קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התחייבות לרכוש מניות במיזם נדל''ן: התובעת והנתבעת 2 הן בעלות מניות בחברת Goodmayes Ltd. (להלן: גודמייז), אשר לה זכויות ביחד עם אחרים בתיק נכסים הכולל ששה עשר מלונות של רשת הילטון (להלן: מיזם הילטון). הנתבע 1, יגאל אהובי (להלן: הנתבע או מר אהובי), הינו יזם נדל"ן העוסק ברכישת תיקי נכסים באמצעות ארגון קבוצות רוכשים דוגמת מיזם הילטון. מר אהובי היה והינו הרוח החיה בארגון השותפים לרכישת מיזם הילטון ובניהולו. התובעת, חברת חבס - ח.צ. השקעות (1960) בע"מ (להלן: התובעת או חברת חבס) החזיקה ב-3% במיזם (בעקיפין) וביקשה למכור את אחזקותיה. התובעת טוענת כי לצורך כך פנתה, באמצעות מנהלה מר חבס, למר אהובי, וביום 11.1.08, נכרת הסכם, בשיחה בע"פ בין מר אהובי למר חבס, לפיה אהובי, וחברת Blenheim Properties Group Ltd (להלן: חברת בלנהיים) ירכשו את מניות חברת חבס במיזם הילטון תמורת 3.1 מיליון ליש"ט. העסקה הייתה אמורה להתבצע בשבוע העוקב. הנתבעים מכחישים כי נכרת הסכם. מר אהובי טוען כי כיוזם ומארגם המיזם הוא ניסה לסייע בידי מר חבס למכור את מניות חברת חבס לשותפים האחרים במיזם. התובעת מבקשת לאכוף על הנתבעים את ביצוע ההסכם. השאלה אם נכרת הסכם מחייב ומהן ההשלכות של הסכם כזה, אם נכרת, הן השאלות המרכזיות בתובענה שלפניי. 1. העובדות שלעניין הצדדים חלוקים, כאמור, בשאלה אם בין חברת חבס למר אהובי וחברת בלנהיים או מי מהם, נכרת הסכם מחייב, ואם כן מהן השלכותיו של הסכם זה. הצדדים אינם חלוקים על מרבית העובדות הרלבנטיות לתובענה שלפניי. מר אהובי הוא יזם נדל"ן, העוסק, בין השאר, ברכישת תיקי נכסים באמצעות ארגון קבוצות רוכשים. העסקאות שמנהל מר אהובי, לדבריו הוא, הן בהיקף של עשרות מיליארדי דולר. אין גם מחלוקת, ומר אהובי אישר זאת בעדותו, כי גם במקרה שלפניי, של מיזם הילטון, היה מר אהובי היוזם והמארגן של הקבוצה. בשנת 2005 הציע מר אהובי למספר משקיעים, ביניהם חברת חבס, להשקיע באחת משתי חברות, ששתיהן בעלות מניות בתאגיד המחזיק ב-90% מהיחידות של קרן נאמנות שלה זכויות במיזם מלונאות בבריטניה הכולל 16 מלונות של רשת הילטון. חברת גודמייז, היא אחת משתי החברות האמורות (ההבדלים היו מבחינת אופי ההשקעה, כאשר בחברה אחת היו אמורים להשתלם דיבידנדים לבעלי המניות ובשנייה החזר הלוואה). מספר חברות הצטרפו למיזם. אין מחלוקת, ומר אהובי אישר זאת מספר פעמים, כי חברת חבס ומר חבס לא פנו לשותפים האחרים, וכל המגעים למכירת מניות חברת חבס עם השותפים האחרים נעשו באמצעותו. המשקיעים התקשרו במסמך הסכמות (על תוקפו המשפטי אעמוד בהמשך הדברים, להלן: מסמך ההסכמות במיזם), בו נקבע כי המשקיעים יקבלו מניות באחת משתי החברות. עוד נקבעו הוראות במסמך לגבי זכות סירוב ראשונה במקרה שאחד המשקיעים יהיה מעונין למכור את מניותיו במיזם. חברת חבס רכשה (בדצמבר 2005), 3,846 מניות בחברת גודמייז המהווים 3.846% מהון המניות של גודמייז וכ-3% במיזם. בשנת 2007 החליטה חברת חבס כי היא מעונינת למכור את מניותיה במיזם הילטון. חברת חבס פנתה לגורמים שונים, ביניהם למר אהובי בניסיון למכור את מניותיה במיזם. 2. טענות הצדדים אין מחלוקת כי חברת חבס, באמצעות מר חבס ניהלה מגעים עם גורמים שונים, ביניהם מר אהובי, במהלך שנת 2007 בנוגע לרכישת המניות של חברת חבס במיזם הילטון. מר חבס טוען כי מו"מ זה הבשיל לידי הסכם בשיחה בעל-פה, בה סוכם כי מר אהובי ירכוש את מניות חברת חבס (באמצעות חברת בלנהיים), כנגד 3.1 מיליון ליש"ט, עסקה שהייתה אמורה להתבצע בשבוע לאחר אותה שיחה טלפונית בה נכרתה העסקה לטענתו (11.1.08). מר חבס טוען כי באותה שיחה הציע מר אהובי 3.1 מיליון ליש"ט תמורת מניות חברת חבס במיזם (לאחר שחבס מצידו הציע קודם לכן סכום של 3.6 מיליון ליש"ט), ומר חבס, בשם חברת חבס, קיבל את ההצעה ובכך השתכלל הסכם בין אהובי מצד אחד לחברת חבס מצד שני. חברת חבס טוענת כי לאחר מכן, וכמתחייב ממסמך ההסכמות במיזם, פעל מר אהובי, מטעמה ובהסכמתה של חברת חבס באשר לזכות הסירוב הראשונה, המוקנית, מכוח אותו מסמך, לכלל השותפים במיזם. לטענת חברת חבס בסופו של יום, בשל פעולותיו של מר אהובי עצמו, לא ביקש מי מהשותפים לממש את זכות הסירוב הראשונה שלו, ועל כן, אהובי, וחברת בלנהיים בה הינו בעל השליטה, מחויבים בחוזה המקורי. חברת חבס תובעת אכיפת ההסכם. הנתבעים טוענים כי מעולם לא נכרת הסכם מחייב. לטענת מר אהובי כל שעשה, כיוון שהינו הרוח החיה במיזם, היה לעזור לחברת חבס למכור את מניותיה במיזם הילטון. לשם כך פנה לשאר השותפים לצורך מימוש זכות הסירוב הראשונה (על מימוש זכות סירוב ראשונה בהעדר הסכם ראו להלן). לטענתו מספר שותפים הסכימו לרכוש ולאחר מכן, בעקבות המלצתו שלו חזרו בהם. עם זאת, כך לטענת מר אהובי, הוא המליץ לשותפים לחזור ולהיענות להצעת חברת חבס למכור את מניותיה, ובעקבות כך ביקשו חמישה שותפים, ביניהם חברת בלנהיים לרכוש את מניות חברת חבס. אולם, כך לטענתו, בסופו של יום, לא השתכללו חוזים אלו, לאור התנגדות הבנק המממן, Royal Bank of Scotland (להלן: הרויאל בנק) להסכמים אלו. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי מרגע שחלק מהשותפים ביקשו לממש את זכות הסירוב הראשונה, הרי שגם אם היה הסכם בין הנתבעים לחברת חבס (דבר שהנתבעים, כאמור, מכחישים), ממילא פוקע החוזה המקורי או שאינו נכנס לתוקף, כיון שהינו חוזה בעל תנאי מתלה או תנאי מפסיק, ושוב לא ניתן לתבוע מכוחו. עוד טוען מר אהובי, כי ככל שנכרת הסכם וככל שההסכם מחייב, הוא מעולם לא רכש מניות בשמו שלו, ועל כן ניתן לחייב אך ורק את חברת בלנהיים. 3. האם בין חברת חבס לנתבעים נכרת הסכם מחייב חברת חבס טוענת כי בינה לבין הנתבעים נכרת הסכם מחייב, בשיחה בעל-פה, בין מר אהובי ובן מר חבס (בשם התובעת), שהתקיימה ביום 11.1.08, בעקבות מגעים קודמים (גם הם בעל-פה) שהיו בין הצדדים. לתמיכה בטענותיה הביאה חברת חבס שורה של מסמכים, מאוחרים למועד כריתת ההסכם, המעידים, כך לטענתה, על כך שבאותה שיחה נכרת הסכם בין הצדדים. להלן אביא את המסמכים, וכן את התייחסותו של מר אהובי בחקירתו לאמור בהם. א. מכתבו של מר אהובי להרצל חבס מיום 14.1.2008 מכתב זה חשוב לענייננו כיון שהוא נשלח ביום 14.1.08, היינו, שלושה ימים לאחר אותה שיחת טלפון בה, לטענת התובעת, נכרת ההסכם נשוא התביעה. לאור זאת, אביאו במלואו: "14 ינואר 2008 אל: Mr. Hertzel Habas מאת: Igal Ahouvi, Blenheim Properties Group Ltd., London שלום רב, הנדון: רכישת חלקך בפורטפוליו הילטון בדקתי את הנושא. אין היום קונים ואין היום מוכרים. השווקים יורדים, ואם נעשות בכלל עסקאות, הן נעשות במחירים נמוכים ביותר. אישית, אני לא ממליץ למכור עכשיו אלא בסוף השנה. אם בכל זאת אתם רוצים למכור, אנחנו נרכוש את חלקכם במחיר של 3.1 מליון ליש"ט שיתן לכם רווח של יותר מ-10% לשנה על האחזקה (לא כולל ההכנסה השוטפת ששיקפה 9% נוספים). אם כן, אנו זקוקים למספר שבועות, אך נבצע הרכישה בוודאות. כאמור, אינני ממליץ בברכה, יגאל אהובי" מר אהובי אישר בחקירתו כי כתב את המכתב וחתם עליו. ב"כ התובעת הפנה את מר אהובי לסעיף 25 לתצהירו ומר אהובי אישר שהאמור בו הוא אמת (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 13). בסעיף 25 לתצהירו מתאר מר אהובי את המכתב שנוסחו הובא לעיל ומציין: "לאחר מספר שיחות... שלחתי ביום 14/1/08 תשובה למר חבס, באמצעות הדוא"ל, לפיה לאחר בדיקתי את הנושא אינני ממליץ לרכוש עכשיו את המניות, אלא בסוף השנה. כמו כן הודעתי, כי אם בכל זאלת תבקש התובעת למכור, אוכל לסייע למר חבס למכור את החזקות התובעת לשותפים, בסכום של 3.1 מיליון ליש"ט (כמובן, בכפוף לחתימת חוזים סופיים וסגירת עסקה כמתחייב)." (הדגשה שלי - מ' א' ג') אולם, כזכור, בניגוד לאמור בתצהיר, במכתב עצמו לא נאמר דבר בנוגע לחתימת חוזים סופיים, ובוודאי לא נזכר עניין הסיוע. ההפך הוא הנכון נאמר: "אנחנו נרכוש עכשיו את חלקכם" ו-"נבצע את הרכישה בוודאות". ב"כ התובעת ביקש את התיחסותו של מר אהובי לפער בין הדברים (לאחר שהפנה אותו לסעיף 25 לתצהירו וכן למכתב). להלן תשובתו של מר אהובי: "ש...מה יש לך לומר על הבדלי הגרסאות? ת. הרישא של הסעיף הזה (25 לתצהיר - מ' א' ג') מתארת את הכוונה, מה שרצינו לענות לו ומה שהתכוונו לענות, במייל עצמו (המכתב - מ' א' ג'), וגם מה שאני טוען כל הזמן, המייל הזה הוא חברי וחסרים בו כל הפרטים. אני כל הזמן עוסק בכתיבה. ש. לטענתך כשאתה כותב באותו סעיף 25 "אוכל לסייע למר חבס למכור את המניות לשותפים", אתה מסביר בשותפים, הכוונה לשותפים האחרים, לא כולל אותך ואת בלנהיים. ת. התשובה מורכבת - 20 שנה אני עובד מול צדדים שלישיים לבד, מאחוריי יש אנשים וכך אני עושה עסקאות גדולות, כשאני כותב אנחנו זה משהו לא פורמלי ואמופרפי, זה נקרא בלנהיים עם עוד שותפים, שזיהיתי כוונה שלהם, אך הזהות המדויקת שלהם לא ברורה, כי זה היה ברמה של גישושים". לאור תשובה זו חזרתי ושאלתי את מר אהובי מה הייתה כוונתו כשכתב כי הרכישה תבוצע בוודאות: "ש. כשכותבים בעברית "לבצע את הרכישה בוודאות, וחתום יגאל אהובי זה לא אמורפי ולא פורמלי, זה מאד ברור". מר אהובי השיב: "לשיטתי הדבר היחיד שברור זה הסכם כתוב, אני עושה ניירות כאלה עשרות ביום ומעולם לא תבעו אותי בבית משפט. לשיטתי, הדבר היחיד שמחייב זה הסכם חתום בין הצדדים." ב"כ התובעת ניסה לתת למר אהובי ניסיון נוסף להבהיר מדוע כתב כפי שכתב אם לא נכרת הסכם בינו לבין התובעת (עמ' 21 לפרוטוקול החל משורה 1): ש....אנחנו נקנה, אנחנו נרכוש, הכוונה לשותפים אך לא אליך ואל בלנהיים? ת. יכול להיות שגם בלנהיים, אני חשבתי שהאחרים יממשו את זכות הסירוב הראשונה ואני לא אצטרך לקנות, אך אם לא יהיו ממשים אני אקנה.... ש. אבל בכל אופן כשאומרים "אנחנו" הכוונה אני או בלנהיים ואחרים? ת. משהו כזה, כן. ש. אבל אתה כותב מצד אחד במייל, נבצע את העסקה בוודאות, ואילו מה שאתה מסביר בתצהיר שבסך הכל רצית לסייע לחבס למכור את המניות? ת. זו השפה שלי." ב"כ התובעת הפנה את מר אהובי לכתב ההגנה של הנתבעים בו מופיעה גרסה שונה במקצת לענייין ההסכמות בין הצדדים. בכתב ההגנה נאמר כי המכתב הנ"ל אינו מהווה הסכם בהעדר מסוימות: "43.1 התובעת מנסה להוציא את המכתב, נספח ב' לכתב התביעה, מהקשרו העסקי והעובדתי. 43.2. המכתב האמור, נספח ב' לכתב התביעה, איננו מהווה מכתב התחייבות מטעם הנתבעים או מי מהם באופן אישי, בין היתר, כיוון שאינו מסוים דיו (אינו מפרט מועד להשלמת העסקה, התייחסות לתנאי תשלום ועוד()." מר אהובי התבקש להבהיר מדוע הגרסה של סיוע לתובעת למכירת מניותיה עלתה לראשונה בתצהיר: ש....בתצהיר אתה טוען טענה חדשה שלא טענת בכתב ההגנה ת. יכול להיות, אין לי תשובה לזה. אני יודע מה היה בפועל. אני לא כותב את כתבי ההגנה". הדברים מדברים בעד עצמם. יש להדגיש כי לכל אורך העדות של מר אהובי נוצר הרושם כי מר אהובי מנסה להתחמק ממתן תשובות לשאלות, ומנסה להבהיר תמיהות בתשובות סתמיות כמו "זו השפה שלי", בהתייחסות ל"מילייה העסקי" וכן בהפניה לבאי כוחו שניסחו מסמכים שונים. ובכן, המכתב מיום 14.1.08, שנכתב שלושה ימים לאחר השיחה בין מר חבס לבין מר אהובי, בהחלט מעיד כי בתאריך קודם לו (ולעניין זה עדות מר חבס שמדובר ביום 11.1.08 לא נסתרה), נכרתה עסקה בה התחייב אהובי (לזהות הרוכשים אתייחס להלן), לרכוש את מניות התובעת בסך 3.1 מליון ליש"ט במועד קרוב. במכתב למעשה, מתבקשת דחיית המועד עליו סוכם במספר שבועות. ההסברים של מר אהובי, לפיהם "אנחנו נרכוש" זה למעשה "נסייע לתובעת למכור" וכי "נבצע את הרכישה בוודאות" זה למעשה "הם יבצעו את הרכישה בוודאות" (לאחר שבפתח המכתב מציין מר אהובי שאין קונים), הם הסברים דחוקים, בלתי הגיוניים, הם אינם עולים מלשון הדברים, ומהווים גירסה מאוחרת לזו שבכתב ההגנה. יש להדגיש כי לו עורכי דינו של אהובי היו מנסחים את המכתב, יכול היה מר אהובי לנסות להיתלות בכך, כפי שעשה לגבי כתב ההגנה. אולם, משאהובי בעצמו ניסח את המכתב, ואישר שהוא כותב מכתבים רבים בסגנון זה, בעסקאות רבות בהיקפים אדירים, נראה שקשה ליתן פרשנות זו למילותיו שלו. יש לזכור שלפי עדותו שלו, עורך מר אהובי עסקאות בשווי של עשרות מיליארדי דולרים. איש עסקים כזה, אינו יכול לטעון בצורה רצינית כי "נקנה בוודאות" משמעו "נסייע למכור לשותפים". ב. המכתב לשותפים לגבי הפעלת זכות הסירוב הראשונה (מיום 13.2.08, נספח 4 לתצהיר מר אהובי). אין מחלוקת בין הצדדים כי מר אהובי, בהיותו הרוח החיה מאחורי מיזם הילטון, ובהכירו את כל השותפים, הוא זה שפנה לשותפים בשאלה האם מי מהם מעוניין להפעיל את זכות הסירוב הראשונה. אין גם מחלוקת כי החובה לפנות לשותפים, לאחר כריתת ההסכם הייתה על התובעת, וכי מר אהובי טיפל בעניין לבקשת מר חבס. אין מחלוקת גם כי הבסיס לחובה זו הוא במסמך ההסכמות למיזם (נספח 1 לתצהיר אהובי). התובעת טוענת כי חובה זו קמה רק מקום שיש עסקה בין הצדדים. אהובי, לעומתה המשיך וטען בתוקף כי לא נכרתה כל עסקה בין חברת חבס לנתבעים, יחד עם זאת, לטענתו, מרגע שהוצעה הצעה למכור יש חובה לפנות לשותפים. הצעתי למר אהובי ובא כוחו, בסיום הסיכומים, להסכים כי נכרת הסכם, ולמקד את טענותיהם בעניין זכות הסירוב הראשונה. אולם, ב"כ מר אהובי עמד על כך שמר אהובי עומד על טענתו לפיה לא נכרת הסכם. לדעתו ניתן לטעון כי מרגע שהתובעת קיבלה הצעה למכור היא מחויבת לפנות לשותפים ולהציע להם את זכות הסירוב הראשונה. טענה זו יש לדחות מכל וכל. הן בפן העובדתי, הן בפן המשפטי (עליו בהמשך). מהבחינה העובדתית יש להצביע הן על מסמך ההסכמות, הן על המכתב לשותפים. במסמך ההסכמות נאמר כי על המוכר להציע לשותפים לקנות "באותו מחיר ובאותם תנאים" (סעיף 5 למסמך ההסכמות). בהעדר עסקה, באיזה מחיר ובאילו תנאים יציע המוכר את העסקה לשאר השותפים? אך בעיקר יש להפנות למכתב לשותפים שלדברי מר אהובי (סעיף 30 לתצהירו), ניסח בעצמו מכתב זה והוא גם חתום עליו. וכך כותב מר אהובי לשותפים: "שלום רב, הנדון: מכירת אחזקות בפורטפוליו 16 מלונות הילטון קבוצת חבס שותפה בשיעור 3% בפורטפוליו 16 מלונות הילטון. הקבוצה מבקשת לממש את אחזקותיה. אנו Blenheim Properties Group Limited ביחד עם Rendelkin Holdings Limited הסכמנו לרכוש את חלקם ולשלם להם 3.1 מליון ליש"ט בגין 3% ממניות החברה המחזיקה בפורטפוליו.... אנו פונים בזה לכל השותפים הקיימים כדי לבדוק האם שותפים אחרים רוצים להצטרף לרכישה באותם תנאים. נא להודיע.... בברכה, יגאל אהובי" כלומר, יגאל אהובי פונה בעצמו, ולא בשם המוכרת, חברת חבס, ומציע לשותפים להצטרף. במכתב המנוסח על ידו הוא כותב "הסכמנו לרכוש את חלקם ולשלם להם" ועדיין טוען כי לא נכרת הסכם (לעניין זה יש לציין כי Rendelkin Holdings Limited (להלן: חברת רנדלקין, היא חברה בשליטת שותפו של מר אהובי, מר סידני קיובי). מר אהובי התבקש בחקירתו להסביר כיצד הוא טוען שלא היה הסכם לאור האמור בפניה לשותפים (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 14-20): "ש. כשכתוב: "אנחנו בלנהיים ורנדלקין הסכמנו לרכוש..." (מצטט) זה אומר מה שכתוב פה? "זה אומר מה שכתוב פה כיון שזו הדרך היחידה לסיים את העיסקה, ולפנות לשותפים על פי זכות הסירוב הראשונה. ש. אם זכות הסירוב הראשונה לא תופעל נשאר מה שכתוב כאן. ת. אני עדיין טוען שההסכמה עקרונית. אני כל פעם אומר שלשיטתי מה שמחייב זה הסכם חתום אבל אנחנו הסכמנו עקרונית לרכוש את המניות." מר אהובי אישר בחקירה נגדית, מה שלא אישר בתצהירו, כי "הסכמנו עקרונית לרכוש את המניות". ובכן, לשיטתי, הסכמה עקרונית לרכוש מניות מסוימות, במיזם מסוים, במחיר נתון, מהווה הסכם לכל דבר ועניין. בעיקר, כאשר מר אהובי פועל על פי החובה מכוח מסמך ההסכמות, פונה לשותפים ומודיע להם על אותו הסכם. הרי מר אהובי אישר (אולי לא במילים אלו) כי לו השותפים לא היו רוכשים מכוח זכות הסירוב הראשונה, היו רוכשות בלנדהיים ורנדלקין. כאן יש לציין ולהדגיש כי מר אהובי לא היה רק הרוח החיה מאחורי מיזם הילטון, הוא, לעדותו שלו, היה זה שהמליץ לשותפים, מתי לקנות ומתי למכור. לכן, כיון שבירר עם השותפים מראש, והמליץ להם להשתתף עמו ברכישה, יתכן כי הוא היה סבור שלא יהיה עליו להשתתף ברכישה. אולם, מר אהובי לא שיתף בכך את מר חבס. הדברים במכתב לשותפים אינם משתמעים לשתי פנים. אהובי מודה בחקירה כי הפניה לשותפים הייתה: "הדרך היחידה לסיים את העסקה" ואני מוסיפה "שנכרתה בין התובעת לנתבעים או אחרים" וכי "אנחנו הסכמנו עקרונית לרכוש את המניות" משמעו כי נכרת הסכם הכפוף לזכות הסירוב הראשונה. ג. מכתבו של מר חבס למר אהובי מאותו מועד (13.2.08, נספח 5 לתצהיר אהובי) לאחר קבלת טיוטת המכתב לשותפים השיב מר חבס למר אהובי באותו מועד וכתב כי המסמך מקובל אך: "נדמה לי שחסרה התייחסות למועד השלמת העסקה והתשלום. בדרך כלל שמציעים לבעלי זכות סירוב ראשונה לממש אותה הוא אמור לפרט גם את תנאי התשלום. כפי שדובר עם יגאל העסקה אמורה להתבצע בהקדם (בשיחתי מלפני תריסר ימים עם יגאל דובר על שבועיים שלושה).." מר אהובי בתגובה אינו כותב למר חבס כי לא הייתה עסקה, אינו מכחיש שבאותה שיחה טלפונית סוכם על שבועיים שלושה אלא מעביר את המכתב לכל השותפים. גם מכתב זה של מר חבס שלא זכה להתייחסות מעיד שהיה ברור למר אהובי כי נכרתה עסקה למכירת המניות והוא אכן טיפל מטעם התובעת בהצעה לשותפים לרכוש את המניות כפי שמתחייב ממסמך השותפים במיזם. מר אהובי נשאל לעניין זה (עמ' 22 לפרוטוקול ש' 21-25): "ש. האם כשראית את המייל הזה (נספח 5) אמרת למר חבס איזה עסקה? אני בסך הכל מנסה לסייע לך למכור לשותפים. ת. מה פתאום שאני אגיד לו, כל זה מדובר בהסכמה עקרונית שהולכת לקראת חתימת חוזה או לא לקראת חתימת חוזה. " תשובה זו היא מיתממת ומתחמקת. הסכמה עקרונית מהווה הסכמה וכך ראו זאת שני הצדדים. 4. הסכם בעל פה א. הנוהג לכרות הסכמים בעל פה מר אהובי טען לאורך כל הדרך כי גם אם הייתה הסכמה עקרונית כלשהי בעל פה היא לא עולה לידי הסכם מחייב שכן היה ברור כי רק הסכם בכתב למכירת או רכישת מניות יהוה הסכם מחייב. בתצהירו ציין מר אהובי בסעיף 6: "בפעילותי העסקית מול צדדים שלישיים אני פועל, כמקובל בתחום העסקים בהם אני מעורב ובמילייה העסקי בו אני פועל, בדרך של בחינת כוונות... כל עסקה נבחנת תחילה באופן עקרוני בלבד ולא יסודי, ורק לאחר שקיימת הסכמה עקרונית לביצוע העסקה, נבחנים פרטיה. .. במילייה העסקי בו אני פועל, עד חתימה על הסכם סופי ומחייב אינה נחשבת כהפרת הסכם וכנסיגה ממנו הואיל ולכל הצדדים המעורבים ברור כי ההסכמה העקרונית כשמה כן היא - הצהרת כוונות בלבד שאינה סופית ואינה מחייבת. " הוא ממשיך בסעיף 7: "מר חבס בחר להתעלם ביודיעין ובאופן מופגן מן הדרך המקובלת לקשירת עסקאות בקרב "משפחת השותפים". טענתו זו של מר אהובי יש לדחות מכמה טעמים. הראשון, מר אהובי נשאל בחקירתו: "חבס לא שייך למה שאתה מכנה "משפחת השותפים". הוא משיב: "לחלוטין" (עמ' 22 לפרוטוקול ש' 4-5). גם בהמשך שהוא נשאל לגבי ההמלצה לשותפים הוא מציין (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 1): "השותפים האלה קשורים איתי 15 שנה להבדיל מחבס." כלומר, גם אם כך נוהגים השותפים בינם לבין עצמם מר חבס הינו "שחקן" חדש, שאינו חלק מאותו מילייה, הוא עורך הסכמים בעל פה (ועל כך מעיד מנהל הכספים מטעמו) וסבור כי כאשר מר אהובי אומר שירכוש הוא אכן מתכוון לכך. הנימוק השני והמרכזי הוא שמר אהובי בעדותו טען בהזדמנות אחת כי הסכמים נכרתים בעל פה באחרת כי הם נכרתים בכתב, הכל לפי מה שהתאים לשאלות שנשאלו. כך גם בחר מר אהובי להכיר או להתכחש להסכמים בעל פה ובכתב, לפי נוחותו. מר אהובי הופנה למסמך ת/4 מיום 31.12.07 ובו מתייחס מר אהובי לטענות שהעלה מר אוזן, מי שהיה מנהל מיזם הילטון . מר אהובי כותב לשותפים ומבהיר בעמוד 2: "לניהול הנכסים שכרנו את שירותיו של מר אוזן שהיה אמור לעמוד בראש מערך הניהול של בתי המלון שכלל גם את מר סממה ואת חברת Vision האנגלית... מר אוזן ומר סממה קיבלו תמורת השירות שבוצעו שכר של כ-1 מיליון $ בשנה". בהמשך אותו מסמך מציין מר אהובי: "לא נחתם מעולם הסכם בכתב עם מר אוזן. סוכמו איתו דברים בעל פה שאנחנו מתכוונים לכבד, אך במפורש לא סוכמו דברים אחרים שהוא טוען כי סוכמו...". מר אהובי נשאל כיצד ההסכם עם מר אוזן שמרוויח כמיליון דולר לשנה נעשה בעל פה והאם אין בכך סתירה לדברים שאמר קודם והוא משיב: "ת. לדעתי זו שטות גמורה, מדובר במתן שירות מתמשך, אוזן נותן שירות מתמשך. מה הקשר בין זה לבין עסקת מכירת מניות. מה הקשר בין עסקת שירות לעסקת מכירה." יש להדגיש כי מר אוזן הגיש תביעה בין השאר נגד יגאל אהובי וחברת בלנהיים ובכתב ההגנה שהגישו אהובי ובלנהיים (עם אחרים) בסעיף 6 נאמרו הדברים הבאים: "לפיכך, גם אם נניח כי אכן ישנם הסכמים מחייבים - כנטען, בדבר כלל תנאי העסקתם של התובעים במקבצי המלונות (דבר המוכחש), הרי שהסכמים אלו נערכו עם החברות המחזיקות במקבצי המלונות, ומשכך תביעה לאכיפת ההסכמים (המוכחשת) צריכה להיות מוגשת כנגד אותן חברות. " בסעיף 12 לכתב ההגנה מודגש במפורש כי: "לא נכרת הסכם מחייב בנוגע לכלל תנאי העסקתם. " כזכור, מר אהובי ציין כי מכירה ורכישה של מניות לא נעשות בהסכם בעל פה. למרות זאת, באותו כתב הגנה נאמר כי סוכם עם אוזן כי : "יקבל אופציה לרכישת 1.5% במקבץ הילטון". היינו, גם מתן אופציות נעשה בעל פה וכאשר מר אהובי נתבע, לפתע משתנים הצדדים להסכם, התנאים של הסכם וההסכם ככלל מוכחש. דוגמא אחרת לכך שמר אהובי הכיר בתוקפם של הסכמים לסירוגין לפי הקשר הדברים והשאלה אם הוא נתבע או תובע נוגעת למסמך ההסכמות של המיזם. מסמך ההסכמות לא נחתם על ידי כל השותפים. מר אהובי נשאל בחקירתו האם ההסכם מחייב והוא משיב: "לדעתי כן" (עמ' 26 לפרוטוקול ש' 31-32). ב"כ התובעת הציג למר אהובי את מוצג ת/8 שהוא מכתב מיום 29.1.09 של חב' הפניקס, אחת השותפות במיזם, למר אהובי עם העתקים ליתר השותפים ובו תלונות של הפניקס כי מונתה ועדה בניגוד להסכם הניהול מיום 14.12.05. בסעיף 4 למכתב נאמר: "זאת ועוד מינוי הועדה הזה מצטרף לשורה של פעולות מהותיות שננקטו על ידך בקשר הילטון, שלא באופן הקבוע בהסכם הניהול". במכתב נדרש מר אהובי לכנס את הגוף המייעץ לצורך קבלת החלטות בהתאם להסכם הניהול. תשובתו של מר אהובי במכתב שסומן ת/9 משיב מר אהובי כך: "1. בטיוטת ההסכמות מיום 14.12.05 (אשר למיטב ידיעתי מעולם לא נחתמה על ידי כל השותפים) אכן הוצע כי יוקם גוף מייעץ... 2. בפועל, כידוע, הועדה המייעצת לא התכנסה מעולם. מר קיובי ואנוכי מעולם לא שיערנו כי יש לכם עניין בעיסוק יומיומי בענייני הפורטפוליו ולא נראה בעיני רציני ואף לא הגיוני למחות על אי כינוסו של גוף מייעץ שעל קיומו דובר בחודש דצמבר 2005... " מר אהובי נשאל בחקירה מדוע הוא מתייחס לאותו מסמך הסכמות במיזם כטיוטה בעוד שבחקירה אישר שמדובר במסמך מחייב על אף שלא נחתם. כיוון שמדובר בתשובות המלמדות על התייחסותו של מר אהובי להסכמים אביא את הדברים במלואם (עמ' 27 לפרוטוקול ש' 9 ואילך): "ש. בסעיף 1 למכתבך ת/9 אתה מתייחס להסכם כטיוטת הסכם שלא נחתמה... ת. הוא נחתם על ידי כמעט כל השותפים. בדיוק כמו שחבס חתם... ומתנהגים לפי הסכם הזה. ש. תראה איך אתה מתייחס להסכם מחייב, אתה מכנה אותו טיוטת הסכמות. ת. נו אז מה? " לאור תגובה זו נשאל מר אהובי על ידי בית-המשפט כיצד הוא משיב לחב' הפניקס שההסכם לא מחייב בעוד שבתביעה זו הוא מתבסס על אותו הסכם לעניין זכות הסירוב הראשונה והוא משיב (עמ' 27 לפרוטוקול ש' 18 ואילך): "ת. הפניקס התרעמו על הוראה שיהיה גוף מייעץ ולא מונה. כתבתי את סעיף 1 בשביל להתגונן מפני הטענות שלא הוקם גוף מייעץ. אני מתקן לא להתגונן אלא להסביר. ש. אתה מסביר שלא הוקם גוף מייעץ כי למעשה כמו שאתה אומר בסעיף 1 לא כולם חתמו, זאת אומרת, זה לא ממש מחייב זה טיוטה. ת. זה סוג של תירוץ. ש. אתה אומר שאתה עושה רק הסכמים בכתב, אומר אדון חבס אנחנו סגרנו בעל פה ומביא כל מיני מיילים שבהם גם אתה אומר סגרנו, ביטלנו, מתייחס לעסקה כאילו שהיא עשויה... אז אנו רואים שעם המנכ"ל אין הסכם... ושהסכם שנחתם לא על ידי כל השותפים אתה מתייחס אליו כאל טיוטה. אתה מתייחס להסכמים שנוח לך בעל פה וכשלא נוח לך אתה דורש את הפורמלסטיקה של הכתב. ת. בניהול כמו שירות של מנכ"ל או ניהול של פורטפוליו יכול להתנהל חמישים שנה ללא הסכם, וכל איש עסקים יודע שיש בעולם העסקי שלו או בעסקים שלו דברים שמתנהלים ואין לגביהם הסכמים, התנהלות מתמשכת. אנחנו מדברים במקרה של חבס על מכירה של מניות ... על מכירה שלא היתה יכולה להתנהל ללא הסכם חתום, אף אחד לא היה משלם כסף ללא הסכם חתום...". אנו רואים מדברים אלו שהמילייה של אהובי, הכולל את חב' הפניקס, כן מתייחס ברצינות להסכמים ואילו אהובי מכבד הסכמים בכתב כשנוח לו ומתנער מהם כשלא נוח לו. יתר על כן, גם כשמדובר בהסכם בכתב הוא מצליח לעשות שימוש בכך שלא חתמו עליו כל השותפים כתירוץ. לאור כל האמור לעיל, עולה הן מהמסמכים והן מהתנהלותו של מר אהובי כי הוא בהחלט כורת הסכמים בעל פה אלא שההחלטה אם לכבד הסכמים אלא אם לאו, תלויה בנסיבות. ב. מסוימות ההסכם שנכרת הוא הסכם בעל פה. אין מניעה לכרות הסכם בעל פה למכירת מניות. טענתו של מר אהובי לעניין זה כי ההסכם אינו מסוים דיו שכן אינו כולל את מועד התשלום וכן אין בו פירוט מיהו הגוף הרוכש. מכל האמור לעיל עולה כי נכרת הסכם מחייב עם התובעת למכירת מניותיה. אשר למועד הביצוע ולמהות המכר והמחיר למעשה אין מחלוקת בין הצדדים. השאלה שמתעוררת היא מי הוא הצד השני להסכם? מכלל העדויות עולה שמר חבס היה ער לכך שמר אהובי כרת את העסקה עבור חברת בלנהיים, כפי שמר חבס כרת את העסקה עבור חברת חבס, התובעת. חבס בתצהירו טוען כי את מיזם הילטון בתחילתו ארגן יגאל אהובי באופן אישי ובאמצעות בלנהיים שבשליטתו. אין מחלוקת כי מר אהובי אכן ארגן את המיזם וכן אין מחלוקת כי חב' בלנהיים היא ורק היא ולא מר אהובי אישית, בעלת מניות בחב' גודמייז. היינו, מר אהובי, על אף היותו הרוח החיה, ומארגן המיזם, מעולם לא היה מעורב באופן אישי ברכישת מניות במיזם, להבדיל מאשר באמצעות חב' בלנהיים, בשליטתו. בתצהיר, מתייחס מר חבס לאהובי באופן אישי. אולם, בכך אין בכדי לבסס ממצא שכן גם מר חבס הוא זה שניהל את המשא ומתן באופן אישי עבור התובעת כיוון שמדובר בחברות, מי שעורכים בפועל את המו"מ וכורתים את ההסכמים הם בעלי תפקידים באותן חברות. במקרה זה אהובי וחבס. מר חבס בתצהירו מציין כי יגאל אהובי פעל לכל אורך המיזם באמצעות חב' בלנהיים. מר חבס נשאל לעניין זה (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 1-5): ש. מדוע תבעת את אכיפת החוזה כלפי יגאל אהובי אישית למרות שבנספח 4 (מכתב הפנייה לשותפים הוא לא מופיע). ת. יגאל אהובי חתום על המסמך ולכן יש איזכור אישי. העסקה שלנו עם יגאל אהובי, מבחינתנו זה לא מעלה ולא מוריד איזה גופים הוא מעמיד מאחוריו. גם לעניין זה העובדה שמר אהובי באופן אישי חתום על המכתב אינה מלמדת על כך שהוא התכוון לרכוש את המניות באופן אישי. אני מקבלת את דבריו של מר חבס לענין השותפים האחרים. היינו, מר חבס לא התעניין עם שותפים נוספים יצטרפו לרכישה אם לאו. אולם, מר חבס ידע גם ידע כי אהובי פועל במיזם אך ורק באמצעות חברת בלנהיים, הנתבעת 2 בתיק זה. מכל העדויות ומכל המסמכים לרבות של התובעת עצמה עולה בבירור כי מר אהובי מעולם לא השקיע בעצמו אלא באמצעות חב' בלנהיים. הדבר עולה הן ממסמך ההסכמות במיזם לפיה בלנהיים היא בעלים בעקיפין של החברות במיזם. כך גם נאמר באותו מסמך כי בלנהיים לא תהא רשאית למכור את חלקה בעסקה אלא במסגרת העסקה הכוללת. גם המכתב לשותפים למימוש זכות הסירוב הראשונה הוא מיגאל אהובי וחב' בלנהיים אך בתוך המכתב נאמר כי מי שירכוש הן חברות בלנהיים ורנדלקין. מר חבס קיבל את טיוטת המכתב של מר אהובי לשותפים והוא לא העיר כל הערה לעניין זה. לאור האמור לעיל אני קובעת כי נכרת הסכם למכירת מניות התובעת בין התובעת לנתבעת 2, חב' בלנהיים. 4. האירועים לאחר חתימת ההסכם א. "הסיבוב הראשון" - הפעלת זכות הסירוב הראשונה כלפי 4 מהשותפים. כאמור, מר אהובי פנה לשותפים והציע להם להצטרף לעסקה. הצדדים חלוקים בשאלה האם היה מדובר בהצעה לשותפים להצטרף לעסקה עליה התחייבה בלנהיים (כטענת התובעת) או שמא מדובר היה בהפעלת זכות הסירוב הראשונה (כטענת הנתבעים). נראה כי מדובר היה בהפעלת זכות הסירוב הראשונה אם כי, בשלב המימוש לא חולקו המניות של התובעת בין כל השותפים שהודיעו על רצונם להצטרף באופן יחסי להחזקותיהם (פרו ראטה), אלא על פי הסכמה בין השותפים. כיוון שלדעתי, גם אם היה מדובר בזכות סירוב ראשונה אין משמעות הדבר כי בלנהיים פטורה מהתחייבויותיה על פי ההסכם אין מקום להכריע בשאלה זו. אולם, אציין, כי על פני הדברים מר אהובי אינו יכול לטעון כי הוא פטור מכוח זכות סירוב ראשונה כאשר שינה את גרסתו באופן מוחלט לעניין זה בחקירתו. בתצהירו הצהיר מר אהובי מספר פעמים שהחלוקה הייתה יחסית (כפי שמתחייב ממימוש זכות סירוב ראשונה). מר אהובי בחקירתו הודה כי אין מדובר ברכישה יחסית. בתחילת החקירה הפנה ב"כ התובעת את מר אהובי לסעיף 33 לתצהירו, שם מצהיר מר אהובי כך : "הוסכם כי הם (השותפים) ירכשו את מניות התובעת בפורטפוליו, בחלקים שווים (פרו ראטה) לשיעור החזקותיהם של שותפים אלה בפורטפוליו. " למר אהובי הוצגו הנתונים מהם עולה כי הרכישה לא היתה באופן יחסית לשיעורי ההחזקות והוא משיב עמ' 23 לפרוטוקול ש' 14-21: "ת. ישנה טעות או אי דיוק בתצהיר שלי, זה לא פרו ראטה, לא שמתי לב. כתבתי פעמיים וטעיתי פעמיים. הביעו חמישה אנשים את הנכונות שלהם לעשות את העסקה, אני מראש לא רציתי לעשות את העסקה וחבס ידע זאת. אני זוכר שקיימנו שיחת ועידה עם השותפים שרצו לעשות זאת, בהשתתפות פרופ' סוארי (חבס לא היה שותף לשיחה) ובשיחה זו אמרו איך מחלקים 3% לאלה שהביעו רצון בכך. וזה אמר חצי וזה אמר אחוז וסינדי היה מוכן לקנות אחוז... מצטער שטעיתי. ראיתי את הקטנים שלקחו חצי אחוז ודלק אחוז ולא שמתי לב שסינדי קיובי לקח עוד חצי אחוז ולכן זה לא פרו ראטה. השותפים הביעו רצון להשתתף ואף אחד לא אמר כמה הם רק אמרו אנו רוצים ואז חילקנו זאת". כלומר, ההליך הפורמלי היה מימוש זכות הסירוב הראשונה על פי מסמך ההסכמות במיזם, אולם בפועל המימוש לא היה של זכות הסירוב הראשונה אלא בשיחה טלפונית הוסכמה חלוקה אחרת בין השותפים שהביעו עניין ברכישה. לאור סתירות מהותיות אלו, לא ניתן לקבל את עדותו של אהובי כי היה מדובר כלל ועיקר במימוש זכות הסירוב הראשונה. מכל מקום, נשלחו לתובעת ארבעה חוזים עם ארבעה שותפים לחתימתה, כאשר החוזים לא נחתמו על ידי אותם שותפים (נספח 8 לתצהיר מר אהובי). חב' חבס חתמה על ההסכמים והחזירה אותם למר אהובי. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו שמרגע שארבעה מהשותפים הפעילו את זכות הסירוב הראשונה שוב לא מחויבים בכך הנתבעים או מי מהם. ייתכן וכך היו פני הדברים לו בכך הייתה מסתיימת מעורבותו של מר אהובי בהקשר של רכישת מניות התובעת. אולם, בשלב זה מר אהובי המליץ לאותם שותפים להימנע מלרכוש את חלקה של התובעת. מר אהובי, בסעיף 40 - 42 לתצהירו אומר את הדברים במפורש: "40. באותם ימים, לאור המצב הכלכלי שחל והירידה הצפויה בשווי מניות התובעת, התגבשה אצלי המסקנה, כי אין הצדקה להתקדם בעסקה למכירת מניות התובעת . 41. מתוך האחריות שחשתי ליתר השותפים בפורטפוליו, כמו גם מתוך ההבנות ההדדיות השוררות בין השותפים, לפיהן עסקה בתוך משפחת השותפים אינה מחייבת עד שיש הסכם סופי וחתום, הנחיתי את מר גביש לפנות אל השותפים, להעביר אליהם את ההמלצה שלא להמשיך בבחינת העסקאות לרכישת מניות התובעת ולקבל את הנחיותיהם בנוגע להמשך ההתקדמות בעסקה על-ידם. 42. בהמשך להודעה זו הודיעו נציגי החברות, כי לאור ההמלצה, בכוונתם לצאת מן העסקאות ולא לרכוש את מניות התובעת בחברת Goodmayes. חלקם אף ציינו, כי אם תתקבל המלצה מאוחר יותר לשוב לעסקאות אלה, הם ישובו וישקלו את עמדתם." מר אהובי חזר על הדברים בחקירתו (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 26-32): "ת. אני ביצעתי את העסקה עבור כולם ובאיזה שהוא שלב ראיתי שהעסקה לא כלכלית יותר והודעתי שאני לא ממשיך בה. לא משנה מי השותפים האחרים". ש. אם אתה לא קונה ורק אחרים קונים מה אכפת לך. ת. אני הייתי צריך שקט במערכת, חבס עשה לי רעש במערכת ורציתי שקט. אני מנהל עשרה מיליארד עסקאות ואני צריך במערכת שלי שקט בכל הקשור לשותפים שלי. אם יש שותף אחד שרוצה לצאת וכל הזמן מזמזם שלא טוב לו, במדינה קטנה אני עושה מאמצים להוציא אותו. ש. אז למה אתם אומרים שהחלטתם לא להמשיך בעסקה הזו. ת. כי הייתה לא כלכלית יותר. השותפים האלה קשורים איתי 15 שנה, להבדיל מחבס, אני דואג לכולם... אבל היה אכפת לי מהשותפים." היינו, מר אהובי מאשר כי בהיותו רוח החיה בארגון המיזם לאחר שפנה לשותפים והציע להם להצטרף לעסקה שכרת בשם בלנהיים, ולאחר שסוכם על אופן חלוקת המניות שיירכשו בין השותפים, ולאחר שאף נוסחו הסכמים (על ידי עורכי הדין של המיזם) ונשלחו לחתימת התובעת, המליץ מר אהובי לשותפים לסגת מהעסקה. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי השותפים מימשו את זכות הסירוב הראשונה באופן שמשחרר את בלנהיים מהתחייבויותיה על פי ההסכם. ביצוע חוזה או מימוש זכויות על פי חוזה יש לעשות בתום לב. אנו רואים כי מר אהובי מפעיל את השותפים. בתחילה הוא פונה אליהם ומציע להם להצטרף אליו ברכישת המניות (או לגרסתו להפעיל את זכות הסירוב הראשונה). השותפים הסומכים על המלצתו מסכימים (ארבעה מהם) מסכימים לרכוש מניות מהתובעת. לאחר מכן, מחליט אהובי להמליץ לשותפים לסגת והם פועלים כהמלצתו. מר אהובי בחקירתו ציין במפורש כי אם השותפים לא היו רוכשים יכול היה להיווצר מצב בו בלנהיים תרכוש את המניות (בעמ' 19 לפרוטוקול ש' 30-31) אומר מר אהובי: "במצב מסוים הייתי יכול להיקלע למצב שאני כן ארכוש חלק מהמניות אבל הערכת דברים שלי אז שאני לא אצטרך לרכוש... אני מתקן את התשובה ממקודם רק בלנהיים הייתה אמורה לרכוש". היינו, אם מר אהובי גרם לשותפים שלא לממש את זכות הסירוב הראשונה הוא לא יכול לטעון כי עצם ההסכמה עליה חתמה רק התובעת משחררת אותו ממחויבותו שלו. מדובר קודם כל בחוסר תום לב שנית, בהפרה של הסכם מחייב מי שמתחייב לרכוש יודע שאם לא תמומש זכות הסירוב הראשונה יהיה עליו לרכוש. כך ככלל, כך בוודאי במקרה זה בו הסיבה היחידה בשלה חזרו בהם השותפים מכוונתם לרכוש הייתה המלצתו של מר אהובי עצמו. ב. "הסיבוב השני" - הצעה שנייה לרכישת מניות על ידי חמישה מהשותפים מר אהובי מתאר בתצהירו כי חבס דרש את קיומה של העסקה בתנאים שנקבעו (נספח 14 לתצהיר מר אהובי). מר אהובי השיב למר חבס במכתב מיום 27.4.08 (נספח 15 לתצהירו) כי: "לא היו לי ואין לי כל התחייבות כלפיך, לא מוסריות ולא משפטיות... ". מר אהובי מוסיף ומציין כי לאחר דברים הללו התקיימו מגעים בינו לבין מר חבס והוחלט לרכוש בכל זאת את המניות בחברה. בסעיף 48 לתצהירו אומר מר אהובי כי לארבעת השותפים שהסכימו לרכוש בסיבוב הראשון הצטרפה בלנהיים. מר אהובי פנה ביום 26.5.08 לארבעת השותפים וכתב להם: "לאחר מתקפה של הרצל חבס, ועל אף שניסיתי לבטל את העסקה, החלטנו בהסכמת כולם לרכוש את חלקו של חבס על פי העסקה המקורית". עורכי הדין של המיזם הכינו את ההסכמים והם הועברו לתובעת לחתימה. (נספח 19 לתצהיר מר אהובי) התובעת חתמה, גם על ההסכמים הללו. מר אהובי נשאל בחקירתו מדוע אם מדובר היה בעסקה לא כלכלית חזרו והסכימו לרכוש את המניות: "ש. אתה בתצהיר שלך כותב שאתה לא סתם החלטת להתחרט על העסקה של חבס, אלא עשית את זה כמו שאתה מסביר בגלל משבר כלכלי, ובגלל ירידה צפויה בשער המניות. אם אין עסקה מחייבת למה אתה גורר את עצמך וגם את השותפים האחרים לבצע עסקה שהיא לא טובה לכם. ת. כן טובה או לא טובה זה דבר יחסי. העסקה לא הייתה נוראית מבחינה כלכלית אך עדיין באופן עצמאי לא היינו מבצעים אותה, בגלל שיש אנשים מכובדים שלא רוצים להגיע לבית-המשפט, כמו סוארי וצביקה בירן, אז אמרנו נלך על העסקה, זה היה השיקול. " כאן שוב נשאלת השאלה האם מדובר במימוש זכות הסירוב הראשונה. אולם גם כאן ואף אם נניח שמדובר במימוש זכות זו (על אף שגם במקרה זה לא חולקו מניות ביחס לכמות החזקות) שוב לא יצאה העסקה אל הפועל בשל מר אהובי. מר אהובי טען כי לאחר שהתובעת חתמה על ההסכמים, התברר כי נדרשה הסכמת הבנק המממן, רויאל בנק אוף סקוטלנד לעסקה. לטענתו, הבנק סירב לתת את הסכמתו. טענה זו יש לדחות מכל וכל וזאת ממספר נימוקים: ראשית, אם נדרשה הסכמתו של רויאל בנק אוף סקוטלנד מדוע עורכי הדין של המיזם, שהם אלה שערכו את ההסכמים, לא כתבו באותם הסכמים שהם כפופים להסכמתו של הבנק. זאת, הן בארבעת ההסכמים בסיבוב הראשון, הן בחמשת ההסכמים בסיבוב השני. מר אהובי נשאל לעניין זה והשיב כי מי שטיפל במגעים עם רויאל בנק אוף סקוטלנד היה מר סינדי קיובי וכי הוא עצמו אינו יודע מדוע התנאי האמור לא מופיע בהסכמים (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 15). שנית, בסעיף 61 לתצהירו מציין מר מר אהובי שהסכמת הרויאל בנק נדרשה בגלל מסמכי ההלוואה והמימון. אולם, מסמכים אלה לא הוצגו לבית המשפט. מר אהובי בעדותו אמר שהוא אינו יודע מדוע כך נעשו הדברים: "זה עורכי הדין שלי אחראים על כך". שלישית, ובעיקר, מר אהובי העיד בהרחבה כי את כל המגעים מול הרויאל בנק ניהל מר קיובי. מר קיובי הוא שותפו וחברו עשרות בשנים. מר אהובי נשאל מדוע מר קיובי לא בא להעיד והשיב: "...כי קיובי אנגלי". בבקשה לדחיית מועד להגשת תצהירים נומקה הבקשה על ידי ב"כ הנתבעים בכך שיש עדים שצריכים להגיע מאנגליה למרות זאת לא הובא איש לעדות. על הימנעות מהבאת עדות רלבנטית ראו, למשל ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו (1991) . ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו כי יש לדון בתוקף חמשת ההסכמים שנחתמו ע"י התובעת על פי הדין האנגלי. אולם, בתובענה שלפני אין מקום כלל ועיקר לדון בתוקף ההסכמים. התובעת אינה תובעת מכוח הסכמים אלו, ועל כן תוקפם אינו רלבנטי בתביעה שלפניי. לעניינו חשוב הוא רק שבאותם מסמכים, שהוכנו על ידי עורכי הדין של המיזם, שטיפלו במיזם מראשיתו, לא נזכר דבר וחצי דבר לענין צורך בהסכמת הבנק, לא בארבעת ההסכמים הראשונים, ולא בחמשת ההסכמים בסיבוב השני. בנסיבות אלו היה מקום להציג את המסמכים, או להעיד מי מעורכי הדין או את מר קיובי שיבהירו את הדברים. משלא עשו כן הנתבעים יש להניח כי הסכמה כזו לא נדרשה כלל ועיקר. לאור האמור, גם בסיבוב השני מר אהובי הוא זה שגרם לשותפים לסגת מהסכמתם ושוב אנו חוזרים לחיובו שלו, או למעשה של חברת בלנהיים באמצעותו. 5. זכות סירוב ראשונה ב"כ הנתבעים התמקד בסיכומיו בזכות הסירוב הראשונה, ובפרשנות שניתנה לה בפסיקה בארץ ובעולם. ראשית, אשר לטענה, כי יש לפנות למי שזכאי לזכות סירוב ראשונה כאשר יש הצעה בלבד, טענה זו אין לקבל. זכות סירוב ראשונה משמעה כי יש עסקה, שאחרת אין תנאים על פיהם ניתן להפעיל זכות הסירוב הראשונה. הזכאים לזכות סירוב ראשונה יכולים לטעון, ובצדק, כי עד שלא השתכללה עסקה לא קמה זכותם וחובתם לבחון את התנאים ולהחליט בדבר הפעלה או אי הפעלה של הזכות. שנית, אשר לנפקות זכות הסירוב הראשונה במקרה של הפעלת הזכות, והאם מדובר בתנאי מתלה או תנאי מפסיק, כפי שציינתי, אין מקום להיזקק לשאלות אלו בנסיבות העניין, בהן מר אהובי גרם במישרין לכך שמי שהסכים לרכוש נסוג בו מהסכמתו לאחר שהתובעת חתמה על ההסכמים. סיכום התובעת בכתב התביעה ביקשה צו לאכיפת ההסכם וצו לפיצול סעדים שיתיר לתובעת לתבוע את הנזק שגרמה לה התנהגות הנתבעים. לאור האמור לעיל, ניתן בזאת צו לאכיפת ההסכם נגד הנתבעת 2 בלבד. כן ניתן בזאת צו לפיצול סעדים מכוחו תוכל התובעת לתבוע את מר אהובי על התנהלותו לעיל. הנתבעים ישלמו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,300,000 ₪ . סכום זה נפסק נגד שני הנתבעים שכן אמנם מבחינה פורמלית הוכח כי מר אהובי תמיד ערך את ההסכמים באמצעות חב' בלנהיים אך מאידך, התנהלותו שלו היא זו שהביאה למעשה להתכחשות להסכם שכרת עבור בלנהיים. סכום זה כולל אגרה בסכום של כחצי מיליון ₪, והיתרה שכ"ט עו"ד על פי הודעת ב"כ התובעת. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. דיני חברותיזמותמניות