד מהנדס הבנין שתכנן את השינויים בדירת המשיבות וייצג אותן בפני רשויות התכנון (מר חיים ספקטור). לפי עדותו תוכנן ונבנה ממ"ד תקני שקיבל גם היתר בניה. פרט לממ"ד בוצעו שינויים מינוריים במפתחי דירות המשיבות, דלתות וחלונות, באופן שאינו מהווה שינוי מהותי. היתר הבניה שהתקבל כלל גם את הפרגולה וגם את הריצוף. נ"ח. כב' המפקחת ביקרה פעמיים בבנין. בפעם הראשונה התנהל עדיין תהליך בניה במקום, ואילו בביקור השני: "יכולתי להתרשם כי לא כצעקתה לאמור: השינויים שביצעו הנתבעים במעטפת הבית המשותף (למעט בניית הממ"ד) אינם מהווים תפיסת חזקה ייחודית ברכוש המשותף...". (עמ' 2 של פסק הדין, סעיף 5). בהמשך פירטה כב' המפקחת את הנתונים הרלוונטיים שמצאה לנכון לציין על יסוד ביקוריה במקום: 1. המשיבות הכשירו כניסה נפרדת לחצר הבית בסמוך לשביל מדרגות עירוני, וזאת תחת שביל הגישה, אף הוא רצוף מדרגות, העיקרי לבית, אם כי המשיבות לא ביטלו את השביל המקורי העובר בתוככי החלקה אלא שידרגו את שביל המדרגות העירוני והכשירו גישה ממנו לדירתם. שינוי זה דווקא משרת את המערערים הואיל ופחות דיירים עושים שימוש בשביל המדרגות העיקרי לבית המשותף. 2. המבנה האכיטקטוני של הבית וכן מיקומו הם ייחודיים: אין בבית סימטריה, הוא בנוי במדרון באופן שהגישה אליו אפשרית הן מן הרחוב התחתון: רח' בר גיורא, והן מן הרחוב העליון: רח' רמב"ן. 3. בקדמת הבית המשותף חצר רחבת ידיים. חלקה מגונן, חלקה נטוע שיחים ועצים, אך ניכר שאינה מתוחזקת באופן רציף. 4. במרווח הצדי של דירת המשיבות הכשירו הללו משטח אותו ריצפו באריחי קרמיקה לפי בחירתם. מעל אותו משטח הותקנה פרגולה. 5. באותו מרווח צדי בוצעה הרחבה של דירת המשיבות שמעליה מרפסת דירת אחד המערערים. ככלל, המרווח הצדי של הבית המשותף, משני צדדיו, אינו רחב במיוחד (בערך כ-4 מ'). 6. את דירת המשיבות "חובקת" מדרכה יצוקת בטון המחברת את הכניסה לדירתם , הנמצאת בחזית המערבית, אל הכניסה העיקרית המשותפת הנמצאת בחזית המזרחית. אותו שביל יצוק גם מוביל למחסן המשמש את דירת המשיבות הממוקם בסמוך לשביל המדרגות המרכזי. בקדמת המחסן מוצבת דלת אופיינית לדלתות של מחסנים. 7. לאורך המדרכה החובקת, הוצב מתקן לתליית כביסה. 8. חזית דירת המשיבות הפונה אל החצר - ניכר שהמפתחים בה שונו: חלונות נאטמו, ותחתיהם נפתחו אחרים. החזית כולה, בשים לב לדירות שבקומות מעל, אינה אחידה. 9. שלושה מדחסי מזגנים מותקנים על מעטפת דירת המשיבות, ברום הקרקע. נ"ט. אבהיר, שבקביעות העובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ובהתרשמות הנובעת מקביעות עובדתיות אלה, אין מקום להתערב, כך מקובל בדרך כלל (בכפוף לחריגים שאינם מתקיימים במקרה שבפנינו). קל וחמר שאלה הם פני הדברים כשעסקינן בערכאה דיונית המתמחית בטיפול בסכסוכים מסוג זה, שאף דאגה לבקר פעמיים בבניין נשוא המחלוקת. ס'. לענין אי-ההתערבות בקביעות עובדתיות, עיינו: ע"א 3601/96 ע' בראשי נגד עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נ"ב (2) 582, בעמ' 594: "בית משפט זה כבר חזר וקבע פעמים רבות בעבר, כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת המימצאים העובדתיים.....". וכן: ע"א 6521/98 בואטנה נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ט (4) 218, בעמ' 222: ".... כלל הוא כי בית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב במימצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית". ס"א. על כך גם יש להוסיף את תחולת עקרון תום הלב כפי שנקבע ב-רע"א 6339/97 רוקר נגד סלומון, פ"ד נ"ה (1) 199 (שהדיון בו התקיים בהרכב של 7 שופטי בית המשפט העליון). בנוסף לדברים שכבר הובאו לעיל במסגרת פסק דינו של כב' השופט ע. זרנקין ב-ע"א (מחוזי חיפה) 835/08, אוסיף ואביא גם מדבריו של כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק, בפסק הדין רוקר נגד סלומון, שם, בעמ' 277: ”השימוש בזכויות על-פי חוק המקרקעין צריך להיעשות מתוך הגינות. מושג תום-הלב בהקשר זה משמעו אמת-מידה אובייקטיבית. לשם פגיעה בעקרון תום-הלב, אין נדרש כי בעל הזכות יפעל מתוך זדון או רוע-לב. די בכך שפעולתו אינה עולה בקנה אחד עם "הסטנדרדים הערכיים הראויים של החברה הישראלית, כפי שבית המשפט מבין אותם מעת לעת"...“ (ההדגשה שלי - י.ג.) ובהמשכו של אותו עמוד: ”תום-הלב חל על כל שימוש בזכות, בין שימוש בזכות הקניין הגורם נזק לזולת, ובין שימוש בזכות הקניין שנועד להגן על זכות הקניין (או זכות אחרת) מפני מתנכלים לה.“ וכן: ”לשופט נתון שיקול-דעת - בגדרי המרחב הניתן לו מכוח פעולתו של עקרון תום-הלב - בהענקת סעדים הפוגעים בזכויות על-פי חוק המקרקעין (ראו ע"א 782/70 הנ"ל [6]). היקפו של שיקול-דעת זה נגזר מעוצמת פעולתו של עקרון תום-הלב.“ (שם, עמ' 277, סיפא - עמ' 278 רישא). עוד כתב כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק, שם, בעמ' 278: ”זכות הקניין ככל זכות האחרת אינה מוחלטת. כל הזכויות כולן הן יחסיות. זכות הקניין אינה הזכות לנהוג שלא בתום-לב. על-כן נתון תמיד שיקול-דעת שיפוטי - בגדרי עקרון תום-הלב - בהענקת סעדים בגין פגיעה בזכות הקניינית... מהותה של הזכות משפיעה על היקף פעולתו של עקרון תום-הלב בגדריה. כל זכות והערכים והאינטרסים המוגנים על-ידיה; כל זכות ועוצמתה שלה; כל זכות ואיזוניה שלה ביחסה עם ערכים ואינטרסים נוגדים; כל זכות ומידת השפעתו של תום-הלב עליה.“ וכן, שם, בעמ' 279: ”עקרון תום-הלב קובע את אופן התנהגותם של אנשים שמציאות החיים הפגישה ביניהם. הוא קובע כי התנהגות זו צריכה להיות ביושר ומתוך הגינות כנדרש על-פי תחושת הצדק של החברה בישראל. מעצם מהותו, עקרון תום-הלב מהווה אמת-מידה "פתוחה" המשקפת את תפיסות היסוד של החברה הישראלית באשר להתנהגות ראויה בין בני-אדם. הקטגוריות של תום-לב לעולם אינן סגורות; לעולם אינן נוקשות ולעולם אינן שוקטות על השמרים. תום-הלב מכניס לשיטתנו יסוד של גמישות המאפשר לשיטה להתאים את עצמה לצורכי החיים המשתנים. הוא מאפשר למשפט לגשר על הפער בין צרכיו של הפרט לצרכיו של הכלל...“ ס"ב. כשאני מציב לנגד עיניי את הוראות החוק והפסיקה מחד גיסא, ואת קביעותיה העובדתיות של כב' המפקחת בפסק דינה והתרשמויותיה מביקוריה בבית המשותף מאידך גיסא, סבורני שבעיקרו של דבר, ולמעט בשלוש סוגיות אותן אפרט להלן, אין מקום להתערבותנו בפסק דינה של כב' המפקחת שהכריעה את הדין כראוי בנסיבות הספציפיות שהיו מונחות בפניה כשמחד גיסא, מחזיקות המשיבות במחצית בלבד מן הדירות שבבנין ולכן אין להן שיעור הבעלות הנדרש לצורך תחולת ההוראה שבסעיף 71 ב'(א) של חוק המקרקעין, אך מאידך גיסא, יש לבחון את נימוקי ההתנגדות של המערערים, והאם עולים הם בקנה אחד עם עקרון תום הלב, כמפורט כבר לעיל. ס"ג. סבורני שכב' המפקחת הכריעה כראוי במחלוקת שהונחה בפניה, באשר לחצר הקדמית של הבית, וכזכור היה לכב' המפקחת היתרון הנובע מביקוריה במקום והתרשמותה הבלתי אמצעית. גם לאחר שעיינתי, וחזרתי ועיינתי, בכל הטענות וההשגות שהעלו המערערים, סבורני שאין מקום להתערבותנו בקביעותיה, נימוקיה ומסקנותיה של כב' המפקחת לפיהם לא תפסו המשיבות חזקה ייחודית בחלק כלשהו של החצר, כך גם באשר לדחיית טענות המערערים כאילו נפגם השימוש הסביר שלהם בחצר מן הטעם שגדלו מפתחי דירת קומת הקרקע. ס"ד. באשר לחצר הצדית של הבית קבעה כב' המפקחת שיש לבטל את האופי של חצר פרטית ששיוו המשיבות לרחבה הצדית האמורה. לענין זה קבעה כב' המפקחת כי זכותם של המערערים היא שחלק הפרגולה מעץ החורג מן הגגון שהיה קיים עובר להקמת הפרגולה - ייהרס, והוסיפה: "הגגון שהיה קיים חיפה על חלק שמסתיים בקו ישר עם תחילת הממ"ד. ככל שהפרגולה הקיימת חורגת מקו זה - שומה על הנתבעת להורסה". (עמ' 5 של פסק הדין). ס"ה. נראה לי שבענין זה נפלה שגגה בפסק דינה של כב' המפקחת הואיל ובהתייחס לגגון שהיה קיים, כמצויין בפסק דינה של כב' המפקחת, הוגש כתב אישום כנגד המשיבה מס' 1 וכנגד מר שלומוב גנאדי ב-ת.פ. 359/05 של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה שם צויין כי הנאשמים בנו גגונים מלוחות איסכורית בצמוד לדירתם לאורך החזית הצפונית והחזית המזרחית, לאורך 5.6 מ' בחזית המזרחית, ו-9.4 מ' לאורך החזית הצפונית, וזאת ללא היתר בניה. ביום 19.10.06 הורשעו הנאשמים לפי הודאתם ובגזר הדין מאותו יום נצטוו להרוס את הבניה שנבנתה שלא כדין, כמתואר בכתב האישום, עד ליום 1.11.07. המשיבות ציינו בכתב הגנתן, סעיף 19 (ז), שהפרגולה שהיתה נהרסה בשנת 2006. גם המהנדס מר ספקטור העיד בעמ' 3 לפרוט': "אתה מפנה לנספח י"ב לתביעה - זה גגון שהיה עליו הוראות להרוס". ובעמ' 4 לפרוט': "הגגון הישן שהיה נהרס ולא קיים יותר". משכך, סבורני שיש לתקן את פסק דינה של כב' המפקחת ובהתייחס לאמור בעמ' 5 לפסק הדין, פיסקה 8 (החצר הצדית של הבית) להורות שהפרגולה שהותקנה במרווח הצדי/בחצר הצדית של הבית, תיהרס כולה על ידי המשיבות, וזאת לא יאוחר מאשר בתוך 120 (מאה ועשרים) יום ממועד המצאת פסק דיננו. ס"ו. כב' המפקחת הורתה עוד שאריחי הקרמיקה שהונחו ברחבת הכניסה לדירת המשיבות, יפורקו לאחר שבאסיפה כללית תידון החלופה שתבוא במקום אריחי קרמיקה אלה וכי הפירוק יהיה על חשבון המשיבות בלבד, ואילו התקנת ובניית החלופה תהא על חשבון כל בעלי הדירות הואיל ועסקינן ברכוש משותף. לענין זה סבורני שאין להתערב בהחלטתה של כב' המפקחת לפיה חייבת לבוא חלופה במקום אריחי הקרמיקה שהונחו ברחבת הכניסה הנ"ל, וכי חלופה זו תידון באסיפה הכללית. ואולם, יש לקבל את טענת המערערים לפיה אין לחייבם להשתתף בהתקנת/בניית החלופה שתבוא במקום אריחי הקרמיקה. הטעם לכך הוא שאריחי הקרמיקה הותקנו על ידי המשיבות באותו חלק של החצר לפי יוזמתן, מתוך רצון לשפר את הנאתן מן השימוש בנכס, וזאת שלא על דעת המערערים וללא תיאום עם המערערים. לפי סעיף 58 (א) של חוק המקרקעין חייב בעל דירה להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף. "החזקה תקינה" כוללת שמירה על מצב הרכוש המשותף כפי שהיה בעת גמר הבניה, לרבות שיפורים שבוצעו לאחר מכן בהסכמת בעלי הדירות (ההדגשה שלי - י.ג.). ואולם, השיפור בו עסקינן לא נעשה על דעת המערערים או בהסכמתם, ולכן גם החלופה שתותקן, ואשר תיבנה במקום אריחי הקרמיקה, תהא על חשבון המשיבות בלבד. ס"ז. לא ראיתי מקום להתערב בקביעתה של כב' המפקחת בכל הנוגע לכך שהמשיבות הרחיבו את דירתן והוסיפו לה ממ"ד במרווח הצדי/צפוני של הבית המשותף בהמשכה של הרחבה המרוצפת. בהתאם לעקרון תום הלב שעליו עמדתי בהרחבה קודם לכן, יש לבחון את נימוקי ההתנגדות של המערערים. אין בטיעונים שהעלו המערערים נימוקים שיש בהם כדי לבסס את התנגדותם לפי אמת-מידה אובייקטיבית, ואילו מבחינת המשיבות המדובר הן בחדר מוגן, והן בערך מוסף כמרחב מחיה. מנגד, וכפי שבצדק קבעה כב' המפקחת, תהיינה המשיבות מנועות בבוא העת מלהתנגד לבקשתם של המערערים להקמת ממ"ד בטענה שהממ"ד מהווה מטרד מבחינתן. בכך נוצר איזון הוגן של האינטרסים של שני הצדדים. ס"ח. סוגיה נוספת המחייבת התערבות היא קביעתה של המפקחת, בעמ' 6 של פסק הדין סעיף 11, דהיינו, שאין להיעתר לתביעת המערערים בכל הנוגע להכשרת מחסן מתחת לגרם המדרגות המוביל לחדר המדרגות המשותף. השטח שעליו נבנה המחסן הוא רכוש משותף. בניגוד להקמת הממ"ד, שלגביו קיים נימוק משולב של קיום חדר מוגן, וכן ערך מוסף של מרחב מחיה, הרי אין סיבה מתקבלת על הדעת מדוע יש לחייב את המערערים להשלים עם הקמת מחסן ברכוש משותף ללא הסכמתם. לכן יש לקבל, את הערעור בכל הנוגע למחסן הנ"ל (נשוא סעיף 10 בפסק דינה של המפקחת עמ' 6) ולהורות כי ייהרס כולו על ידי המשיבות בתוך 120 (מאה עשרים) יום ממועד המצאת פסק דיננו. ס"ט. לא ראיתי מקום להיענות לכל שאר הטענות המפורטות שהעלו המערערים בטיעוניהם ובנימוקיהם. אינני סבור שיש בהתקנתו של מתקן כביסה משום חריגה משימוש רגיל וסביר ברכוש המשותף. אשר למדחסי המזגנים אציין, שנוכח העובדה שבבתים משותפים רבים ביותר מותקנים מזגנים, וזאת כפועל יוצא מתנאי האקלים, לא ראיתי מקום להיענות לטענותיהם של המערערים בכל הנוגע למיקום של מדחסי המזגנים. בבואי לשקול את המאזן שבין נימוקי המערערים מחד גיסא, והמשיבות מאידך גיסא, לא שוכנעתי שקיימת הצדקה להורות על שינוי המיקום של מדחסי המזגנים. ע'. גם לא שוכנעתי שיש הצדקה להתערב בהחלטתה של כב' המפקחת שהורתה שלא יהא צו להוצאות הואיל ותביעת המערערים התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה. ע"א. על יסוד כל האמור לעיל הייתי מציע לקבל את הערעור, חלקית, במובן זה שנורה כי הפרגולה שהותקנה במירווח הצדי/בחצר הצדית של הבית, תיהרס כולה על ידי המשיבות לא יאוחר מאשר בתוך 120 (מאה ועשרים) יום ממועד המצאת פסק הדין. כמו כן אני מציע להורות כי המחסן, נשוא סעיף 10 בפסק דינה של כב' המפקחת (עמ' 6) ייהרס כולו על ידי המשיבות בתוך 120 (מאה ועשרים) יום ממועד המצאת פסק הדין. באשר להחלפת אריחי הקרמיקה שהונחו ברחבת הכניסה לדירת המשיבות, אני מציע להורות שהמערערים יהיו פטורים מלהשתתף בעלות ההתקנה/הבניה של החלופה לאריחים אלה, שיפורקו, לאחר שבאסיפה הכללית תיקבע החלופה שתבוא במקום אריחי קרמיקה אלה. הייתי גם מציע לדחות את כל שאר חלקי ערעורם של המערערים. הואיל ואני מציע, לפי האמור לעיל, שהערעור יתקבל בחלקו, ויידחה בחלקו, אני גם מציע שנקבע שלא יהא צו להוצאות בערכאת הערעור, וכי הפקדון, ככל שהופקד, יוחזר לידי ב"כ המערערים עבור המערערים. [אב"ד] השופט רון סוקול: 1. עיינתי בפסק דינו של חברי כב' השופט י' גריל ואף שמסכים אני עם תוצאת פסק דינו, ברצוני להוסיף הערה לעניין בניית הממ"ד. 2. חברי מבסס את פסק דינו על הקביעה כי נימוקי ההתנגדות של המערערים לבניית הממ"ד אינם מתיישבים עם עקרון תום הלב. בין היתר מפנה חברי לפסק הדין ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 (1999)), שהכיר בכך שזכותו של בעל דירה בבית משותף לדרוש הריסת בניה ברכוש המשותף, מסויגת על ידי עיקרון תום הלב. הנשיא ברק מבהיר את הדין ומציין: "זכותו של הבעלים לדרוש סילוק המבנה שנבנה על מקרקעין שלא כדין אינה מוחלטת. לבית המשפט נתון שיקול-דעת, אם להעניק לבעלים את הסעד של סילוק המבנה והחזרת ה"מקרקעין לקדמותם". "יחסיות" הזכות ושיקול-דעת בית-המשפט מקורם בעיקרון תום הלב" (שם, עמ' 275). 3. חברי מציין כי "אין בטיעונים שהעלו המערערים נימוקים שיש בהם כדי לבסס את התנגדותם לפי אמת-מידה אובייקטיבית [...]" (ההדגשה במקור). משמע, חברי מטיל על המערערים המתנגדים לבנייה ברכוש המשותף את הנטל לשכנע שהתנגדותם נובעת מנימוקים ענייניים וכי לא נפל פגם בתום לבם. לכך איני יכול להסכים. 4. מכוח עיקרון תום הלב רשאי בית המשפט לבחון את זכויות הצדדים המתדיינים בפניו על פי אמות מידה אובייקטיביות. עם זאת בית המשפט אינו בוחן רק את נימוקיו ושיקוליו של המתנגד לבנייה, אלא עליו לבחון גם את התנהגותו ותום לבו של הבונה. ברע"א 6339/97 הנ"ל מציין השופט ש. לוין: שיקול-דעתו של בית-המשפט - מכוח עקרון תום-הלב - אינו יכול לדעתי להיות מודרך על יסוד "שקילה אובייקטיבית של האינטרסים ההדדיים לאור כל נסיבות המקרה", במובן זה שראוי לשלב בה גם יסודות של יעילות כלכלית, שלדידי משקלם מועט. עם זאת - כך נראה לי - מותר לשקול בגדר הסוגיה שלפנינו בין שאר הנסיבות, לפי קנה-מידה אובייקטיבי, גם את ההתנהגות המוסרית של הנוגעים בדבר, והמקרה שלפנינו יוכיח: עניין לנו בסכסוך בין בעלי דירות בבית משותף שבו המערערים השתלטו ביד רמה על חלק ניכר ביותר של הרכוש המשותף. הימנעות ממתן צו לתיקון המעוות במקרה כזה יהיה בה משום מתן פרס למעוול והנצחת נורמות - הפסולות מבחינה מוסרית - של כל דאלים גבר. זאת ועוד, נקודת המוצא לכל דיון בעניין בניה ברכוש משותף הינה כי לאף אחד מהשותפים אין זכות לשימוש ייחודי ברכוש המשותף. תפיסה של הרכוש המשותף לשימוש ייחודי ובנייה ברכוש המשותף, מחייבת קבלת הסכמתם של כל השותפים, ולמצער, הסכמת הרוב כנדרש על פי הוראות סעיף 71ב' לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. על המבקש לבנות ברכוש המשותף לפעול, בטרם התחלת הבנייה, לקבלת ההסכמה של כל הדיירים. לעיתים עליו לכנס אסיפת דיירים ולעיתים די שיפנה לשאר הדיירים בבית המשותף לקבלת הסכמתם. דייר המתחיל לבנות ללא פניה לשאר בעלי הבית פועל בחוסר תום לב. גם אם לא מושגת ההסכמה, משיקולים הנראים בעיני המבקש כפסולים, אל לו לעשות דין לעצמו ועליו לנקוט בהליך מתאים בבית המשפט או בפני המפקחת כדי לכפות את ההסכמה. דומני גם כי ניתן לקבוע שדייר היודע ששכניו אינם נמצאים בדירה באופן קבוע אינו יכול להיחשב כתם לב אם הינו שולח מכתב לכתובת הדירה או אפילו מדביק מודעה, שהרי הוא יודע ששכניו אינם נמצאים. מכל מקום, הסתמכות על העדר תגובה בנסיבות שכאלו אינה התנהגות בתום לב. 5. זאת ועוד, לגישת חברי על המתנגד לבנייה לשכנע כי עומדים לו נימוקים ענייניים וסבירים על פי מבחן אובייקטיבי. איני יודע מהם אותם נימוקים שיעמדו במבחן האובייקטיבי, ודומני כי התנגדות של אדם לעשיית שימוש ייחודי ברכוש משותף תהא בדרך כלל התנגדות עניינית. אין כל מקום לכפות על אדם לוותר על קניינו רק בשל רצון של שכן לעשות שימוש ייחודי ברכוש המשותף. גם עמידתו של דייר על קבלת טובת הנאה כלשהי כתנאי למתן הסכמתו לוותר על זכויותיו, אפילו טובת הנאה כספית, אינה מהווה בהכרח חוסר תום לב. גם התנגדות בשל החשש לירידת ערך הדירה של המתנגד אינה חסרת תום לב. אוסיף, כי ראוי שבית המשפט יזהר פן ישים עצמו במקומם של בעלי הדין. עיקרון תום הלב אינו נועד להעביר לבית המשפט את שיקול הדעת מתי להסכים לבנייה ברכוש משותף, אלא רק לאפשר לו למנוע התנגדות של שכן מנימוקים פסולים. נזכיר כי בפרשת רוקר נ' סלומון הנ"ל, הגיעו רוב השופטים (למעט השופט אנגלרד) למסקנה, כי דין הבנייה שבוצעה ברכוש המשותף להיהרס. 6. במקרה הנוכחי לא נקטו המשיבים בשום פעולה לאיתור המערערים ולקבלת הסכמתם, אף שידעו כי המערערים מתנגדים לבניה. המערערים התנגדו לבנייה בשל הפגיעה ברכושם ובשל החשש לפגיעה בערך דירתם. בניית הממ"ד נועדה, גם לפי פסק דינה של המפקחת, בעיקר כדי להגדיל את דירת המשיבים ולא כדי לענות על צרכים חיוניים שלהם. המשיבים סמכו על קבלת ההיתר למרות שידעו, כי המערערים לא קיבלו את הבקשה ולמרות שידעו, כי קבלת היתר בנייה אינה מייתרת את הצורך לקבל הסכמה מפורשת של המערערים לבנייה, שהרי היתר בנייה אינו גובר על זכויות קניין. בנסיבות שכאלו הנני סבור כי לא נפל כל פגם בהתנגדותם של המערערים ואין לסייג את זכותם להתנגד לבניה בשל עיקרון תום הלב. להיפך, בניית הממ"ד ושאר העבודות, בלי שהתקבלה הסכמה מוקדמת וללא נקיטת כל הליך לכפות על המערערים את הבנייה, היא שמהווה חוסר תום לב מצד המשיבים. 7. עם זאת מתברר, כי לאחר הדיון בפני המפקחת השתנו הנסיבות, המערערים מכרו את דירותיהם. האינטרס היחיד שנותר להם הינו אינטרס כספי, שכן לטענתם מכרו את הדירות בהפסד כספי בשל הבניה שהתבצעה על ידי המשיבים. אינטרס כספי זה אינו בדיון בפנינו, ולכן אין מקום להביע דעה לגביו או לעסוק בו. כאשר בעלי הדירה החדשים אינם מתנגדים לבניה, ומותירים את המשך ההליכים לשיקול דעתם הבלעדי של המערערים, איני סבור שיש מקום להורות על הריסה, אף אם היה מקום לעשות כן בעת ההליך בפני המפקחת. 8. אשר על כן וכפוף להסתייגותי לעיל מצטרף אני לפסק דינו של חברי השופט י' גריל. ר. סוקול, שופט השופט מנחם רניאל: אני מסכים לתוצאה שבחוות דעתו של אב בית הדין ס. הנשיא, השופט י. גריל, ולחוות דעתו של חברי, השופט רון סוקול. מ. רניאל, שופט הוחלט לקבל את הערעור חלקית כאמור בפיסקה ע"א לחוות דעתו של ס. הנשיא, השופט י. גריל, ולדחות את כל שאר חלקי הערעור ללא צו להוצאות, וכי הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר לידי ב"כ המערערים, עבור המערערים. בניההרחבת דירהמקרקעין