התיישנות שנתיים בתביעות נגד המדינה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות שנתיים בתביעות נגד המדינה: כללי 1. האם דיני ההתיישנות הישראליים "החדשים" - כפי שנחקקו במאה ה-21 - חלים ביחס לתביעת נזיקין, שהגישו אלמנה ובת של עיתונאי איטלקי, אשר נהרג ברמאללה, ביום 13.3.02, תביעה אשר הגישו כנגד המדינה, ביום 4.8.05 ? 2. תחילה, אציג את כתב התביעה, ואת תמצית כתב ההגנה, אשר מהווים תשתית לבדיקת טענות ההתיישנות, שכידוע, נערכת לפני שמיעת הראיות. 3. לאחר מכן, יובאו עיקריהם של טענות הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בטענות ובסיכומים שבכתב שהוגשו במסגרת בקשה זו (בש"א 553/06) וכן בתיק העיקרי (ת.א. 7307/05) . 4. פרק הדיון, יוקדש לניתוח המשפטי, תוך התייחסות ספציפית לחקיקה הישראלית, לפסיקה הישראלית, ולמשמעויות ולהשלכות של החלת דיני ההתיישנות, כלפי התובעות שבפניי. אין זה סוד, כי קבלת טענות המדינה - תוצאתה תהיה, כי תביעתן של התובעות לא תתברר כלל ועיקר, וממילא, לא תוכלנה התובעות לקבל כל פיצוי שהוא, והכל עוד בטרם נערכה הבדיקה העובדתית, האם המנוח שנפגע, נורה על ידי חיילי צה"ל, או על ידי גורם אחר, והאם חלה או לא חלה אחריות של המדינה לפצות את הקרובות של המנוח, אלמנתו וביתו הקטנה. ממילא, הכרעה בשאלת ההתיישנות, ובמיוחד אם תתקבל טענת המדינה, חורצת את גורלה של תביעה זו לשבט. מכאן, חשיבותה של החלטה זו לצדדים שבפניי, ולאור הניתוח שאעשה, יש לדברים שאכתוב גם השלכות לגבי מקרים אחרים, אם כי חלק מהנימוקים שיובאו להלן כוחם יפה אך ורק לנסיבות הפרטניות שבפניי, ורק נימוקים חילופיים יכול וייעשה בהם שימוש לעתיד למקרים דומים או קרובים. כתב התביעה 5. המנוח, רפאלה צ'יריאלו, היה צלם עיתונות, במעמד של FREELANCER, של העיתון האיטלקי CORRIERE DELLA SERA (להלן - "המנוח" או "הצלם" או "העיתונאי", וכן "העיתון", בהתאמה). 6. המנוח, סמוך לפני מותו, היה תושב העיר מילאנו, שבאיטליה, שם גרו אשתו, פאולה נבילי (להלן - "האלמנה"), יחד עם ילדתם המשותפת, בטינה קרולינה צ'יריאלו , התינוקת, ילידת 12.10.2000 (להלן - "הילדה"). 7. המנוח הגיע לישראל בחודש מרץ 2002, ואז פנה ללשכת העיתונות הממשלתית, ממנה קיבל תעודת עיתונאי זמנית, בה מצוין שמו של המנוח, מספר הדרכון שלו, שם העיתון, ותפקידו כצלם. התעודה חתומה על ידי מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, ומצורפת לה תמונתו של המנוח, ונכתב בה, כי היא בתוקף עד ליום 21.3.02 (צילום התעודה מצורף כנספח לכתב התביעה). 8. האירוע הנטען בכתב התביעה היה ביום 13.3.02, בשעה 09:20 בבוקר. כתב התביעה מספר, כי במהלך עבודתו של המנוח ברמאללה, כצלם עיתונות (אשר תעודת העיתונאי של התובע, הנ"ל - כאמור בפיסקה הקודמת - הייתה בתוקף), "המנוח נפגע ונהרג על ידי חמישה כדורים קוטר 7.62, שנורו מטנק של צה"ל ברחוב של רמאללה, וזאת לא הרחק מכיכר מאנרה. אירוע הריגת המנוח על ידי צה"ל ייקרא להלן 'האסון' " (סעיף 5 לכתב התביעה). 9. בדרך כלל, אין זה מקובל לכלול בכתב התביעה את הראיות שיש ברשות התובע. הדבר גם אסור, על פי תקנות סדרי הדין הנהוגים במדינת ישראל; ראה: תקנה 71(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי "כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי העניין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן" (ההדגשה הוספה על ידי - מ' ד'). ברם, כתב התביעה, מעבר לצורך (ולמעשה, בניגוד ללשון התקנות הנ"ל), מזכיר כי למנוח התלוו באותו יום שני עיתונאים איטלקיים - ששמותיהם מפורטים בכתב התביעה - ולטענת התובעים, אותם עיתונאים מסרו עדות על נסיבות המקרה לתביעה האיטלקית במילאנו. עדויותיהם של עיתונאים אלה מלוות ומאומתות על ידי סרטים של אחד מהעיתונאים ושל המנוח, שבהם, לטענת התובעים, ניתן לזהות בבירור, בין היתר, את הטנק של צה"ל, ואת צרור המקלע, אשר, כלשון ב"כ התובעים, שם קץ לחייו של המנוח (סעיף 6 לכתב התביעה). 10. על בסיס עובדות אלה, הפרק השלישי של כתב התביעה (סעיפים 15-8), מוקדש לתיאור אחריות המדינה, הנתבעת, וחובתה לפצות את התובעות, האלמנה והילדה של המנוח. 11. בכתב התביעה (סעיף 8) מוסבר, כי האזור ברמאללה, בו שהו העיתונאים (ליד מלון סיטי), לא הוכרז שטח צבאי סגור (במאובחן משטחים אחרים ברמאללה, שהם מחנות הפליטים אל-עמרי וקאדורה, שאכן הוכרזו כשטחים סגורים), וניתנה אפשרות לעיתונאים, לצאת ולהיכנס מרמאללה לירושלים, ללא הפרעה. אף על פי כן, צה"ל לא נקט באמצעי אזהרה לעיתונאים, כאשר הם נסעו במכוניות, שעליהן סימון של היותם עיתונאים, וצה"ל היה יכול לזהותם (סעיף 9 לכתב התביעה). 12. מותו של המנוח נגרם, כנטען בכתב התביעה, על ידי צה"ל. לטענת התובעות, היה על צה"ל לנקוט באמצעי זהירות להבטיח את שלומם של המנוח ושל העיתונאים האחרים, ולסגור את האזור, ולהביא לידיעת העיתונאים את צו הסגירה, שהיה צריך להוציאו. 13. גם הירי עצמו, נעשה באופן בלתי שקול ובלתי אחראי, דבר שגרם להריגת המנוח (סעיף 12 לכתב התביעה). 14. בכתב התביעה (בסעיף 13), מובא תיאור של מקום הימצאו של המנוח ושני העיתונאים האחרים (ראה פיסקה 9 סיפא לעיל), והשימוש שעשה המנוח במצלמה שלו - מסרטת כף יד, בעלת צג. לאור זאת, טוענות התובעות, כי אם היה החייל ליד המקלע מקדיש את תשומת הלב הנדרשת, כי אז היה מגלה כי לא מדובר בפלסטינאי המכוון נשק נ"ט כנגד הצבא, אלא לפניו ניצב עיתונאי המסריט את האירוע. לכן, עמדת התובעות היא, כי "צה"ל אחראי במישרין ועקב התנהגות רשלנית לנזקים שנגרמו כתוצאה מהאסון, לרבות הנזקים לאשתו ולבתו [של המנוח] שהייתה בשעת האסון בת שנתיים. לפיכך, מדינת ישראל, הנתבעת, אחראית לכל נזק שנגרם כתוצאה מהאסון והאירוע הנ"ל" (סעיף 14 סיפא וסעיף 15 לכתב התביעה) . 15. לזהירות יתר, מציין ב"כ התובעות, עו"ד פרופ' מיכאל קורינאלדי, כי "אין בתיאור הנסיבות הללו של האירוע, כדי לגרוע מן האפשרות להוכחת נסיבות נוספות בעתיד" (סעיף 14 רישא של כתב התביעה). 16. הפרק הבא בכתב התביעה (סעיפים 16-20 לכתב התביעה), עוסק בנזקים שנגרמו לתובעות, ואשר לטענתן, הן זכאיות לפיצויים בגין וכתוצאה ממותו של המנוח, וההשלכות של אירוע זה על מצבן של התובעות, בעיקר במישור הכלכלי, כמי שתלויות לפרנסתן בהכנסותיו של המנוח. 17. על בסיס תוחלת חיים, מיום מותו של המנוח, שהיה בן 42, ועד ליום מותו (המשוער) בגיל 77, שהוא תוחלת החיים לגברים באיטליה (סעיף 17 רישא לכתב התביעה), ראש הנזק של אובדן הכנסה והשתכרות עתידית הוא לתקופה של 35 שנה (סעיף 17 סיפא לכתב התביעה). 18. התובעות מבקשות ליישם את דוקטרינת "השנים האבודות", לפי הילכת אטינגר (סעיף 18 לכתב התביעה), והפיצוי הנדרש הוא לתובעות, כיורשות של עיזבון המנוח וכתלויות במנוח (סעיף 19 לכתב התביעה). 19. הנתבעת נדרשת לשלם לתובעות עבור נזקים מיוחדים, הכוללים את הפרטים הבאים: הוצאות הסעת גופת המנוח לאיטליה וקבורתו (10,000 יורו); אובדן שירותי אב ובעל, עד ליום הגשת התביעה (20,500 יורו); אובדן השתכרות של המנוח ותמיכתו בתובעות, מיום האסון ועד ליום הגשת התביעה (120,253 יורו). בסך הכל, הנזק המיוחד, עד ליום הגשת התביעה, הוא סך של 150,753 יורו. סכום זה הוא שווה ערך לסך של 831,825 ₪ (על בסיס שער יציג שהינו: 5.5178 ₪ ליורו אחד). העתירה בכתב התביעה היא להצמיד סכום זה ליורו, שהוא המטבע של מקום מושבם של התובעות (בפרק "נזק מיוחד" בסעיף 19 לכתב התביעה) [לא ברור, כלכלית, אם היום בעקבות המשבר הכלכלי בשנים האחרונות הצמדה ליורו עדיפה מאשר הצמדה לשקל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, אך בית המשפט אינו נותן עצות לצדדים, ואין לו לדיין אלא מה שכתוב בכתב התביעה]. 20. במסגרת הנזק הכללי (המובא בסיפא של סעיף 19 לכתב התביעה), פרט לצרכים הכלכליים של אובדן תמיכה, אובדן השתכרות ואובדן שירותי אב ובעל לתקופה של 35 שנים, נכללים בכתב התביעה "ראשי נזק" אלה: קיצור תוחלת חיים של המנוח; צער, כאב וסבל; הוצאות בעתיד, בגין הנצחת המנוח, ומתן כבוד אחרון למנוח (סעיפים קטנים ד-ט לנזק הכללי הנ"ל). 21. כתב התביעה מציין, כי הנתבעת חייבת לפצות את התובעות על מלוא נזקיהן, "ואולם עד ליום הגשת התביעה לא שולם לתובעות סכום כלשהוא" (סעיף 20 לכתב התביעה). 22. כתב התביעה מסיים בסעיף הדן בסמכות בית המשפט, בציינו כי לבית המשפט המחוזי בירושלים יש את הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה, וזאת לאור מהותה, הסכומים הנתבעים ומקום האסון (סעיף 21 לכתב התביעה). 23. העתירה, בסיום כתב התביעה, היא לחייב את הנתבעת (המדינה) לשלם לתובעות את מלוא סכום תביעתן, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (סעיף 23 לכתב התביעה). תמצית ההליכים בבית המשפט 24. בבקשה להארכת מועד להגשת כתב ההגנה, שהוגשה על ידי המדינה ביום 2.10.05, מציינת ב"כ המדינה, עו"ד קניג ולרשטיין, כי המועד להגשת כתב ההגנה הינו עד ליום 30.9.05 (התביעה הוגשה כזכור ביום 4.8.05). הבקשה היא כי כתב הגנה יוגש עד ליום 1.3.05 (כנראה הכוונה היא ל-1.3.06). נאמר בבקשה, כי ביום כ תמוז תשס"ה (28.7.05), נחקק בכנסת התיקון לחוק הנזיקין האזרחיים תשי"ב-1952 (תיקון מספר 7), שפורסם ברשומות ביום 10.8.05, העוסק בהיעדר אחריות המדינה לתובענות מסוג זה. על פי סעיף 5ג(א) לחוק הנ"ל, "הנתבעת לא תהא אחראית לתביעה בגין נזק כאמור אשר אירע באזור אשר הוכרז כאזור עימות על ידי שר הביטחון". לטענת המדינה, יש לאפשר לה להמתין עד להכרזת שר הביטחון, מכוח החוק האמור, שתיעשה תוך שישה חודשים. לכן, בשלב זה, מסבירה המדינה, כי אין טעם להגיש כתב הגנה, ובשל כך מבוקש להאריך את המועד להגשתו, לאחר תום שישה החודשים האמורים, דהיינו עד ליום 1.3.06. 25. בנוסף לכך, נאמר בסעיף 7 לבקשה הנ"ל: "למען הזהירות בלבד, תיטען [ה]נתבעת, כבר בשלב זה, כי דין תביעת התובעים להידחות על הסף, מחמת התיישנותה" (ההדגשה והקו - הינם במקור). 26. על גבי בקשה זו של המדינה, ניתנה החלטה בכתב ידו של כב' הרשם דאז (כיום כב' השופט) יוסף שפירא, לפיה, "בשלב זה ניתנה ארכה להגשת כתב הגנה עד 15.12.05". 27. המדינה הגישה, ביום 18.12.05, בקשה נוספת להארכת המועד להגשת כתב ההגנה, עד 1.3.06. כב' הרשמת דאז (כיום כב' השופטת) גילה כנפי-שטייניץ הורתה, ביום 18.12.05, כי על המדינה לצרף את עמדת הצד שכנגד. ב"כ התובעות, עו"ד פרופ' קורינאלדי, ציין בתגובתו כי "אין עילה לאורכה של חודשים רבים, והתובעות יטענו כי החקיקה הרטרואקטיבית היא בלתי חוקתית ויש מקום לברר [ה]נושא". מכל מקום, הסכים בא כוח התובעות, למתן אורכה אחרונה להגשת כתב ההגנה, עד ליום 21.1.06. כב' הרשמת האריכה את המועד להגשת כתב ההגנה עד ליום 1.2.06 (החלטת כב' הרשמת גילה כנפי-שטייניץ, מיום 4.1.06). עיקרי כתב ההגנה 28. בפועל, כתב ההגנה הוגש ביום 13.2.06, ועל האיחור של מספר הימים הללו של המדינה, לא נשמעה כל טענה מצד התובעות. 29. בתחילתו של כתב ההגנה, מבקשת המדינה לדחות את התביעה על הסף, ולחילופין, למחוק את התביעה על הסף, מנימוקים אלה: א. העדר אחריות המדינה לתביעה, בשל טעם זה: הנזק אירע באזור, אשר הוכרז כאזור עימות על ידי שר הביטחון, כאמור סעיף 5ג(א) לחוק הנזיקין האזרחיים, התשי"ב-1952 (תיקון לסעיף 7(ב)). תיקון זה הוא בעל תחולה רטרואקטיבית, מיום 23.9.2000, על פי סעיף 3(א) לחוק הנ"ל. בכוונת המדינה להגיש בקשה נפרדת לדחייה על הסף (סעיף 3 לכתב ההגנה). ב. התביעה התיישנה, כמפורט בבקשת המדינה לדחיית התביעה על הסף מטעמי התיישנות (סעיף 4 לכתב ההגנה). ג. הנזקים שנגרמו לתובעות, אם נגרמו, היו במסגרת פעולה מלחמתית, אשר אירעה במהלך לחימה מתמשכת, ומאז אירועי ספטמבר 2000, תוך כדי אירועי לחימה קשים, בכל גזרות יהודה ושומרון וחבל עזה (סעיף 5 לכתב ההגנה; הדגשה במקור). בחלק השני של הסעיף מובא ציטוט מפסק דינו של הנשיא, כב' השופט אהרון ברק בבג"צ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל, . ד. האירוע במהלכו נטען כי המנוח נפגע, היה בעת פעולה, אשר הנתבעת מסווגת אותה כ"מעשה מדינה" (סעיף 9 לכתב ההגנה). ה. יש למדינה פטור מאחריות בנזיקין, וזאת, בשל פעולה בהרשאה חוקית ובתום לב, כאמור בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (סעיף 7 לכתב ההגנה). ו. הפעולה הנטענת בתביעה היא "פעולה מלחמתית", לפי כל קנה מידה, ולטענת הנתבעת, למדינה - יש פטור מאחריות בגינה (סעיף 8 לכתב ההגנה). ז. לכתב התביעה לא צורפו חוות דעת נדרשות בתחום הרפואה, לעניין מות המנוח והסיבות למותו (סעיף 9 לכתב ההגנה), ואף לא מסמכים מהותיים, כגון: תעודת פטירה וצו ירושה. בהיעדר מסמכים אלה, כלשון כתב ההגנה, "אין התביעה על פניה מגלה עילה ו/או יריבות ודינה להידחות ו/או להימחק על הסף" (הסיפא של סעיף 10 לכתב ההגנה). בהקשר זה, נטען בכתב ההגנה כי לא ברור אם התובעות הן היורשות היחידות של המנוח, והאם הן אכן היורשות האמיתיות של המנוח, והכל, בהיעדר מסמך מהותי המעיד על כך (סעיף 14 לכתב ההגנה). ח. טיעון פורמאלי נוסף עוסק בכך שהתובעות לא צירפו את אישור הממונה על העזרה המשפטית, ולכן לא ניתן לקבל כראיה את המסמכים אשר צורפו לכתב התביעה (סעיף 13 לכתב ההגנה). ט. במסגרת הנושאים המקדמיים, ואולי כבר יותר לכיוון ההיבט המהותי, מעלה המדינה את הטענה, כי גם אם בוצעו מעשי תקיפה כלפי המנוח, המדינה "לא אישרה, לא אישררה, ואין היא מאשררת, מעשי תקיפה אלו ולא התירה ביצועם" (סעיף 15(א) לכתב ההגנה; הקו במקור). 30. בחלקו השני של כתב ההגנה, מוכחשות העובדות הנטענות בכתב התביעה, ומועלות אפשרויות עובדתיות אחרות, כמפורט להלן: א. המדינה מכירה באחריותה למעשיהם ולמחדליהם של אנשי הביטחון, כאשר הם פעלו כדין ולא חרגו מסמכות (סעיף 17 לכתב ההגנה); אולם, לטענת המדינה, היריות באותו אירוע, אשר נורו באש חיה, היו גם יריות של המחבלים, לעבר חיילי צה"ל. כן נטען, כי היו חילופי אש בין אנשי צה"ל למבוקשים, כאשר המנוח עמד ליד המבוקשים (סעיף 18 לכתב ההגנה). מכאן, כך עולה, לא ניתן להוכיח כי אכן חיילי צה"ל הם אלה שהרגו את המנוח מיריותיהם. ב. מוכחש שהמנוח נפטר מירי, בכלל, ומירי של כוחות צה"ל, בפרט, וזאת, בהיעדר חוות דעת רפואית. לכך יש חשיבות רבה, כי ביום האירוע היו הפרות והפרעות סדר של המחבלים והמתפרעים הפלסטינאים, שיידו אבנים, בקבוקי תבערה, וחפצים מסוכנים לעבר חיילי צה"ל, וזאת, בנוסף לירי של המחבלים לעבר חיילי צה"ל וכוחות הביטחון. לכן, המדינה אינה אחראית בנזיקין, בין באחריות ישירה ובין באחריות שילוחית, ואין למדינה חובת זהירות כלפי המנוח (סעיף 19 לכתב ההגנה). ג. ביום האירוע ובשעת האירוע, חיילי צה"ל היו בעת פעילות של אכיפת סדר ציבורי, ואף היו בסכנה מוחשית לעצמם, ולפגיעה בחייהם; לחילופין, חיילי צה"ל האמינו באופן סביר, כי הם - חיילי צה"ל - נמצאים בסכנה זו (סעיף 20 לכתב ההגנה). 31. "קווי נסיגה" נוספים של המדינה (כמפורט בסעיף 21 לכתב ההגנה), מבוססים על ההנחה, כי גם אם עובדתית יוכח שהמנוח נפגע מיריות של אנשי צה"ל, הרי, מבחינה משפטית, אין מקום לחייב את המדינה בפיצויים לתובעות, עקב פטירת המנוח, וזאת, בשל נימוקים אלה, שהינם מצטברים ו/או חילופיים: א. המנוח נפגע ממעשה שהוא פעולה מלחמתית ו/או מעשה שהוא מעשה צבאי, שבוצע מתוך צורך צבאי; ב. פעולות החיילים ו/או כוחות הביטחון היו סבירות, ונועדו להגן על עצמם ו/או אחרים מפני שימוש בכוח שלא כדין; ג. פעולות הנתבעת ו/או שלוחיה היו סבירות, ונועדו לשם קיום החוק, הסדר הציבורי והביטחון; ד. לחיילי צה"ל ו/או לכוחות הביטחון ו/או לאזרחי המדינה ו/או לתושביה נשקפה סכנת חיים ממשית ו/או הם האמינו באופן סביר כי נשקפת להם סכנת חיים כזו; ה. חיילי צה"ל ו/או כוחות הביטחון פעלו כדי להדוף תקיפה שלא כדין, שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייהם ו/או בגופם שלהם ו/או של זולתם ו/או מתוך חשש כן וסביר לתקיפה כזאת; ו. מעשה התקיפה (המוכחש), נעשה כאקט של הגנה עצמית, כדי להגן על חיילים ו/או אנשי כוחות הביטחון ו/או על אדם אחר, מפני שימוש בכוח, שלא כדין, מצד המנוח ו/או מצדם של אחרים; ז. פעולות חיילי צה"ל ו/או כוחות הביטחון לא חרגו ממידת הנחיצות הסבירה לאותן מטרות; ובכל מקרה, היחס בין הנזק שנגרם, אם בכלל, ובין הנזק שביקשו חיילי צה"ל ו/או כוחות הבטחון למנוע, היה יחס סביר; ח. החיילים ו/או כוחות הביטחון פעלו תוך כדי ביצוע הוראות כדין; ט. פעולותיה של הנתבעת ו/או הפעולות של מי מטעמה, נעשו במידת הסבירות הראויה, תוך נקיטת האמצעים הנדרשים ובאופן מיומן ע"י בעלי תפקיד מיומנים ו/או מתודרכים; י. פעולותיה של הנתבעת ו/או פעולות מי מטעמה נעשו כדין, בתחום הסמכות כדין, או בתום לב ומתוך סברה כי הפעולה נעשית בתחום הסמכות כדין; יא. פעולותיה של הנתבעת ו/או פעולות מי מטעמה נעשו כדין ובתחום ההרשאה החוקית; יב. פעולותיה של הנתבעת ו/או פעולות מי מטעמה נעשו בזהירות ובשיקול דעת וללא יכולת לצפות את פגיעתו, אם בכלל, של המנוח ו/או את מידת פגיעתו כתוצאה מפעולות אלה; יג. אם נפגע המנוח, דבר המוכחש, הרי שהוא נפגע, עקב מעשה אסור ו/או מעשה בלתי חוקי שלו; יד. האשם של הנתבעת ו/או של מי מטעמה (המוכחש), נגרם עקב התנהגות המנוח ו/או אחרים; טו. עילתו (המוכחשת) של המנוח ו/או של התובעים, הינה עילה בת עוולה, ועל כן, אין המנוח ו/או התובעים זכאים לסעד; ובכל מקרה, מן הראוי שבית המשפט הנכבד לא יושיט להם סעד; טז. המנוח נפגע, אם בכלל, בזמן שהיה קיים יסוד סביר להניח כי ביצע ו/או עומד לבצע ו/או כי הוא מבצע פשע ו/או מעשה מסוכן ו/או אסור, בין לבדו ובין ביחד עם אחרים. 32. "קו נסיגה" שני, בכתב ההגנה של המדינה, הוא ייחוס אשם תורם ו/או רשלנות תורמת למנוח, באופן שמאיין לגמרי את אחריות המדינה (אם זאת תיקבע), או שהעוצמה של הרשלנות התורמת של המנוח היא כה רבה, עד שיש לייחס לה אחוזים ניכרים מן האחריות של המדינה (אם זאת תיקבע). לתמיכה בטענה זו, מובאים בכתב ההגנה (סעיף 21 השני), מעשים או מחדלים המיוחסים למנוח באופן מצטבר ו/או חילופי, כדלקמן: א. שהה ו/או סבב יחד עם חמושים ו/או מפירי חוק וסדר ו/או מי שתקפו את חיילי צה"ל ו/או כוחות הביטחון ו/או אחרים ו/או לא התרחק מהם; ב. נהג בניגוד להוראות הקיימות ו/או בניגוד להוראות ו/או האזהרות שניתנו על ידי חיילי צה"ל ו/או כוחות הביטחון; ג. לא נהג כפי שאדם ו/או עיתונאי סביר ו/או בר-דעת ו/או תם לב היה נוהג בנסיבות העניין ו/או לא נקט בכל האמצעים שהיה חייב ו/או יכול היה לנקוט בנסיבות המקרה; ד. לא נקטע אמצעי זהירות כנדרש ו/או לא עשה את כל שיכול היה לעשות למניעת הפגיעה ו/או הנזק הנטענים והמוכחשים; ה. חשף את עצמו לסיכונים במודע ו/או כשהיה עליו להיות מודע להם; ו. צפה או צריך היה לצפות שייפגע; ז. נהג ברשלנות ו/או בחוסר זהירות ו/או בניגוד למקובל בנסיבות ו/או באירועים מסוג זה; ח. הפריע לחיילי צה"ל ו/או לכוחות הביטחון במילוי תפקידם; ט הפר עוצר ו/או סגר ו/או הגבלות תנועה שהוטלו על ידי כוחות הביטחון; י. יצר מצג, כאילו היה עומד לתקוף את חיילי צה"ל ו/או כוחות הביטחון ו/או לסייע לתוקפיהם. 33. בנוסף להכחשות אלה, כולל כתב ההגנה (בסעיפים 22-24) הכחשות "רגילות" המופיעות בכתבי ההגנה של נזקי גוף, ובהן הכחשת סכומי הפיצויים, והטענה כי הם מוגזמים ומופרכים ומעבר לכל הוצאה סבירה; טענות בדבר ניתוק הקשר הסיבתי; טענות בדבר חובת הקטנת הנזק [אם כי לא ברור לי, איזו חובה כזו מוטלת על ילדה בת שנתיים?!, והאם מן הראוי כי זו טענה שהמדינה תטען בפני בית משפט). 34. טענת הגנה מיוחדת, המתייחסת לאירוע הנידון, כוללת את הטענה/ההנחה הבאים: זכות התובעות לקבל סכומים כלשהם או טובות הנאה מכל מקור שהוא, לרבות מוסדות הרשות הפלסטינאית, כתוצאה מן האירוע, ובמקרה זה, "יהיה על בית המשפט הנכבד לקחת זאת בחשבון בעת שומת הנזק, אם יוכח" (סעיף 25 סיפא לכתב ההגנה). קדמי המשפט והחלטות ביניים 35. ביום א אדר תשס"ו (1.3.06), לאחר שכתב ההגנה הוגש ניתנה על ידי החלטה, לפיה על הצדדים לסיים ביניהם את ההליכים המקדמיים, וכי על המדינה להגיש בקשה נפרדת למחיקה על הסף או לדחייה על הסף, מכוח תיקון 7 לחוק הנזיקין האזרחיים (כנאמר בסעיף 3 לכתב ההגנה), וכי התובעות יגיבו על בקשה זו. 36. כמו כן, כתבתי באותה החלטה, כי בקדם משפט שקבעתי, אדון בבקשה הנ"ל וכן בבקשה שכבר הוגשה למחיקה מחמת התיישנות (בש"א 553/06) . בש"א זו הוגשה ביום 1.2.06. בא כוח התובעות, טען כי יש לדחותה על הסף, בנימוק שהמדינה לא עוררה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שהייתה לה, ולחילופין, ביקשו התובעות לתת להם ארכה להגשת התובענה, לאור תצהירו של ד"ר אוג'ניו קאומו, מיום 20.2.06. כבר באותה תגובה, מיום 21.2.06, טענו התובעות, כי קיצור תקופת ההתיישנות משבע שנים לשנתיים, באופן רטרואקטיבי, אינה חוקתית, ונוגדת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואינה עומדת במבחני פסיקת ההגבלה. 37. בקדם המשפט, שהתקיים ביום 27.6.06, ביקש בא כוח התובעות, עו"ד קורינאלדי, בשלב זה, שלא לנהל את המשפט העקרוני על תחולת תיקון מספר 7 לחוק הנ"ל, וביקש פסק זמן, וזאת, כדי לפנות לוועדה לפנים משורת הדין, שהוקמה על פי אותו תיקון. נעניתי לבקשתו זו, בהחלטתי מיום א תמוז תשס"ז (27.6.06), וקבעתי כי קדם המשפט הבא יתקיים ביום 1.1.07, כדי לאפשר את מיצויי ההליך. 38. ביום 1.1.07, ביקשו הצדדים דחייה נוספת, כדי לנסות לפתור את התיק מחוץ לכותלי בית המשפט. נעניתי לבקשה זו, בהחלטתי מיום א טבת תשס"ז (1.1.07) וקבעתי את התיק למועד אחר, שנדחה מספר פעמים. 39. בקדם המשפט, שהתקיים ביום 5.6.07, הובהר כי נשלחו מספר מסמכים על ידי הצדדים, ויש מסמכים שצד אחד לא קיבל מחברו. לאחר ששמעתי את טענות עו"ד קורינאלדי, שטען שהחומר לא הגיע אליו, ביקשתי מבאי כוח הצדדים להגיע להסכמות מעשיות ולדון בתיק לגופו, אך עו"ד גל, בא כוח המדינה, הודיעני כי עמדת המדינה היא לעמוד על טענת ההתיישנות. 40. לאור זאת, קבעתי מועדים שבהם יסכמו הצדדים את טענותיהם, הן לעניין ההתיישנות והן לטענות החוקיות והחוקתיות של תיקון מספר 4 ומידת תחולתו הרטרואקטיבית, בכלל וכלפי תושבי חו"ל בפרט, וכן יסכמו בשאלה האם בית משפט זה, או רק בית משפט עליון הם המוסמכים לדון בבקשה לבטל את חוקי הכנסת (ראה החלטה מיום י"ט סיוון תשס"ז (5.6.07, בעמודים 5-7 לפרוטוקול). עיקרי טענות הצדדים 41. הסיכומים, התגובה והתגובה שכנגד הוגשו לבית המשפט, בכתב, והם פורשים יריעה רחבה של מחלוקת בין הצדדים, אותה אציג, בתמצית, עתה. 42. התובעות טוענות כי המדינה הגישה את טענת ההתיישנות באיחור, ולבטח לא בהזדמנות הראשונה שהייתה לה; ולעומת זאת, טענת המדינה היא כי טענת ההתיישנות הוגשה במועד המתאים. 43. כנגד טענתה הראשונית של המדינה כי ההתיישנות לתקופה של שנתיים, ושלוש שנים לקטינים, נקבעה בחוק ואושר בפסיקה, משיבות התובעות כי הדבר אינו חוקתי. 44. התובעות העלו טענה נוספת לפיה חשבון מדוקדק של הימים, מאז חקיקת החוק, תוך התחשבות בזמני פגרת בית המשפט, מציג את התביעה בתוך תקופת שלושת השנים. כמו כל טענו התובעות כי הפרשנות המילולית של חוק ההתיישנות מאפשר הגשת התביעה במועד שהוגשה. על טענות אלה, הגיבה המדינה, כי הטענות הללו הן מלאכותיות ואין לקבלן. דיון 45. אדון בטענות אלה, לא כסדרם, אלא על פי הסדר המשפטי הלוגי, כדי שאוכל להכריע בהן. מתי הועלתה לראשונה טענת ההתיישנות? 46. סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - "חוק ההתיישנות"), שכותרת השוליים שלו היא "הזמן לטענת התיישנות", קובע לאמור: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". 47. מבלי להתנצח בין הצדדים, ומבלי להתייחס לשאלה מי שלח לחברו עותק ממסמך זה או אחר, ברור לכל כי הפנייה הראשונה של הנתבעת לבית המשפט, היתה הבקשה להאריך את המועד לכתב ההגנה, בקשה שהוגשה ביום 2.10.05, ובקשה זו כוללת את טענת ההתיישנות, וזאת בסעיף 7 לבקשה, שבו נכתב : "למען הזהירות בלבד, תיטען הנתבעת, כבר בשלב זה, כי דין תביעת התובעים להידחות על הסף, מחמת התיישנותה" (ההדגשה והקו - במקור; צוטט לעיל בפיסקה 25). 48. אין לי ספק כי בכך מילאה המדינה אחר דרישותיו של סעיף 3 לחוק ההתיישנות (שהובא לעיל בפיסקה 46). 49. לפיכך, אני דוחה את הטענה המקדמית של התובעות, לעניין מועד העלאת טענת ההתיישנות על ידי המדינה. חישוב תקופת ההתיישנות - התחלתה 50. לצורך חישוב תקופת ההתיישנות יש לקבוע, ראשית, את תחילתה. בעניין זה, קובע סעיף 6 לחוק ההתיישנות, את הדברים הבאים: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". 51. מאחר ובמקרה שלפנינו מדובר בתביעת נזיקין עקב מותו של אדם, הוא המנוח, ולטענת התובעות המנוח נהרג ביום האסון, הוא 13.3.02, זהו המועד לתחילת תקופת ההתיישנות, שכן עילת התובענה, של התובעות התלויות במנוח, נולדה ביום מותו. 52. ברגיל, תקופת ההתיישנות, על-פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, ביחס ל"תביעה שלא הוגשה עליה תובענה", היא 7 שנים, שכן התביעה שלפנינו אינה במקרקעין (ראה: סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות). 53. לפיכך, אם לא היה מבוצע כל תיקון בחוק ביחס להתיישנות של תביעות נגד המדינה בגין פגיעה של חיילי צה"ל במהלך פעילותם בשטחים, לא הייתה כל בעיה, שכן התביעה הוגשה ביום 4.8.05, בתוך תחום שבע השנים הנ"ל. 54. השאלה הניצבת בפנינו עתה היא האם התיקון שנעשה בחוק ביחס לתקופת ההתיישנות חל על הנסיבות שבפנינו. אנתח את התיקון הן מילולית והן ערכית ולאחר מכן אשיב על השאלה הנ"ל. תיקון מס' 4 בעניין ההתיישנות 55. להלן, חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 4), התשס"ב-2002, אשר בחרתי להביאו בשלמותו, לאור חשיבותו, לצורך הניתוח שלהלן: "מטרה 1. חוק זה בא להסדיר את הטיפול בתביעות נגד המדינה בשל פעילותם של כוחות הביטחון באזורי יהודה והשומרון וחבל עזה נגד מעשי טרור, איבה והתקוממות בדרך של קביעת הוראות דיוניות שיחולו על תביעות כאמור, ולהבהיר את המונח 'פעולה מלחמתית' שבחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952. תיקון סעיף 1 2. בסעיף 1 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן - החוק העיקרי), אחרי ההגדרה 'אחריות בנזיקים' יבוא: ' 'פעולה מלחמתית' - לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף'. הוספת סעיף 5 א 3. אחרי סעיף 5 לחוק העיקרי יבוא: 'תביעות בשל פעולות כוחות הביטחון באזור 5א. תובענה נגד המדינה או נגד שלוח של המדינה בשל נזק שנגרם באזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צבא הגנה לישראל (בסעיף זה - תובענה) תידון בכפוף להוראות סעיף זה: (1) בסעיף זה - 'אזור' - כל אחד מאלה: יהודה והשומרון וחבל עזה; 'צבא הגנה לישראל' - לרבות כוחות ביטחון אחרים של מדינת ישראל הפועלים באזור. (2) (א) לא ידון בית המשפט בתובענה אלא אם כן הנפגע או אפוטרופסו או אחר מטעמו נתן הודעה בכתב, כפי שייקבע בתקנות, על המעשה נושא התובענה; (ב) ההודעה תינתן בתוך 60 ימים מיום המעשה; ואולם אם מחמת מצב בריאותו של התובע או אפוטרופסו, או מחמת נסיבות מוצדקות אחרות נבצר ממנו לתת את ההודעה בתוך המועד האמור, תינתן ההודעה בתוך 30 ימים מהיום שבו הוסרה המניעה; (ג) נפטר הנפגע ולא ניתנה הודעה בעודו בחיים, וטרם חלף המועד למתן הודעה לפי סעיף קטן (ב), תינתן ההודעה על ידי התלויים בו או על ידי עיזבונו, או על ידי אחר מטעמם בתוך 60 ימים מיום פטירתו; (ד) על אף האמור בפסקה זו, רשאי בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדון בתובענה בשל מעשה שהודעה עליו לא נמסרה במועד; (3) לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים; (4) הוראות סעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] 3 לא יחולו בדיון בתובענה, ואולם רשאי בית המשפט לקבוע כי יחולו הוראות סעיפים אלה אם מצא כי הדבר מוצדק בנסיבות הענין ומטעמים שיירשמו. (5) נוכח בית המשפט כי נשללה מהמדינה הזדמנות הוגנת להתגונן בתובענה כתוצאה מכך שהמועצה הפלשתינית אינה מקיימת את ההוראות בדבר עזרה משפטית בהתאם להסכם, רשאי הוא, לאחר שנתן לצדדים הזדמנות לטעון את טענותיהם לענין זה, לדחות את התובענה; בפסקה זו, 'ההסכם' - כהגדרתו בחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ח-1967; 'המועצה הפלשתינית', כהגדרת 'המועצה' בחוק האמור; (6) שר הביטחון ממונה על ביצוע סעיף זה והוא רשאי, בהתייעצות עם שר המשפטים, ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו'. תחילה, תחולה והוראות מעבר 4. (א) תחילתן של הוראות פסקה (2) של סעיף 5א לחוק העיקרי, כנוסחן בסעיף 3 לחוק זה (בסעיף קטן זה - ההוראות), ביום כניסתן לתוקף של תקנות כאמור בפסקה (6) של סעיף 5א האמור; ההוראות יחולו על תובענה שעילתה מעשה שארע ביום כניסתן לתוקף של תקנות כאמור ולאחריו. (ב) על אף האמור בפסקה (3) של סעיף 5א לחוק העיקרי, כנוסחו בסעיף 3 לחוק זה, לעניין תובענה שעילתה מעשה שארע לפני תחילתו של חוק זה וטרם התיישנה, יימנו המועדים האמורים בפסקה (3), מיום תחילתו של חוק זה, ובלבד שבכל מקרה לא תעלה תקופת ההתיישנות על תקופת ההתיישנות שחלה לפי הדין ביום המעשה. (ג) הוראות פסקה (4) של סעיף 5א לחוק העיקרי, כנוסחן בסעיף 3 לחוק זה, לא יחולו על תובענה ששמיעת הראיות בה החלה לפני תחילתו של חוק זה". 56. חוק זה (להלן - "תיקון מספר 4" או "סעיף 5א לחוק הנזיקין האזרחיים") פורסם בספר החוקים 1862, תשס"ב, ביום כ"ג אב התשס"ב (1.8.02), ולצורך כל דבר ועניין, זה יום תחילת החוק. המדיניות ביחס לפרשנות דיני התיישנות 57. התיישנות הינה מוסד משפטי, הקיים בשיטות משפט רבות בעולם. לפני כשנה, נזקקתי לדיון רחב ומפורט בענייני ההתיישנות (פסק דיני בע"א 11053/07 סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ נ' כלליר תפעול ואחזקה בע"מ, ; פסק הדין ניתן ביום ט' באב תשס"ט (30.7.09); (להלן - "פרשת סלון ירושלים"). עמדתי שם הייתה דעת מיעוט בנושא הספציפי, כאשר עמדת הרוב בוטאה על ידי עמיתי, כב' השופט יצחק ענבר, שלדבריו הסכים כב' השופט - כיום סגן הנשיאה - צבי זילברטל). אינני רואה צורך לחזור על עמדתי העקרונית ועל דעתי בדבר צמצום תחולת דיני ההתיישנות, הן מהטעמים שפורטו בפסק דיני והן בהשוואת מוסד זה לדיני ההתיישנות במשפט העברי. החפץ לעיין, ימצא את הדברים שפורטו, פרט היטב, לאורך 402 הפיסקאות של פסק דיני הנ"ל. 58. בכל מקרה, אני חוזר ומדגיש כי דיני ההתיישנות פוגעים בזכות הדיונית של התובע להגיש את תביעתו, ובכך פוגעים בהם, ולמעשה, מאיינים הם, את זכותו המהותית לסעד או לפיצוי, שהדין המהותי קבע כי יש להעניק לאותו תובע. 59. ביתר שאת, קשה למצוא הצדקות להתיישנות כאשר מדובר בקטין. על כן, קובע סעיף 10 לחוק ההתיישנות כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה". כמו כן, נקבעו הוראות מפורטות לעניין מצבם של תובעים שאינם מסוגלים לדאוג לענייניהם, מחמת ליקוי נפשי או שכלי (סעיף 11 לחוק ההתיישנות), וכיצד יש לנהוג במצב שבו יש להם אפוטרופוס (סעיף 11 סיפא וסעיף 12 לחוק ההתיישנות). 60. למותר לציין, כי גם במשפט העברי יש דיונים מיוחדים ביחס להתיישנות של יתומים (בדרך כלל, נתבעים), שאינם בקיאים בענייני אביהם. הדברים הובאו במאמרו של פרופ' מנחם אלון, "על ההתיישנות במשפט העברי (לבעיית קליטת הדין העברי לאור הצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957)", הפרקליט, כרך יד (תשי"ח), עמ' 179-189, 243-279, המוזכר ומצוטט בפסק דיני הנ"ל, החל מפיסקה 109 ואילך. המקורות ההלכתיים העוסקים בהתיישנות של יתומים קטינים, מובאים במאמר לא פעם אחת; ראה, למשל, את העובדות בשו"ת המרשד"ם, סימן שסז (שם, בעמ' 251-252), בשו"ת דברי ריבות, סימן קט (שם, בעמ' 253-254) ובשו"ת תורת חיים, חלק ראשון, חושן משפט, סימן מד (שם, בעמ' 256-257). 61. קווי חשיבה אלה יסייעו לי, בבואי לעסוק בפרשנות תיקון מס' 4, בהתייחסותי לטענות הצדדים. מהי תקופת ההתיישנות, על-פי תיקון מס' 4? 62. לכאורה, סעיף ההתיישנות הוא ברור, שכן הוא קובע כי "לא ידון בית משפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נשוא התובענה" (סעיף 5א(3) רישא לתיקון מס' 4). 63. אולם, לאחר כלל זה, נמצאים שני חריגים, שהצדדים חלוקים בשאלה כיצד לפרשם. לצורך כך אביא,שוב, את פיסקה (3) בסעיף 5א הנ"ל, במלואה (החוק כולו צוטט בפיסקה 55 לעיל), כדי שיקל עלי לפרשה: "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים". 64. לאור המדיניות של פרשנות מרחיבה של סעיפי החריג בהתיישנות, כדי להגיע לתוצאה מצמצמת של דיני ההתיישנות, נראה לי כי הפרשנות הנכונה היא זו: תחילה, יש תקופת התיישנות של שנתיים. בית משפט יכול להאריכה לשנה נוספת, וביחד - שלוש שנים. כאשר מדובר בקטין, תקופת ההארכה היא 3 שנים, כאשר ביחד עם השנתיים הראשונות היא בסך הכל חמש שנים. 65. לפי פירוש זה, ככל שמדובר בקטינה, שהיא התובעת המרכזית בתביעה שבפניי, תקופת ההתיישנות המירבית היא חמש שנים. מכאן, כ התביעה שהגישה הקטינה, תובעת 2 - לא התיישנה. 66. גם אם תאמר כי התביעה ביחס לאלמנה התיישנה לאחר שלוש שנים, נראה לי כי בנסיבות מקרה הזה (וכך אני נוהג בתביעות נזיקין של ילדים שהוריהם תובעים עמם את הוצאותיהם), אין כל הצדקה לפצל את התביעה, ולאמר כי היא התיישנה ביחס לאלמנה ולא התיישנה ביחס לבת; שכן, העובדות הרלוונטיות שיוכחו בבית המשפט, לכאן או לכאן, הן זהות. במילים אחרות, אין כל הצדקה מוסרית או עניינית, על-פי כל אחד מטעמי ההתיישנות, להעניק פיצוי לבת היתומה ולא להעניק פיצוי לאלמנה (אם תוכח אחריות המדינה). 67. אשר לתנאי המופיע בפסקה (3), בדבר שכנועו של בית המשפט שלא היתה בידי התובע אפשרות להגיש את תביעתו בתוך התקופה, הנסיבות כאן ברורות: מדובר באלמנה ובתינוקת, שבעלה ואביה נהרג בישראל, והם תושבי מילנו שבאיטליה. מסתבר, כי לקח להם זמן להתעשת ולהגיש את התביעה, דבר שגם נתמך בתצהירו של עורך הדין האיטלקי ד"ר אוג'ניו קאומו (ראה: פיסקה 36 לעיל). 68. גם אם המקרה גבולי, קשה להאמין שבית משפט יוכל לומר לילדה בת שנתיים, שבגיל 4 היתה לה אפשרות סבירה להגיש תביעה, והיא אינה זכאית להארכת מועד. 69. לפיכך, לפי הפירוש המילולי בדבר הארכת המועדים, ככל שמדובר בקטינה, אנו ניצבים בתוך התקופה המותרת, ולכן, יש לדחות את טענת המדינה בדבר ההתיישנות. 70. הפרקים הבאים הינם חילופיים, ונועדו רק למקרה שבו (בניגוד למצופה) תבקש המדינה לערער על עניין ההתיישנות לבית המשפט העליון. יש באמתחתי נימוקים נוספים המצדיקים את אי קבלת טענת ההתיישנות, בנסיבות הקונקרטיות של תיק זה, וכן נימוקים כלליים, החורגים מנתוני תיק זה. דרך חישוב תקופת ההתיישנות 71. עמדת המדינה היא, כי תקופת ההתיישנות המירבית היא שלוש שנים, וזאת מיום תחילת תוקפו של תיקון מס' 4, שנכנס לתוקף ביום 1.8.02, ועל כן, התביעה התיישנה ביום 1.8.05. מאחר והתביעה הקונקרטית בתיק זה הוגשה ביום 4.8.05, כי אז האיחור בהגשתה, באותם ארבעה ימים, מצדיק - לטענת המדינה - את קבלת טענת ההתיישנות. 72. אולם, בעניין זה מקובלת עלי פרשנותו של פרופ' קורינלדי, בא כוח התובעות, לפיה, במסגרת סיום תקופת ההתיישנות, יש להביא בחשבון את העובדה כי מדובר בתקופת פגרת בתי המשפט.לכן, המועד האחרון להגשת התביעה, הוא 1.9.05, ולא 1.8.05. 73. פרופ' קורינלדי בסיכומיו (סעיף 4, עמ' 2-4) מתבסס על פסק דין של בית המשפט העליון, שבו נדונה שאלה דומה (ע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עו"ד ש'ז' פונדמינסקי, פ"ד נה(5) 817 (2001). 74. באותה פרשה, אם כי העובדות היו שונות, כמובן, מתבסס כב' השופט אדמונד לוי על הוראות סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, הקובע כי "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". בשל העובדה כי פגרת בתי המשפט היא פגרה על-פי חיקוק (סעיף 83 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, מסקנתו היא זו (שם, בעמ' 822, מול האות א): "ולפיכך, אף אם מרוץ תקופת ההתיישנות אינו נפסק עקב הפגרה, הרי שאם ימיה האחרונים של תקופת ההתיישנות חלים בפגרה, נדחה סופה של תקופת ההתיישנות ליום החול הראשון שלאחר פגרת בתי המשפט". 75. בית המשפט, מפי כב' השופט א' לוי, התייחס לאפשרות פרשנית אחרת, כאילו יש הבדל בין התיישנות בתקופה של ימים לבין התיישנות בתקופה של שנים. אולם, הוא אינו מקבל טענה זו, מהטעמים המפורטים בפסק הדין (שם, עמ' 822-823). 76. אשר ליישום הוראה זו על חוק ההתיישנות, מסיים השופט לוי את ניתוחו במילים אלה (שם, בעמ' 823, מול האות ו): "בפרק השלישי בחוק ההתיישנות, זה העוסק בחישוב תקופת ההתיישנות, אין הוראה כיצד נוהגים בימי מנוחה, פגרה או שבתון, וממילא אין בו הוראה סותרת לזו הכלולה בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. על כן נראה כי אין מניעה להחיל את הוראות סעיף זה על מניין תקופת ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות". 77. השופטים האחרים באותו פסק דין הצטרפו לעמדה זו, כאשר כב' השופט יצחק אנגלרד מעיר הערות על חישוב תקופת ההתיישנות בתביעות נאמנות (נושא שאינו רלוונטי לתיק שבפניו), וכב' השופטת טובה שטרסברג-כהן הסכימה לדברי שני השופטים שקדמו לה. 78. העיקרון העולה מפסק דין זה, יושם גם בפסיקה מאוחרת יותר; ראה, למשל, את דברי כב' השופט ד"ר אשר גרוניס (שלדבריו הסכימו כב' הנשיאה השופטת דורית ביניש וכב' השופטת אסתר חיות), ברע"א 4990/05 ממן יעקב נ' עירית הרצליה, בפיסקה 26; ע"א (ת"א) 2774/04 חבר עובד נ' כלל חברה לביטוח בע"מ - תל אביב, בפיסקה 5ט מפי סגנית הנשיא כב' השופטת אסתר קובו, סגנית הנשיא כב' השופטת אסתר רובינשטיין וכב' השופטת שרה דותן; עמ"ה (ת"א) 1176/02 אולשטיין דן נ' פקיד השומה תל אביב יפו 4, מפי כב' השופט אלטוביה מגן; פש"ר (ת"א) 3835/99 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' ערן אטלס, מפי כב' השופטת ורדה אלשיך (כתוארה אז); ע"פ (ירושלים) 4853/09 טראבין אחמד נ' מדינת ישראל, מפי כב' השופטת חנה בן עמי. ורבים אחרים זולתם (על-פי אתר נבו, פסק הדין בפרשת מגדל מצוטט בפסיקה ב-69 מקרים). 79. מכוח האמור לעיל, לא התיישנה התביעה, שכן היא הוגשה לפני 1.9.05, בעקבות חישוב המועד, לפיו תקופת התיישנות המסתיימת ב-1.8.05, שהיא בתוך פגרת בית המשפט, מוארכת אוטומטית עד ליום 1.9.05. מאחר והתובענה הוגשה ביום 4.8.05, התביעה, כאמור, הוגשה במועד. חישוב הזמנים כאשר מדובר בקטינה 80. נקודת המוצא של שני הצדדים הייתה כי יש לפרש את פיסקה (3) שבתוך סעיף 5א הנ"ל, מתוכה, כאשר התקופה היא שנתיים, שניתן להאריכה לתקופות נוספות של שנה, ככל שמדובר במקרה "רגיל", ובמקרה של קטין, התקופה מוארכת לשלוש שנים. 81. אולם, לי נראה, בהתאם לקו הפרשנות העקרוני בדבר ההתיישנות עליו דברתי, כי אין בפיסקה 3 הנ"ל כדי לגרוע מסעיף 10 לחוק ההתיישנות, הקובע כי תקופת הקטינות לא תיכלל במניין ההתיישנות (הסעיף במלואו צוטט לעיל בפיסקה 59). 82. ממילא, התוצאה הפרשנית היא כי ככל שמדובר בקטינה, תקופת ההתיישנות עדיין לא החלה. 83. ההיגיון של פרשנות זו שזור בהוראות סעיפים 11 ו-12 לחוק ההתיישנות. שם, מסדיר המחוקק מצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לעניינו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע. אין הוראה ספציפית בעניין מצב זה, בפיסקה (3) לסעיף 5א הנ"ל. 84. אם אקבל את הפרשנות המילולית של בא כוח המדינה, אגיע למסקנה כי אם, למשל, אדם נורה על ידי חיילי צה"ל, והפך "חסר הכרה" או "צמח", והוא מאושפז בבית חולים במצב שאינו יכול לדאוג לענייניו, כי אז, אם הוא בגיר, תביעתו תתיישן תוך שנתיים מיום המעשה. האם יעלה על הדעת שזה הפירוש הסביר?! 85. על כרחך, ההוראות העוסקות בפרק השלישי של חוק ההתיישנות בעניין חישוב תקופת ההתיישנות, כגון: קטינות, מצב ליקוי שכלי או נפשי, שהות מחוץ למדינה שממנה אי אפשר לתבוע, וכדומה, יחולו גם על תביעות לפי סעיף 5א לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), שכן פיסקה (3) שינתה את משך תקופת ההתיישנות, אך לא גרעה מהכללים המסדירים את עניין ההתיישנות, שמקומם הגיאומטרי היה ונשאר במסגרת חוק ההתיישנות. 86. פירוש זה, חורג ממסגרת הנתונים בתיק זה, ויש לו השלכות לגבי מקרים אחרים בעתיד, כפי שרמזתי לעיל. האם פיסקה (3) לסעיף 5א היא חוקתית? 87. את עמדתי העקרונית ביחס לדיני ההתיישנות, כבר הבעתי בפסק דיני הנ"ל של סלון ירושלים. אין כאן צורך לחזור ולפרט את הדברים. 88. לעניות דעתי, יש מקום לבדוק, מלכתחילה, האם דיני ההתיישנות "הרגילים" תואמים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אך, לעניין תיק זה די בכך שיש צורך לבדוק את החוקתיות של תיקון מס' 4, שנחקק בשנת 2002, עשר שנים לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, והאם הוראות פיסקה (3) שבו, עומדות בדרישת פיסקת ההגבלה. 89. מאחר והגעתי למסקנה שלא לקבל את טענת המדינה מהטעמים דלעיל, אינני מאריך בפרק זה, שאם היה בבדידות, כי אז, היה מחייב ניתוח ארוך ומפורט של בדיקת החוקתיות. אולם, לא נראה לי כי מן הראוי לעשות כן בתיק הנוכחי, שבו הדבר אינו הכרחי וחיוני לצורך הפסיקה הקונקרטית, ולכן, אסתפק בראשי פרקים בלבד. 90. קיצור תקופת התיישנות משבע שנים לשנתיים, אינו נראה לי, לכשעצמו, מתיישב עם פיסקת ההגבלה. קשה למצוא הצדקה לפיה, תכלית ראויה ובמיוחד התנאי של "במידה שאינה עולה על הנדרש", מצדיקים פטור מלא של המדינה מאחריות לאחר שנתיים ויום אחד. 91. אין לשכוח כי מדובר באוכלוסיה, שברוב המקרים אינה נגישה למשפט הישראלי. דברים אלה נכונים לא רק לתושבי יהודה ושומרון, אלא גם לתושבים זרים, כמו המקרה שבפנינו. 92. גם אם הייתי מוצא, ולו בדוחק, הצדקה לאותם תנאי מידתיות, כולל: המידתיות הצרה, כאשר מדובר בתובע "רגיל", קשה לי להאמין כי בניתוח קר של בית משפט חוקתי, הייתה מתקבלת דרך הפרשנות של המדינה, לפיה תקופת ההתיישנות חלה גם לגבי קטין, גם אם מדובר על הארכה של שלוש שנים (ובסה"כ חמש שנים מיום האירוע), אם לא תאומץ דרך פרשנותי, לעניין המשך תחולת סעיף 10 לחוק ההתיישנות. 93. אמרתי שאצמצם את דבריי, וכך נהגתי. אני תקווה, כי לפחות בתיק זה, הנושא לא יעמוד למבחן בבית המשפט העליון, והמדינה "תסתפק" בהחלטתי זו, ותאפשר גישה לתיק עצמו. מכל מקום, אם תבחר המדינה להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, או שתעלה את נושא ההתיישנות במסגרת הערעור (אם אכן ייקבע שהמדינה אחראית בנזיקין, דבר שטרם הוכרע, שכן לא נשמעו כל ראיות), כי אז, ניתן יהיה להביא בחשבון גם את הרהורי שלי, המצומצמים והממוקדים, במסגרת הדיון החוקתי הרחב, שייערך בפורום המתאים, הוא - בית המשפט העליון. סיום 94. לאור האמור לעיל - אני דוחה את טענת ההתיישנות, שהעלתה המדינה. 95. המדינה תשלם לתובעות, ללא קשר לתוצאות ההליך כולו, שכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. 96. באי כוח הצדדים יציעו לבית המשפט, בכתב, בתוך 15 יום, מועדים מוסכמים - המתאימים ונוחים לבאי כוח שני הצדדים - לקיום קדם משפט בימים ראשון וחמישי בלבד (בימים שני שלישי ורביעי אני יושב בהרכב פשעים חמורים). 97. אין באמור לעיל כדי לגרוע מן האפשרות (שבעיניי היא גם זכות וגם חובה) , לפיה, ייפגשו באי כוח הצדדים, כדי לנסות ולפתור באופן מעשי את המחלוקת ביניהם, בין בדרך של משא ומתן ישיר ובין בדרך של מינוי מגשר או בורר (ניתן לפנות לאחד משופטי בית המשפט בדימוס, כגון, השופט יונתן עדיאל, שיש לו נסיון עשיר ורב בתביעות נזיקין).תביעות נגד המדינההתיישנות