באופן רגיל, עילת התביעה מתגבשת במועד שבו קיים לראשונה "כח תביעה" בידיו של התובע, ויש להראות, כי אילו הגיש התובע את תביעתו באותו מועד, והוכיח את הטענות העובדתיות המהותיות המפורטות בה, הוא עשוי היה לזכות בסעדים הנתבעים. (ע"א 9382/02 בולוס ובניו- חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (2008); ת"א (מחוזי י-ם) 7058/05 דווקא בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (2008)). מתוך עיקרון כללי זה נובעים שני חריגים קונקרטיים יותר, המעוגנים בסעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות, ורלוונטיים במקרים שבהם נעלמו מהתובע העובדות הרלוונטיות לתביעה. סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". ועל פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". תחולתם של שני סעיפים אלה אינה סימולטנית, ולא ניתן להסתמך על שניהם במקביל (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטרס נ' בנק יפת בע"מ (1998); ע"א 9800/01, ע"א 836/02, רע"א 1473/03 שאוליאן נ' אפרמיאן (2003)). המגמה בעת האחרונה היא, לדון בסוגיית ההתיישנות במסגרת הבירור העובדתי-ראייתי בתביעה, שבמהלכו עשויים להתברר עניינים עובדתיים אשר יש בהם בכדי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיית ההתיישנות. (רע"א 7372/09 Siberia Airlines נ' עיזבון המנוח אלכסנדר גריגורייביך ז"ל (2010); רע"א 8355/08 צברי נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (2008)). תרמיתהתיישנות