אינטרס ההסתמכות של הפרט על מעשיה של המדינה הינו אינטרס ראוי להגנה. הביטוי החקיקתי של הגנה זו היא בהטלת חובות הגינות ותום לב מוגברות על המדינה בהתקשרויותיה החוזיות, ובכלל זה חובת גילוי רחבה. על כך נאמר בע"א 6518/98 הוד אביב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(4), 28 , 43-44 (2001): "על רשות ציבורית המהווה צד לחוזה מוטלת חובת הגינות ותום לב כפולה: עליה לפעול לא רק על פי אמות מידה של תום לב הנשאבות מדין החוזים, והמחייבות כל מתקשר בחוזה, אלא מתוך הגינות וסבירות הנגזרים מתפקידה כנאמן הציבור. חובת הרשות הציבורית כצד לחוזה-רשות לנהוג בתום לב והגינות נובעת משני מקורות: המשפט הציבורי החל עליה מכח מעמדה הציבורי, והמשפט הפרטי-מכח היותה מתקשרת בחוזה שחל עליו דין החוזים (ראה פרופ' ג. שלו, חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית, 1999, עמ' 42). חובת ההגינות המחייבת רשות בפעולותיה עם האזרח מכח המשפט הציבורי הינה קודמת, רחבה יותר, ומחמירה יותר מחובת תום הלב הנובעת מדין החוזים, והיא חלה על הרשות בכל מגוון פעולותיה הן בתחום המשפט הפרטי, והן בתחום הציבורי. היא מחייבת אותה, בין היתר, בכשירותה כבעלת נכסים או כמופקדת על ניהולם (בג"צ 262/62 פרץ נ' כפר שמריהו, פד"י טז 2115 ,2101). פרופ' ד. פרידמן, תחולתן של חובות מן המשפט הציבורי על רשות ציבורית הפועלת במישור הפרטי משפטים ה' (1975) עמ' 598). אין כיום חולק כי הרשות הציבורית כפופה לעקרונות המשפט הציבורי, וחובת ההגינות בכלל זה, גם כאשר היא פועלת במישור הפרטי והיא אינה נהנית בתחום זה מאותו חופש פעולה המוקנה לפרט בניהול ענייניו". ובבג"צ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל,,פ"ד מז(3) 853, בעמ' 859-860 נאמר: "חובתה של הרשות המינהלית לנהוג בתום-לב בהתקשרויותיה החוזיות נגזרת הן מן המשפט האזרחי, המטיל חובת תום-לב על כל מתקשר, והן מן מהמשפט הציבורי, המחייב רשות ציבורית לנהוג בהגינות וביושר כלפי אזרחיה בכל מגעיה עימם. ואולם, חובת ההגינות המינהלית - שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור - מחמירה יותר מחובת תום-הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי, ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי". חובת הגילוי המוטלת על המדינה מקורה גם בדיני המכרזים, לגביה כותב ע' דקל, מכרזים (שורת הדין - הוצאה לאור, תשס"ד-2004), חלק א' בעמ' 487: "... נובע כי על הרשות המנהלית חלה חובה כללית לפרט במסמכי המכרז כל מידע שיש לו רלוונטיות לנסיבות ההתקשרות במובן זה שהוא עשוי להיות נחוץ למציעים לצורך גיבוש הצעתם. חובה זו נגזרת משיקולי ההגינות שהרשות המנהלית מחויבת בהם מתוקף מעמדה כרשות מינהלית; מעיקרון הנאמנות הציבורית, שלפיו כל מידע במצוי בידי הרשות שייך למעשה לציבור בכללותו, ומוחזק על ידי הרשות המינהלית כנאמן בלבד; ומההגנה על אינטרס ההסתמכות של המציעים, כמי שיפעלו או יימנעו מלפעול בהסתמך על המצג העולה ממסמכי המכרז". חובתה של המדינה בגילוי נאות אודות מצב הנכס נובעת גם מסעיף 11 לחוק המכר, התשכ"ח-1968, הקובע כדלקמן: "המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר - (1)          רק חלק מהממכר או כמות גדולה או קטנה מן המוסכם; (2)          נכס שונה או נכס מסוג או תיאור שונה מן המוסכם; (3)          נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם; (4)         נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה; (5)          נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים". חובת הגילוי