התיישנות תביעה מכוח יחסי נאמנות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה מכוח יחסי נאמנות: לפני בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי (להלן:-"הבקשה"). 1.        רקע: המשיבים הם צאצאים מדורות שונים של משפחת רוזנבלום שהתיישבו על אדמות שנרכשו עבורם על ידי לואיס רוזנבלום ז"ל (להלן:-"מר רוזנבלום") באזור רמתיים ומגדיאל בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. המבקשת רכשה את האדמות נושא התובענה עבור המשיבים. כיום מינהל מקרקעי ישראל (להלן:-"המנהל") מנהל את אדמות המבקשת וביניהן את המקרקעין נושא התובענה. בשנת 1919 נפטר מר רוזנבלום והותיר צוואה שלפיה צווה הוא את יתרת עזבונו (מעבר למה שציין מפורשות) לקרן היהודית הלאומית, הפעילה עד היום בשיתוף עם המבקשת, כדי שזו תרכוש עבור בני משפחתו, צאצאים ישירים של אביו, קרקעות בארץ ישראל (להלן:-"הצוואה"). לצורך ביצוע הצוואה נחתם בשנת 1924 שטר נאמנות בין מנהל העיזבון לבין קרן קיימת לישראל באנגליה בו נקבעו הכללים לביצוע הצוואה. על פי שטר הנאמנות הוקמה ועדה שמטרתה רכישת הקרקעות מכספי הקרן עבור צאצאי אביו של מר רוזנבלום ובחירה מי מהם יזכה בקרקעות אלו. הוועדה הורכבה מנציגי משפחת רוזנבלום ונציגי המבקשת. אולם בשנות החמישים של המאה הקודמת פסקה הוועדה להתקיים. המשיבים טוענים שבכספי הקרן נרכשו קרקעות אותן רשמה המבקשת על שמה ולא על שם המשיבים וכל שהעניקה למשיבים היו חוזי חכירה שלא מעגנים את זכויותיהם במקרקעין. ביום 21.12.07 פורסמה בעיתונות הודעה על הפקדת תכנית מתאר שהוכנה על ידי הוועדה המקומית הוד השרון והמינהל, הידועה כתכנית מח/263, ומהווה תכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים, במתחם בו מצויים המקרקעין (להלן:-"התכנית"). על פי התכנית תוכננה הקמת שכונת מגורים של כ-750 יחידות דיור. לשיטת המשיבים, התכנית לא מתייחסת לזכויות הבעלות שלהם בקרקע, שכאמור, אין כל רישום אודותן. נוכח האמור, ביום 10.7.08 הגישו המשיבים נגד המבקשת את התובענה דנן למתן הצהרה שהם בעלי זכות הבעלות, או לחילופין בעלי זכויות החכירה, במקרקעין הידועים כחלקות 209,210,215,216,226,228,232 בגוש 6449 וחלקות 25 ו-52 בגוש 6413 בהוד השרון (להלן:-"המקרקעין"). הצדדים ניהלו משא ומתן ומשזה לא צלח הגישה המבקשת הבקשה דנן. לאחר שהוגשו כל התשובות הגיעה העת ליתן החלטה. טענות הצדדים הן ב"כ המבקשת הן ב"כ המשיבים הכבירו בבקשה ובתשובות מילים על פרטי התובענה ועל העובדות הרבות שבבסיסה. מאחר שעסקינן בטענות התיישנות ושיהוי, אתמקד בהחלטה זו אך ורק בטענות הנוגעות לבקשה דנן. טענות המבקשת בבקשת הסילוק: דין התובענה להדחות על הסף מחמת התיישנותה. המשיבים מבקשים לשנות את מהות זכויותיהם במקרקעין לעומת חוזי החכירה שנחתמו בין המנהל לביניהם או לבין הוריהם. לשיטת המבקשת, התנהלות המנהל במהלך כל השנים הייתה התנהלות של בעלים מול חוכרים, וחלק ניכר מהמשיבים כלל לא העלה טענות לעניין זכויות הבעלות. אלו שהעלו טענות בדבר זכויות מיוחדות קבלו הסבר שזכויותיהם נגזרות מהסכמי החכירה, וטענות אלו נזנחו. הפעם הראשונה בה הועלתה טענת הבעלות הייתה בשנת 2006. לכך יש להוסיף את העובדה שתנאי חכירת המקרקעין נקבעו לפני עשרות בשנים והיו ידועים כל אותה תקופה לחוכרים שבחרו הם, או יורשיהם, להגיש את התובענה אך עתה. משכך, עילת התביעה נוצרה בשנות השלושים עד שנות השישים של המאה הקודמת, ולכן התיישנה לכל המאוחר בשנות השבעים של המאה הקודמת. המבקשת טוענת עוד שגם אם יתקבלו טענות המשיבים הרי שחתימת הסכמי החכירה מהווה הסכמה מאוחרת שביטלה כל הסכמה מוקדמת לה. דין התובענה להדחות גם מחמת שיהוי המהווה בסיס לסילוק, ומכל מקום, עלול להיגרם למבקשת נזק ראייתי אם הבקשה תדחה. טענות המשיבים: עסקינן ביחסי נאמנות והשאלה היא מתי כפר הנאמן לראשונה בזכויות הנהנה. בשנת 2006 שלחה המשיבה 1 למבקשת מכתב בו מציינת היא שבני משפחתה רואים עצמם כבעלים במקרקעין. בתגובה שלחה המבקשת מכתב תשובה מיום 22.6.06 בו נכתב שהזכויות במקרקעין נובעות מחוזה החכירה, ובכך, לשיטת המשיבים, כפרה המבקשת לראשונה בחובת הנאמנות. על כן, טרם חלף מועד התיישנות התובענה. באשר לטענת השיהוי בהגשת התובענה, טוענים המשיבים שתובענתם מגלה עילה חשובה שראוי לבררה בהליך משפטי, וכי יש לדחות אף את הטענה בדבר "נזק ראייתי". דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובת המשיבים ובתשובת המבקשת לתשובה החלטתי לדחות את הבקשה ולאפשר למשיבים לברר את התובענה לגופה, מבלי לחוות דעה על סיכוייה. תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מורה באילו מקרים תדחה תובענה על הסף, וזו לשונה: "101. דחיה על הסף בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: (1) מעשה בית דין; (2) חוסר סמכות; (3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע." הסעד של דחיית תובענה על הסף הוא סעד קשה וקיצוני שבית המשפט יזהר מלעשות בו שימוש תכוף. זאת, משום שדחייתה של תביעה על הסף מונע מתובע את זכותו להביא את עניינו לפני בית המשפט. כאמור, הטעם לזהירות הרבה בה נוקטים בתי המשפט בבקשות לדחייה על הסף נובע, בין היתר, מהעובדה שדחיית תובענה מהווה מעשה בית דין, ובעל הדין לא יוכל לשוב ולהגישה בעתיד. ולכן, ככלל, יעדיף בית המשפט, שסכסוכים בין בעלי הדין יוכרעו לגופו של עניין ולא יסתיימו בפתרון דיוני פורמליסטי (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ואח', פד"י מ(2) 668, 671-672 (1986); ע"א 2452/01 אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י נח(1) 577, 582 (2003)). בענייננו, עותרים הנתבעים בבקשה לסילוקה של התובענה מחמת התיישנותה ובשל שיהוי בהגשתה. סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (לא פורסם, ניתן ביום 24.3.2008). מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית ואת הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (לא פורסם, ניתן ביום 22.6.2008; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003) (להלן:-"פרשת תלמוד תורה")). בפסיקה ניתן להבחין באמירה המעידה על נטייה לפרש בצמצום את תחולתה של טענת ההתיישנות, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ומונעת מהניזוק לממש את זכותו המהותית (ע"א 2242/03 אורה אברהם נ' עדנאן רשאד (לא פורסם, ניתן ביום 18.7.05); ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 31.8.08). כב' השופט עמית ניתח בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (לא פורסם, ניתן ביום 19.9.10) (להלן:-"עניין גיא-ליפל") את הטעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית, באלו המילים: "א. טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. מטבע הדברים, במהלך השנים מסמכים וראיות אובדים, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית. ב. אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו. ג. ההנחה היא כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע. ד. מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח. קציבת תקופת ההתיישנות מתמרצת תובעים לא לישון על זכויותיהם ולהגיש תביעתם ללא עיכוב. ה. להסדרי ההתיישנות יש השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. כך, לדוגמה, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים, ומכאן שלהסדרי ההתיישנות השלכה על רווחתם של פרטים רבים בחברה". כשטעמים אלה מונחים לנגד עיני, בחנתי את הבקשה דנן ואת טיעוני הצדדים, וכפי שאבהיר בהמשך, איני סבורה שיש מקום להורות עתה, טרם שמיעת עדויות המשיבים וטרם הצגת ראיותיהם, על דחיית התובענה על הסף. להן אתייחס לטענות המבקשת לגופן:- התיישנות עסקינן בתביעה לאכיפת זכות בלתי רשומה במקרקעין המהווה תביעה "במקרקעין", שעניינה נדון בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן:-"חוק ההתיישנות"). "5. הזמן להתיישנות התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין-חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה". מאחר שהמקרקעין נושא התובענה הם מקרקעין מוסדרים, תקופת ההתיישנות הרלוונטית לענייננו היא 25 שנים, ויש לבדוק מתי נולדה העילה כאמור בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן:-"חוק ההתיישנות") הקובע "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". לצורך הדיון אתעלם בשלב זה מסעיף 162 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. המושג "עילת תובענה" מושפע, בין היתר, מההכרה בזכות הגישה החופשית לערכאות של בעלי הדין. הרצון לשמור על זכות זו מצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות כמנגנון דיוני החוסם את בירורה של התביעה לגופה בשל חלוף הזמן. (עניין תלמוד תורה לעיל; פ"ד נז(5) 433 (2003); ע"א 8301/98 הדסה אנואר נ' ש.א.פ.בע"מ, פ"ד נו(3) 345 (2002); ע"א 288/95 ג'ורג'ט ניקולא סארגי לחאם נ' נימר סלים אל-זארובי, פ"ד נד(2)598 (2000)). המבחן המקובל לבירור קיומה של "עילת תובענה" לצורך התיישנות מחייב, קודם לכל, את קיומם של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי. אולם לצורך ההתיישנות, עשוי מבחן זה לחייב קיומם של נתונים נוספים, אשר התקיימותם מהווה תנאי מוקדם ליכולתו של בעל הדין לפנות לערכאות, ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו. שילוב מרכיבי התביעה הנדרשים לצורך גיבוש העילה בדין המהותי, ביחד עם אותם נתונים נוספים המכשירים את אפשרות פנייתו בפועל של התובע לבית המשפט, יוצרים את "כח התביעה" הקונקרטי שבידו, אשר עם היווצרותו, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול. "כח תביעה" כאמור, פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו. משעה שכוח זה מצוי בידי התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל. (ע"א 9382/02 בולוס ובניו- חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 10.6.08), ע"א 3319/94 יובל פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה, פ"ד נא(2) 581 (1997), ע"א 244/81 מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, 684 (1984), ע"א 9245/99 ארנון ויינברג נ' משה אריאן, פ"ד נח(4) 769 (2004), רע"א 7810/06 ארוינג מוסקוביץ נ' עזבון המנוחה רושדייה חמאד חמדאללה (לא פורסם, ניתן ביום 17.6.07), ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהולים ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פ"ד נד(1) 529, 541 (2000)). על כן, בבואנו לבחון את העובדות, עלינו לשאול עצמנו "האם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי" (ע"א 8316/06 דוד שחר ארג'י נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, ניתן ביום 3.7.2008)). מהפסיקה עולה כי היכולת לגלות את העובדות נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי. ומן הכלל אל הפרט, האם בענייננו, זכויותיהם של המשיבים התיישנו? אין מחלוקת שחוזי החכירה מול המשיבים נחתמו במהלך שנות השלושים עד שנות השישים של המאה הקודמת. משכך, במועד זה נוצר "כח התביעה", שהרי ממועד החתימה על הסכמי החכירה קמה למשיבים האפשרות הממשית להגשת התביעה. היינו, לכאורה, ממועד זה החל מניין ההתיישנות לפעול והסתיים בחלוף 25 שנה, בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת, כפי שטוענת המבקשת. אלא שבמקרה דנן, נטען שהתובענה מבוססת על יחסי נאמנות. יחסי נאמנות כפופים גם הם לדיני ההתיישנות הכלליים, ונשאלת השאלה מהו המועד שבו מתחיל מירוץ התיישנותה של תביעה המבוססת על יחסי נאמנות. שאלה זו יש לבחון בשני שלבים: בשלב הראשון יש לשאול מהו המועד שבו נולדה עילת תביעתו של הנהנה נגד הנאמן. עם זאת, כשמדובר בתביעה שעילתה ביחסי נאמנות, הכלל הרגיל אינו חל, ותחתיו חל הכלל שעילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מהרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן (ע"א 3322/95 יצחק גמזו נ' עו"ד דניאל גושן, פ"ד נ(4)520 (1997); ע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עו"ד ש' ז' פונדמינסקי, פ"ד נה(5)817 (2001)). כפי שנאמר בע"א 6906/00 אחמד ענבטאוי נ' דר (דרויש) רינה, פ"ד נו(5) 280, 287 (2002): "והנה, לקיומם של יחסי נאמנות השפעה מכרעת על שאלת ההתיישנות. הלכה מושרשת היא כי תביעתו של נהנה אינה מתיישנת כל עוד הנאמן אינו כופר בכך שהוא מחזיק בנכסי הנאמנות כנאמן ואינו מפר את חובת הנאמנות... נמצא, כי עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן. נמצא כי מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד הכפירה או ההפרה, בכפיפות להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות..." בשלב השני של בדיקת תחילתה של תקופת ההתיישנות יש לשאול אם חרף לידתה של עילת התביעה במועד מסוים (שנקבע במסגרת השלב הראשון) מתקיים אחד מהתנאים המאפשרים את דחיית תחילתו של מרוץ ההתיישנות למועד מאוחר יותר. תנאים אלה קבועים בסעיפים 9-7 לחוק ההתיישנות. כשמדובר בתביעתו של נהנה נגד נאמן, אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות אלא נדרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה (ע"א 1559/99 שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן, פ"ד נד(5)49 (2003). בענייננו, המשיבים, כיורשיו של מר רוזנבלום, חתמו על הסכמי חכירה עם המבקשת ולטענתם, המבקשת הביאה לידיעתם אודות כפירתה בחובת הנאמנות לראשונה במכתבה מיום 22.6.06 (נספח כ"ז לבקשה) המהווה תשובה למכתבה של המשיבה 1 (נספח כ"ו לבקשה) שתבעה הכרה בזכויות הבעלות שלה ושל משפחתה במקרקעין. בתשובתה ציינה המבקשת שהזכויות במקרקעין נובעות מחוזי החכירה. בכך, לשיטת המשיבים כפרה המבקשת לראשונה בחובת הנאמנות, ועל כן טרם חלפה תקופת ההתיישנות של עילת התביעה. במכתבה של המשיבה 1 ציינה היא: "אנו תושבי הגוש נצר למשפחת לואי רוזנבלום רואים את עצמנו בעלי הקרקע ולא כחוכרים כפי שכתוב בטאבו". ובתשובתה השיבה המבקשת: "לעצם העניין, בתשובה למכתבך שבסימוכין הריני להודיעך, כי זכויותיך בקרקע עפ"י מסמכי המינהל נובעות מחוזה החכירה שנחתם ביום 1.4.1998 ותוקפו עד 28.2.2045". מדברים אלה עולה שעילת תביעתה של המשיבים נולדה רק ביום 22.6.06, עם הכפירה הראשונה של הנאמן בחובת נאמנותו, וממילא לא התיישנה. כאמור, כדי שיחל מרוץ ההתיישנות אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו אלא נדרש גם שהנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה- ועובדה זו הובאה לידיעת המשיבים אך באותו מכתב. אין בחתימת המשיבים על הסכמי החכירה מול המבקשת כדי לשנות עובדה זו בבחינת הסכמה מאוחרת המבטלת הסכמות מוקדמות בין המבקשת למשיבים. משכך, עילת התובענה העומדת למשיבים מכוחם של יחסי הנאמנות לא התיישנה. שיהוי ונזק ראייתי כאמור, המבקשת טוענת גם שדין התובענה להדחות על הסף מחמת שיהוי בהגשתה. סעיף 27 לחוק ההתיישנות עצמו קובע כי אין בחוק כדי לפגוע "בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב סעד מחמת שיהוי". עם זאת, מאחר שדיני ההתיישנות הם שמסדירים את התקופה בה רשאי אדם לעכב את הגשת תביעתו, יש לבחון בזהירות את טענת השיהוי, שלא תיווצר דרך עוקפת לדיני ההתיישנות. בשל כך, נקבעו בפסיקה תנאים מחמירים לדחיית תביעה מחמת שיהוי, והשימוש בדוקטרינה זו ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין (פרשת תלמוד תורה לעיל, עמ' 433). חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו די כדי לקבל את טענת השיהוי, ויש צורך ב"דבר מה נוסף" (ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן נ' לאה יונגר, פ"ד מה(3) 749, 756 (1991)). על הנתבע להוכיח שהיה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה מצבו לרעה במשך הזמן. יש הגורסים כי נדרש תנאי שלישי שלפיו השיהוי נגרם בחוסר תום לב (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עירית נתניה (לא פורסם, ניתן ביום 11.9.07). להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זו ישקול בית המשפט, על דרך האיזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם, תוך התחשבות במהות התביעה ובסעד המבוקש במסגרתה. נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים מוטל על הטוען לכך, היינו, על המבקשת (ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל (, 26.10.09); עניין גיא-ליפל לעיל). מאחר שהשימוש בדוקטרינת השיהוי לדחיית תביעה הוא נדיר וחריג, הנפקות העיקרית של טענה זו היא בהחלת דוקטרינת הנזק הראייתי. חלוף הזמן מקשה על המבקשת בהגנתה וראיות שיכולה להשיג - אם ראיות חפציות כמו מסמכים ואם ראיות בעדויות - אבדו וכבר אינם בהישג ידו. לכן, יש לשיהוי "מחיר" במישור הראייתי, הן מבחינת נטל השכנוע והן מבחינת כמות הראיות. במקרה דנן, על פניו, השיהוי עלול להכביד על הגנתה של המבקשת אך אין הטעם שחלף זמן רב, כשלעצמו, כדי להוות שיהוי ואין הוא מצדיק סילוק על הסף בשל כך. על הטוען שיהוי להראות כי נגרם לו נזק כתוצאה מחלוף הזמן. המבקשת לא הראתה במקרה זה כי נגרם לה נזק כתוצאה מחלוף הזמן והמשמעות היא שאף אם היה חולף זמן בלתי סביר בין מועד היווצר העילה לבין מועד הגשת התביעה, לא ניתן היה לקבוע שחל שיהוי בשל היעדר ראיות לקיומו של נזק למבקשת. טרם סיום ברצוני להתייחס לטענה שהמשיבים היו ככל שאר החוכרים שניהלו ניהלו מערכת יחסים חוזית מול המבקשת ומשכך לא מגיעות להם זכויות שונות להן עותרים הם בתובענה - אין בטענה זו להוות עילה לסילוק התובענה. אף אם הצדק עם המבקשת עדיין אין בקביעה זו כדי להקנות את הסעד הקשה של סילוק התובענה על הסף טרם שמיעת עדי המשיבים והצגת ראיותיהם. כך גם באשר לשינוי היעוד שנעשה למקרקעין מקרקע חקלאית לקרקע שיועדה לבנייה - אף אם טענה זו תוכח כנכונה עליה להטען במסגרת ניהולו של ההליך המשפטי ולא כטענה בגינה יש לסלק התובענה על הסף, טרם זכו המשיבים ליומם בבית המשפט. 4.       סוף דבר: מכל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה. איני עושה בשלב זה צו להוצאות. נאמנותהתיישנות